| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2008 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
יוסריאן מבין את זה, ופשוט אי-אפשר להאמין עד כמה הוא שפוי. זה המלכוד - מלכוד 22. התרגום העברי החדש של מלכוד 22 מוגש לקוראים הוותיקים כמחווה רבת-געגועים, ולדור הקוראים אשר לא ידע את ג'וזֶף - בקנאה: איזו חוויה מחכה לכם! לסופר הנפלא הזה, ג'וזף הלר, תמיד היו אומרים: "כתבת הרבה דברים אחרי מלכוד 22 אבל כזה ספר ראשון הוא בטח עול נורא, הרי לא הצלחת אף פעם לכתוב אחריו ספר כל כך יפה!". ותשובתו, בסגנון יוסריאן: "גם אף אחד אחר לא הצליח." ג'וזף הלר נולד במאי 1923 בברוקלין שבניו יורק למשפחה יהודית ענייה, וגדל בקוני איילנד. הלר שירת כמטילן במטוס B 25 במלחמת העולם השנייה וטס בלמעלה משישים משימות באיטליה ובצפון אפריקה. בשנת 1945 השתחרר מהצבא והחל ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1949 סיים את התואר השני באוניברסיטת קולומביה. בין השנים 1950-1952 הוא לימד אנגלית באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1953 החל לכתוב את ספרו המפורסם "מלכוד 22" שיצא לאור בשנת 1961. מלכוד 22 מספר את סיפורו של יוסאריאן, חבר בצוות אוויר במלחמת העולם השנייה. שם הספר נגזר משמו של המלכוד שמונע מיוסאריאן להשתחרר מהצבא: רק משוגעים יכולים להשתחרר מהצבא, אך אם אתה רוצה להשתחרר מהצבא, סביר להניח שאינך משוגע. "מלכוד 22" זכה להצלחה יוצאת דופן והפך לספר פולחן. הלר כתב עוד כמה ספרים, אך אף אחד מהם לא זכה להצלחה העצומה של ספר זה. הספר ראה אור בעברית לראשונה בשנת 1971 בהוצאת ביתן, בתרגומם של בני לנדאו ובני הדר. ספרו דיוקנו של האמן כאיש קשיש ראה אור בעברית במאי 2006. הלר הלך לעולמו בשנת 2000. מלכוד 22 מאת ג'וזף הלר בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגום חדש מאנגלית: ירון בן-עמי, עיצוב עטיפה: סטודיו דוד ויוסף, 566 עמודים. מלכוד 22 | פתיחה
היה רק מלכוד אחד...
האי פּיאנוֹזָה נמצא בים התיכון, כשלושה-עשר קילומטרים דרומית לאֶלְבָּה.
1. הטקסני
יוֹסַריאן היה בבית החולים עם כאב בכבד שהיה בדיוק טיפה פחות מצהבת. הרופאים היו נבוכים מהעובדה שזה לא ממש צהבת. אם זה היה הופך לצהבת הם היו יכולים לטפל בזה. אם זה לא היה הופך לצהבת והיה חולף הם היו יכולים לשחרר אותו. אבל הדבר הזה של בדיוק טיפה פחות מצהבת כל הזמן, זה בילבל אותם. הם באו כל בוקר, שלושה גברים נמרצים ורציניים, עם פיות יעילים ועיניים לא יעילות, מלוּוים באחות דאקֶט הנמרצת והרצינית, אחת האחיות במחלקה שלא אהבו את יוסריאן. הם עיינו בתרשים שבקצה המיטה ושאלו בלי סבלנות על הכאב. הם נראו נרגזים כשאמר להם שזה בדיוק אותו דבר.
"עדיין אין יציאה?" שאל הקולונל הבכיר בתקיפות. האחות דאקֶט רשמה לתת ליוסריאן עוד כדור, וארבעתם המשיכו הלאה, למיטה הבאה. אף אחת מהאחיות לא אהבה את יוסריאן. למעשה, הכאב בכבד כבר עבר לו, אבל יוסריאן לא אמר כלום והרופאים לא חשדו בכלום. הם חשדו רק שיש לו יציאות ושהוא לא מספר להם. בבית החולים היה ליוסריאן כל מה שרצה. האוכל לא היה מי-יודע-מה גרוע, והארוחות הובאו לו למיטה. היה אפשר לקבל מנות נוספות של בשר טרי, ובשעות אחר-הצהריים החמות הגישו לו ולאחרים מיץ פירות או שוקו מהמקרר. מלבד הרופאים והאחיות, אף אחד לא הטריד אותו. שעה קלה בבוקר היה עליו לצנזר מכתבים, אבל אחר-כך הוא היה חופשי לבלות את שארית היום ברביצה בטלנית במצפון נקי. היה לו נוח בבית החולים, והיה קל להמשיך ולהישאר שם, כי תמיד היה לו חום של שלושים ושמונה שלוש. היה לו נוח אפילו יותר מאשר לדַנְבַּר, שהיה מוכרח שוב ושוב ליפול על הפנים כדי שהוא יקבל ארוחות במיטה. אחרי שהחליט לבלות את שארית המלחמה בבית החולים, יוסריאן כתב מכתבים לכל מי שהכיר, וסיפר בהם שהוא בבית חולים אבל בלי לציין מדוע. יום אחד היה לו רעיון טוב יותר. הוא כתב לכל מי שהכיר שהוא יוצא למשימה מסוכנת מאוד. "הם ביקשו מתנדבים. זה מסוכן מאוד, אבל מישהו צריך לעשות את זה. אכתוב לכם ברגע שאחזור." ומאז הוא לא כתב לאף אחד. כל הקצינים המאושפזים במחלקה אולצו לצנזר מכתבים שכתבו כל החוגרים המאושפזים, ששוּכּנו במחלקות משלהם. זה היה תפקיד חדגוני, ויוסריאן התאכזב לגלות שחיי החוגרים מעניינים רק קצת יותר מחיי הקצינים. אחרי היום הראשון לא נותרה בו עוד שום סקרנות. כדי לגוון את החדגוניות הוא המציא משחקים. מוות לכל שמות התואר, הוא הכריז יום אחד, ומכל מכתב שעבר תחת ידיו הושלכו כל תוארי הפועל ותוארי השם. למחרת הוא הכריז מלחמה על ה' הידיעה. ביום שלאחר מכן הוא הגיע לרמת יצירתיות גבוהה הרבה יותר, כשהשחיר הכול מלבד "של" ו"את". זה הגביר, הוא חש, את המתח הדינמי בין השורות, וכמעט בכל המקרים הותיר מסר הרבה יותר כללי. עד מהרה הוא הוציא אל מחוץ לחוק חלקים של ברכות פתיחה ושל חתימות, והותיר את הטקסט עצמו כמות שהוא. פעם הוא השחיר מכתב שלם מלבד ברכת הפתיחה "מרי היקרה", ולמטה כתב, "אני עורג אלייך נוראוֹת. א.ט. טפּמן, כומר צבאי, צבא ארה"ב". א.ט. טפּמן היה שמו של כומר הלהק. אחרי שמיצה את כל האפשרויות הטמונות במכתבים הוא התחיל לתקוף את השמות והכתובות על המעטפות - מחק בתים ורחובות שלמים, והשמיד ערים וכרכים במחי-יד אגבי כאילו הוא אלוהים. מלכוד 22 דרש שכל מכתב מצונזר יישא את שם הקצין המצנזר. את רוב המכתבים הוא לא קרא כלל. על אלה שלא קרא כלל הוא כתב את שמו. על אלה שקרא הוא כתב "וושינגטון ארווינג". כשרצה לגוון הוא כתב "ארווינג וושינגטון". צִנזוּר המעטפות עורר הדים רציניים, ויצר אדווה קטנה של חרדה באיזשהו דרג צבאי ערטילאי שהחדיר למחלקה איש סי.אַי.די שהתחזה לחולה. כולם ידעו שהוא איש סי.אַי.