» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2008       חזור

חותם הסולטן
מאת: ג'ני וייט
The Sultan's Seal - Jenny White

ההוצאה: מטר הוצאה לאור גופתה העירומה של אומנת אנגלייה נשטפת אל גדת מיצר הבוספורוס באיסטנבול העותמאנית ועל צווארה תליון עם חותם הסולטן. עד מהרה מתברר כי האומנת לא מתה בטביעה, אלא נרצחה. רצח של אומנת אנגלייה שטיפלה בילדי ההרמון של הסולטן אינו עניין של מה בכך, והדבר מערער את מרקם היחסים העדין בין ארמון הסולטן ובין שגרירות בריטניה באיסטנבול. המבוכה רבה כאשר עד מהרה מקשרים החוקרים את הרצח הנוכחי לרצח בחניקה של אומנת בריטית אחרת, שנים אחדות קודם לכם, שאיש מעולם לא הצליח לפענח. אבל האם היו אלה רציחות פוליטיות שארמון הסולטן מעורב בהן או פשעים על רקע רומנטי אישי?

קאמיל פחה, שופט במערכת המשפט החילונית החדשה, ממונה על חקירת הרצח, אבל עד מהרה הוא מגלה שהפרשה מסובכת וכי הכוחות שמעורבים בה לא יבחלו באמצעים כדי להשתיק כל מי שיכול לשפוך עליה אור. בד בבד עם חשיפת התעלומה מתוודעים הקוראים לווידויה החושני והמיסטי של ג'אנאן, צעירה מוסלמית בעלת נפש חופשייה, אשר מספרת על קשריה האסורים עם האשה המתה ועם מי שחשוד ברציחתה, ולסדרת מכתבים שכותבת בתו של שגריר בריטניה, שהעניין ההדדי שהיא והשופט מגלים זה בזה שולח אותה לחקור מה יודעות הנשים בהרמון, מעשה שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון.

רומן ביכורים מרתק זה לוקח את הקוראים למסע מרתק אל טורקיה של המאה התשע-עשרה, ואל התשוקות הסותרות המסעירות את נפש האדם. ספר שהוא גם רומן מתח וגם סיפור אהבה מרגש וסוחף. לא תרצו להניח את הספר מהיד עד לסיום עוצר הנשימה ופתרון התעלומה.

ג'ני וייט היא אנתרופולוגית ומחברת ספרי עיון רבים על החברה והפוליטיקה בטורקיה. חותם הסולטן הוא הרומן הראשון שלה.

חותם הסולטן מאת ג'ני וייט בהוצאת מטר, מאנגלית: צילה אלעזר, 384 עמודים.

פרק ראשון | עיינים כהות

"תכלית היין היא שהחבית תהיה טהורה בתוכה."
המלומדים שלנו אינם יכולים לעמוד על התבונה
שיש במילים האלה.   באקי

אנשים קושרים את מיתרי דמעותיהם
לשני קצות מצבי הרוח שלהם ומכופפים אותם בקפידה,
ואז יורים מהם חצים של תקווה
בלי לתת את הדעת למה שיצר את הקשתות.   הייאלי

תריסר פנסים מהבהבים על פני המים, נעים עם זרם המֵיצר בדממה, והשייטים אינם נראים. קול דשדוש יבש נישא מהחוף, הרוח עצלה מכדי לשאתו למרחק רב. כלבי בר נובחים ומתנגשים בשיחים. נשמעות נהימות, נביחה קצרה, ואחר-כך שוב דממה.

שעה שהסירות חוצות את אור הירח המלא הנשפך על הבוספורוס, תופסים הדייגים את מקומותיהם, כשחקנים על במה מוארת. בירכתי כל סירה חותר איש, ואחר עומד, מחזיק רשת בצורת חרוט מחוברת למוט. דגי זַרגָאנָה, שנמשכים אל אור עששיות השמן התלויות על החרטומים, מצטופפים על פני המים. בתנועה יחידה אחת מחליקים הדייגים את רשתותיהם דרך הנוזל השחור, ואחר-כך מרימים אותן גבוה מעל ראשיהם. רחש הרשתות המבקעות את עור המים חרישי כל-כך, עד שבחוף לא ניתן לשמוע אותו.

מתז של מים. הדייג הקרוב ביותר ליבשה מפנה את ראשו ומקשיב, אך אינו שומע עוד דבר. הוא שולח את מבטו אל הסלעים והעצים המולבנים באור הירח; מה שמתחתם או מאחוריהם אובד בצל. הוא מבחין בעיגול של אדוות נע מהחוף כלפי חוץ ומזעיף את פניו, ואז מצביע ורוטן דבר-מה לאחיו, שחותר. אחיו מושך בכתפיו ומייחד את תשומת לבו למשוטים. כל-כך שקט, שהדייג מדמה שהוא יכול לשמוע את שריטות רגליהם של הסרטנים על הצוק שבכפר האלבני הסמוך, שם הזרם חזק עד כדי כך שהסרטנים לא יכולים להתקדם במֵיצר דרך המים. דורות רבים של סרטנים, שעברו בקיצור הדרך הזה, חצבו שביל באבן. זה רק איזה בעל-חיים, הוא אומר בלבו, ומנסה לגרש מראשו את הסיפורים ששמע על ג'ינים ושדים אחרים שמשוטטים חופשיים בלילה.

*

קאמיל פחה מגשש בידו על שולחן הלילה ומחפש גפרור, כדי להדליק את המנורה. הוא שופט בבית משפט השלום בבֶּיוֹגלוּ של איסטנבול, שכולל גם את רובע פֶּרָה, שבו מחזיקים האירופים את שגרירויותיהם ובתי המסחר שלהם, וגם את רובע גלטה, הרובע היהודי הצפוף מתחת לפֶּרה - כוורת של סמטאות שמתפתלות ומסתלסלות במורד הגבעה התלולה אל מי הבוספורוס ולשון הים שלו, "קרן הזהב". הדפיקות על דלת ביתו התחלפו בקולות רמים שעלו מחדר הכניסה. בדיוק באותו רגע נכנס יאקוּפּ, משרתו האישי, ועששית דלוקה בידו. צל ענקי משייט על התקרה הגבוהה. "אני מתנצל שהערתי אותך, ביי. ראש הכפר של הכפר האמצעי אומר שהוא בא בגלל עניין דחוף. הוא מתעקש לדבר איתך ישירות."

קאמיל ממצמץ מפני האור, הודף מעליו את שמיכת הסטן וקם. כפות רגליו מחליקות על כתב העת שנפל מהמיטה. השינה מוצאת את קאמיל רק כאשר הוא שקוע בקריאה, ובמקרה הזה בכתב העת מלפני כמה שנים של הידיעון לגנן וכתב העת לחקלאות. התאריך הנוכחי הוא יוני בשנת רוּמי 1302, או 1886 לפי הלוח הנוצרי. הוא נרדם על הסיווג המחודש של הבוטנאי הגרמני ה"ג רייכנבאך ל-Acineta hrubyana - סחלב עם פרחים רבים ושפתיים חומות נוקשות ללא מפרקים, שנתגלה לאחרונה בדרום אמריקה. קאמיל ישן בכבדות. בחלומותיו משך אותו זרם תחתי נגדי של גברים קטנים וזריזים, בעלי עור קשיח וללא פנים. יאקופ - לעולם על המשמר כדרכם של כל תושבי בתי העץ של איסטנבול - ודאי נכנס וכיבה את מנורת השמן.

