» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2008       חזור

יערות אפלים
מאת: קורינה ביי
Forets obscures - S. Corinna Bille

ההוצאה: נהר ספרים הרומן יערות אפלים - יצירה ראשונה מפרי עטה של בִּיי, ויצירה ראשונה של סופרת שווייצרית כותבת צרפתית הרואה אור בעברית - נפתח בשאלה "מי רצח את בלנקה?" ומסתיים בשאלה "נחש קטן שחור?" בין שתי השאלות הללו נשזרת העלילה, שהיא בעצם מסע אל נבכי נפשה של האישה. בעוד המשטרה חוקרת מי רצח את בלנקה, הקורא מתוודע אל הלמה והמדוע היא מתה. המשטרה תתרכז כדרכה במישור הגלוי, אך הקורא יתבונן בחיים הפנימיים הסמויים מהעין וינסה לפענח את חידת מותה של אישה צעירה ורגישה הנשואה לבורגני תאב רכוש, שליבה נמשך לגבר מוזר וחריג המשוטט בין כפרי הסביבה.

כפי שכותב מוריס שַאפָּה - בעלה של קורינה בִּיי וסופר שווייצרי כותב צרפתית ידוע ונחשב בזכות עצמו - בהקדמה למהדורה המקורית: "החיים הם דרמה שאיננה נתפסת, דרמה שאנו מסרבים להכיר בה, אך רק סירוב זה מאפשר לנו לחיות את חיי היומיום; לצאת לחופשה, לבנות בית, לגדל ילדים ולרכוש מקצוע. אלא שמאחורי כל אלה מסתתר ואורב נחש שחור קטן.

ביערות אפלים עושה קורינה בִּיי שימוש למחצה בסמל זה ומשאירה אותנו עם סימני השאלה. סמל מופשט או שמא סימן לתאונה או לפשע? המוות, שהוא אירוע בנאלי אך חובק כול, מרפרף ונוגע בנו כל הזמן."

קורינה (סטפני) בִּיי היא אחת הסופרות הנחשבות, הנקראות והנלמדות ביותר בשווייץ דוברת הצרפתית. היא נולדה בעיר לוזאן ב־ 1912 ומתה ב־ 1979 . קורינה בִּיי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ויצירותיה, שחלקן ראו אור בהוצאות ספרים חשובות בצרפת, תורגמו לגרמנית ולאיטלקית ונכללות בתוכניות הלימודים בבתי הספר העל־יסודיים ובאוניברסיטאות.

סגנון הכתיבה של קורינה בִּיי אינטימי, עשיר דמיון ובעל אופי חלומי. בכתיבתה מתמזגים באופן טבעי הריאלי והדמיוני, החלום והפנטזיה. באהבה רבה ובסבלנות אין קץ היא מתארת תחושות ופעולות פשוטות יומיומיות, ודרך תיאורים אלה משתקפים בעדינות רבה חיי הנפש של הדמויות.

"לחשוב שהערב הייתי יכול להתאלמן," הוא הניע את ראשו. "אני לא סולח לעצמי שלא רצתי אלייך לאחוז בך."

"שזה לא יטריד אותך יותר. אני תמיד נשארת משותקת כאשר מתרחשת תאונה. אני פשוט לא יכולה לזוז."

"אני חושב, ולא כאמונה תפלה, שלפעמים די ברצף של אירועים קלי ערך ככל שיהיו כדי להביא אותך להרהור מעין זה: אילו הלכתי הבוקר למיסה, כל זה לא היה קורה. לא הייתי חש בצורך לצאת לטיול הזה. הרי אני הכרחתי אותך לבוא. לך לא היה חשק לצאת. האהבה היא זאת שמשכה אותי, או אולי תאוות הרכושנות."

"כל האותות האלה מאז הגענו לכאן," הוסיפה בלנקה, "ראש המת הזעיר, החלק היחיד שנותר שלם משברי האיקונין המנופץ ושלושה עשר הנותרים. אפשר לומר: כן, בטח, כמובן, בטוח... אפשר גם להיזכר בהתלהבות שאחזה בי באותו יום, התלהבות שאפשר לכנות 'האושר שלפני המוות'. כמו מה שקרה לאותו נגר שבמשך כל הבוקר, בעודו עסוק בבניית בית העץ של אבי, לא הפסיק לשרוק בעליצות, ובצהריים צנח מהקומה השנייה על רצפת הבטון של המסדרון."