די מפני שהוא שאל ללא הרף על קצין בשם ארווינג או וושינגטון, ומפני שאחרי יום אחד שם הוא הפסיק לצנזר מכתבים. הם נראו לו חדגוניים מדי. הפעם זאת היתה מחלקה טובה, אחת הטובות שהוא ודַנְבַּר בילו בהן מעולם. הפעם היה איתם טייס הקרב הקֶפּטן בן העשרים וארבע עם השפם הזהוב הקלוש, שפעם הופל לים האדריאטי באמצע החורף ואפילו לא הצטנן. עכשיו, בעיצומו של הקיץ, הקפטן לא הופל אבל טען שיש לו שפעת. במיטה מימינו של יוסריאן, עדיין שוכב על בטנו בתנוחה עגבנית, היה הקפטן ההמום עם המלריה בדם ועם עקיצת היתוש בתחת. מול יוסריאן שכב דנבר, וליד דנבר שכב קפטן התותחנים שיוסריאן הפסיק לשחק איתו שח. הקפטן היה שחקן טוב, והמשחקים תמיד היו מעניינים. יוסריאן הפסיק לשחק איתו שח כי המשחקים היו מעניינים כל-כך עד שהיו מטופשים. מלבדם שכב שם הטֶקסני המשכיל מטקסס, שנראה כמו דמות בטֶכניקוֹלוֹר, ומרוב פטריוטיות הרגיש שקוֹל של אנשים בעלי אמצעים - חבר'ה הגונים - צריך להיחשב בבחירות יותר מקול של נוודים, זונות, פושעים, דֶגֶנֶרָטִים, אתאיסטים וחבר'ה לא הגונים - אנשים חסרי אמצעים. ביום שהביאו את הטקסני עסק יוסריאן בעקירת המִִקצבים מהמכתבים. זה היה עוד יום שקט, חם ונטול התרחשויות. החום רבץ בכבדות על הגג והחניק כל צליל. דנבר שוב היה שרוע על הגב בלי ניע ובעיניים בוהות בתקרה כמו עיניים של בובה. הוא עבד קשה על הארכת תוחלת החיים שלו. הוא עשה את זה באמצעות טיפוח השיעמום. דנבר עבד כל-כך קשה על הארכת תוחלת החיים שלו, שיוסריאן חשב שהוא מת. שׂמו את הטקסני במיטה באמצע המחלקה, ולא עבר זמן רב עד שהוא התחיל לתרום את השקפותיו. דנבר התיישב מייד. "זהו זה," הוא קרא בהתרגשות. "משהו חסר כאן - כל הזמן ידעתי שמשהו חסר כאן - ועכשיו אני יודע מה." הוא הטיח את אגרופו בכף היד. "אין פַּטריוֹטיוּת," הכריז. "אתה צודק," צעק יוסריאן בתשובה. "אתה צודק, אתה צודק, אתה צודק. הנקניקייה, הבּרוּקלין דוֹדגֶ'רס. פַּאי התפוחים של אמא. אלה הדברים שכולם נלחמים למענם. אבל מי נלחם למען החבר'ה ההגונים? מי נלחם למען זכויות יתר לחבר'ה ההגונים? אין פטריוטיות, זה מה שאין. וגם מַטריוֹטיוּת אין." הנַגד הבכיר משמאלו של יוסריאן לא התרשם. "מי שׂם זין?" הוא שאל בלֵאוּת והתהפך על צידו כדי לישון. הטקסני, התברר, היה טוב לב, נדיב וחביב. תוך שלושה ימים אף אחד לא סבל אותו. הוא שילח צמרמורות שריצרצו במעלה עמודי שידרה רגישים, וכולם נסו מפניו - כולם מלבד החייל בְּלבן, שלא היתה לו ברירה. החייל בלבן היה מצופה בתחבושות ובגבס מכף רגל ועד ראש. היו לו שתי רגליים חסרות תועלת ושתי זרועות חסרות תועלת. הוא הוברח למחלקה בלילה, ולאנשים לא היה שמץ מושג על הימצאוֹ ביניהם עד שהתעוררו בבוקר וראו את שתי הרגליים המוזרות המונפות מהירכיים, את שתי הידיים המוזרות המעוגנות גבוה במאונך, ואת כל ארבע הגפיים הכפותות באוויר באופן מוזר באמצעות משקולות עופרת קודרות שהיו תלויות מעליו ואף פעם לא זזו. על התחבושות מצידם הפנימי של המרפקים היו תפורות שפתיים מרוכסנות שדרכן הוא הוזן בנוזל שקוף מצנצנת שקופה. צינור אבץ דומם התרומם מהגבס שעל מִפשׂעתו והתחבר לצינור גומי כחוש שנשא את הפסולת מכליותיו וטיפטף אותה ביעילות לצנצנת פקוקה שקופה שעמדה על הרצפה. כשהיתה הצנצנת שעל הרצפה מתמלאת, הצנצנת שהזינה את המרפק היתה מתרוקנת, והשתיים היו פשוט מוחלפות זו בזו במהירות כדי שהחומר ימשיך לטפטף לתוכו. כל מה שהם באמת ראו אי-פעם אצל החייל בלבן היה חור שחור מדובלל מעל לפה. אירגנו את החייל בלבן ליד הטקסני, והטקסני ישב בנטייה הצידה על מיטתו שלו ודיבר אליו כל שעות הבוקר, אחר-הצהריים והערב בהיגוי עצלני מתמרח, נעים ורווּי אהדה. לטקסני לא היה איכפת בכלל שהוא לא זוכה לתשובה. פעמיים ביום היו מודדים חום. השכם כל בוקר ובשעה מאוחרת כל אחר-צהריים היתה האחות קְרֵיימֶר נכנסת ובידה צנצנת מלאה מדחומים, עוברת לאורך צידה האחד של המחלקה וחוזרת לאורך צידה האחר, מחַלקת מדחום לכל מאושפז. לחייל בלבן היא היתה משחילה מדחום בחור שמעל לפיו ומשאירה אותו שם, מאוּזן על שפתו התחתונה של החור. כשהיתה מגיעה שוב לאיש שבמיטה הראשונה, היא היתה לוקחת ממנו את המדחום ורושמת כמה חום יש לו, ואז עוברת למיטה הבאה וממשיכה לאורך המחלקה. אחר-צהריים אחד, כשהשלימה את הסיבוב הראשון והגיעה אל החייל בלבן בפעם השנייה, היא הסתכלה במדחום שלו וגילתה שהוא מת.
"רוצח," אמר דנבר חרש. הנַגד הבכיר משמאלו של יוסריאן לא התרשם מכל פרשת החייל בלבן. הנַגד הבכיר לא התרשם משום דבר, ואף פעם לא דיבר אלא כדי להביע תרעומת. יום לפני שיוסריאן פגש את הכומר הצבאי התפוצץ תנור בחדר האוכל והצית שריפה בצד אחד של המטבח. חום עז חלף כבזק בכל האזור. אפילו במחלקה של יוסריאן, כמעט מאה מטר משם, נשמעו שאגת הדלֵקה וקולות הפיצוח החדים של עץ בוער. עשן חלף במהירות על פני החלונות הכתמתמים. תוך רבע שעה בערך הגיעו כבאיות החירום משדה התעופה להילחם באש. אחר-כך היתה חצי שעה תזזיתית של חוסר ודאות, ואז התחילו הכבאים להשתלט על המצב. לפתע נשמע הטִרטור החדגוני המוּכּר של מפציצים החוזרים ממשימה, והכבאים נאלצו לגלגל את הזרנוקים ולמהר בחזרה לַשדה, למקרה שאחד המטוסים יתרסק ויעלה באש. המטוסים נחתו בשלום. ברגע שאחרון המטוסים ניצב על הקרקע, סובבו הכבאים את הכבאיות וטסו בחזרה במעלה הגבעה להמשיך בלחימה באש שבבית החולים. כשהגיעו, כבר כבתה הדלֵקה. היא דעכה מאליה, גוועה כליל ולא הותירה אפילו גחל לכיבוי, ולכבאים המאוכזבים לא נותר אלא לשתות קפה פושר ולהסתובב בשטח כדי לנסות להשחיל את האחיות. הכומר הגיע ביום שאחרי השריפה. יוסריאן שקד על טיהור המכתבים מכל מה שאינו מילות אהבה, ולפתע התיישב הכומר על הכיסא שבין המיטות ושאל אותו איך הוא מרגיש. הוא התיישב בנטייה קלה הצידה, והסְמלים היחידים שהצליח יוסריאן לראות היו דרגות הקפטן על דשי צווארון החולצה. ליוסריאן לא היה שמץ מושג מיהו, והוא פשוט הניח כמובן מאליו שהוא עוד רופא, או עוד מטורף. "אה, די בסדר," הוא ענה. "כואב לי קצת הכבד, ויכול להיות שאני לא הבחור הכי שיגרתי בעולם, אני חושב, אבל בסך הכול אני מוכרח להודות שאני מרגיש די בסדר."