קאמיל מתיז מים על פניו מהכיור שעל משטח השיש של שידת הרחצה, כדי לגרש את הריקנות המקהה, שהוא תמיד מרגיש ברגעים האפורים האלה שבין היקיצה לבלבולי המוח הראשונים המרגיעים של שגרת יומו - הגילוח, ליפוף האצבעות סביב החום המרגיע של כוס תה מהבילה, והעלעול בדפי העיתון. הראי מראה פנים רזות ועייפות, שפתיים דקות קפוצות לקו זעוף מתחת לשפם, ועיניים מוסתרות על-ידי שיער שחור סתור. פס יחיד של אפור מתקשת מעל גבתו השמאלית. הוא מעסה במהירות משחת שיער בידיו הרטובות ומחליקן על שערותיו, שקופצות מיד שוב למעלה. באנחת כעס הוא פונה ליאקופ, שמחזיק את מכנסיו מוכנים ומזומנים. יאקופ הוא איש רזה ורציני למראה בשנות השלושים לחייו עם עצמות לחיים גבוהות ופנים ארוכות. הוא ממתין במבע העסוק של משרת ותיק, שאינו מטריד עוד את עצמו בגינונים של מעמד, אלא פשוט שקוע בעבודתו.

"מעניין מה קרה," רוטן קאמיל. כמי שחושב את עצמו לאדם מאוזן במזגו, הוא חושד בגודש הרגשות שיכול להניע מישהו להלום כך על דלת ביתו באמצע הלילה. יאקופ עוזר לו ללבוש חולצה לבנה ומעיל עליון בסגנון איסטנבול, ולנעול נעלי עור גדי צהובות. הנעליים - מלאכת מחשבת של סנדלר אומן מחאלֶבּ שהכינן לפי שיטה שהועברה מאב לבן - רכות כעור מפרק ידה של אישה, אך עמידות ואטומות בפני סכין ומים כאחד. בעור, בצדה הפנימי של הנעל, חרותה רשת של סמלים טאליסמניים זעירים, שקוראים לכוחות - חזקים מאלה של הסנדלר - לחזק את הנועל. קאמיל הוא גבר גבוה, רזה ושרירי, אך כתפיו המעוגלות משהו וסנטרו הזקור יוצרים את הרושם שהוא רוכן קדימה כדי לשאול בעניין כלשהו, והוא נראה כאדם שקוע במחשבות הרכון על כתבי יד עתיקים. כשהוא נושא את מבטו, סותרות עיניו הירוקות כטחב את הרוחניות הזאת, בגלל עוצמתן ובהירותן. הוא אדם ששולט על סביבתו באמצעות הבנתו אותה. כתוצאה מכך, הוא לא מתעניין בדברים שמעבר לשליטתו, ומתרגז על מה שנשגב מבינתו. הגורל שייך לקטגוריה הראשונה; המשפחה, הידידים והנשים מאכלסים את השנייה. ידיו נמצאות בתנועה מתמדת, וקצות אצבעותיו מחליקים על מחרוזת קצרה של חרוזי ענבר שהוא מחזיק בכיסו הימני. הענבר חמים וחי למגע. הוא חש בדופק - הדופק שלו - מועצם. אצבעות אביו וסבו לפניו שחקו מישורים זערוריים על פני השטח של החרוזים. כשאצבעותיו פוגשות במשטחים האלה, קאמיל מרגיש חלק משרשרת אנושית, שממקמת אותו בזמן ובמקום שלו עצמו. זה לא מסביר כלום, אך זה מקנה תחושת שלווה.

הוא חי בצמצום עם מספר מזערי של משרתים, בווילת עץ קטנה בצבע אוכרה, שירש מאמו. הבית ניצב בתוך גן, בצלָם של אורני מטרייה עתיקים, עצי ברוש ותות, בחוף הבוספורוס מעל בֶּשׁיקטאש. הבית היה חלק מנדוניית אמו. היא עשתה בו את שנות חייה האחרונות עם שני ילדיה, בהעדיפה את הקהילה השקטה של שפת הים, שבה כולם מכירים אותה - והכירו את הוריה ואת הורי-הוריה - על פני הארמון שעל הגבעה המשקיפה על קרן הזהב, שממנו משל על מחוז איסטנבול אביו, אָלפּ פחה שר הז'נדרמים.

קאמיל ממשיך להעסיק את השייט, שהשיט את אביו במשך שנים בסופי שבוע לווילה של אשתו. מדי בוקר חותרות זרועותיו המסוקסות של בֵּדרי השייט כשהוא משיט את קאמיל במורד המֵיצר אל מזח טוֹפאניי, שם ממתינה לו כרכרה שנושאת אותו במעלה הגבעה התלולה אל בית המשפט שבגראנד רוּ דֶה פֶּרָה. בימים שבהם רשימת המשפטים שלו אינה עמוסה, קאמיל הולך ברגל מהמזח לבית המשפט, כשהוא שמח להיות בחוץ. אחרי מות אמו הוסיף קאמיל חממה קטנה אל השטח שמאחורי הבית. כשופט יש לו עתה פחות פנאי לניסויים בוטניים שמצריכים נסיעות של שבועות, לפיכך הוא מטפל בסחלבים שריכז בביתו מפינות רבות באימפריה, וחוקר אותם.

קאמיל נושם נשימה עמוקה ויורד בגרם המדרגות הרחב אל אולם הכניסה. בתוך מעגל המנורות שמחזיקים משרתיו של קאמיל ממתין בחוסר סבלנות גבר נמוך וסמוק פנים בשאלוואר - מכנסי שק מסורתיים. הווסט שהוא לובש עקום, ואחד מקצות האבנט שלמותניו מתחיל להשתחרר. כובע הלבד האדום שלו מלופף בבד מפוספס. הוא מעתיק את משקלו בחוסר מנוחה מרגל מוצקה אחת לאחרת. בראותו את קאמיל הוא קד קידה עמוקה ונוגע באצבעות ידו הימנית בשפתיו ואחר-כך במצחו, כמחוות כבוד. קאמיל תוהה מה קרה, מהו הדבר שמסעיר במידה כזאת את רוחו של ראש הכפר. רצח אמור להיות מובא קודם כול לתשומת לבה של המשטרה האזורית, לא אל שופט השלום בביתו באמצע הלילה.

"שלום עליך. מה מביא אותך לכאן בשעה המוקדמת הזאת?"

"שלום עליך, פחה ביי," מגמגם ראש הכפר, ופניו העגלגלות מסמיקות אף יותר.

"אני איברהים, ראש הכפר האמצעי. בבקשה סלח לי על ההפרעה, אבל באזור שלי התעוררה בעיה, שאני חושב שיש לדווח לך עליה."

הוא משתתק, עיניו מתרוצצות אל הצללים שמאחורי המנורות. קאמיל רומז למשרתים להשאיר את המנורות ולפרוש.

"מה הבעיה?"

"אפנדי, מצאנו גופה במים ליד המסגד של הכפר האמצעי."

"מי מצא אותה?"

"הנוברים באשפה." מפני האשפה הרשמיים-למחצה האלה מתחילים לאסוף את הפסולת שנשטפה במשך הלילה אל חופי העיר ורחובותיה. ממש לפני הזריחה לאחר שהם דולים חפצים שימושיים לעצמם, הם מעמיסים את השאר על דוברות ואחר-כך מרוקנים אותן בים מרמרה, שם מתפזר מטענן בזרם.

קאמיל מפנה את ראשו אל דלת חדר האורחים והחלון שמאחוריו. דוק של אור מצל על העצים שבגנו. הוא נאנח ופונה שוב אל ראש הכפר.

"למה לא דיווחת על כך למפקד המשטרה באזור שלך?"

