Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2008       חזור

זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז
מאת: גרשון שקד
Identity: Jewish Literatures in European Languages - Gershon Shaked

ההוצאה:

הוצאת הספרים של אוני' חיפה

"הספר נכתב על ידי אדם שהוא קצת מכאן וקצת משם, או בלשונו של ברנר, קצת אובד עצות וקצת דיאספורין. לאחר שהקדשתי שנים רבות מחיי להבין את הכאן, רציתי, כמי ש'נשתל פעמיים'... להבין את השם שממנו באתי, ושממנו אינני יכול כנראה, להתנער."

במילים אלה פותח גרשון שקד את 'אחרית הדבר' לספר שלפנינו, שבו הוא מבקש לבדוק את שאלת הזהות היהודית על פי גילוייה בספרויות שונות.

במרכזו של הספר עומדים טקסטים מן הספרות הגרמנית-יהודית (היינה, קפקא, יוזף רות ואחרים) והספרות האמריקנית-יהודית (בלו, מלמוד, אוזיק ואחרים), ובשוליים היותר-רחבים – ספרות יהודית ביידיש (שלום עליכם), בעברית (עגנון) ובפולנית (אידה פינק).

זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז
שתפו אותי

שקד מראה כיצד התגבשה זהותה של הקבוצה האתנית היהודית מתוך עימות עם ה'אחר', עימות שהגיע לשיאו הטרגי בשואת יהודי אירופה. הוא חותם את הספר בסדרת עיונים ביצירות של סופרים אחדים ממוצא גרמני, תוך התמקדות באופן ראייתם הם את ה'אחר' היהודי לאחר השואה ובדרכי גיבוש זהותם לנוכח 'זכר העם היהודי שנהרג'.

בספר זה, שעניינו היסטוריה תרבותית-חברתית, המחבר עוקב לא רק אחר תהליכים שהובילו אל טראומת השואה, אלא גם אחר האופן שבו עובדה ונקלטה טראומה זו אצל אלה ששרדו, וכן אחר הדרך שבה נתפסו השורדים על ידי יורשי מקריביהם.

פרופ' גרשון שקד (1929-2006) חוקר ספרות, נולד בוינה, אוסטריה. לאחר סיפוח ארץ הולדתו לגרמניה עלתה המשפחה ארצה ב-1939. בוגר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב
(1948). למד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ובה קיבל תואר דוקטור
(1964). למד גם ספרות גרמנית, אנגלית וצרפתית באוניברסיטת ציריך בשוייץ
(1964-1965). שימש פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל-אביב.

לאחר צאתו לגמלאות לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שקד היה מהחשובים שבחוקרי יצירתו של שמואל יוסף עגנון, וקיבל הוקרה רבה על סדרת ספריו רחבת ההיקף "תולדות הסיפורת העברית 1880־1980". ב-1986 זכה בפרס ביאליק לספרות, ב-1992 בפרס ישראל לחקר הספרות וב-2004 בפרס בהט. רעייתו, מלכה שקד חוקרת ספרות בפני עצמה. גרשון שקד נפטר בז' בטבת תשס"ז, 28 בדצמבר 2006 בירושלים.

זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז מאת גרשון שקד בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, לעורכת: גבריאלה אביגור-רותם, עטיפה: רעיה טפלא-גלבוע, 582 עמודים.

את ספרו בחר שקד לפתוח בשיר: "אילנות",
שירה של של לאה גולדברג (מוקדם ומאוחר)

הקדמה | גרשון שקד
נושא הזהות, שיידון בספר זה, מעסיק אותי שנים רבות. הדחף הראשון לתהות על אודותיו התחולל עקב פגישתי החוזרת עם אירופה, עם זכר התרבות היהודית-גרמנית, כשהשתלמתי בספרויות אירופיות באוניברסיטת ציריך בשנת 1964. אחד מן המרצים שם הרצה בזלזול גלוי על הליטרַאט (כפי שכינה אותו) יעקב וסרמן. הדמות ועולמה הרוחני הקרוע ריתקו אותי, ועם שובי ארצה כתבתי מאמר על פרשת וסרמן (שקד 1965).

ב-1968/69 שהיתי בשנת שבתון בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, ארצות הברית. זאת היתה שנה מעניינת, שבה זכיתי להכיר את יהדות ארצות הברית ואת הווייתה התרבותית. בעקבות זה כתבתי את הספרון אם תשכח אי-פעם)1971). הרחבתי נושא זה בשני ספרים: ספר הכתוב בגרמנית ומוקדש כולו לספרות יהודית בלשונות לעז (Shaked 1986) וספר באנגלית המוקדש בחלקו לנושא זה (Shaked 1987a). גישתי לנושא הושפעה במידה מסוימת ממפת הדרכים לספרויות יהודיות שהתווה דב סדן (סדן 1962, 16-25), המקובלת עלי עדיין, אף על פי שהיא מנומקת אצלי בדרך שונה.

יהודים נפוצו בכל ארצות תבל ונזקקו ללשונות שונות כדי להביע את חוויותיהם והגותם. הבעיה שהטרידה אותי היתה: כיצד שמרו על זהות יהודית של הטקסטים שכתבו בלשונות הארצות המארחות וכיצד עיצבו זהות יהודית זו.

משנות השבעים ואילך רציתי לכתוב ספר מקיף על הבעיה ועל מימושיה: תחילה נטיתי ליצור חתכי רוחב גדולים כדי להקיף את הנושא ולעקוב אחרי התפתחותו ההיסטורית. אך מהר מאוד למדתי, שמה שניסיתי לעשות בספרי על תולדות הסיפורת העברית לא יצלח כאן: החומר מרובה מדי ומגוון מדי, ואינני שולט בכל השפות שיהודים כתבו בהן במאה העשרים, קל וחומר במאות קודמות. לכן הגבלתי עצמי לשפות ולספרויות שאני בקי בהן פחות או יותר (הספרות היהודית-גרמנית והספרות היהודית-אמריקנית). במקום להתפרש על פני חתכי רוחב ואורך שאין להם קץ, בחרתי לשוב אל שיטת 'הביקורת החדשה' שבה נעזרתי לא אחת במהלך עבודתי הביקורתית, אך כאן ייחדתי את הדיון למרכיב התימטי (זהות). בחרתי במספר מצומצם של יצירות משל סופרים יהודים, שנושא זה הוא מרכיב חשוב ביצירתם, ובדקתי אותן בפרוטרוט גם מצדדים שאינם נוגעים לנושא הזהות במישרין. עשיתי זאת גם משום שאינני מאמין ברדוקציות אידאולוגיות או דיסציפליניות של טקסטים ספרותיים. העדפתי להתמקד בעיקר בסיפורת, ולא בשירה ובמחזה. סוגת הסיפורת פורשת את המצע החברתי הרחב ביותר מבין הסוגות הספרותיות, והאפשרויות הגנוזות בסוגה זאת הלמו את צורכי הנושא שבחרתי. בדקתי יצירות משל היינה, קפקא, יוזף רות, וסרמן, הנרי רות, ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות, סינתיה אוזיק וא' ללצ'וק תוך התמקדות במרכיב היהודי בטקסטים שכתבו. אני מודע לכך שגישה מצמצמת זאת, שאינה כוללת יוצרים כקרל וולפסקהל, אלזה לסקר-שילר, ריכרד בר-הופמן, אלן גינזברג וג'ון הולנדר, מצמצמת את אפשרויות פירוש הנושא ואת הבנתו. בחירת היוצרים והיצירות נובעת בעיקר מענייני שלי בהם וביצירותיהם; חוקר אחר היה ודאי בוחר יוצרים אחרים ויצירות אחרות.