"זה טוב," אמר הכומר הצבאי.
הכומר שוב התנועע. הוא הביט כה וכה פעמים אחדות, התבונן מעלה בתקרה ואז מטה ברצפה. הוא נשם נשימה עמוקה. "מטייסת קרב 256," השיב יוסריאן. "לא ידעתי שיש עוד קפטן יוסריאן. למיטב ידיעתי אני קפטן יוסריאן היחיד שאני מכיר, אבל זה רק למיטב ידיעתי."
"אני מבין," אמר הכומר בנימה של דכדוך.
"לא," מילמל הכומר. "אין לי שום כוונה לכתוב שיר סמלי על הטייסת שלכם." הכומר הסמיק שוב ובהה בידיו. הוא היה גבר כחוש כבן שלושים ושתיים, עם שיער חום צהבהב ועיניים חומות ביישניות. פניו היו צרות וחיוורות למדי. מִקבץ נכבד של חטטי פצעונים עתיקים ניקד את השקעים שבלחייו. יוסריאן רצה לעזור לו. "אני יכול לעזור לך באיזושהי דרך?" שאל הכומר. יוסריאן הניד בראשו, עדיין מחייך. "לא, צר לי. יש לי כל מה שאני צריך ודי נוח לי. למעשה, אני אפילו לא חולה." "זה טוב." הכומר התחרט ברגע שאמר את המילים. הוא ציחקק בבהלה ותחב את פרקי אצבעותיו לפיו, אבל יוסריאן שמר על שתיקה ואיכזב אותו. "אני מוכרח לבקר אצל עוד אנשים מהלהק," הוא התנצל לבסוף. "אני אבוא לראות אותך שוב, בטח מחר." "עשֵׂה זאת, בבקשה," אמר יוסריאן. "אני אבוא רק אם אתה רוצה שאני אבוא," אמר הכומר והשפיל את ראשו בביישנות. "שמתי לב שאני מעורר אי-נוחות אצל רבים מהאנשים." יוסריאן זרח בחיבה. "אני רוצה שתבוא," אמר. "אתה לא תעורר בי שום אי-נוחות." הכומר קרן בהכרת טובה, ואז הציץ בפתק שאותו הסתיר בידו כל אותה עת. הוא מנה את המיטות בחדר, שפתיו נעות חרש, ומיקד את תשומת ליבו בדנבר. "אם מותר לי לשאול," הוא לחש בשקט ובנימה של פקפוק, "האם זה לוטננט דנבר?" "כן," השיב יוסריאן בקול רם, "זה לוטננט דנבר." "תודה," לחש הכומר. "תודה רבה. אני צריך לבקר אותו. אני צריך לבקר את כל האנשים מהלהק שנמצאים בבית החולים." "אפילו את אלה שבמחלקות האחרות?" שאל יוסריאן. "אפילו את אלה שבמחלקות האחרות." "תיזהר במחלקות האחרות האלה, אבי," התריע יוסריאן. "מחזיקים בהן את כל חולי הנפש. הן מלאות פסיכים." "אין צורך לקרוא לי 'אבי'," הסביר הכומר. "אני אַנַבַּפְּטיסט." "אני רציני לגמרי בעניין המחלקות האחרות האלה," המשיך יוסריאן בנימה קודרת. "השוטרים הצבאיים לא יגֵנו עליך, כי הם הכי משוגעים מכולם. הייתי הולך איתך בעצמי אבל אני פוחד פחד מוות. אי-שפיות זה דבר מידבק. זאת המחלקה השפויה היחידה בכל בית החולים. כולם משוגעים חוץ מאיתנו. זאת כנראה המחלקה השפויה היחידה בעולם כולו, אם כבר מדברים." הכומר קם במהירות והתרחק מהמיטה של יוסריאן, הינהן בראשו בחיוך פייסני והבטיח שיתנהל בזהירות הראויה. "עכשיו אני צריך לבקר את לוטננט דנבר," הוא אמר, ובכל זאת השתהה, אכוּל חרטה. "איך לוטננט דנבר?" הוא שאל לבסוף. "אין כמוהו," הבטיח לו יוסריאן. "נסיך אמיתי. אחד האנשים הכי טובים והכי פחות מסורים בעולם כולו."
"לא לזה התכוונתי," השיב הכומר, שוב בלחישה. "הוא חולה מאוד?"
"מי זה הם?" שאל דנבר בחשדנות. הקולונל שכן בליבה של מערבולת מומחים שעדיין התמחו בניסיון לקבוע ממה הוא סובל. הם סימאו את עיניו באור כדי לראות אם הוא רואה, ותקעו לו מחטים בעצבים כדי לשמוע אם יש לו תחושה. היה אורולוג לשתן שלו, לימְפולוג ללימפָה שלו, אֶנְדוֹקְרינולוג להפרשות הפנימיות שלו, פסיכולוג לנפש שלו, דֶרמָטולוג לעור שלו, פָּתולוג לפּאתוֹס שלו, ציסְטולוג לשלפוחיות שלו, וחוקר לווייתנים פֶּדַנט וקירח מהמחלקה לזואולוגיה בהרווארד, שנחטף באכזריות אל חיל הרפואה על-ידי אַנוֹדָה מקולקלת במכונה של אַי.בִּי.אֶם, ובילה את מפגשיו עם הקולונל הגוסס בניסיון לשוחח איתו על מוֹבּי דיק. את הקולונל חקרו באמת. לא היה איבר בגופו שלא סומם ובוּזה, אוּבּק ונחפר, מושש וצולם, הוסר, נבזז והושב למקומו. האישה, נקייה ומסודרת, צנומה וזקופה, נגעה בו לעיתים קרובות כשישבה לצד מיטתו, ובכל פעם שחייכה היתה התגלמות היגון האצילי. הקולונל היה גבוה, רזה וכפוף. כשקם ללכת היה רוכן לְפָנים עוד יותר, הופך את גופו למעין חלל עמוק, מניח את רגליו בזהירות רבה ומתקדם סנטימטר אחרי סנטימטר, מבּרכיו ומטה. מתחת לעיניו היו שלוליות סגולות. האישה דיברה רכּוֹת, רכּוֹת אף יותר מהשיעול של הקולונל, ואף אחד מהמאושפזים במחלקה מעולם לא שמע את קולה. תוך פחות מעשרה ימים רוקן הטקסני את המחלקה. קפטן התותחנים נשבר ראשון, ואחר-כך התחילה הנהירה החוצה. דנבר, יוסריאן וטייס הקרב נסו כולם בבוקר אחד. התקפי הסחרחורת של דנבר פסקו, והקפטן טייס הקרב קינח את אפו. יוסריאן אמר לרופאים שהכאב בכבד נעלם. כל-כך פשוט זה היה. אפילו הנַגד הבכיר נמלט. תוך פחות מעשרה ימים דחף הטקסני את המחלקה כולה בחזרה לפעילות - כולה פרט לאיש הסי.אַי.די, שנדבק בהצטננות מהקפטן טייס הקרב וחטף דלקת ריאות.