קאמיל חולק את אזור השיפוט של הצד האירופי של הבוספורוס עם שני שופטי שלום נוספים - מהמסגדים הגדולים והשווקים המקוּרים שבדרום, שם נפתח המֵיצר אל ים מרמרה, עד למחרוזת הכפרים ובתי הקיץ המפוארים שעל הגבעות המיוערות צפונית לים השחור. הכפר האמצעי נמצא במרחק של כחצי שעת רכיבה צפונית לווילה של קאמיל.

"כי זאת אישה, ביי," מגמגם ראש הכפר.

"אישה?"

"אישה זרה, ביי. אנחנו חושבים שהיא פרנקית."

אישה אירופית. קאמיל חש צינה של חשש. "איך אתם יודעים שהיא פרנקית?"

"יש לה שרשרת עם צלב זהב על הצוואר."

קאמיל מגיב בחוסר סבלנות. "היא יכולה בדיוק באותה מידה להיות אחת מהנתינים הנוצריים שלנו."

ראש הכפר משפיל את מבטו אל רצפת אריחי השיש. "יש לה שיער צהוב וצמיד זהב כבד. ועוד משהו..."

קאמיל נאנח. "למה אני חייב לסחוט ממך כל דבר? אתה לא יכול פשוט לספר לי כל מה שראית?"

ראש הכפר נושא את עיניו בחוסר ישע. "תליון, ביי, שנפתח כמו אגוז." הוא חופן את כפות ידיו יחד, ואחר-כך מפריד ביניהן. "בתוך צד אחד של הקליפה יש טוּגרָה של הפָּאדישָׁה, ישמור ויגן עליו אללה." הוא מושיט כף יד קעורה אחת לפניו, ואחר-כך את האחרת. "בתוך הצד השני יש סימנים משונים. חשבנו שזאת אולי כתובת פרנקית."

קאמיל מזעיף את פניו. הוא אינו יכול להעלות על דעתו שום הסבר להימצאותו של החותם האישי של הסולטן בתכשיט שתלוי על צווארה של אישה מחוץ למשק ביתו של הסולטן, ועוד פחות מכך להימצאות חותם עם כתובת אירופית. זה לא הגיוני. הטוגרה, החותם של הסולטן, מוטבע על מסמכים רשמיים ופריטים מיוחדים ששייכים למשק הבית האימפריאלי, בבית מלאכה מיוחד בשטח הארמון. ה"טוגראנוֹביס", הסופרים המלכותיים שאחראים לעיצוב הקליגרפי המסובך וההדור של השם המלכותי, וכמוהם הגלפים המלכותיים, לא מורשים לעזוב את שטח הארמון לעולם מחשש שייחטפו וייאולצו להטביע את החתימה על פריטים מזויפים. בגלל גודלה העצום של האימפריה עלולים זיופים שכאלה לעבור באין מבחין, והפתרון היחיד הוא לשמור על ה"ידיים" של הסולטן סמוך לשרוולי בגדו. קאמיל שמע שהסופרים הללו נושאים על גופם כאמצעי זהירות נוסף רעל מהיר פעולה. שלושה אנשים בלבד מחזיקים בחותם המלכותי למסמכים - הסולטן עצמו, הווזיר הגדול, ומנהלת משק ההרמון, זקנה נאמנה שגדלה בארמון. על פריטים מלכותיים עשויים זהב, כסף וחומרים יקרי ערך אחרים מוטבע הטוגרה רק עם הזמנתם.

ראש הכפר פוכר את אצבעותיו המחוספסות ומתירן לסירוגין, כשהוא עומד לפני קאמיל בראש מורכן ובעיניים מתרוצצות בחרדה על פני רצפת השיש. קאמיל, שמבחין בעצבנותו, מבין שראש הכפר חושב שקאמיל מאשים אותו שהעירו משנתו. הוא מוחק את הבעת הזעף מפניו. קאמיל זוכר שאפילו לאזרחים שומרי חוק יש סיבה להתיירא מכוח המשטרה ובתי המשפט. ראש הכפר הוא גם אומן שאחראי בפני ראש הגילדה שלו להתנהגותו, והוא פוחד להמיט את זעם הפקידים על עמיתיו. הוא כנראה הביא את הדבר לתשומת לב שופט השלום במקום לזו של משטרת הכפר האמצעי בגלל הזהב שנמצא על הגופה. המשטרה המקומית היתה עלולה להפשיט את הגופה מכל חפצי הערך שעליה ביעילות שלא נופלת מזו של הנוברים באשפה, והוא עלול היה להיות מואשם בכך. אבל חותם הסולטן והעובדה שהאישה עשויה להיות אירופית מצביעים גם על האפשרות שהמקרה שייך לתחום השיפוט של קאמיל בפֶּרָה. אמנם הסולטן העניק לזרים ולמיעוטים הלא-מוסלמים של פֶּרה את הזכות לנהל את האזור שלהם ולשפוט בדינים אישיים, כמו ירושות וגירושים, אבל האוכלוסייה עדיין נשענת על הארמון בכל הנוגע להגנה, ועל בתי המשפט של המדינה בנוגע לצדק בעניינים אחרים.

"טוב עשית שהבאת מיד את הדבר לטיפולי."

פניו של ראש הכפר נרגעות והוא קד קידה עמוקה. "אריכות ימים לפאדישה. מי ייתן ואללה יגן עליו."

קאמיל רומז ליאקופ, שעומד מחוץ לדלת אולם הכניסה. "רתום סוס ושלח שליחים למישל אפנדי ולמפקד המשטרה שאחראי על אזור הכפר האמצעי. בקש מהם לפגוש אותי במסגד, ולהרחיק משם את הבטלנים עד שאגיע, בייחוד את הנוברים באשפה. הם לא ישאירו עליה כלום. אני רוצה לראות את התליון. המשטרה צריכה לוודא שלא ייגעו בכלום." ואז הוא מוסיף בלחש, כדי שראש הכפר לא ישמע, "ושמפקד המשטרה יקפיד שהשוטרים לא ייגעו בכלום."

"שלחתי שליח למשטרה המקומית, ביי, ואמרתי לשני הבנים שלי להישאר עם הגופה עד שאחזור," אומר ראש הכפר.

לראש הכפר יש אוזניים בריאות, מציין קאמיל לעצמו.

"אתה ראוי לשבח, ראש הכפר איברהים. אדאג להביא לידיעת הרשויות המתאימות את החריצות שלך ואת רצונך להשביע את רצון המדינה." הוא יבקש מעוזרו לשלוח ציון לשבח לממונה על הגילדה של ראש הכפר.

"רכבתי לכאן על סוסו של שכן, פחה ביי, אז אני יכול להראות לך את הדרך."

*

הכפריים משכו את הגופה מהמים, העלו אותה על הרציף, וכיסו אותה בסדין בלוי. קאמיל מסיר את הסדין ומסתכל תחילה בפנים, מתוך כבוד וגם מתוך התנגדות מסוימת. בשנה שחלפה מאז מונה לשופט שלום, רוב התיקים שלו נסבו סביב גנבה או אלימות, ורק כמה מהם סביב מוות. השיער שלה קצר, בסגנון יוצא דופן, בהיר ועדין כמשי לא צבוע. קווצות ממנו מערסלות את פניה. רוח קרירה מלטפת את צווארו, אבל הוא יכול להרגיש את החום שאורב באוויר. הוא כבר מזיע. כעבור דקות אחדות הוא מוריד ממנה לאט את הסדין וחושף את עורה העירום לשמים ולעיניהם הבוערות של הגברים מסביבה. צחנת האמוניה העזה של שתן אנושי, שעולה מהסלעים שבבסיס המזח, גורמת לו להסיט את אפו ולזוז הצדה לכיוון רגלי הגופה.