יערות אפלים מאת קורינה ביי (Corinna Bille), מצרפתית (שווייץ): רות בומגרטנר-קדם, הקדמה: פרופ' דוריס ז'קובק, אוניברסיטת לוזאן, על העטיפה: המחברת, תאריך לא ידוע, 172 עמודים.

לכן אני חש בפסיעותי את היער
ההולך, הולך, הולך ונושא עמו בצעדיו
את כל מתבודדיו,
החיות המתבודדות, הצומח בהתבודדותו,
הגברים המתבודדים, הנשים המתבודדות.

רישַאר אֶדוּאַר בֶּרנַאר
מתוך: העצים הם קרני הצבי של יער האדם

ושמא לא אזדקק יותר לשולחן עץ,
אך יהיה ביכולתי לנטוע יערות כדי לשחרר
את שפע החומר האצור באדמת הנצח.
יערות של גופות, אשר נשמות הן, ונשמות אשר לברואים הפכו,
כי לשלהבות הגוף יהיו.

אַנטוֹנֶן אַרטוֹ מתוך: מכתבים מרוֹדֶז

פרולוג: מי הרג את בְּלַנקָה?
ב-12 באוקטובר 1965 אפשר היה לקרוא בעמוד הראשון של העיתון המקומי:

דרמה מזעזעת בהרים

גברת ב' ד', רעייתו של מר ק' ד', סוחר עתיקות ידוע בקנטון, נרצחה אתמול בבית הנופש שלהם בהרים. הבעל, שעל פניו נסוכה הייתה ארשת יאוש עמוק, העיד כי שהה בכפר הסמוך ולכן נעדר למספר שעות. לפי דבריו, כאשר שב הביתה מצא את אשתו חנוקה למוות. האירוע התרחש באזור בתי העץ לאחסון השחת בלוֹנאז. החשדות מתמקדים בגבר בשם ג' ל' אשר נהג לשוטט באזור.

ב-13 באוקטובר: מִפנה בחקירת הרצח!
נעצר גבר צעיר בשם ב' מ' שהודה בביצוע מעשי גנבה באזור בתי העץ לאחסון השחת בלונאז. האם הוא הרוצח?

ב-14 באוקטובר: עדיין בעניין מקרה הרצח בלונאז..
. במעבר הרים צר למרגלות הר רֶצֶה, נמצאה גופתו של ג' ל', כשהיא מכוסה בגל אבנים, רקותיו מרוּצצות ושאריות של לחם יבש בכיסו. לפי חוות דעת פתולוגית המוות אירע לפני ימים לא מעטים. (שארית הלחם היבש!) פרשת הרצח של האישה מלונאז נמצאת במבוי סתום.

ב-15 באוקטובר: עיירה קטנה חושדת
סוחר העתיקות הידוע ק' ד', בעלה של ב' ד' אשר נמצאה חנוקה למוות במטבח בבית הנופש של בני הזוג בהרים, נאשם ברצח אשתו. מסתבר שלפני זמן קצר האיש "ביטח" את חיי אשתו בסכום של שלוש מאות אלף פרנקים.

אבל ב-16 באוקטובר, כאשר עלו הז'נדרמים שוב לאזור בתי העץ לאחסון השחת בלונאז, הם מצאו כובע קש זול ממוסמר אל הדלת ואליו צמודה פיסת נייר ועליה המילים:

רק אלוהים יודע מי הרג את בלנקה
היה ברוך איכר בלי קורת גג!
היה ברוך גנב עלוב חיים!
היה ברוך בעל נוּבוֹ רִיש!
אבל מי הרג את בלנקה?
את זאת לא יגלה איש.

הצעיר מבין הז'נדרמים חשב שמדובר במהתלה, אך המבוגר שבהם נותר מהורהר. "כתב היד הזה, נראה לי שאני מכיר אותו," פלט לבסוף. "איפה נתקלתי ב-ב גדולה כתובה ככה? ואיזה פיתול יש בה! כשהיינו בגן, בוֶורמאל, שם לימדו אותנו את זה! אצל המורה אֶדוֹקְסי, הקפריזית הזאת. קראנו לה המשוגעת, אבל היא הייתה יותר ממשוגעת, וגם פחות ממשוגעת: מוזרה."