2 | קלווינג'ר
אבל יוסריאן לא היה מסוגל לשמוח, אף-על-פי שהטקסני לא רצה שיִשמח, כי מחוץ לבית החולים עדיין לא התרחש שום דבר מצחיק. הדבר היחיד שהתרחש שם היה מלחמה, ונראָה שאף אחד חוץ מיוסריאן ומדנבר לא שם לב. וכשניסה יוסריאן להזכיר את זה לאנשים, הם התרחקו ממנו וחשבו שהוא משוגע. אפילו קְלֶווינְגֶ'ר, שהיה אמור לדעת אבל לא ידע, אמר לו שהוא משוגע בפעם האחרונה שהם התראו, ממש לפני שיוסריאן נמלט אל בית החולים.
קְלֶווינְגֶ'ר נעץ בו עיניים בהתקף של זעם ועלבון, לפת את השולחן בשתי ידיים וצעק, "אתה משוגע!" קלווינג'ר כבר תפס תאוצה, עמד-למחצה מרוב התרגשות, עיניו לחות ושפתיו רוטטות וחיוורות. בסופו של דבר, כפי שאירע תמיד כשהתווכח על עקרונות שהאמין בהם בלהט, הוא התנשף בשצף-קצף וכבש דמעות-אמונה מרות. והיו עקרונות רבים שקלווינג'ר האמין בהם בלהט. הוא היה משוגע.
"מי זה הם?" הוא רצה לדעת. "מי בדיוק לדעתך מנסה להרוג אותך?" קלווינג'ר באמת חשב שהוא צודק, אבל ליוסריאן היו הוכחות, כי אנשים זרים שהוא לא הכיר ירו עליו בתותחים בכל פעם שטס באוויר כדי להטיל עליהם פצצות, וזה לא היה מצחיק בכלל. וכמה שזה לא היה מצחיק, היו הרבה דברים לא מצחיקים עוד יותר. לא היה מצחיק בכלל לחיות כמו נווד באוהל בפיאנוזה, הרים שמנים מאחור וים כחול ושָׁקֵט מלפנים, ים שמסוגל לבלוע אדם בהתכווצות-שריר חטופה ולפלוט אותו אל החוף אחרי שלושה ימים, המשלוח חינם, כשהוא מנופח, כחול ומרקיב, והמים מתנקזים ממנו דרך שני נחיריים קרים. האוהל שגר בו עמד היישר מול חומת החורש הדליל, הדהוי, שהפרידה בין הטייסת שלו לבין הטייסת של דנבר. ממש על ידו היתה התעלה הנטושה של מסילת הברזל, שעבר בה צינור שהזרים דלק-מטוסים אל מכליות התדלוק שבשדה התעופה. הודות לאוֹר, שותפו למגורים, זה היה האוהל הכי מפואר בכל הטייסת. בכל פעם שיוסריאן חזר מאחת החופשות שלו בבית החולים, או מנופש ברומא, הוא היה מופתע למצוא פינוק חדש שהתקין אור בהעדרו - מים זורמים, אח מבוערת בעצים, רצפת בטון. יוסריאן הוא שבחר את המקום, והוא ואור הקימו את האוהל יחד. אור, שהיה ננס חייכן עם כנפי טיס ושיער סמיך וגלי עם שביל באמצע, תרם את כל הידע, ויוסריאן, שהיה גבוה יותר, חזק יותר, רחב יותר ומהיר יותר, ביצע את רוב העבודה. רק שניהם גרו שם, אף-על-פי שהאוהל היה גדול מספיק לשישה אנשים. בבוא הקיץ גילגל אור את יריעות הצד של האוהל כדי לאפשר לרוח שאף פעם לא נשבה להדיח את האוויר הלוה ט שבפנים. שכנו הקרוב של יוסריאן היה הַאבֶרמאייר, שאהב ממתקי בוטנים וגר לגמרי לבד באוהל לשניים, וכל לילה ירה בעכברי שדה קטנים בכדורים ענקיים של 0.45 שגנב מהמת שבאוהל של יוסריאן. מעברו האחר של הַאבֶרמאייר עמד האוהל שמֶקוואט כבר לא חלק עם קלווינג'ר, שעדיין לא חזר כשיוסריאן יצא מבית החולים. מֶקוואט חלק עכשיו אוהל עם נייטלי, שהיה הרחק ברומא וחיזר אחרי הזונה הישנונית שבה התאהב עמוקות, ושהיתה משועממת מהעבודה שלה וממנו גם יחד. מֶקוואט היה משוגע. הוא היה טייס, והיה מטיס את המטוס שלו נמוך ככל שהעז, ולעיתים קרובות ככל האפשר, מעל לאוהל של יוסריאן, רק כדי לראות עד כמה יצליח להפחיד אותו. הוא גם אהב לחלוף בשאגה פראית ונמוכה מעל לדוברת העץ שצפה על חביות דלק ריקות מעבר לשרטון החולי שבחוף הבתולי הלבן, שהאנשים היו הולכים לשחות בו בעירום. לא קל היה לחלוק אוהל עם משוגע, אבל לנייטלי לא היה איכפת. גם הוא היה משוגע, ובכל יום חופשי הוא היה הולך לעבוד בהקמת מועדון הקצינים שיוסריאן לא סייע בבנייתו. האמת, היו מועדוני קצינים רבים שיוסריאן לא סייע בבנייתם, אבל הוא היה גאה במיוחד בזה שבפיאנוזה. זאת היתה אנדרטה איתנה ומורכבת לעוצמת הנחישות שלו. יוסריאן לא הלך לעזור שם אף לא פעם אחת עד שהכול היה גמור. ואז הלך לשם לעיתים קרובות; עד כדי כך הוא היה מרוצה מהבניין הרחב, הנאה, המתפרס לכל עבר והמכוסה ברעפים. אכן, המבנה היה נהדר, ויוסריאן התפעם בתחושה אדירה של הישג בכל פעם שהביט בו ואמר בליבו שאפילו שמץ מהעמל שהושקע בו אינו שלו. ארבעה מהם ישבו יחד לשולחן במועדון הקצינים בפעם האחרונה שהוא וקלווינג'ר קראו זה לזה משוגע. הם ישבו מאחור, ליד שולחן הקוביות שבו אַפּלְבּי תמיד הצליח לנצח. אַפּלְבּי הצטיין בקוביות כפי שהצטיין בפינג-פונג, והצטיין בפינג-פונג כפי שהצטיין בכל דבר. כל מה שעשה, הוא עשה היטב. הוא היה נער בְּהיר שיער מאיוֹוָה, שהאמין באלוהים, באִמהוּת ובדרך החיים האמריקאית בלי שאי-פעם הקדיש להם מחשבה, וכל מי שהכיר אותו אהב אותו.
"אני שונא את הבנזונה הזה," נהם יוסריאן. "היוסריאן הזה," צחקו שני הקצינים, הנידו בראשיהם ולקחו כדור נוסף מהקופסה שעל המדף.