הוא אינו יכול עוד להימנע מלהסתכל בגוף שלה. היא נמוכת קומה ודקה, כנער, עם שדיים קטנים. עורה צחור כשלג, פרט למשולש הכהה שבמפשעתה. סרטנים החלו את עבודתם על אצבעות ידיה ורגליה. היא אינה עונדת שום טבעת, אך צמיד זהב כבד תלוי על מפרק ידה השמאלי. הזרמים ציננו את גופה, ולכן הוא טרם החל להשתנות לגווייה; הוא עדיין בגדר אישה מתה. לאחר מכן תהפוך ל"תיק", לחידה אינטלקטואלית. אבל עכשיו הוא מרגיש רק חמלה, ואת החרדה חסרת הצורה שהמוות תמיד מעורר בגופו. היא אינה יפה במובן המקובל; פניה ארוכות וצרות מדי ותוויה חדים מדי, עם שפתיים רחבות ועבות. אולי בתנועה היו הפנים נאות למראה, הוא מהרהר בלבו. אך עתה ניכר על פניה הריחוק הצונן האדיש של המוות, השרירים אינם רפויים ואינם בתנועה, ועורה הוא אוהל ריק שמתוח על עצמותיה. צלב זהב תלוי על שרשרת קצרה סביב צווארה. מדהים שהצלב לא נתלש במסע הטלטולים של הגופה בזרמים, הוא חושב לעצמו. אולי הגופה לא הגיעה מרחוק.

הוא מתכופף קרוב יותר כדי לבחון את השרשרת. הצלב הרחב והצעקני עשוי מזהב רקוע, והוא מקושט בוורדים חרותים שתווי המתאר שלהם מולאו באמייל אדום, שכבר נסדק. המתכת מעוקמת היכן שהשרשרת עוברת דרכה, כאילו נתפסה במשהו, או שמישהו ניסה לתלוש אותה. הוא מרים את הצלב בקצה אצבעו. מתחתיו, בשקע העמוק של צוואר האישה, חבוי תליון כסף עגול, פשוט אך מעוצב להפליא. פס צר חוצה אותו.

הוא מתכופף קרוב יותר לצוואר האישה. נדמה שקור מינרלי לח עולה מהגופה, או שמא פניו שלו הן שנעשו לחות ודביקות. הוא נושא את מבטו אל בוהק המֵיצר כדי לחשל את עצמו. בעודו נושם נשימה עמוקה, הוא מחזיר את תשומת לבו אל התליון. הוא תוחב את ציפורן אגודלו בחריץ, פותח את שני החצאים בזווית שמאפשרת להם ללכוד את שמש הבוקר ומציץ פנימה. המנעול השקוע הזעיר שהצמיד את שני החצאים זה לזה כבר נשבר. על פני השטח של החצי העליון חרות הטוגרה, ובחצי התחתון חרותים סימנים מוזרים - כאילו ילד ניסה לצייר תמונה רק באמצעות קווים קצרים וישרים - שלא דומים לשום שפה אירופית שאותה ראה.

הוא מניח לצלב ולתליון ליפול שוב על צווארה של האישה, והופך את מפרק ידה כדי לבדוק את הצמיד. גם הוא יוצא דופן - הוא רחב כידו, וארוג בדוגמת לוח שחמט מחוטי זהב דקים באדום ולבן. הצמיד הדוק היטב למפרק ידה, ומוחזק במקומו באמצעות מוט מתכתי דק, שמוחדר לתעלות משולבות.

קהל המקומיים שנדחקים כדי לראות, גדֵל. הגיע הזמן לזוז. הוא רומז בידו לאחד השוטרים.

"כסו את הגופה והביאו אותה לחמאם."

השוטר קד, מצמיד את אגרופו בחגיגיות אל מצחו ואחר-כך אל לוח לבו.

קאמיל מתבונן סביב ומחפש את ראש הכפר, שעומד בגאווה באמצע חבורת גברים מקומיים ועונה על שאלותיהם. שני הבחורים הגבוהים שעומדים לידו הם בטח הבנים שלו, הוא חושב בתחושת החמצה. קאמיל לא התחתן אף שהוריו ואחותו פֶרידֶה הכירו לו בשעתם כמה וכמה נשים צעירות ראויות ממשפחות טובות. הוא היה שמח לבן או לבת בוגרים, אבל המשא הרגשי והתביעה לחלק מזמנו, שאישה וילדים היו מביאים עמם, מרתיעים אותו.

"איפה נמצאה הגופה?"

ראש הכפר מוליך אותו במורד גרם מדרגות קצר אל מפרץ סלעי צר מאחורי המסגד. המסגד בסגנון הרוקוקו עומד בקצה לשון יבשה סלעית, שנשלחת אל מי הבוספורוס כמו וו ויוצרת מחסום טבעי. הוא נראה כמו עוגת חתונה מקושטת משיש לבן על יד מושטת. בצדו הדרומי יש כיכר פתוחה קטנה, שאליה מגיעים הגברים כדי לשבת ולשתות תה מתחת לעצי הדולב, בעודם מתבוננים בדייגים המכינים את הסירות ומתקנים את הרשתות.

קאמיל בורר את דרכו, פוסע בזהירות כדי שלא לדרוך על הסחף של הלילה. הוא כורע על שפת המים. המים נראים אפלים ועמומים באור השחרית, והם מכים בכבדות בסלעים כאילו הם עייפים.

"כאן הם מצאו אותה. יש כאן מערבולת שמעלה דברים מהעומק. הבנים שלי דייגים, ושמעו את המהומה כשהיו בכיכר וניקו את הסירה שלהם. הם רצו לשם ומנעו מהנוברים באשפה לקחת את הצמיד."

"הבנים שלך הם צעירים מעוררי התפעלות, איברהים אפנדי."

ראש הכפר הרכין את ראשו בעודו כובש חיוך. "תודה. אני גאה בבנַי."

"הנוברים לקחו משהו אחר?"

"לא שידוע לי."

"אני רוצה לדבר עם בניך."

קאמיל חוקר אותם. הצעיר ביניהם, ששפמו אינו אלא צל רך מעל שפתיו, משיב בכנות כזאת, שהמילים שלו מתגבבות זו על גבי זו והשופט נאלץ לבקש ממנו לחזור על דבריו. הגופה נתפסה על בליטת סלע, והצעירים הגיעו לנוברים באשפה בדיוק כשהם סיימו למשוך אותה לחוף. הם קראו לחבריהם הדייגים, וביחד מנעו מהנוברים לבזוז את הגופה, שעה שהאח הצעיר רץ להזעיק את אביו. לא היה להם מושג מי האישה. זה לא הפתיע את קאמיל, משום שהנשים היחידות, שהגברים הללו ראו את פניהן, הן מן הסתם קרובות משפחה או נשים קלות דעת. אף-על-פי שהנתינות הנוצריות והיהודיות של הסולטן לא תמיד עוטות רעלה, הן צנועות, והן לא חושפות את עצמן ברחובות לעיני זרים כשאין בכך צורך. קאמיל שולח את הצעיר הלהוט למצוא את המיילדת של הכפר. הוא יזדקק לעזרתה כדי לבדוק את הגופה. מהאח הבכור לומד קאמיל כי בליל אמש שמעו הדייגים מכיוון החוף קולות מוזרים, נביחות של כלבי בר ומתז מים.