את הדיון פתחתי בעיון ביצירותיהם של שני יוצרים יהודים שכתבו בשפות יהודיות מובהקות (עגנון ושלום עליכם), כדי לעמוד על ההבדל שבין כתיבה בשפת הקבוצה האתנית לבין כתיבה בשפת הארצות המארחות. ביצירות שנכתבו בשפת הארצות המארחות התגבשה זהותה של הקבוצה האתנית היהודית מתוך עימות עם ה'אחר', עימות שהגיע לשיאו הטרגי בשואת יהודי אירופה. הפרקים האחרונים בספר הוקדשו לדרך שבה הגיבו סופרים יהודים על ניסיון ההכחדה של המיעוט היהודי בידי הרוב האירופי. את הספר חותמת סדרת עיונים בארבעה ספרים של סופרים ממוצא גרמני, תוך התמקדות מיוחדת באופן ראייתם את ה'אחר' היהודי לאחר השואה ובהשפעתו על גיבוש זהותם לנוכח "זכר העם היהודי שנהרג."

בכל הטקסטים שנידונו בספר זה היו היהודים מיעוט שהתמודד עם הרוב בלשונו של הרוב. במצב זה יצר המיעוט לעיתים ספרות משובחת, שהפכה לחלק חשוב מהאוצר התרבותי של הרוב. בתקופה מסוימת אמנם הוחרמו ספרים מפרי עטם של סופרים יהודים בגרמניה ונשרפו, אבל מאוחר יותר חזרו הגרמנים לטקסטים הללו והפכו אותם לנכסי צאן ברזל של תרבותם. גם בארצות הברית הפכה הספרות היהודית-אמריקנית במשך המאה העשרים לספרות אתנית מובילה; אבל בשתי הספרויות הללו עדיין ניכרים סימנים של ספרות מיעוט, שבמאבק על זכות קיומה מגיעה מן השוליים אל המרכז.

אינני יודע אם הצלחתי במסע עיוני זה לפענח את סוד 'זהותה' של התרבות היהודית שאינה מזוהה בלשונה, אך כל אחת מן העבודות הללו לחוד וכולן יחד הן ניסיון לעמוד על סוד זהותם של הסופרים הללו, זהותנו, זהותי. מרבית היצירות שדנתי בהן הן רב-תרבותיות, והן זכו להתייחסותם של חוקרים בעיקר בתרבות הלשונית שבה נוצרו. מפאת קוצר המצע לא מיציתי את העושר העצום של הספרות המחקרית שנצטברה על מרבית היוצרים שנידונו בספר. להדגמות השתמשתי בתרגומים הטובים ביותר לעברית שהיו מצויים תחת ידי; וכשלא היו תרגומים מתאימים, תרגמתי את המובאות בעצמי. במקרים שחשבתי שמן הראוי להביא גם את המקור, הבאתי את הטקסט המקורי בהערות לצד התרגום. ספרות מחקרית הבאתי בדרך כלל במקורה, אך לפעמים תרגמתי קטעים או תמצַתִּי קטע לעברית. דנתי בעיקר ביצירות שקראתי במקורן, להוציא יצירות של אידה פינק (פולנית), קרטס (הונגרית) וחלק מיצירותיו של פוגל (המקור היידי בארכיון גנזים) שקראתי בתרגום.

תודתי נתונה לכל מערכות כתבי העת השונים, שנוסח ראשון של הפרקים בספר זה נדפס בהם לראשונה, חלקם באנגלית וחלקם בעברית. ספרים שנדפסו באנגלית ובגרמנית הכילו נוסח ראשון של כמה מן הפרקים הכלולים בו. כל הפרקים המכונסים בספר זה עובדו מחדש והותאמו למסגרתו.

כמו כן נתונה תודתי לתלמידי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שהרצאותי בפניהם בשנת תשס"ב שימשו בסיס לספר זה. תודה לחבר השופטים שהעניק לי את הפרס על שם ידידי ועמיתי יעקב בהט, שספרי, כמו ספרים אחרים שפרס זה הוענק להם, הוא אולי אחד מן הלבֵנים במצבה להנצחת שמו.

אני שמח להודות לאנשים שייצגו את המוסד המוציא ספר זה - אוניברסיטת חיפה: ד"ר שולמית אלמוג, העורכת הראשית של הוצאת הספרים, וגב' מרים זידאן, הממונה על הוצאת הספרים של המוסד ומי שבאה אחריה הגב' שרון חנוכה בן-שימול: רצונן הטוב ומאור פניהן הקלו את השיח עם המוסד שהן מייצגות. וכמו כן לגב' ענת גולדנברג שהביאה לדפוס וערכה את המפתחות.

אני מודה לגיתית לוי, ששימשה במשך שנת 2003 עוזרת מחקר ועזרה לי בעיקר בעריכת הביבליוגרפיה. אך יותר מכול אני חב תודה לעורכת הספר, גבריאלה אביגור-רותם. הרבה עורכים ועורכות היו לי בימי חלדי, והיא ודאי אחת מן המעולים שבהם: רגישות לשונית, הבנה ספרותית ותבונה אנושית נתמזגו בה ועשאוה לעורכת, שעליה נאמר בסימפוזיון של סטרינדברג: שהיא [דיוטימה] כאותה מיילדת הנוטלת את התינוק שלנו בלידתו, מטהרת ומנקה אותו ומחזירה אותו לנו מטוהר ונקי.