"היוסריאן הזה," ענה להם יוסריאן. "וזה אפילו לא היה רעל!" קרא קלווינג'ר בלהט, בתקיפוּת שגברה ביחס ישר לבלבול שלו. עד כמה שהוא יכול לזכור, הסביר יוסריאן לקלווינג'ר בחיוך סבלני, תמיד מישהו רוקם מזימה להרוג אותו. יש אנשים שמחבבים אותו ויש אנשים שלא מחבבים אותו, ואלה שלא מחבבים אותו שונאים ורודפים אותו. הם שונאים אותו כי הוא אשורי. אבל הם לא מסוגלים לגעת בו, הוא סיפר לקלווינג'ר, כי יש לו נפש יציבה בגוף טהור והוא חזק כמו שור. הם לא מסוגלים לגעת בו כי הוא טרזן, מֶנְדְרֵייק הקוסם, פְלֶש גורדון. הוא בּיל שייקספיר. הוא קַין, יוּליסֶס, ההולנדי המעופף; הוא לוט בסדום, דֵירדְרֶה בעלת הייסורים, סְוויני טוֹד בין הזמירים על העצים. הוא מרכיב הפלא Z-247. הוא -
"משוגע!" התפרץ קלווינג'ר בצווחה. "זה מה שאתה! משוגע!" "- כן, להצדיק, בדיוק - בגרזן! ואני יכול להוכיח לך!" וקלווינג'ר המתנשף בשצף-קצף התחיל למנות את התסמינים של יוסריאן: אמונה חסרת היגיון שכולם סביבו משוגעים, דחף רצחני לרסס זרים במקלע, סילוף רטרוספקטיבי, חשד נטול בסיס שאנשים שונאים אותו וזוממים להרוג אותו. אבל יוסריאן ידע שהצדק איתו, כי למיטב ידיעתו, כמו שהסביר לקלווינג'ר, הוא אף פעם לא טועה. לאן שהוא לא מסתכל הוא רואה מישהו דפוק בראש, וזה כל מה שג'נטלמן צעיר כמוהו יכול לעשות כדי לשמור על נקודת המבט שלו בתוך הטירוף הזה. והוא צריך לעשות את זה בדחיפות, כי נשקפת סכנה לחייו. יוסריאן סקר בזהירות את כל מי שראה כשחזר לטייסת מבית החולים. גם מַיילוֹ היה הרחק משם, באיזמיר, בקטיף התאנים. בהעדרו של מַיילוֹ התנהל חדר האוכל ללא תקלות. יוסריאן הגיב ברעבתנות לניחוח החריף של טלה מתובל עוד בתא הנהג של האמבולנס, שקיפץ בדרך המחוּתחֶתת שהשתרעה כמו כתפייה קרועה בין בית החולים לטייסת. בארוחת הצהריים הגישו שִׁישְׁקבּבּ - נתחים פיקנטיים ענקיים של בשר משופד, שרחשו על גחלים כמו השטן עצמו אחרי שהושרו לשבעים ושתיים שעות בתערובת סודית שגנב מיילו מסוחר נוכל בלֶבַנְט - בתוספת אורז פרסי וראשי אספרגוס בפַּרמזן, ולקינוח לִפתן דובדבנים ואחריו ספלים מהבילים של קפה טרי עם בֶּנֶדיקְטין וברנדי. הארוחה הוגשה במנות ענקיות על מפות משי דמשקאי בידי מלצרים איטלקים מנוסים שמייג'ור --- דה קוֹבֶרלי חטף מהיבשת ונתן למַיילוֹ. יוסריאן התפטם בחדר האוכל עד שהיה בטוח שהוא עומד להתפוצץ, ואז קרס לאחור בקיהיון מסופק, פיו מרוח בשיירים עסיסיים. אף קצין בטייסת מעולם לא אכל טוב כל-כך כפי שאכלו דרך שיגרה בחדר האוכל של מיילו, ולרגע תהה יוסריאן, אולי בכל זאת כל העניין כדאי. אבל אז הוא גיהק ונזכר שהם מנסים להרוג אותו, וטס בפראות מחדר האוכל ורץ וחיפש את דוֹק דֶניקָה כדי להשתחרר מפעילות מבצעית ולהישלח הביתה. הוא מצא את דוֹק דֶניקָה יושב בשמש על שרפרף גבוה ליד האוהל שלו. "חמישים משימות," אמר לו דוֹק דֶניקָה והניד בראשו. "הקולונל רוצה חמישים משימות."
"אבל יש לי רק ארבעים וארבע!" "חמישים משימות," הוא חזר, והמשיך להניד בראשו. "הקולונל רוצה חמישים משימות."
2 | האברמאייר
"מה אתה עושה?" שאל יוסריאן בזהירות כשנכנס לאוהל, אפילו שראה מייד. אור כרע על רצפת האוהל. הוא עבד בלי הפסקה, פירק את הברז, פרשׂ בקפידה את כל החלקים הזעירים, ספר אותם ובחן כל אחד מהם ללא סוף, כאילו בחיים שלו הוא לא ראה משהו שאפילו מזכיר את זה, ואז הרכיב מחדש את כל המִתקן הקטן, שוב ושוב ושוב ושוב, בלי לאבד סבלנות או עניין, בלי שום סימן לעייפות, בלי שום רמז לכך שיסיים אי-פעם. יוסריאן צפה בו וחש בוודאות שיצטרך לרצוח אותו בדם קר אם הוא לא יפסיק. עיניו נעו לעבר סכין הציד שהמת השליך ונעץ במוט הכּילה-נגד-יתושים ביום שהגיע. הסכין היתה תלויה ליד נרתיק העור לאקדח של המת, שמתוכו גנב האברמאייר את האקדח. "כשלא הייתי משיג תפוחים חמוצים," המשיך אור, "הייתי משתמש בערמונים. ערמונים הם באותו גודל בערך כמו תפוחים חמוצים, ובעצם הצורה שלהם יותר טובה, למרות שהצורה לא משנה בכלל." "למה היית מסתובב עם תפוחים חמוצים בלחיים?" יוסריאן שאל שוב. "זה מה ששאלתי." "כי הצורה שלהם יותר טובה משל ערמונים," השיב אור. "הרגע אמרתי לך." "למה," גידף אותו יוסריאן ברוח טובה, "חתיכת נאחְס בנזונה ומוכשר למכניקה, למה בכלל הסתובבת עם משהו בלחיים?" "אני לא הסתובבתי עם משהו בלחיים," אמר אור. "אני הסתובבתי עם תפוחים חמוצים בלחיים. כשלא הייתי משיג תפוחים חמוצים, הייתי מסתובב עם ערמונים. בלחיים." אור גיחך. יוסריאן גמר אומר לסתום את פיו, וסתם אותו. אור חיכה. יוסריאן חיכה יותר.
"אחד בכל לחי," אמר אור. "רציתי לחיי תפוחים," חזר אור. "עוד כשהייתי ילד רציתי שיום אחד יהיו לי לחיי תפוחים, והחלטתי לעבוד על זה עד שיהיו לי, ובאלוהים, עבדתי על זה עד שהיו לי, וככה עשיתי את זה, עם תפוחים חמוצים בלחיים שלי כל היום." הוא גיחגך שוב. "אחד בכל לחי." "למה רצית שיהיו לך לחיי תפוחים?" "לא רציתי לחיי תפוחים," אמר אור. "רציתי לחיים גדולות. לא כל-כך היה איכפת לי הצבע, אבל רציתי לחיים גדולות. עבדתי על זה בדיוק כמו המשוגעים האלה שקוראים עליהם, שמסתובבים כל היום ולוחצים כדורי גומי רק כדי לחזק את הידיים. האמת, הייתי אחד מהמשוגעים האלה. הייתי מסתובב כל היום עם כדורי גומי בידיים, גם."