"אתה יש לך רעיונות..." אמר הראשון.

"הו! ואם זאת אדוקסי!? היא יודעת לכתוב. והיא גם מרשעת."

ולפתע נרעדו נחירי אפו:

"היא חנקה בשרוכים של מגפוני עור את כל ה.... הפסיונים של מַרְקוֹלֶן."

"אבל למה?"

"קנאה, אלא מה."

הז'נדרם הצעיר הרכין ראשו.

"טוב, בסדר. חייבים ללכת ולספר את זה עכשיו," אמר.

פרק 1: האדמות
"כן," אמר האיש שנהג בג'יפ, "לבן-דודי הייתה אישה כל כך מרשעת, עד שפעם אחת הוא נעל אותה בחדר לבדה עם נחש צפע."

"לך תדע מי מהשניים היה מסוּכּן יותר," אמר קְלֶמאן.

"לך תדע..."

"אתם, תמיד יש לכם מילה רעה להגיד עלינו!" התלוננה בלנקה.

האיש המשיך: "לאחרונה קראתי פתגם שנחרט בתא טלפון ציבורי: 'כשאתה חוזר הביתה, הכה את אשתך, הכה אותה אפילו אם אתה לא יודע למה - היא, היא כבר יודעת למה.'"

אבל קלמאן נתן בבלנקה מבט אוהד.

"אה, אתן!..."

היא חייכה אל בעלה. הג'יפ טיפס במעלה ההר. על ברכיה היה מונח תיק שנראה כאילו הוא מכיל מנוע טורבו.

"תני לו אוויר..." אמר קלמאן.

היא פתחה קצת את התיק (אבל השֵד נמצא בו) וסגרה אותו.

"תני לו אוויר!" חזר ואמר הבעל.

"אבל רק קצת," אמרה, "אחרת הוא יזנק מתחת לגלגלים."

דרך הסדק שנבקע בתיק אפשר היה להבחין במשולש קטן, חום אדמדם, ובו שני חורים שחורים. הכלב עצמו רבץ כמו מת מאחורי רגליהם, מוסתר. הג'יפ כבר הגביה במעלה ההר המשקיף על עמק רחב ידיים שהרון זרם בו. סמוך לנהר התנוצצה חלקת מים. ואז התפתל הכביש סביב עצמו, עבר ביער אורנים, סבב שוב, נבלע במנהרות שנִכרו בסלע ויצא מהן שוב.

"כאן," אמר נהג הג'יפ, "עצר טיפוס אחד את המשאית שלו ממש על שפת התהום, נתן גז, ובשנייה האחרונה קפץ ממנה. חברת הביטוח לא פיצתה אותו, כי מישהו בצד השני ראה."

"אַהה..." פלט הבעל.

בלנקה הביטה לעבר התהום, שבע מאות מטרים שצנחו אל עמק רחב ידיים, ששיפוליו היו אסורים בלולאות כבישים לבנים. אולם קרוב יותר השתרע למרגלותיהם עמק קטן על מטעיו הכהים.

"שם למטה נעזב פעם המקום בשל פלישה של חולדות," מִלמלה חרש לעצמה.

"מתי?"

"הוֹ! זה היה מזמן. אנשים היו מעדיפים לשכוח... שמעתי..."

"השנה," אמר הגבר שלא האזין כלל, "אני 'הולך' על פטריות הכדורית."

"פטריות עם טעם של בית מרקחת," אמרה בלנקה.

"צריך להסיר מהן את הקרום. באביב, בבוקר אחד של מזל, גירפתי מסביב לעץ האַלְמוֹן ומצאתי מתחת לשכבת העלים חמישה קילו של פטריות גַמְצוּץ. האם ידעתם שמאה גרם של פטריות אלה נמכרים בשישה עשר פרנקים?"

"מאה שישים פרנקים לקילו," חישב הבעל בקול רם.

"ואני מעדיפה אותן טריות עם לחם קלוי," אמרה.

"מיובשות, מבושלות ברוטב, מלוות נתחי עוף בר..." ראה הגבר בעיני פיו.