ובעיקר לאשתי מלכה, שאלמלא עידודה לא זה בלבד שלא הייתי כותב ספר זה, אלא ספק אם הייתי כותב ספרים כלשהם. לה, המכירה יותר מכל אדם אחר את בעיות הזהות שהטרידו אותי כל ימי, מוקדש ספר זה.

גרשון שקד, ירושלים 2003

שער ראשון | צללים, רק צללים

את עמו עזב! מה עזב? גופות נשברים, צללים, רק צללים.
מה אתם רואים בישראל חוץ מצללים?
אבל הצללים הללו יושבים ברוחו, במהותו ובכל אשר בו.
אומרים: "זרעו של אברהם כלה", והם לא כלו. היחיד כלה,
אבל חזקים המה מהיחיד. אתה ומחשבותיך יכלו באפס מעשים,
והם לא יתמו "וילעגו לך לעג..."

מ"י ברדיצ'בסקי, הזר           

פרק ראשון | היאך הם יהודים?

אמרתי לו, והיאך הם היהודים? צחק החנווני ואמר, היהודים היאך הם, אלמלא שהגויים מזכירים לנו שיהודים אנו היינו שוכחים שאנו יהודים. אמרתי לו, ואתה יהודי היאך אתה? אמר לי, בדבר הזה יהודי אני ככל היהודים.

ש"י עגנון, עד הנה           

א
דבריו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, המובאים בראש השער הראשון לספר זה, הם ביטוי לכישלון הפנימי של הזרם העיקרי ביהדות של הדור האחרון - ההתבוללות: זרם שניסה להידמות לעמי הארצות שבקרבם שכן ולטשטש או אף לאבד אותה זהות מיוחדת ושונה, שהפכה את היהודים ל'אחר' בקרב העמים. זרם זה נכבד יותר בכמותו ומרתק יותר ממרבית הזרמים האחרים. הציונות לא היתה אלא טיפה בים; זרמי התרבות היידיים האוטונומיסטיים הלכו ואיבדו את אחיזתם החברתית והפוליטית במזרח אירופה ובארצות הברית, ככל שהיהודים התקדמו מבחינה כלכלית וחברתית; הזרמים של היהדות החרדית, שלומי האמונה, כבר לא היו רוב מניינה של יהדות העולם בראשית המאה העשרים, כשהעלה ברדיצ'בסקי דברים אלה על הכתב. הרוב הניכר שהיה להם עד לאמצע המאה התשע עשרה, הפך למיעוט מוצק (תרתי משמע) במהלך המאה העשרים.

כללו של דבר: רוב היהודים באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל הלכו והתבוללו: אלה בתרבות העמים ואלה בתרבות חילונית חדשה, שאמנם שאבה חלק ממוסכמותיה ומסמליה מן התרבות המסורתית, אך עשתה בהם כבתוך שלה. בניגוד לדרכה של ה'התבוללות' נוסח ארץ ישראל, תרבות שניסתה לצקת תכנים חדשים וצורות חדשות במסורת התרבותית העתיקה, הרי ההתבוללות בגולה ניסתה להינתק כליל ממסורת זו. התרבות הציונית ניסתה להיות המשך חילוני לתרבות דתית בנוסח שאפיין את מרבית תרבויות התחייה באירופה, אם כי לא תמיד הצליחה במשימתה (שקד 1989, 13-29); ואילו היהודים המתבוללים ניסו לנטוש את התרבות המסורתית לאנחות ולהשתלב בתרבות אירופה.

אך כשם שהציונים לא תמיד הצליחו במגמת ההמשך שהציבו לעצמם, היהודים המתבוללים לא תמיד הצליחו להיחלץ מן המסגרת האתנית, וזו רדפה אחריהם בכל מושבותיהם; גם יוצרים שפרשו כנפיים ויצאו מן המעגל היהודי הצר וחדרו לתרבויות אירופה, נטלו את עברם ואת מורשתם עמם. משא זה יצר לעיתים קרובות אישיויות חצויות, שביטאו את הנירוזות האישיות שלהן במטפורות השאובות מן הסוציולוגיה התרבותית של העבר וההווה המפוצל שלהן, ושנבע משני מקורות: הלחץ של העולם הגויִי החיצוני והצללים שנותרו מן העולם היהודי שבפנים. כפילות זאת עיצבה את יצירותיהם של כמה וכמה סופרים יהודים בלשונות לעז. היא הטביעה חותמה על התימטיקה החיצונית, כשהמחברים תיארו גיבורים הנקרעים בין תשוקתם להתבולל לבין חוסר יכולתם לממשה מסיבות חיצוניות או פנימיות; היא מובלעת גם בתשתית הפנימית של יצירותיהם, שבהן מתרחש המאבק הפנימי עם צללי העבר או נחשפות כמה מבעיות היסוד (הכמעט מיתיות) של אותה קבוצה אתנית קטנה, שממנה ניסו להימלט באמצעות כתיבה בלשון סביבתם הגאוגרפית והתרבותית.

ברדיצ'בסקי כתב בעברית על אותם בחורי ישיבה, שהיו דור ראשון להתבוללות ויצאו אל המרחב; תורתם ולשונם העידו בהם, שהתבוללותם אינה אלא עורבא פרח; אולם דבריו יפים גם לדור שני ושלישי של יוצאי השטעטל, אף שלא זכרו תלמודם ולשונם, לא הקפידו על מצוות קלות כחמורות, ורק כפסע היה ביניהם לבין שמד גמור. גם באלה שלט עדיין ה'דיבוק' היהודי וישב עמוק עמוק בתת-המודע האישי שלהם, שלא היה אלא דייר משנה בתת-המודע הקולקטיבי של אבותיהם ואבות אבותיהם.

יסודות אלה הטביעו חותמם על נושאי יצירתם, על לשונם, על עולם הסמלים שלהם ובעיקר על מיתוס התשתית; הווה אומר, על כל אותם גורמים, המכוסים מן העין ומעצבים את היצירה מבפנים. ואם ביצירות שנכתבו עברית ויידית כך, ביצירות שכתבו יהודים בשפות אירופה על אחת כמה וכמה.