"למה?" אור גיחך בבוז והניד בראשו. "עשיתי את זה כדי לשמור על שמי הטוב אם מישהו יתפוס אותי פעם עם תפוחים חמוצים בלחיים. עם כדורי גומי בידיים יכולתי להכחיש שיש לי תפוחים חמוצים בלחיים. כל פעם שמישהו היה שואל אותי למה אני מסתובב עם תפוחים חמוצים בלחיים שלי, הייתי פשוט פותח את הידיים ומראה לו שאני מסתובב עם כדורי גומי, לא עם תפוחים חמוצים, ושהם בידיים שלי, לא בלחיים. זה היה סיפור טוב. אבל אף פעם לא ידעתי אם קלטו אותו, כי די קשה להבין אותך כשאתה מדבר עם שני תפוחים חמוצים בלחיים." יוסריאן די התקשה להבין אותו עכשיו, והוא שוב תהה אם אור מדבר אליו גם הפעם עם קצה הלשון תקוע באחת מלחיי התפוחים שלו. יוסריאן החליט לא לומר אף מלה נוספת. זה יהיה חסר תוחלת. הוא הכיר את אור וידע שעכשיו אין שום סיכוי בעולם לחלץ מפיו תשובה לשאלה למה הוא רצה לחיים גדולות. לא היתה בזה שום תועלת, כמו שלא היתה שום תועלת בשאלה למה הזונה ההיא הרביצה לו בראש עם הנעל שלה באותו בוקר ברומא, בחדר הכניסה הצר שמחוץ לחדר של האחות הקטנה של הזונה של נייטלי. היא היתה בחורה גבוהה וחסונה, עם שיער ארוך וּורידים כחולים מלוהטים שהתכנסו בצפיפות מתחת לעור הקקאו שלה בַּמקום שבו הבשר רך במיוחד, והיא קיללה וצווחה וקפצה ברגליים יחפות גבוה באוויר כדי להוסיף ולהלום בקודקודו בעקב המחודד של הנעל שלה. שניהם היו ערומים, והקימו מהומה שגרמה לכל מי שהיה בדירה לצאת להוֹל ולצפות בהם, כל זוג בפתח החדר שלו, וכולם ערומים חוץ מהאישה הזקנה, העטויה סינר וסוודר, שקירקרה בנזיפה, וחוץ מהאשמאי הזקן הכמוש שגיעגע בצחוק במשך כל התקרית במין צהלה שוקקת ומתנשאת. הבחורה צווחה ואור ציחקק. בכל פעם שהנחיתה עליו את העקב של הנעל ציחקק אור בקול רם יותר, והרתיח אותה כל-כך עד שקפצה עוד יותר גבוה כדי להלום שוב בבַּטַטָה שלו, שדיה המלאים להפליא מרחפים לכל עֵבר כמו דגלים המתבדרים ברוח עזה וישבניה וירכיה המוצקות נזרקים לכל עֵבר כמו מטמונים העולים מתוך מכרה מאיים. היא צווחה, ואור ציחקק עד שצווחה והכניסה לו ברַקה מהלומה יפה וחזקה, ששׂמה סוף לצחקוקים שלו ושלחה אותו באלונקה לבית החולים עם חור לא עמוק מאוד בראשו, ועם זעזוע-מוח קל מאוד ששיחרר אותו מפעילות קרבית לשנים-עשר ימים בלבד. אף אחד לא הצליח לברר מה קרה, גם לא הזקן המגעגע והזקנה המקרקרת, שבתוקף מעמדם היו יכולים לברר כל מה שקרה בבית הבושת העצום והאינסופי, על אינספור חדרי השינה שמשני צידי המסדרונות הצרים הנמתחים בכיוונים מנוגדים מחדר ההסבה המרוּוח עם החלונות המוכהים והמנורה היחידה. אחר-כך, בכל פעם שנתקלה באור היא היתה מניפה את החצאית שלה מעל לתחתוניה האלסטיים הלבנים ההדוקים, מבליטה כלפיו בהתגרות גסה בטן מוצקה ועגולה, מקללת אותו בבוז ושואגת בצחוק צרוד כשהיתה רואה אותו מצחקק בפחד ומוצא מקלט מאחורי יוסריאן. בלי קשר לשאלה מה הוא עשה או ניסה לעשות או לא הצליח לעשות מאחורי הדלת הסגורה של החדר של אחותה הקטנה של הזונה של נייטלי, זה היה סוד. הבחורה לא היתה מוכנה לספר לא לזונה של נייטלי ולא לאף אחת מהזונות האחרות ולא לנייטלי ולא ליוסריאן. אור היה יכול לספר, אבל יוסריאן החליט לא לומר אף מלה נוספת.
"רוצה לדעת למה רציתי לחיים גדולות?" שאל אור. עדיין לא היה אפשר לדמיין מה יכול היה אור לעשות כדי להכעיס אותה עד כדי כך שתהלום בראשו חמש-עשרה או עשרים דקות, ובכל זאת לא עד כדי כך שתניף אותו בקרסוליים ותפצפץ לו את המוח. היא בהחלט היתה גבוהה דיה, ואור בהחלט נמוך דיו. לאור היו שיני ארנב ועיניים בולטות שהלמו את לחייו הבולטות, והוא היה קטן אפילו יותר מיוּפְּל הצעיר, שגר בצד הלא נכון של מסילת הרכבת, באוהל באזור המנהלה, היכן שג'ו הרעב היה צורח כל לילה מתוך שינה. אזור המנהלה, שג'ו הרעב הקים בו בטעות את האוהל שלו, השתרע במרכז הטייסת, בין התעלה, עם פסי הרכבת המחלידים שלה, לבין הכביש השחור המשופע. לאורך הכביש יכלו הבחורים להתחיל עם בחורות אם הבטיחו שיקחו אותן למקומות שאליהם הן רצו להגיע, בחורות שופעות, דדניות, צעירות וביתיות, בחורות חייכניות וחסרות שיניים, שאפשר היה לסטות עימן מהדרך ולשכב איתן בעשב הגבוה, כמו שיוסריאן עשה בכל פעם שהתאפשר לו, מה שלא התקרב לתדירוּת שבה ביקש ממנו לנסות את זה ג'ו הרעב, שהיה יכול להשיג ג'יפ אבל לא ידע לנהוג. אוהלי החוגרים של הטייסת היו מצידו השני של הכביש, לצד קולנוע פתוח שבו, על מסך מתקפל, התנגשו מדי לילה צבאות נבערים ששׂימחו את ליבם של ההולכים למות, ושאליו הגיעה באותו אחר-צהריים להקה נוספת מטעם האגודה למען החייל. הלהקות מטעם האגודה למען החייל נשלחו על-ידי גנרל פּ.פּ. פֶּקֶם, שהעביר את המטה שלו לרומא, ושלא מצא דבר טוב יותר לעשות בזמן שחרש מזימות נגד גנרל דְרידְל. גנרל פֶּקֶם היה גנרל שהחשיב מאוד סדר וניקיון. הוא היה גנרל רב-מרץ, מלוקק ודייקן עד מאוד, שידע את היקפו של קו המשווה ותמיד כתב "להגביר" כשהכוונה היתה "להגדיל". הוא היה שמוק, ואף אחד לא ידע את זה טוב יותר מגנרל דְרידְל, שיצא מכליו בעקבות ההנחיה האחרונה של גנרל פֶּקֶם, שקבעה שכל האוהלים בזירת הים התיכון יוקמו בקווים מקבילים, ושכניסותיהם יפנו בגאון לאחור כלפי אנדרטת וושינגטון. בעיניו של גנרל דְרידל, שפיקד על כוח לוחם, כל העניין נראָה הפלצה מוחלטת. מלבד זאת, זה בכלל לא היה עניינו של גנרל פקם כיצד יוקמו האוהלים בכנף של גנרל דרידל. עקב כך התגלעה בין שני השליטים מחלוקת משפטית סוערת, שהוכרעה לטובתו של גנרל דרידל על-ידי טוראי ראשון לשעבר ווינְטֶרגְרין, פקיד הדואר במטה חיל