"מר רֶנָאר הוא בשלן אנין טעם," החניף קלמאן לנהג הג'יפ.

"כשהגברים שולחים ידם במטבח הם טובים מאתנו," הודתה בלנקה, "לא לחינם אנחנו אומרים שֶף, אבל ידוע שהם צורכים פי שלושה יותר שמן וחמאה מהנשים."

לפתע נפרם רוכסן התיק, וכמו פגז הנורה מקנה של תותח, נהדף מתוכו החתול המפוספס. היא אחזה בו בכל כוחה. החתול רחרח את פתח הג'יפ ועמד לזנק לעברו. ידיה של בלנקה, כמו שתי תומכות מלטפות הצליחו לעצור אותו. פרוותו הייתה לחה ועיניו מבועתות. רק גירודים קלים בסנטר ובפדחת הרגיעו אותו. היא החזיקה בין כפותיה המשוטטות את ראשו הקטיפתי - קטן וזקור, ראש נחשי - נחשי מאוד בפרוותו המסורטטת אפור ושחור.

לפני שיצאו לדרך הראה "מר חתול" סימני עצבנות מפליגים, עיניו העגולות התרחבו והוא שרט את בלנקה, ולכן נאלצו היא וקלמאן לכלוא אותו בתוך התיק.

"אילו רק היה קצת תרבותי..." גיחך קלמאן, "הוא היה מבין מה פירוש להיות כלוא כך."

"הוא צמא," נאנחה בלנקה.

הג'יפ על נוסעיו הפנה אחוריו לעמק הרחב וטיפס על כתף ההר שעליו נישא כפר קטן כצומח מתוך גבעה מעוגלת, יבֵשה, מכוסה כולה עצי אורן. על שיפוליה השתרעו שדות וביניהם היו פזורים בתי נופש מעץ.

הג'יפ עצר לרגע ובלנקה רצתה להשקות את החתול במימי הברזייה הקטנה, אבל הוא, רק מחשבה אחת שלטה בו, כיצד להימלט, לברוח דרך הגינות, שניצבו בהן בעשב כמו פסלים, שורשים מתים כעורים. היא הצליחה לאחוז בו, באומרה בנימה של התנצלות כלפי שני הגברים אשר הצטיידו בסיגריות ובעיתון: "מכוניות תמיד הפחידו אותו והפריעו את מנוחתו, בעוד שטלטולי רכבת הם כמו נענועי עריסה בשבילו." שלושתם חזרו לג'יפ.

נותרה להם עוד חצי שעה של נסיעה בכביש משובש אשר לצדיו צמחו שיחים ולהם פרחים ורודים שגודלם כראשי ילדים. החתול נעץ מבטו ביער. בקשתית עינו הירוקה בהירה, הבחינה בלנקה בכהוּת החולפת של צללי האשוח ועצי הלֶגֶש. היא נזכרה בכובע הקש שלה, שהניחה בנגרר שמאחור, על גבי התיבות והארגזים, בחברתם של עוד כמה חפצים חסרי ערך: מסמרים, שאריות בד מוזלות, סל התפירה שלה, וילונות (מוכנים לתלייה), אבל הכובע לא היה שם. "הוא בטח התעופף לו..." חשבה.

אך הנה סוף-סוף היא תזכה לראות את ביתם, במרחק אלף מטרים של דממה מהשכן הקרוב ביותר. בתחילה לא הייתה נלהבת כל כך. היה זה קלמאן שבערה בו התשוקה לבתים ולאדמות, בדיוק כפי שחשק בילדים, בעצים, בצמחים ובמירוקם של רהיטים ישנים.

היא, היא לא אהבה את האדמות. לא, היא הרגישה טוב בטבע, אם היה בבעלותה ואם לא. אבל הוא, בניגוד גמור אליה, חשק בבעלוּת עליהן.