התודעה העצמית העברית והיהודית נחשפת בצורות מצורות שונות ביצירות של סופרים יהודים בשלושת הענפים של הספרות היהודית: עברית, יידית ולשונות לעז (סדן 1962, 16-25). סופרים יהודים באירופה הרבו להידרש לזהותם הכפולה של היהודים ולמעמדם המתנודד בין התרבויות ובין הזהויות. פרנץ קפקא תיאר את כפילותה הטרגית של זהות זאת במכתבו למאקס ברוד: "להימלט מן היהדות, בדרך כלל בהסכמה מעומעמת של האבות (עמעום שהיה מקומם), רצו אלה שביקשו להתחיל לכתוב בגרמנית. הם רצו, אך בטלפיהם האחוריים דבקו עדיין ביהדות של אבותיהם, ואילו הטלפיים הקדמיים לא מצאו קרקע מוצקה תחתיהם. הייאוש שנתעורר בהם בשל מצבם היה למקור השראתם."

קפקא היה ודאי הסופר שעיצב יותר מכל סופר אחר את המצב היהודי (condition juive) של היהודי הגלותי או של היהודי בגולה. בשלושה רומנים שכתב תיאר שלושה מצבי יסוד של קיום יהודי בגולה: מצב של נידוי ( הטירה ) מצב של רדיפה חסרת פשר (המשפט) ומצב של נדודים נצחיים (הנעדר) (Shaked 1983). בתיאור הומוריסטי-פתטי של הנדודים הנצחיים קדם לקפקא שלום עליכם, שברומן האפיסטולרי מנחם מנדל (פורסם בהמשכים מ-1892 עד 1913) גולל את נדודיו הנצחיים והסיזיפיים של סרסור בורסה יהודי, שכל הצלחה שלו היא ראשיתו של כישלון, וכל כישלון - ראשיתו של ניסיון חדש להצליח (מירון 1970, 44-56). שלום עליכם עיצב בחוויה של נדודים ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק את אחת מחוויות היסוד החברתיות של אותו גולה נצחי שנאמר עליו, שאולי אפשר להוציאו מן הגלות אבל אי-אפשר להוציא את הגלות ממנו.

ב
כל מה שנאמר עד כאן אפשר לפטור בהבל פה כחלומות באספמיה של מבקר, המשליך את תמונת העולם שלו על עולמם של כמה יוצרים ממוצא יהודי האהובים עליו. כמה מגדולי הספרות, שהמחבר עומד להביא בכרך זה, נתפרשו על ידי רבים וגם טובים מבני ברית ומשאינם בני ברית, כסופרים אוניברסליים לכל דבר, וכל קישור ספרותי בין ספרותם לבין מוצאם היהודי עשוי להיחשב בעיני מבקריו לפרי דמיונו הפרוע. אכן, כל הגדרה המייחדת ספרות יהודית בלשונות לעז נראית לעיתים מופרכת למדי. ההוכחה הפשוטה ביותר לקיומה של ספרות כזאת היא העובדה, שהיו לה קוראים רבים, ושכותביה התארגנו כתת-קבוצה בלשונות יצירתם והגדירו עצמם כיוצריה של ספרות כפולת זהות: יהודית-גרמנית (או להפך) ואמריקנית-יהודית (ולהפך). התארגנות זו באה לידי ביטוי בממסדים ספרותיים שייצגו קבוצות אלה. הממסד הספרותי הוא תופעה סוציולוגית, המעידה על קיומו של החוג שהיא מייצגת; ואם מראשית המאה התשע עשרה יצאו לאור כתבי עת ונוסדו הוצאות ספרים שפרסמו גם דברי ספרות, אשר הגדירו עצמם יהודיים אף שנכתבו בלשונות לעז - הרי אלה תופעות שלא ניתן להתעלם מהן.

כדי להדגים את כוונתי אביא כאן שמות של כמה כתבי עת יהודיים, שאלפי קוראיהם הקבועים העניקו לספרות זאת הכרה דה פקטו ודה יורה: בגרמניה יצא בשנים 1806-1833 כתב העת Sulamit, שירש את המאסף העברי (1783-1811) ויצא במקביל לכתב עת עברי ושמו בִּכּוּרי העתים (1821-1831). משחדל Sulamit להופיע ירש אותו כתב העת הגרמני Allgemeine Zeitung des Judentums (1837-1888). מאוחר יותר יצא כתב העת הגרמני-ציוני בעריכתו של מרטין בובר Der Jude (1916-1924). בשנים אלה קיבלה על עצמה הוצאת שוקן להוציא ספרות יהודית בלשון הגרמנית. כתבי עת יהודיים ברוסית כ-Razsvet ו-Voskhod יצאו ברוסיה מ-1860 ועד 1906 וגם מאוחר יותר. בארצות הברית יצא כתב העת היהודי הראשון באנגלית Asmonean בשנת 1849, ומשנת 1856 ועד שנת 1882 המשיכו כתב העת The Hebrew Leader. אין טעם לסקור כאן את כל כתבי העת, השבועונים והיומונים שהוציאה הקהילה היהודית בארצות הברית בעברית, ביידיש ובאנגלית. די להזכיר שכיום היא מוציאה כמה כתבי עת בעלי רמה פובליציסטית וספרותית גבוהה כגון Commentary, Midstream, Moment ו-Tikkun. כתבי עת אלה תפסו את מקומם של כתבי עת עבריים (כגון הדאר ובצרון ) שלא הגיעו לתפוצה רחבה בארצות הברית, ושל כתבי עת ועיתונים יידיים, שהיתה להם בזמנם תפוצה מרשימה למדי. הפארווערטס (נוסד בשנת 1897) נפוץ בתקופת השיא שלו ב-200,000 עותקים. בשנת 1970 ירדה תפוצתו ל-44,000 עותקים בלבד. כיום הוא יוצא באנגלית, אותה שפה שסינתיה אוזיק כינתה 'היידיש של יהודי ארצות הברית' (Ozick 1983, 155-181). הוא הדין בעיתונים כדער מארגען ז'שורנאל ועיתונים אחרים שירדו בינתיים מן הבמה.

מכתבי עת אלה (ומהוצאת ספרים מרכזית כ-Jewish Publication Society), אנו למדים, שהצירוף הדו-זהותי אינו מושג מופשט, אלא יש לו אחיזה בסוציולוגיה התרבותית של קהילות אלה.