האוויר העשרים ושבעה. ווינטרגרין קבע את התוצאה כשהשליך אל סל הניירות את כל השדרים ששלח לו גנרל פקם. הם היו ארכניים בעיניו. השקפותיו של גנרל דרידל, שהובעו בסגנון כתיבה יומרני קצת פחות, השביעו את רצונו של טוראי ראשון לשעבר ווינטרגרין, והוא העביר אותן במהירות ותוך שמירה קנאית על הכללים. גנרל דרידל ניצח בזכות ברירת מחדל. כדי להשיב לעצמו את מעמדו האבוד התחיל גנרל פקם לשלוח עוד ועוד להקות מטעם האגודה למען החייל, יותר מתמיד, ומינה את קולונל קַרגיל בכבודו ובעצמו לאחראי על קבלתן בהתלהבות הראויה. אבל בלהק של יוסריאן לא היתה שום התלהבות. בלהק של יוסריאן היה רק מספר גדֵל והולך של חוגרים וקצינים, שפעמים אחדות בכל יום עשו את דרכם קדורנית אל סרג'נט טאוסר כדי לשאול אם הגיעו הפקודות ששולחות אותם הביתה. אלה היו אנשים שהשלימו את חמישים המשימות שלהם. עכשיו הם היו רבים מכפי שהיו כשיוסריאן נכנס לבית החולים, והם עדיין חיכו. הם דאגו וכססו ציפורניים. הם היו גרוֹטֶסקיים, כמו גברים צעירים ולא-יוצלחים בעת משבר כלכלי. הם נעו כשהם מתנודדים הצידה, כמו סרטנים. הם חיכו שהפקודות שישלחו אותם הביתה בשלום יחזרו ממטה חיל האוויר העשרים ושבעה באיטליה, ובזמן שחיכו לא היה להם מה לעשות, רק לדאוג ולכסוס ציפורניים ולעשות את דרכם קדורנית אל סרג'נט טאוסר, פעמים אחדות בכל יום, כדי לשאול אם הגיעו הפקודות ששולחות אותם הביתה בשלום. הם היו במרוץ וידעו את זה, כי הם ידעו מנסיונם המר שבכל רגע עלול קולונל קתקארט להעלות שוב את מספר המשימות. לא היה להם דבר טוב יותר לעשות מאשר לחכות. רק לג'ו הרעב היה דבר טוב יותר לעשות בכל פעם שהשלים את המשימות שלו. היו לו סיוטי לילה צרחניים, והוא היה מנצח בקרבות איגרוף עם החתול של יוּפְּל. הוא היה לוקח את המצלמה שלו לשורה הראשונה בכל ההופעות של הלהקות מטעם האגודה למען החייל, ומנסה לצלם מתחת לחצאית של הזמרת צהובת השיער עם שני הגדולים שלה, שלבשה תמיד שמלה צמודה שנראתה כאילו היא עומדת להתפקע. התמונות אף פעם לא יצאו. קולונל קַרגיל, מכבה השריפות של גנרל פקם, היה איש תקיף וסמוּק פנים. לפני המלחמה הוא היה מנהל מכירות נמרץ, אלים ותוקפני. הוא היה מנהל מכירות רע מאוד. קולונל קרגיל היה איש מכירות גרוע כל-כך, ששירותיו היו מבוקשים מאוד על-ידי חברות שהִתאווּ להפסדים למטרות מס. בכל רחבי העולם התרבותי, מבּאטֶרי-פּארק שבפאתי מנהטן ועד רחוב פוּלְטוֹן שבברוקלין, יצא שמו כמי שניתן לסמוך עליו לצורכי ניכוי-מס מהיר. הוא גבה שכר גבוה, כי הכישלון, לעיתים קרובות, לא בא בקלות. הוא היה צריך להתחיל מלמעלה ולעשות את דרכו מטה, וכשיש לך חברים אוהדים בוושינגטון לא כל-כך פשוט להפסיד כסף. נדרשו חודשים של עבודה קשה ותכנון לקוי קפדני. אדם טועה במיקום, מְבלגן, מְחשב לא נכון, מתעלם מהכול ונדחק בכל פירצה, ובדיוק כשהוא חושב שהצליח באה הממשלה ומעניקה לו אגם או יער או שדה נפט, ומקלקלת הכול. אבל אפילו לנוכח מגבלות שכאלה היה אפשר לסמוך על קולונל קרגיל שירסק גם את הארגון המשגשג ביותר. הוא בנה את עצמו במו ידיו, ואת אי-ההצלחה שלו הוא לא היה חייב לאף אחד. "בחורים," פתח קולונל קרגיל בטייסת של יוסריאן ומדד את שהִיותיו בקפידה. "אתם קצינים אמריקאים. אף קצין בשום צבא אחר בעולם לא יכול להגיד את זה. תחשבו על זה." סרג'נט נַייט חשב על זה, ואז עידכן בנימוס את קולונל קרגיל שהוא נואם בפני החוגרים, ושהקצינים מחכים לו בצד השני של הטייסת. קולונל קרגיל הודה לו במרץ, הזדרח בעונג וחצה את השטח בצעדים רחבים. הוא היה גאה לגלות שעשרים ותשעה חודשים של שירות פעיל לא הִקהו את אי-היעילות הגאונית שלו. "בחורים," הוא פתח בדבריו לקצינים ומדד את שהיותיו בקפידה. "אתם קצינים אמריקאים. אף קצין בשום צבא אחר בעולם לא יכול להגיד את זה. תחשבו על זה." הוא חיכה רגע כדי לאַפשר להם לחשוב על זה. "האנשים האלה הם האורחים שלכם!" הוא הצטעק לפתע. "הם עשו יותר מחמשת אלפים קילומטר כדי לבדר אתכם. איך הם ירגישו אם אף אחד לא ירצה לראות אותם? מה יקרה למורל שלהם? תראו, בחורים, זה באמת לא נוגע לתחת שלי. אבל הבחורה ההיא, שרוצה לנגן לכם היום באקורדיון, מבוגרת מספיק להיות אמא. איך הייתם מרגישים אם אמא שלכם היתה עושה יותר מחמשת אלפים קילומטר כדי לנגן באקורדיון לחיילים שלא רוצים לראות אותה? איך ירגיש הילד שהאקורדיוניסטית הזאת מבוגרת מספיק להיות האמא שלו כשהוא יגדל וישמע על זה? כולנו יודעים את התשובה. תראו, בחורים, שלא תבינו אותי לא נכון. זה עניין של בחירה, לגמרי. אני הקולונל האחרון בעולם שייתן לכם פקודה ללכת להופעה הזאת ולבלות טוב, אבל הייתי רוצה שכל אחד ואחד מכם שאינו חולה באופן שמצדיק אשפוז יילך עכשיו להופעה הזאת ויעשה חיים, וזאת פקודה!" יוסריאן באמת הרגיש חולה כמעט באופן שמצדיק אשפוז מחוּדש, והרגיש חולה עוד יותר כעבור שלוש משימות, כשדוֹק דניקה המשיך להניד בראשו הנוגה וסירב לקרקֵע אותו. "נדמה לך שלך יש בעיות?" נזף בו דוק דניקה ביגון. "ואני מה? אני, כשלמדתי להיות רופא, חייתי שמונה שנים מגרושים. ואחרי הגרושים גרתי במשרד שלי וחייתי מפרוטות עד שהצלחתי לבנות חוג לקוחות רחב מספיק לכסות את ההוצאות. ובדיוק כשהעסק התחיל להרוויח, גייסו אותי. אני לא יודע על מה אתה מתלונן." דוק דניקה היה חבר של יוסריאן, ולא היה מוכן לעשות כמעט שום דבר שהיה יכול לעשות כדי לעזור לו. יוסריאן האזין רוב קשב כשדוֹק דניקה סיפר לו על קולונל קתקארט מהלהק, שרצה להיות גנרל, על גנרל דרידל מהכנף ועל האחות הרחמנייה של גנרל דרידל ועל כל יתר