את כל כספו כילה בהן. ואחר כך באו ימים של צמצום וחיסכון. זה לא היה קל בשבילה. אפשר לומר שעשר אצבעותיו של קלמאן הפכו לעשרה מפתחות שוודיים המנסים לעצור את ההוצאות הדולפות. ואם חשקה נפשה לברוח? היה זה בלתי אפשרי. אפילו חמישה פרנקים לכרטיס רכבת או לקולנוע חסרו לה. היא הייתה צריכה להתחנן ולכעוס כדי להשיג זאת ממנו. הניצוצות הנמלטים מהבית לא הבזיקו בשל חיכוך חסר חשיבות על כסף קטן, אלא היו גִצים של התפרצות לוהבת שהבעירה פעולת האצבעות. היא התקוממה, אך לא למשך זמן: היא אהבה את האושר, והידיים של קלמאן, ידיו של נגר אוּמן וסוחר עתיקות, ידעו להחניף לצווארה של אשתו כפי שהחניפו לאגרטל בסגנון הבָּרוֹק או לרהיט נדיר בתהליך ייצורו, והיא העריצה אותו.

הוא התמסר אפוא לרכישה. קנה הרבה אדמות ובתי עץ נשכחים לאחסון שחת, שהיו פזורים באחד העמקים הקטנים, "...במקום בו נעתקת האדמה והיער גולש..." לגלגו עליו החברים. "בבעלותו של קלמאן הר, אבל הוא יאבד את אשתו," התנבאו ידידותיה בהנאה שטרדה את נפשה והעציבה אותה.

קלמאן השקיע את כל כספו ברכישת עשרה הֶקטָרים של אדמת יער במדרון, במקום הפראי ביותר שיכול למצוא.

והם הגיעו. אבל האדמות עדיין לא נִגלו לעיניהם, מפני שהכביש המשובש ורצוף המהמורות נקטע, והיה צריך לִפנות וללכת בין עצי האשוח. היא השחילה את ידה האחת בידית הסל ובשנייה חפנה כמה שקיות. בעודה נושאת את החתול על מותניה, היא ירדה מהג'יפ.

היא החלה לפסוע בזהירות, עקב בצד אגודל, בשביל הצר היורד אל עבר האדמות הלא נראות עדיין. "העיקר לא לאבד את החתול," חשבה. על אף עיניה המושפלות, היא הבחינה במרחק-מה ממנה, במורד, בקצה האדמות, בדמות של גבר.

הוא ניצב שם. גופו קשיח, כמו מלאך מוזר, עטוף בכותונת צמר מקוּוקוות, מביט בה במבט עוין משהו, בעודה פוסעת בשביל המשתפל. היא שמה לב שהיה משהו קשה במבטו הבוחן, וששערותיו החומות, המוארכות, הזדקרו להן בפסגת קרקפתו.

"ריקֶה אַ לַה אוּפּ..." חשבה בלבה.

קצת נפחדת, אך מבקשת להיות מנומסת, היא בירכה אותו: "שלום, אדוני."

פרק 2: הבית
אולם קיומו כבר נשכח מלבה. האדמות נגלו לעיניה. היא ראתה אותן רק פעם אחת, עטורות הילה של ערפל סתווי ומיד הלכה שבי אחריהן. היא אהבה אותן. מתוך אדמת האחוּ כמו צמחו להם גג וחזית עץ אדמדמה. זה היה הבית. היא כבר ביקרה בו פעם, באחת הנסיעות, בהיותו ריק מאדם. הם לקחו מידות, התירו מעטיפותיהן כמה תמונות, ואחר כך עזבו. והשלג כיסה את ההר.

באביב שָבו הנגרים לעבודתם. ועדיין היום, עשרים ושישה ביולי, יומם האחרון כאן, הכול רעש והמה מסביב. בפתחה של קרחת יער גדולה, בין חומות העצים, חשה בלנקה באותו אושר עצום שזרם בגופה בנעוריה. כאן, הנופים המתבלים כבני אנוש היו חדשים ורעננים.