ג
בעיית הזהות היא בעיה מורכבת שקשה להגדירה, ויש גורסים שאין צורך להגדירה. אין זהויות אנושיות חד-משמעיות; יצורים אנושיים יש להם קשרי שייכות לכמה וכמה מעגלים, וכל אחד מן המעגלים הללו מעצב את זהותם. כמאמר המשורר "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," ובאותו מרחב עשויות לדור כמה וכמה שפות ותרבויות. כך כותב, למשל, הסופר היהודי-גרמני יוזף רות על העיר ההונגרית-סלובקית-יהודית מונקאץ', שהיתה עיר ואם בממלכה ההבסבורגית והתפרסמה בזכות השושלת של רַבני מונקאץ'. מאמרו של רות נדפס ביומון הגרמני שהופיע בצרפת בינואר 1939 בזמן שפרצו מהומות בעיר:

או, מונקאץ' מה קרה לך! למה צריכות העיירות הקטנות לסבול מן המעצמות הגדולות, ומדוע אנשים קטנים צריכים לסבול מאנשים חזקים. זמן רב עבר מאז שקומרובר וקניוק יכלו להבין זה את זה, וזה האחרון את סצטמארי, אף שדיברו בשפות שונות. אבל מאז שנתפשטה האופנה שבני אדם המתגוררים באותו מטר מרובע חייבים להזדקק לאותה שפה, לאותם מנהגים ולאותן סבתות, שוב אין הללו מסתדרים זה עם זה; ומונקאץ' נעשית לפתע סמל לעולם כולו, היא הולכת ונעשית לנקודת-מוקד פשוטו כמשמעו - מה שמעולם לא ביקשה להיות.

התיאור האידילי של רות, המסגיר את כיסופיו לממלכה הרב-לאומית החוסה בצל הקיסר ירום הודו בתקופת ההבסבורגים, הוא חלום באספמיה. הניגודים הלאומיים והאתניים אמנם טואטאו אל מתחת לשטיח ההבסבורגי, אבל המשיכו לבעבע מתחתיו במהלך כל המאה התשע עשרה. מתחים אלה הביאו להתפוררותה של הקיסרות ההבסבורגית אחרי מלחמת העולם הראשונה ולהתפרקויות נוספות אחרי מלחמת העולם השנייה, שהסתיימו בהתפרדותה של סלובקיה מצ'כיה בשנות התשעים של המאה העשרים. אבל תופעת הרב-לשוניות והרב-אתניות היתה קיימת בימים ההם, והיא נמשכת עד לימינו אלה. בממלכה ההבסבורגית ובארצות רב-אתניות אחרות השתייכו היהודים למעגלי זהות שונים וסותרים.

ולעניין זה, נביא שלוש דוגמאות שנרבה לעסוק בהן: שמואל יוסף עגנון, יהודי על פי מוצאו, נולד לתרבות רב-לשונית בגליציה. השפות שהיה אמון עליהן היו עברית, יידית וגרמנית. הוא נולד בבוטשאטש (בוצ'אץ'), עיירה שהיו עליה השפעות גרמניות, פולניות ורותניות (אוקראיניות); הוא השתייך לקהילה יהודית דתית-מסורתית וקיבל חינוך תורני, שהרחיבו והעמיקו בשנים ששהה בגרמניה (1912-1924) לצד התעניינותו בתרבות אירופה. בניגוד ליהודים חרדים היה ציוני ועלה לארץ ישראל מתוך הזדהות עם התנועה הלאומית היהודית. המעגלים הללו - נוף מולדתו הרב-לשונית והרב-תרבותית, המסורת היהודית הדתית, תרבות אירופה ולאומיות יהודית ציונית חדשה - עיצבו את זהותו המעורבת והמורכבת, אף על פי שהצד העברי-מסורתי הוא דומיננטי למדי ביצירתו הספרותית.

שלום עליכם נולד ב-1859 בפרייסלב, כיום חמיילניצק, אוקראינה. גם הוא התחנך כיהודי מסורתי, אבל עיקר השכלתו היתה אירופית רוסית, ובניגוד לעגנון הכריע לטובת הכתיבה ביידיש (אף על פי שכתב בראשית דרכו גם בעברית, כשם שעגנון בראשית דרכו כתב ביידיש). הכתיבה ביידיש פנתה מטבע ברייתה לקהל יעד שונה, וקירבה אותו במודע או שלא במודע לאידאולוגיה של אוטונומיה תרבותית בגולה בנוסח מסורת ה'בונד', מפלגה שפרחה במזרח אירופה, ושרבים מחבריה היגרו לארצות הברית ונשארו גם שם נאמנים לרעיונות שאיגדו אותם בארצות מוצאם. וכך אף על פי ששלום עליכם עצמו היה ציוני מוצהר, מייצגת יצירתו את התרבות היידית האוטונומית של יהדות מזרח אירופה, גם כשזו נדדה אל מעבר לים. מעגלי הזהות של שלום עליכם הם אוקראינה, התרבות הרוסית ושפתה העממית של יהדות מזרח אירופה, שאותה נשאה מגולה לגולה. יצירתו אינה מבוססת על אינטר-טקסטואליות עמוקה בין המקורות. שלום עליכם כתב בעיקר על יהודים של כל ימות השנה ליהודים ששמרו על זיקה מסוימת למסורת. אמנם טוביה החולב שלו מצטט מן המקורות, אך האב-טקסט של יצירתו איננו הקנון שבכתב, אלא המסורת של חוכמת החיים שבעל פה של יהדות מזרח אירופה.

דוגמה שלישית היא פרנץ קפקא. בדומה לעגנון גם קפקא הוא יליד הממלכה ההבסבורגית (פראג, 1883) ובדומה לעגנון היה גם הוא בן מיעוט אתני שגדל בקרב חברה רב-לאומית. קפקא היה יהודי הקרוב בלשונו למיעוט האתני הגרמני, שחי בקרב רוב צ'כי. היהודים היו חלק מן המיעוט הגרמני; המיעוט הגרמני היה מיעוט בחברה הצ'כית, שהיתה אחת מקבוצות המיעוטים בממלכה ההבסבורגית. האחדות האידילית בממלכה זאת היתה למראית עין בלבד; מתחת לפני השטח בעבעו ורחשו איבות מודעות ובלתי מודעות חזקות, שהתפרצו בהזדמנויות שונות. קפקא התייחס באופן דו-משמעי אל המרכיב היהודי באישיותו, והיה אחד מאמני הלשון הגרמנית, אשר קהל קוראיה לא אהד את המיעוט היהודי, שחילל בעיניו את קדושת לשונו ויופיה. קפקא היה קשור גם לנוף הפרגאי (הטירה תופסת מעמד מרכזי בנופה של העיר פראג), לעולם המסתורין של פראג (עולמם של הגולם והמהר"ל מפראג) ולקבוצת אינטלקטואלים יהודים פרגאים (Brod 1966). המורשת היהודית הגיעה אליו אמנם באיחור מה ומכלי שני, אבל גם היא מובלעת ביצירתו.