הגברים מניחים את הגופה על לוח עץ, שרק רגעים אחדים קודם לכן נשא כיכרות בצק אל תנורי המאפייה. הם מכסים אותה בסדין ונושאים אותה במעלה סמטת עפר צרה בין הגגות הבולטים של בתי העץ. רגליהם מעלות ענני אבק לבנים. עד מהרה יגיחו תושבי הבתים למטלות הבוקר שלהם ויתיזו מים על הרחובות כדי למנוע אבק. יונים ותורים ממלמלים מאחורי חומות הגן הגבוהות.

החמאם הוא בניין אבן מרובע שעליו כיפה עגולה גדולה. כיוון שהשעה מוקדמת, עוד לא לובתה האש שמחממת את הצינורות מתחת לרצפה והמים עוד לא זורמים אל תוך האגנים הקבועים בקיר סביב החדר. חדרי השיש האפור צוננים ויבשים. הגברים נכנסים דרך שורת חדרוני כניסה, עד שהם מגיעים לחדר מרכזי גדול מתחת לכיפה. כאשר החמאם בשימוש, המתרחצים טובלים בחדר הזה במפלי המים החמים, שנופלים בערפל אדים מן האגנים העולים על גדותיהם. קאמיל מורה לגברים להניח את הגופה על משטח השיש העגול והמוגבה שנועד לעיסוי וחולש על מרכז החדר, ולהדליק את המנורות.

"בוקר טוב." מישֶׁל סֶווי, רופא המשטרה, מופיע מאחורי קאמיל ומבהיל אותו.

"לא ציפיתי לך מוקדם כל-כך."

קאמיל ביקש את עזרתו של הרופא היהודי הצעיר בתיק הזה, כמו באחרים, לא רק בשל הידע הרפואי שלו אלא גם בשל מיומנותו בתיעוד הפרטים החשובים בזירת פשע באמצעות תיאור מילולי ואיורים. עם זאת, הרגלו של מישל להופיע ליד מרפקו של קאמיל, לכאורה משום מקום, מעורר בו אי-שקט קל, כאילו אין ביכולתו לפקד עליו. הרופא מופיע כמו ששד ג'יני עשוי להופיע - בגנבה ובהפתעה.

"בטח דהרת כל הדרך מגָלָטָה," מציין קאמיל ביבושת. פניו הגדולות של מישל וצווארו העבה אדומים ממאמץ. צבע שערו ושפמו הוא כשל חול רטוב, וצבע עיניו הגדולות והעצובות הוא חום לא מוגדר. הן משוטטות בחדר לאטן, בעודו פושט את גלימתו העליונה ומושיטהּ לשוטר שליד הדלת.

קאמיל חושב בלבו שמישל מזכיר לו את העכבישים החומים שבהרים הצפון-מזרחיים. העכבישים שם הם בגודל של אגרוף, אבל הצבעים שלהם מסווים אותם לגמרי בשיחים היבשים והנמוכים, כך שהעוברים במקום אינם יכולים לראותם אלא כשהם ממש מתחת לרגליים. הם מהירי תנועה, וכשהם רצים הם צווחים בקול גבוה, כמו תינוקות. פעם הוא ראה מישהו שמת לאחר שעקץ אותו עכביש כזה. חיבתו של מישל לבגדים צבעוניים מושכת אליו בדרך כלל תשומת לב, שאותה לא מושכת אישיותו. אבל כשמישל רודף אחרי פושעים עד למאורותיהם השכונתיות, קאמיל רואה אותו לבוש בגלימה ובמכנסיים חומים בהירים, שהופכים אותו ללא-נראה כמעט.

היום הוא לובש מכנסי שאלוואר רחבים בצבע כחול מתחת לגלימה אדומת פסים, שמהודקת בחגורת בד רחבה צהובה. נעלי העור השחורות שלו אינן משמיעות שום קול כשהוא הולך על רצפת השיש לעבר משטח העיסוי המרכזי. הוא נע בתנועות מחושבות וזהירות כשל מתאבק.

"הסתקרנתי. השליח מסר לי רק חצי סיפור. משהו על נסיכה זרה שטבעה."

חיוכו מתפוגג כשהוא מביט באישה המתה.

"מלבד זאת," הוא ממשיך במבע רציני יותר, "זוהי שכונה יהודית בחלקה, אז חשבתי שאוכל לעזור במשהו."

למרות סגנונו הבוטה של מישל, קאמיל מעריך את תשובותיו הישירות, השונות כל-כך מגיבובי המלל המנומסים שבאמצעותם פותחים בדרך כלל בשיחה. נראה לו כי לעתים קרובות אנשים מפחדים לומר לו את מה שהם יודעים, למקרה שהם טועים. הם גם מפחדים לומר שהם לא יודעים כלום. מוריו באוניברסיטת קיימברידג', שבה למד משפטים וסדר הדין הפלילי במשך שנה, יצאו מתוך הנחה שכאשר חוקרים מישהו הוא עונה תשובה אמיתית או שקרית. לא היה להם שום מושג על הנימוס המזרחי, שמתחמק מהבושה שבבורות, שנרתע מהישירות הכוחנית של האמת, ושמעודד כושר המצאה וריבוי מלל כמאפיינים הנעלים ביותר של התנהגות מוסרית. כשהפקוד מדייק, פירוש הדבר שהוא מוותר על הדיבור העקיף ה"מנומס" וערפול הבעיות שאמורות לחסוך דאגות ממפקדו. אבל קאמיל, שכורע מאז נעוריו תחת העול הכבד של מעמדו הרם של אביו, מאושר להתנער מכך.

*

"הבאתי את הכלים."
מישל שולף מחגורתו את ערכת הכלים העטופה בעור ומניח אותה על משטח השיש העגול, ליד ראשה של הגופה. הוא מוציא מתרמיל האוכף שלו דפדפת נייר עבה וריקה וקופסה צרה מצופה לכה, שממנה הוא מוציא עט וכמה מקלוני פחם דקים. "אני מוכן."

"נמתין למיילדת. בינתיים צא לרחוב ותבדוק אם אתה יכול לגלות משהו. האם מישהו עבר כאן או שט בסירה, והאם הם ראו או שמעו משהו? הדייגים ציינו כלבים נובחים. האם מישהו הבחין בסביבה באישה לא מוכרת? וגם תשלח שני שוטרים לסייר לאורך החוף צפונה מכאן. הבגדים שלה אינם, ויכולים להיות גם סימני מאבק. אולי מישהו שמע משהו באחד הכפרים האחרים ליד החוף. תגיד להם לברר בבתי הקפה. זאת תמיד הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו. ובדרך החוצה תפנה את החדר מכל הסקרנים. ושישאירו את המנורות."

מישל עושה את הנאמר, ואחר-כך הולך ומשאיר את הדלת פתוחה.

דקות אחדות לאחר מכן מופיעה בפתח הדלת אישה בגלימה בלויה ונעמדת בדיוק במרכז עיגול האור. ראשה וכתפיה עטויים צעיף חום. היא חולצת את נעלי הרחוב שלה ופוסעת חרש בגרבי עור על רצפה השיש. היא מסירה את הגלימה והצעיף שלה בתנועות מיומנות וזריזות, מקפלת אותם בקפידה, ומניחה אותם על האגן הסמוך. מתחת לגלימה ולצעיף היא לבושה בחלוק מפוספס מעל מכנסיים רחבים. מטפחת קשורה סביב שערה המאפיר.

"את המיילדת של הכפר האמצעי?"

"כן, שמי עמליה." היא מסיטה את פניה בצניעות, אך עיניה הערניות סוקרות את החדר. בראותה את הגופה על לוח השיש היא מתקדמת לעברה.

"מסכנה." היא מרחיקה בעדינות את השיער מפני האישה המתה.