בפרכוס אחרון הצליח החתול להימלט מידה, אך המשיך ללכת בעקבותיה, שומר על מרחק-מה. הכלב הקדים אותה ברחרחו אחר ניחוחות חדשים, לא מוכרים. מתחת לעץ אורן מתנשא, מלך האורנים, התפצל השביל. היא פנתה לעבר מדרון אחר. החתול התכרבל במקומו, כחוש ודרוך, נעץ בה מבטו. "בוא, מוֹרַבַז'ין," קראה לו, אך הוא רק יילל חרישית ולא זז ממקומו. היא החלה לפסוע בחברתו של הכלב ושוב הפנתה ראשה לאחור וקראה לחתול, "בוא!" אבל הוא, קפוא על מקומו, החל ליילל. "הוא מפחד," פסקה. היא הניחה את הסל ואת השקיות וחזרה על עקביה להביאו. הוא הניח לה לאחוז בו. סוף-סוף עלה בידה להגיע לבית. היא בירכה לשלום את רב-הנגרים ואת הפועלים העושים במלאכה אשר קיבלו את פניה בחיוך שובבי. היא נכנסה פנימה והניחה את החתול על הספה בחדר הראשון, והוא חמק לו, מתחבא תחתיה. היא הביאה מעט מים להשקותו, אך הוא סירב ונשאר רובץ במחבואו, מפמפם מדֵי פעם בקצוות שפמפמו. היא עזבה אותו וטיפסה במעלה המדרון להביא את החבילות. כל אותו זמן, בעלה ונהג הג'יפ כבר חצו כמה פעמים את האחוּ, ממקום החניה לבית.

העבודות בחדר האוכל-מטבח עדיין לא נשלמו. על רצפת העץ היו פזורים ניירות, עיתונים ישנים ויריעות ניילון להגנה מפני הלכלוך.

"אלה לא סתם קרשים, זוהי רצפת פַּרְקֶט!" קראה בלנקה כשהבחינה בפסי העץ האדמדם-זהוב המשוּחים בלכּה מבריקה.

"זה כדי שהמים לא ישאירו סימנים," אמר לה בנאי קשיש והתקרב אליה:

"סוף-סוף באת לראות את הבית היפה שלך! הוא כמעט ולא זכה לראות אותך עד עכשיו."

"אה, כן, הוא יפה... ובנוי כהלכה," התפעלה בלנקה.

היא הכירה היטב את אותם בתי נופש שכוּרים שבהם החלונות והדלתות לא נסגרים היטב משום שהעץ, מאיכות גרועה ועדיין טרי, לא סיים את תהליך ההתייבשות; שבגגם קבועים יותר מדי מרזבים.

"והעיניים האלה..." אמר הבנאי, מלטף במבטו את קיר העץ המשורג נימים, כעדת פרפרים אדמדמים... "העץ מנוסר ומחובר היטב."

"העץ יקבל במהרה גוון כהה, תראי," אמר לה קלמאן.

כאשר ראתה לראשונה את הבית, בעודו בתהליך בנייה, היה לעץ גוון ורוד, חיוור מעט יותר מטבעות פטריית הקִמְרית. עתה היה לו גוון עִנברי, ובעתיד יהיה צבעו חום עד שישחיר כולו. מבעד לרעש ולאבק שעשו הפועלים היא שאפה ארוכות אל קרבה את ניחוחות היער.

"האם הם יסיימו הערב?" שאלה.

"כן."

"ויש גם גרם מדרגות בו אפשר לעלות ולרדת מקומה אחת לשנייה," חמד לו לצון אחד הנגרים, "כי אני מכיר מישהו שבנה לו בית מעץ. הוא גר למטה ואשתו למעלה, ובין שניהם לא היו מדרגות."

"אפילו לא סולם?"

"כלום. ככה הוא רצה. הם העלו את האוכל אחד לשני בעזרת גַלגלת."

"תמיד עם הסיפורים האלה על הבעל והאישה..." חרדה בלנקה וחשה עצמה פחות עליזה.

אבל בבוקר שלמחרת חזר הבנאי הקשיש, שהתגורר במובלעת קטנה בתחום אדמותיהם, ונשאר כל היום. הוא סיים את העבודות במרתף ובשני החדרים בהם התקינו אח לחימום. קלמאן נסע לכפר להביא מספר דברים ולכן בלנקה הייתה צריכה להכין לעצמה ולבנאי ארוחת צהריים ולאכול לבד בחברתו. הוא הביא איתו רדיו קטן וסיפר לה ששנים ארוכות עבד בצרפת, ואפילו לקח חלק בעבודות השיפוץ של ארמון ורסאי.

"כן, שיפצתי את הטְרִיאָנוֹן הקטן, את היכל האהבה, את הבית הכפרי של המלכה, וגם את אולם הזֶ'ה דֶה פּוֹם."

"הו!" פלטה בלנקה.