זהויות אלה הן רק חלק משלל האפשריות המעצבות את דיוקנו של סופר)ת) יהודי)ה) במאה העשרים. יש להוסיף על אלה שהוזכרו מגוון של הקשרים ומעגלים אחרים: בראש ובראשונה מגדרו של אדם, שהיום חוקרות וחוקרים ויוצרים ויוצרות סבורים (בצדק!) שיש לו משמעות חשובה בהגדרת זהותו; וכן מעגלים פוליטיים (סוציאליזם, בונד, אנרכיזם ועוד), השקפות חברתיות שוללות (אנטישמיות, אנטי גרמניות, אנטי קולוניאליזם, אנטי גזענות, גזענות) וניגודים שונים אחרים, שבהם מתגלה זהותו של אדם על ידי יחסו ל'אחר' כלשהו; וכן זיקה לכיתה דתית כלשהי (מתנגדים, חסידים, קונסרבטיבים, רפורמים, וכו') או למפלגה פוליטית מוגדרת, המגבילים ומתחמים את זהותו של כל אדם.

אם כן, זהותו של כל אדם ויוצר בכלל זה עשויה מרכיבים שונים, ותיאור תרבותי או ביקורתי יכול לנסות לפרט את מרכיבי זהותה של הדמות ואת יחסי הגומלין ביניהם או להתרכז בכל אחד מן היסודות הללו ולנסות למצוא מכנה משותף לכולם או לנסות ולהציע היררכיה של יסודות המאפיינים את הזהות הנידונה. בספר זה אנסה להפריד גורם מרכזי אחד מכלל מרכיבי הזהות ולבדוק, כיצד מתייחס גורם זה אל שלל המרכיבים, וכן אם הוא מופיע גם אצל יוצרים שהיסודות המעצבים את זהותם שונים. אצל כל היוצרים שיידונו להלן קיים אותו יסוד משותף, גם אם התרכובת הכוללת של זהותם שונה.

באחטין טען, שעל מנת להבין כהלכה תופעה מורכבת זאת יש לרדת לחקר משמעותה החברתית והאידאולוגית ולהכיר את המגוון החברתי ואת מערכת הקולות האידאולוגיים הקיימים במרחב התרבותי (Bakhtin 1981a, 263, 416ff.). היצירות הרב-תרבותיות של הסופרים היהודים בלשונות לעז הן דוגמאות מובהקות לעוצמת ההטרוגלוסיה הנוצרת מזימונן של שכבות תרבותיות שונות בכפיפה יצירתית אחת.

למרות הידיעה הברורה שכל כוחן של יצירות אלה ברב-תרבותיות שלהן, אני מתכוון לאתר בהן אותו יסוד, שלצורך הדיון אכנה אותו 'המרכיב היהודי', המופיע בקונפיגורציות שונות בקליידוסקופ ההטרוגלוסי של סופרים יהודים המשתייכים למעגלי זהות שונים, וכדרך רסיס זכוכית בקליידוסקופ הוא משנה את תפקידו ואת מקומו בהתאם למערכת היחסים הנוצרת בין היחידות המרכיבות את תמונת הזהות הנתונה.

ד
מבקרי ספרות וכמה מאלה שכתבו פרקים בתולדותיה היו מודעים לספרות כפולת זהות זאת בשנות התהוותה בגרמניה. הם עסקו בנושא זה עוד לפני עליית הנאציזם. ארנולד צווייג קבע בשנת 1932, שאין לתאר את חיי הרוח והאמנות באירופה בשנים שלאחר גיתה בלי היסוד היהודי, ובמקום אחר הוסיף שמיטב היצירה העולמית נוצר מן המיזוג בין תרבויות שונות, כשכוונתו בעיקר למיזוג היהודי-אירופי בכלל והיהודי-גרמני בפרט (Zweig 1933, 49, 53-55). הכללים שקבעה התרבות הנאצית, שסופרים ממוצא יהודי אינם ראויים לבוא בקהל קוראי גרמנית ויש לנדותם ולשרוף את ספריהם, דווקא חיזקה את תודעתם העצמית. הלחץ החיצוני הביאם להכיר בכך שספרותם היא דו-זהותית, ותרומתה כפולה: הן לעם ה'מארח', על אף ה'אירוח' ההולך ורע, והן לקהילת המוצא, שזהותה נכפתה עליהם לעיתים קרובות בעל כורחם.

הסופר ליאון פויכטואנגר, הוא ולא אחר, פיתח תאוריה בגנות הציונות הטריטוריאלית ובשבח הגלות הגורסת קשר תרבותי בין-לאומי, שאינו מבוסס על שייכות טריטוריאלית. דבריו נכתבו כתגובה לפריחתן של הגזענות והלאומנות בגרמניה ולהשפעתה של הציונות בעקבות הרדיפות הגזעניות: בשנת 1933 פרסם (בקובץ עם ארנולד צווייג) מסה ושמה "לאומיות ויהדות" ("Nationalismus und Judentum"). טענתו היתה כי בקריאה בכתביהם של סופרים יהודים-גרמנים (והוא מונה את הסופרים החשובים של דורו) לא מצא בהם כל סימנים יהודיים; ובכל זאת טרח וכתב מסה ארוכה שניסתה לדון בנושא ולהבין אותו (Feuchtwanger 1933, 24). עשר שנים לפני כן הוציא גוסטב קרויאנקר, ממבקריה המובהקים של ספרות זאת, שעלה ארצה ונעשה לאחד מן המבקרים המעניינים ביותר של עגנון (קרויאנקר 1991), קובץ מאמרים שבו דנו מבקרי ספרות יהודים בסופרים יהודים-גרמנים מרכזיים כגון פרנץ ורפל, פרנץ קפקא, יעקב וסרמן, אוטו ויינינגר, מרטין בובר, אלזה לסקר-שילר, פטר אלטנברג, ארנולד צווייג, ארתור שניצלר, קרל שטרנהיים, מאקס ברוד ואחרים (Krojanker 1923). מאז הרבו לכתוב על נושא זה חוקרים יהודים-גרמנים שונים, שדנו בבעיה בכללותה או בהיבטים מסוימים שלה: הארי זון כתב על יוצרים יהודים ילידי וינה (Zohn 1964) והאנס טראמר דן בשאלת הזהות היהודית תוך התייחסות למשורר כקרל וולפסקהל ולאחרים (Tramer 1957).