"ככה מצאו אותה?" היא ניגשת קרוב יותר לגופה ומתחילה לבחון אותה. היא רגילה להיות בשליטה במצב מעין זה, והיא נראית כמתעלמת מן העובדה שהיא חולקת את המעמד עם שופט שלום.

"כן. אנחנו רוצים לדעת אם נגעו בה, וגם כל דבר אחר שתוכלי לומר לנו. אני אמתין כאן."

הוא נסוג אל הצללים וממתין בנימוס במרחק שעדיין מאפשר לו לראות מה היא עושה.

ידיה המנוסות של המיילדת בודקות את גופת האישה המתה.

"הייתי אומרת שהיא בשנות העשרים שלה. לא בתולה. היא עדיין לא ילדה. אין סימני מתיחה."

קאמיל מזעיף פנים. "אולי היא התאבדה מפני שאיבדה את כבודה והשליכה את עצמה לבוספורוס. היא לא הבחורה הראשונה שעושה את זה. כמה מהפרנקים מקפידים לא פחות מאיתנו על הציפיות שיש להם מנשים. אם היא לא נשואה, זה יכול להרוס אותה."

"יכול להיות." עמליה מעבירה את אצבעותיה על פניה של המתה ופותחת את עפעפיה.

"עיניים כהות." היא מתכופפת קרוב יותר ואחר נושאת את מבטה באחת. "תראה את זה, ביי. העיניים כחולות, אבל האישונים גדולים מדי. ניתן לראות רק עיגול דק של כחול. אולי היא סוממה."

קאמיל מתקדם ומתבונן כלפי מטה בעיניה של האישה.

"מה יכול לגרום לאישונים להתרחב כל-כך?"

"שבץ, אבל היא צעירה מדי בשביל מחלה כזאת." היא חושבת לרגע. "לפני הרבה שנים מת דוד זקן במשפחה שלי מהרעלת אופיום. היו לו כאלה עיניים. בסוף הוא היה עור ועצמות עם עיניים ענקיות, שחורות כמו ספלי קפה."

קאמיל מצטמרר ותוחב את ידיו לכיסיו.

"הרעלת אופיום?"

היא מסתכלת בו בסקרנות, ערה לשינוי שחל בקולו. "כן, אבל אני לא חושבת שזה יכול להיות המקרה כאן." היא מצביעה על הגופה. "היא בריאה מדי. מכורים לאופיום מפסיקים לאכול ולטפל בעצמם."

"אבל אולי היא רק התחילה לעשן אופיום. אולי זה לא בשלב מתקדם כל-כך."

"אז האישונים שלה לא היו מורחבים. זה קורה רק בסוף."

"בסוף," חוזר קאמיל ואומר בלחש. לפתע הוא ניגש אל אחד האגנים שבקיר. הוא מסובב את ידית הברז ומשחרר זרם של מים. הוא מסובב אותה במהירות בחזרה, אבל שרוולו כבר נרטב.

עמליה מתבוננת בו בקפידה ומגיעה למסקנות משל עצמה. "אם יש משהו..." היא מתחילה לומר, אבל קאמיל קוטע את דבריה.

"אם זה לא שבץ ולא אופיום, יגן עלינו אללה, מה עוד זה יכול להיות?"

"יש עוד אפשרות אחת," היא אומרת לאטה, ומחשבת את דרכה אל התשובה. "פרחי קלֶרוֹדֶנדרוֹן."

"פרחי קלרודנדרון? זה לא נגד הצטננות?" לקאמיל יש זיכרון ילדות מעורפל של שאיפת אדים מספל מלא בנוזל דביק צהוב, כדי להקל את השיעול.

"נכון, עושים מהם תרופה נגד שיעול. ההֶרבָּליסטים בשוק התבלינים המצרי מוכרים את זה. אבל שמעתי שכאשר שותים את זה רואים ושומעים דברים לא קיימים, ושזה אפילו יכול לגרום מוות, אם זה מספיק חזק."

קאמיל מופתע. "למה, בשם אלוהים, מוכרים משהו כזה בשוק?"

המיילדת נדה בראשה לבורותם של הגברים. "לא אמורים לשתות את זה, אלא רק לשאוף או לעשן את זה. אתה תופתע לדעת כמה דברים שנמצאים בבית רגיל יכולים לגרום למוות."

"זה היה עושה את העבודה שלנו לאינסופית."

"זה מוכיח שאנשים הם לא רעים," היא משיבה, "ושהם יכולים לעמוד בפיתוי. תאמין לי שבכל בית בכפר הזה יש מניע לרצח. כל מה שצריך זה חמות וכלה תחת אותה קורת גג. פלא שפרחי הקלרודנדרון לא פופולריים יותר." היא מסתובבת, קודם שקאמיל יצליח לראות את החיוך החולף על פניה.

פניה רציניות שוב כשהיא מתכופפת ומרימה את ידה של האישה המתה. היא בוחנת את כפות הידיים והאצבעות ומסתכלת בתפס המסובך של הצמיד. האיברים נעים באי-רצון. קשיון המוות משלים את מה שהסרטנים התחילו ולא סיימו.

"היא גברת. הידיים האלה מעולם לא עבדו בשדה, כיבסו, או עבדו במטבח. הציפורניים מעוצבות בצורה מושלמת, לא גזוזות ישר כמו ציפורניים של נשים שחייבות לעבוד במשק הבית שלהן. הן לא שבורות, כפי שהיו אמורות להיות אחרי מאבק. לאמיתו של דבר, אני לא רואה עליה שום סימנים שמצביעים על כך שהיא נאבקה. אין סימנים על העור מלבד אלה שנגרמו כשהיא נסחפה במֵיצר."

היא זזה לאחור ומסתכלת בגופה.

"השיער שלה קצר. אני לא יודעת מה זה אומר. אצל כמה מיעוטים הנשים גוזזות את הצמות שלהן כשהן מתחתנות. אבל אין שום טבעת נישואים, ואין שום סימן של טבעת על האצבע שלה."

היא מפנה את ראשה לעברו.

"נראה שהיא מתה לא מזמן. המים לא עוללו לה הרבה. ראיתי דייגים ונערים שטבעו בבוספורוס ונשטפו לחוף בכפר האמצעי. הצעירה הזאת לא הגיעה מרחוק." קאמיל זע באי-שקט. הוא סוקר את החדר בחיפוש אחרי הצרור של מישל כדי לקחת ממנו נייר ולרשום הערות, אך לשווא. היתה זו טעות לשלוח אותו לפני בואה של המיילדת.

"המשיכי, בבקשה. את חושבת אם כך שהיא טבעה."

היא מושכת בכתפיה של האישה המתה כדי להפוך את הגופה. קאמיל עוזר לה. המרקם הקר והדביק והקשיחות הלא-טבעית של הבשר המת מזעזעים ודוחים, כמו תמיד.

מהם החיים, הוא תוהה, כשהמוות יכול לתבוע לעצמו כה הרבה ממה שאנחנו? הנה אישה, שלמה, ועם זאת, היכן זאת שחשבה, שאכלה, ואולי צחקה או בכתה יום קודם לכן?

ברגעים כאלה הוא היה רוצה בכל מאודו להיות מסוגל להאמין בעולם הבא שמובטח באיסלאם - בנהרות הצלולים ובחברותא האינסופית. אך הוא לא יכול להאמין בכך בנעוריו, וכעת הוא מאמין בעתיד של מדע וקדמה, שהוא בלתי נמנע ונצחי, אבל עתיד שלא כולל את קיומו מעבר לתקופת חייו. זו אמונה שיש בה מעט מאוד נחמה עבור החלשים בסירותיהם הרעועות, או עבור החזקים, כשהבלתי צפוי משבש את המסלול שבו השיטו את ספינותיהם. קאמיל מכיר את שני סוגי האנשים ואת עוגני האמונה האיתנים שיוצרים אצלם את האשליה של נמל מבטחים. הם אינם מבינים שהם עדיין בלב ים, ושהסכנה טרם חלפה. האמונה היא עוגן בים חסר קרקעית.