"בגלל המלחמה נאלצתי לחזור לכאן. רק הספקתי לחצות את הגבול והגרמנים ניסו לירות בי. יומיים הסתתרתי ביער."

"אוֹ!..." פלטה בלנקה שוב.

"הכרתי היטב את פריז. היה לי שם ידיד. היינו הולכים יחד להצגות."

"לאילו תיאטראות?"

"הגדולים. זה מצא חן בעיני. פעם ראינו הצגה על אישה שבוגדת בבעלה. לצדנו ישבה גברת אחת שבכתה כל הזמן. החבר שלי אמר: 'זה בטח בגלל שהיא, גם היא, בגדה בבעלה...'"

בלנקה הקשיבה לדבריו בעודה שוקעת לתוך האי-סדר ששלט בחדר: הכיור המרוּפש בשאריות מלט היה מלא בכלי מטבח מאובקים שאותם החלה לשטוף, ורהיטים ישנים - אותם הביאה לבית העץ כבר שנה קודם - היו מונחים בכל מקום. היא החלה להוציא מאריזות הקש צלחות מחוּררות בשני קצותיהן. עם כל צלחת שנטלה נדמה היה לה שהיא אוחזת בציור של פרחים ועלווה. "אני הרי לא אתלה אותן על הקיר לקישוט, צלחות נועדו להגיש בהן אוכל." היא לא אהבה חפצים שיותר לא הייתה בהם תועלת, וסתם התבלו במחיצתנו.

"האם לא ראית במקרה חתול משוטט?" שאלה את הבנאי הקשיש, "הוא לא חזר מאז אתמול."

"לא."

משלא שב, היא התעצבה אל לבה. היה זה חתול נמרי בצבעי אפור וחום בהיר. השָכיח ביותר ועם זאת המושלם מבין החתולים המצויים. כזה תעלולן, שאהב לצנוח ממקומות גבוהים במיוחד. ממש מועמד אידאלי לאוהל הקרקס או לחיים ביער.

כאשר הייתה מלטפת אותו מתחת לסנטרו הוא נהג לזקוף את ראשו המשולש ולעצום את עיניו. כן, היה זה חתול צפעוני, זָכָר נאה לחתולות מיוחמות ולציד עכברים. הוא היה בן כמה שבועות, כבר היו לו קרובי משפחה אצל השכן בעמק הרוֹן כאשר הפתיעה אותו בלנקה בשעה שהתנשף ורחרח בפינת ארגז בין עצי הפרי, ממתין לעכבר הראשון שלו.

"אם כן, לא ראית שום חתול?"

"לא."

בנקודה זו התפאר הבנאי במיוּמנותו והסביר כיצד בכל מקום בו עבד הפתיע את מעסיקיו ואת הפועלים האחרים. כאשר שב לארצו, לאחר שאיבד את כל מה שהיה לו, "ובנוסף לכך עם חור כאן" (והוא הצביע על בטנו), הוא הִתמנה למנהל המשק של ההֶגמון.

"לא שילמו כל כך הרבה... אבל אימא שלי כל כך רצתה את זה, והם ממש התעקשו. וגם הכבוד. ניסיתי לעבוד כמה זמן בבית חרושת לאלומיניום, אבל לא החזקתי מעמד במשמרת הלילה, כי במשך היום לא הייתי מסוגל לישון. הצלחתי לשרוד שם בדיוק חודשיים, ואחר כך מצאתי את עצמי בין חומות הכרמים של ההֶגמוֹן."

היא העסיקה את עצמה בפחי המים ובדליים. אמש, בהגיעה אל ממלכתם נודע לה שאין לא מים ולא חשמל בבית. אמנם במטבח ובחדר האמבטיה הבהיקו הברזים, אך מהתקרה והקירות עדיין בצבצו להם חוטי נחושת.

"המים והחשמל עוד יגיעו יום אחד."

"הו! אני אוהבת להקיף את עצמי בנרות וגם באורה הרך של מנורת הנפט," אמרה בלנקה, "ובאשר למים, אני מסתפקת בברז הסמוך."

הבנאי הנהן בראשו לאות הסכמה. היה עליו לתקן את צינור המים שלכד את מֵי המעיין לא הרחק משם, בתוך סבך השיחים.

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

יערות אפלים - קורינה ביי
Forets obscures - S. Corinna Bille