אלה כמה דוגמאות מתוך שורה ארוכה של מחקרים ומסות, שדנו ביחסי הגומלין שבין התרבויות ובמרכיבי הזהות של סופרים כפולי-זהות: אתנית-דתית וטריטוריאלית. היטיב לנסח את הקשר בין היהודים לתרבות הגרמנית ריצ'י רוברטסון (Robertson) שטען: "בדרכים מגוונות איששו היהודים-הגרמנים מסורת תרבותית בעודם חוקרים, דורשים ומחדשים אותה; אף על פי שהאנטישמים הכריזו שיהודים היו הרסניים משום שכרסמו בביטחונות ישנים, הרי בחידושיהם מתגלה יסוד איתן של שמרנות נבונה שלא הודגש די הצורך." הנושא חזר ועלה ביתר תוקף אחרי השואה בניסיון (בעיקר גרמני) להתרפק על תרומתם המפוארת של יהודים לתרבות הגרמנית.

מה שמתברר מדיונים אלה הוא, שיהודים ניסו להשתתף בתרבות הגרמנית, אבל הדחייה של הסביבה הביאה אותם, לעיתים קרובות, במודע ושלא במודע, להביע את זהותם הכפולה על ידי דמויות, שהכפילות היא אחת מתכונותיהן העיקריות. הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, ניסה להסביר את מרכיב הזהות היהודית כפי שהוא מתגלה בספרות הרבה שנים לפניו (1932). צווייג טען שביהודים "קיים איזה דחף להימשך ובה בעת דחף להשתחרר מן המצב המיוחד שנקלעו אליו בחברה האירופית. על שתי תכונות אלה אפשר לקרוא כבר בסיפור יציאת מצרים." אינה דומה, כמובן, תמונת העולם של יוצרים שכתבו לפני עליית הנאצים לשלטון ושואת יהודי אירופה (מהיינה ועד סטפן צווייג) לתמונת העולם של סופרים שחזו על בשרם את 'פירוק' הסימביוזה היהודית-גרמנית (מיוזף רות שהיה עֵד לעליית הנאציזם עד סופר פוסט-שואתי כיורק בקר). כל הסופרים הללו סובלים מן המתח הנורא שבין אהבתם לשפה ולתרבות הגרמנית, שהיא מרכיב חשוב בזהותם, לבין יחסה של הסביבה החברתית, שבעיניה הם נחשבים לפולשים מחוצפים לשדה תרבות לא להם. מתח זה, שכבר הטריד את היינה, הפך לנושא חשוב ביצירתו וקיבל ממדים מטפיזיים ביצירתו של קפקא.

גלי ההגירה העצומים של יהודים ממערב אירופה וממזרח אירופה לארצות הברית הביאו לצמיחתה של ספרות יידית גדולה שם. זו הלכה בד בבד עם התפתחותה של ספרות יהודית-אמריקנית בלשון האנגלית, שיצרה קונפיגורציות חדשות ושונות מן התרכובת שבין המרכיב היהודי למרכיבים האמריקניים.

הופעתה של ספרות דו-תרבותית זאת גרמה לכך שגם בארצות הברית הרבו לעסוק בנושא זה. סופרים יהודים-אמריקנים מלידה או מבחירה כלואיסון, סול בלו, פיליפ רות וסינתיה אוזיק, עסקו בשאלה זאת בשורה של מסות ומאמרים. תשומת הלב שהקדישו לסוגיה מעידה עד כמה היתה קרובה לליבם, ובאיזו מידה לא יכלו, ואולי גם לא רצו, להתנער ממרכיב זה בזהותם (Ph. Roth 1975; Bellow 1994, 15-19).

ה
סופרים יהודים שונים ניסו להגדיר את המרכיב היהודי ביצירתם ולתאר את מאפייניה של ספרות יהודית הכתובה בלשון 'הארץ המארחת', שהפכה בארצות הברית ממלון אורחים לבית של קבע.

לודוויג לואיסון (Ludwig Lewisohn, 1882-1955) הוא אחד מאבותיה של הספרות היהודית האמריקנית: יליד ברלין, שהיגר עם הוריו מגרמניה לארצות הברית בשנת 1890 והתחנך בארצות הברית בלשון האנגלית. עברו האירופי של לואיסון קירב אותו לזהותו היהודית. הוא עבר גם תהליך עמוק של שיבה למקורות: הוא החל את דרכו כמתבולל והגיע בסוף ימיו להזדהות עמוקה עם יהודים ויהדות ואף זיהה עצמו כציוני. כאשר שאל את עצמו, מה היא בעיניו אותה מורשת יהודית? ענה: ספר יהודי הוא ספר שנכתב בידי אדם היודע יפה שהוא יהודי. אם נאמץ את הגדרתו זו נוכל לומר, שספרות יהודית היא מכלול היצירות בכל שפה ולשון, שנכתב בידי סופרים, שהיו מודעים לכך שהם אנשים יהודים (homines judaici). "אם להזדקק לניסוח של פיליפ סידני, אלה אנשים הקשובים לליבם וכותבים אשר עם ליבם" (Lewisohn 1954, 81-83).

המחקרים והאנתולוגיות של ספרות יהודית-אמריקנית הם היום ענף 'אתני' עצמאי בספרות ובחקר הספרות בארצות הברית. חוקרים מנסים לתת תשובות מכלילות ומפורטות לשאלה, מה היא ספרות כפולת זהות זאת. כך, למשל, מגדיר שולץ את המכנה המשותף הרוחני ליצירה היהודית בארצות הברית: "הרומן היהודי-אמריקני בן-זמננו הוא היורש ההגיוני של הרומן המסורתי האמריקני, מסורת שרוברט צ'ייז הגדירה כגילוי של 'אחדות משוערת בחוסר אחדות', או כנכונות 'לנוח בין סתירות'. הדמיון היהודי הונע אף על ידי האפשרויות האסתטיות של תחכום קיצוני הכולל שיטות רוחניות מנוגדות: ההשקפה החילונית על האדם המנוכר ביקום אבסורדי וההשקפה הדתית על האדם המוכתר מכוח הסמכות האלוהית במלכות אלוהים על פני האדמה." שולץ מתייחס בספרו לסופרים כנתניאל ווסט, ברנרד מלמוד, נורמן מיילר, סול בלו, לסלי פידלר, אדברד לואיס ואלנט, ברוס ג'י פרידמן וג"ד סלינג'ר, סופרים שונים מאוד זה מזה, אשר חלקם בעלי מרכיב יהודי וחלקם אמנם יהודים מלידה, אבל יצירתם חפה מכל יסוד יהודי.