המיילדת מורה לקאמיל להשעין את הגופה על הצד. כשהיא מושכת למטה את הלסת, נשפך זרם של מים כהים מהפה. היא מושכת את הראש קדימה ומטלטלת את זרוע הגופה. קצף ורוד מבעבע מן השפתיים.

"היא טבעה. אם היא כבר היתה מתה כשנכנסה למים, היא לא היתה נושמת מים אל תוך הריאות שלה."

הם מניחים לגופה להחליק בחזרה למשטח השיש. קאמיל שמח להרפות מהגופה. ידיו דביקות, והוא גובר על הפיתוי לתחוב אותן לכיסים כדי לחממן.

המיילדת מצביעה על שומה גדולה על כתפה הימנית של המתה. "זה יכול לעזור בזיהוי."

היא נסוגה מעט, ממתינה להוראות נוספות.

"תודה. עזרת מאוד וגילית כושר אבחנה מעולה."

היא מחייכת קלות. הוא חושב שלמיילדת הכפרית הפשוטה הזאת יש יותר תבונה מדעית מאשר לביורוקרטים מלומדים רבים מחוג מכריו. זה עניין פשוט, יש לקרוא את הנתונים שעולים מהעדויות בשטח, במקום לנחש על סמך הנחות אפשריות.

פחדים רגילים יכולים לצמוח לממדים קטלניים על סמך החשש הקטן ביותר, בייחוד בזמנים של חוסר ביטחון, כבהווה; האוצר המלכותי שנתפס בידי כוחות אירופיים עקב חובותיה של האימפריה, מלחמות בחזיתות רבות, וסיעות שנאבקות סביב השאלה איזה מין ממשל צריך להיות לאימפריה - פרלמנט, או כוח מרוכז בידי הסולטן. מכל עבר נתפסים שטחים מהפרובינציות של האימפריה בציפורניהם של לאומנים שנתמכים על-ידי אירופה ורוסיה. רחובות איסטנבול גדושים בפליטים. קאמיל בספק אם אפילו פרלמנט יוכל לעצור את הדימום של האוצרות, האדמות והאנשים מגופה הגדול והמסורבל של המדינה העותומאנית, שגבולותיה בימים אלה רכים ולא ברורים כאלה של "אורחן השמן" במרחץ הטורקי.

שינוי יוצר חרדה, בחלונות הגבוהים וגם בנמוכים, מהרהר קאמיל. אוכלוסייה חרדה משתוקקת להסחות דעת באמצעות סיפורי מעשיות אפלים. אבל המיילדת הזאת לא תאבד את תבונתה.

היא רואה את האישור בעיניו ומחייכת שוב, הפעם באמת.

"אני רוצה שתעשי לי עוד טובה אחת," הוא מוסיף. "תשאלי בכפר אם מישהו מכיר את האישה הזאת, או אם מישהו שמע או ראה משהו יוצא דופן. אם כן, תשלחי שליח היישר לבית משפט השלום, ואני אשלח את העוזר שלי לדבר איתך." הוא מניח, שכמו רוב האוכלוסייה, היא לא יודעת קרוא וכתוב.

"אנחנו נודה לשליח," הוא מוסיף, ועוקף בכך כל שיחה גלויה על כסף. "עוד דבר אחד. אל תדברי..." - הוא משתתק ומצביע על הגופה - "על המצב של המנוחה."

היא מסכימה ונדה קלות בראשה. הוא לובשת את מלבושיה העליונים ועוזבת.

קאמיל נותר לבדו עם הגופה. הגופה עדיין לא התחילה להירקב. היא מדיפה ריח לח וריק.

תנועה פתאומית בדיוק מחוץ לעיגול האור מחרידה אותו מהרהוריו.

"מישל! כמה זמן אתה עומד פה?"

"נכנסתי בדיוק כשהיא התחילה את הבדיקה שלה. שלחתי את השוטרים לגלות מה שהם יכולים. עם התושבים אדבר אחר-כך בעצמי. חשבתי שבמקום זאת אולי תצטרך אותי כאן."

קאמיל יודע שמישל המרה את פיו, אך בו-בזמן הוא גם יודע שמישל עשה את מה שהוא קיווה בסתר לבו שיעשה, כאילו הצליח לקרוא את מחשבותיו.

"כן, בהחלט," הוא מסכים בעל כורחו, כשהוא מודע לכך שאיכשהו הוא הפסיד, בלי לדעת אל נכון באיזה משחק.

"הייתי בחדר הסמוך ורשמתי את הדברים. החדרים מהדהדים. הצלחתי לשמוע כל מה שאמרה. איזו זקנה חדת עין, אה?" הוא אומר בהערצה. "היא חסכה לנו הרבה בדיקות."

"כן, היא היתה טובה מאוד. אנחנו צריכים לברר אצל הסוחרים בשוק אם הם זוכרים מי קנה לאחרונה פרחי קלרודנדרון מיובשים."

"אתה יודע, היהודים הספרדים באיסטנבול מספרים על טיפות שאבות-אבותיהם הספרדים השתמשו בהן כדי שהעיניים שלהם ייראו שחורות וגדולות. הם קוראים לחומר הזה בֶּלָה-דוֹנָה, אישה יפה. מעניין אם זה אותו דבר כמו הקלרודנדרון הצנוע שלנו."

מישל ניגש לגופה ובידו קערית. בתנועה פתאומית הוא הופך את הגופה על צדה ולוחץ על חזה. זרם דק של נוזל ניתז מהפה אל הקערית.

מישל בוחן את הנוזל. "לפי זה אוכל לדעת אם היא טבעה במים מלוחים או מתוקים." הוא סוקר את תיק הכלים העשוי עור, שמונח עדיין ליד ראש הגופה. "אני יכול לבדוק את תוכן הקיבה שלה."

"אני חושב שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לפני שנתקשר עם השגרירויות הזרות. אם היא שייכת לאחת הארצות שלהן, הם לא ירצו שנחזיר להם גופה חתוכה."

"נכון, אתה צודק בהחלט." מישל נראה מאוכזב.

"תן לי את החותך."

קאמיל חותך את שרשרת התליון. לאחר מכן הוא עובד על תפס הצמיד, ומסיר אותו. הוא פותח את התליון ומושיט אותו למישל.

"יש בפנים טוגרה."

מישל הופך את התליון בידו, ובוחן אותו מכל הצדדים. "וגם עוד כמה סימנים. אתה יודע מהם?"

"לא."

"אז יש לה איזשהו קשר אל הארמון?"

"אולי. מעניין. לפני שמונה שנים מצאו אישה אנגלייה מתה בדיוק צפונה מכאן, בכפר צ'אמיירי. אומנת בארמון, האנה סימונס. מצאו אותה צפה בבריכה. חנקו אותה." הוא מזעיף את פניו. "אני לא חושב שיש קשר."