הגנרלים במטה חיל האוויר העשרים ושבעה, שהתעקשו שארבעים משימות בלבד כבר ייחשבו שירות מבצעי מלא. "למה שלא תחייך ופשוט תנסה לעשות את זה הכי טוב שאפשר?" הוא יעץ ליוסריאן בקדרות. "תהיה כמו האברמאייר." יוסריאן הצטמרר למשמע ההצעה. האברמאייר היה מטילן מוביל שמעולם לא ביצע פעולות חמיקה כשהגיע למטרה, וככה סיכן עוד יותר את כל מי שטס איתו במבנה. "האברמאייר, למה לעזאזל אתה לא מבצע חמיקה?" היו שואלים בזעם אחרי כל משימה. "היי, בחורים, תעזבו את קפטן האברמאייר במנוחה," היה קולונל קתקארט פוקד. "הוא המטילן המוביל הכי טוב שיש לנו." האברמאייר היה מחייך ומניד בראשו, ומנסה להסביר איך הפך את הכדורים שלו לכדורי דוּם-דוּם בעזרת סכין ציד לפני שירה אותם על עכברי שדה כל לילה באוהל. האברמאייר באמת היה המטילן הכי טוב שלהם, אבל הוא היה טס ישר ובגובה אחיד כל הדרך מנקודת הציון אל המטרה, ואפילו הרחק מעבר למטרה, עד שראה שהפצצות הנופלות פוגעות בקרקע ומתפוצצות בקילוח מתפרץ של כתום פתאומי שהבזיק מתחת לעננת העשן המסתלסלת ולהריסות הכתושות לאבק, שהתנשאו כמו גֵייזֶר פראי בגלים ענקיים של אפור ושחור. האברמאייר היה לוקח בני תמותה בשישה מטוסים והופך אותם למאובנים, דוממים ויציבים כמו ברווזים במטווח, בשעה שעקב אחרי הפצצות בעניין רב מבעד לחרטום הפֶּרְסְפֶּקְס כל הדרך למטה, ונתן לתותחנים הגרמנים על הקרקע את כל הזמן הדרוש לאכֵּן את הכוונות ולכוון את הכלים וללחוץ על ההדק או על הכפתור או על המוט או על מה שלא יהיה הדבר שעליו הם לוחצים כשהם רוצים להרוג אנשים שאותם הם לא מכירים. האברמאייר היה מטילן מוביל שלא החטיא מעולם. יוסריאן היה מטילן מוביל שהורידו אותו בדרגה כי הוא כבר לא שם קצוץ אם פגע או לא. הוא החליט לחיות לנצח או למות תוך כדי ניסיון, והמשימה היחידה שלו בכל פעם שהמריא היתה לחזור ולנחות בחיים. האנשים אהבו לטוס אחרי יוסריאן, שהיה עט על המטרה מכל כיוון ומכל גובה, נוסק וצולל ומתפתל ופונה בזוויות כה חדות ותלולות עד שטייסי חמשת המטוסים האחרים נאלצו להפעיל את מלוא כישוריהם כדי להישאר איתו במבנה, מתיישר רק לשתיים או שלוש השניות הנדרשות לפצצות כדי ליפול, ואז מגיח משם ביללת מנועים כאובה ומִתלַליֵן באוויר בין מטחי אש הנ"מ המזוהמים בפראות כה רבה עד שששת המטוסים היו פרושים עד מהרה על פני כל השמים כמו בטקס תפילה, מטרות נוחות למטוסי הקרב הגרמניים, מה שלא הטריד את יוסריאן, כי לא נותרו עוד מטוסי קרב גרמניים והוא לא רצה שום מטוסים מתפוצצים ליד המטוס שלו. רק אחרי שכל אותו Sturm und Drang (סער ופרץ) כבר היה הרחק מאחור, הוא היה מסיר בלאות את קסדת הנ"מ מראשו המזיע ומפסיק לנבוח הוראות למֶקוואט, שברגעים כמו אלה היה אוחז בסְטִיק ולא מוצא דבר טוב יותר לתהות לגביו מאשר איפה נפלו הפצצות.
"תא הפצצות ריק," היה סרג'נט נייט מודיע מאחור. "איזה מטרה?" היה אומר קפטן אַרדְווארק, הנווט השמנמן ומעשן-המקטרת של יוסריאן, מתוך ערימת המפות שגיבב לצידו של יוסריאן בחרטום המטוס. "לא נראה לי שהגענו למטרה. הגענו?"
"יוסריאן, הפצצות פגעו במטרה?" יוסריאן לא שם קצוץ אם הפצצות פגעו במטרה, כל זמן שגם האברמאייר או אחד המטילנים המובילים האחרים לא שמו קצוץ, והם אף פעם לא נאלצו לחזור שנית. מדי פעם מישהו היה כועס על האברמאייר עד כדי כך שהיה מכניס לו אגרוף. "אמרתי לכם לעזוב את קפטן האברמאייר במנוחה, בחורים," היה קולונל קתקארט מתרה בכולם בכעס. "אמרתי לכם שהוא המטילן הכי טוב שיש לנו, לא אמרתי?" האברמאייר היה מחייך לנוכח ההתערבות של הקולונל ודוחס עוד ועוד חטיפי בוטנים ללועו. האברמאייר רכש מיומנות רבה בירי לילי בעכברי שדה באקדח שגנב מהמת שבאוהל של יוסריאן. הפתיון ששׂם היה חתיכת ממתק, והוא היה מתַצפֵּת בחשכה, יושב ומחכה לצליל הכרסום, כשאחת מאצבעות ידו השנייה אחוזה בלולאה של חוט חשמל שנמתח ממסגרת הכּילה שלו אל שרשרת הנורה הבלתי מעומעמת ממעל. החוט היה מתוח כמו מיתר של בּנג'וֹ, והמשיכה הקלה ביותר היתה מדליקה את הנורה ומסמאת את הקורבן בהבזק של אור. האברמאייר היה מצטחק בהתעלוּת למראה היונק הזעיר הקופא במקומו ומגלגל את עיניו המבועתות בחיפוש נואש אחרי הפולש. האברמאייר היה ממתין עד שהעיניים הללו פגשו בעיניו שלו, ואז היה פורץ בצחוק רם ולוחץ על ההדק, מפזר את הגוף הפרוותי המבאיש בקול נפץ מהדהד בכל רחבי האוהל, ושולח את נשמתו המבוישת בחזרה אל בוראהּ. פעם אחת, מאוחר בלילה, ירה האברמאייר בעכבר ירייה שבעקבותיה הסתער לעברו ג'ו הרעב כשהוא יחף וצורח במלוא קולו הצווחני, רוקן את אקדח ה-0.45 שלו על האוהל של האברמאייר, ואז שעט במורד גדת התעלה ובמעלה הגדה השנייה ונעלם כהרף עין באחת השוחות הצרות, שהופיעו בוקר אחד באורח פלא לצד כל אחד מהאוהלים אחרי שמיילו מַיינְדֶרבַּיינדֶר הפציץ את הטייסת. הדבר אירע ממש לפני עלות השחר, תוך כדי המצור הענקי הגדול על בולוניה, כשמתים נטולי לשון מילאו את שעות הלילה כמו רוחות רפאים חיות, וג'ו הרעב כמעט יצא מדעתו מרוב חרדה מפני ששוב השלים את המשימות שלו ולא צוּוַת לטיסה. כשמשו אותו ממעמקיה הטחובים של השוחה פלט ג'ו הרעב מלמולים חסרי פשר, קישקש על נחשים, עכברושים ועכבישים. האחרים האירו את השוחה בפנסים רק ליתר ביטחון. לא היה בה כלום חוץ מכמה סנטימטרים של מי גשם מעופשים. "רואים?" קרא האברמאייר. "אמרתי לכם. אמרתי לכם שהוא משוגע, לא אמרתי לכם?" © כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג הוצאה לאור מלכוד 22 - ג’וזף הלר
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|