הוא לא מציין ששמה של הקורבן נתקע בראשו כי מפקד המשטרה של ביוגלו הודח אז מתפקידו בידי שר הז'נדרמריה - האיש שהחליף את אביו - מפני שלא עלה בידו למצוא את הרוצח. קאמיל עיין בתיק כשנכנס לתפקידו כשופט, אבל החליט לא לפתוח אותו שוב. שנים רבות מדי חלפו ולא היתה שום הצדקה פוליטית לנסות לפענח פשע לא פתור, בייחוד כזה שמעורבים בו אנשים מהקהילה הזרה רבת-העוצמה ומארמון הסולטן. כעת יש כאן עוד צעירה זרה מתה, אבל הפעם במשמרת שלו. הוא מקשיח את יציבתו, כדי להסתיר את חרדתו והתרגשותו.

"זאת היתה הגופה שנמצאה בשטח של המלומד מעל כפר צ'אמיירי. זה עורר המון רכילות בשעתו," נזכר מישל.

"נכון. בבית של איסמעיל הודג'ה." קאמיל נזכר כי הפרטים הקטנים בתיק של האנה סימונס נדחקו הצדה, מפני הלחץ המתמשך של התיקים החדשים.

הוא מתבונן בצעירה על משטח השיש ואומר, "זה כנראה רק צירוף מקרים. היא יכולה להיות צ'רקסית או מהבלקנים. הם לעתים קרובות צהובי שיער עם עיניים בהירות. וחוץ מזה, כפר צ'אמיירי נמצא במרחק גדול צפונה מהכפר האמצעי."

"הוא לא כל-כך רחוק דרך הים. הזרם חזק מאוד שם. אם משליכים גופה בצ'אמיירי, היא תגיע לכפר האמצעי מהר מאוד. אם הרוצח הוא אותו אדם, או שהוא גר באזור ההוא, או שהוא מבקר בו בקביעות. צריך להכיר את הבוספורוס כדי לשוט בו או לשוטט בחופים שלו בלילה. די אפילו בכלבי הבר להרחיק ממנו אנשים."

"קשה לי להאמין שיש לזה איזשהו קשר לאיסמעיל הודג'ה," משיב קאמיל בתקיפות ועיניו עוקבות אחרי חרוטי האור היורדים מהכיפה ודוקרים את הגופה שעל משטח השיש. הוא מוטרד מכך שהרופא מיהר כל-כך לקשור בין שני מקרי הרצח. "המוניטין של ההודג'ה הם ללא רבב."

ולא היה בביתו אף אחד אחר שאפשר להביאו בחשבון. הפרטים בתיק של האנה סימונס התדפקו על שערי זיכרונו של קאמיל. אחותו של ההודג'ה חיה בפרישות, ואחייניתו היתה ילדה באותו זמן. היו לו רק כמה משרתים. זה משק בית קטן. "על כל פנים, הגופה נמצאה ביער שמאחורי ביתו, על אם הדרך, אם אינני טועה. כך שזה יכול להיות כל אחד. ועם זאת," הוא מהרהר בקול רם, "אני תוהה אם כדאי לדבר עם ההודג'ה או עם האחיינית שלו."

מישל אינו משיב. קאמיל נפנה אליו ומוצא אותו אוחז עדיין בתליון ומביט בריכוז בגופה.

מישל פונה אליו ושואל בזהירות בקול חסר פניות, "אתה רוצה שאעטוף את זה?" הוא רומז לתליון שבידו.

"וגם את הצלב והצמיד. אני אקח אותם איתי." הוא מחווה בסנטרו על הגופה. "אנחנו אפילו לא יודעים מי האישה. היא נראית זרה, אז נתחיל בשגרירויות." מישל מושיט לו את הצרור הקטן, מניח את גלימתו על השיש הקר של משטח העיסוי, ומוציא את כלי הרישום שלו.

"אבל אני אלך קודם הביתה להחליף בגדים," מוסיף קאמיל בידידות.

מישל לא מביט בו אלא מתחיל לצייר את הגופה.

קאמיל מתבונן בראשו של מישל הרכון מעל הנייר ומוקסם מהיצירה שעולה מתחת למקלון הפחם. הוא חושב כמה מעט הוא יודע על חייו הפרטיים של מישל, פרט לכך שהוא לא נשוי וחי עם אמו האלמנה ברובע היהודי בגלטה, וכן הוא יודע על עברם המשותף. הם מבלים ביחד בבתי קפה ובמועדונים ומדברים על כל נושא שבעולם, אבל מישל לעולם אינו פותח לפני קאמיל את הספר הפרטי של חייו.

הוא ומישל למדו באותו בית ספר והכירו זה את זה במראה, אך השתייכו לחוגים שונים. מישל, שאביו היה סוחר באבני חן, זכה במלגת לימודים בבית הספר המלכותי היוקרתי בגלטה סאראי. ילדיהם של עשירים מוסלמים, יהודים, ארמנים ויוונים רכנו שם ביחד עם בנים אחרים של האימפריה רחבת הידיים על ספרי היסטוריה, לוגיקה, מדעים, כלכלה, משפט בינלאומי, יוונית, לטינית, וכמובן, גם עותומאנית, העירוב הזה של פרסית, ערבית וטורקית. לא מעמד חברתי, דת או שפה הפרידו בין מישל לקאמיל בבית הספר, אלא תחומי העניין השונים שלהם.

פעם אחת, זמן קצר לאחר שהתמנה לשופט שלום, כשהלך בסמטאות בכיוון משרדו, קם איש משרפרף בבית קפה וניגש אליו. קאמיל זיהה את הצבעים הצעקניים של חברו לספסל הלימודים ואת הילוך המתאבק שלו. באותו ערב הם ישבו יחד בבית קפה ועִדכנו זה את זה במעשיהם מאז תום הלימודים, כשהם מעשנים נרגילות עם טבק בניחוח תפוחים. מישל השלים את התמחותו בבית הספר המלכותי לרפואה. קאמיל נמנה עם הצעירים שנבחרו להתמחות בצרפת ובאנגליה כשופטי שלום וכדיינים בבתי המשפט החילוניים בסגנון אירופי שהוקמו לא מכבר, ודחקו הצדה את בתי המשפט הדתיים של הקאדים. מישל נידב את שירותיו לקאמיל, שבסופו של דבר המליץ למנותו כרופא משטרתי. היכרותו הקרובה של מישל עם הסביבה עזרה לקאמיל לפענח כמה תיקים. מישל הכיר לו גם את השוק הגדול, עיר של חנויות זעירות, כולן תחת קורת גג אחת, שמוקפות בכוורת של בתי מלאכה - מאות סדנאות, שחלקן אינן גדולות ממוטת זרועו של גבר, בבעלותם של גברים בני כל הדתות באימפריה. אביו של מישל ושני דורות לפניו היו סוחרים שם.

קאמיל נעצר בפתח המקושת של הדלת המובילה החוצה מהחמאם, כשמילות הפרדה המנומסות גוועות על שפתיו כדי שלא יפריע לריכוז של מישל.

הוא מסתובב והולך דרך שורת חדרוני הכניסה. הוא נעצר ליד אגן, פותח לגמרי את ברז המתכת, ומשפשף את ידיו מתחת למים הקרים. אין שם סבון, אבל הוא כבר מרגיש פחות מזוהם. הוא מנער מידיו את המים ויוצא מתוך האפלולית. בפתח הדלת הוא נחרד לרגע מבוהק העולם.

ידיו עדיין צוננות כשהוא עולה על סוסו ועושה את דרכו הפתלתלה דרך הכפר אל תוך היער. שמש הבוקר מסתננת ברוך מבעד לעצים. ציפורים מצייצות בעליזות מטורפת, וקריאותיהם הגבוהות של הילדים מפלחות את האוויר כסכינים.

כשהוא מגיע אל הדרך שמאחורי היער, הוא מזרז את סוסו לדהירה.

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור

חותם הסולטן - ג'ני וייט
The Sultan's Seal - Jenny White