ההגדרה של צ'ייז אינה משכנעת, ולא רק משום שקשה להגדיר מה היא המסורת האמריקנית; מסופקני אם אמנם יש תוקף לכפילות שהוא מייחס לסיפורת היהודית-אמריקנית. בדיקה של טקסטים אינה מגלה דווקא תחכום קיצוני מעין זה שתיאר, והדברים הם לעיתים פשוטים יותר ולעיתים מסובכים הרבה יותר.

לפני שננסה להבחין מה הוא המרכיב היהודי בספרות היהודית-האמריקנית עלינו קודם כול להדגיש, שהרקע היהודי של מרבית הסופרים היהודים-האמריקנים הוא מצומצם למדי: בריאיון שהעניק סופר יהודי-אמריקני מובהק כברנרד מלמוד לקורט לויאנט (אף הוא סופר יהודי-אמריקני) נשאל מלמוד על הרקע היהודי שלו. בתשובותיו ללויאנט סיפר מלמוד, שבבית הוריו היו אמנם ספרים ביידיש, אך הוא מעולם לא קרא בהם; לעומת זה זכור לו שהוריו לקחו אותו לתאטרון היידי, ושם חזה במחזות של שלום עליכם ופרץ. לדבריו, אחד מדודניה של אימו היה שחקן יידי ידוע. אביו לא היה דתי, ובסביבתם לא היו בתי כנסת; מעולם לא קיבל חינוך יהודי ולא למד בתלמוד תורה. מדי פעם בפעם הלך עם חברים לבית הכנסת, אך לא ידע לקרוא עברית וגם לא למד יידיש. הוא הבין קצת, ואם (כך הוסיף בבדיחות דעת) גברת בישראל היתה שואלת אותו ביידיש לאן לפנות, יכול היה כנראה לכוון אותה. כשלמד במכללה רצה ללמוד יידיש, לבסוף שכנעו אותו ללמוד עברית, אבל גם לזה לא הגיע. הוא קרא ספרים מתורגמים של מנדלי, שלום עליכם, י"ל פרץ, שלום אש ובשביס-זינגר וכן של ש"י עגנון, מתי מגד, אהרן מגד ועמוס עוז. בהמשך הסביר, שהושפע בעיקר מהספרות האמריקנית ממלוויל ועד המינגוויי, ושהוא נזקק לעיתים למשפטים ביידיש, משום שחלק גדול מגיבוריו הם יהודים. לשאלה עקרונית, מה הם המרכיבים היהודיים בדמויותיו, הוא עונה: "האיכויות היהודיות, רוחב חזונם, אופי גורלם, מוסריותם, חייהם, מודעותם, חוש האחריות שלהם, השכלתם והאתוס שלהם. אהבת האדם ואהבת אלוהים שלהם. מישהו אמר עלי שהדמויות שלי רדופות אלוהים."

מן הריאיון עולה, שאם בקיאות במקורות המסורתיים היא אחד ממרכיבי היהודיוּת בספרות היהודית-אמריקנית, אין לומר שמרכיב זה יש לו חשיבות ביצירתו של מלמוד: לעומת זה חומרים חברתיים וסמיוטיים וחיקוי אורחות הדיבור של לשון המוצא של הקבוצה האתנית בלשון האנגלית הם גורמים בעלי משמעות ביצירתו.

ו
סופרת יהודית-אמריקנית אחרת, סינתיה אוזיק, מייצגת השקפת עולם אמריקוצנטרית, הגורסת שהאנגלית היא היידיש החדשה, והיא הלשון הלגיטימית של גולת הזהב החדשה. בהרצאה שנשאה במכון ויצמן בשנת 1970 (שאמורה היתה להתפלמס עם דברים שהשמיע בשנה הקודמת הוגה הדעות והמבקר היהודי-אנגלי ג'ורג' סטיינר) היא טענה תחילה, שמה שהיא מכנה 'עברית' איננה רק מערכת מסמנים, אלא מערכת המכילה תוכן.

העברית בעיניה היא לשון-על העשויה להתממש במערכות לשוניות שונות. אין להשוותה במסמניה לאנגלית, המורכבת מיסודות גרמניים ולטיניים, כי היא מכילה תכנים מוסריים שהם מעל ומעבר לכל שפה ולשון: "העברית היא לשון בת-מזל מבחינה אחרת; היא היתה המיכל המקורי של המהפכה במצפון האנושי, היא לימדה שפות אחרות את מה שהיא עצמה רכשה קודם לכן ברוב מכאוב: רצינות מוסרית [...] בגלל עוצמתם של הרעיונות בכתבי הקודש. אין לשון ושפה על פני אדמות שאינה 'דוברת עברית באמצעות הברותיה ואוצר לשונה שלה'." לפי דעתה, הקשר של יהודי ארצות הברית לזהותם היהודית מתבטא בלשונם. דבריה מבטאים צורך עמוק להצדיק את זהותה הכפולה, בלא שתבגוד בזהות היהודית היקרה לה. טיעון אחר שלה מתייחס ליהדות כתרבות אורחת בארצות הברית המארחת. נראה לה שדבריה עשויים או עלולים להפתיע את קוראיה, משום שהיא סבורה שלמרות היותה דור שלישי להגירה, עדיין לא הגיעה אל המנוחה והנחלה; היא אמנם הסתגלה לסביבתה, אך עדיין חשה בשוליים. בניגוד לסטַיינר, המנסה לוותר על ייחודה של הזהות היהודית בשם האוניברסליזם, שהוא בעיניו תורת האמת היהודית, תובעת אוזיק זיקה לשבט האתני. היא מביאה את הדברים הבאים משמו של סטיינר: "חסרון הבית הוא היתרון של מי שהוא חסר נשק וחסר אונים, ויש לו לפחות הכוח לחסל ללא נשק את נחש הלאומנות, ששמו הסודי הוא שבטיות אטוויסטית. [...] הגלות היא אפוא פרדוקסלית, הקרקע חסרת השורשים אך הפורייה של היהודי המהותי."

דבריו אלה של סטיינר מעוררים בה כעס, משום שהיא נאבקת על אוטונומיה תרבותית יהודית (לא-אוניברסלית) בגולה. לדעתה לא לעולם חוסן, ומצב הביטחון של יהדות ארצות הברית אינו ערובה לכך שלא יתערער. היא גם סבורה שהבסיס האמנותי והמוסרי של הרומן היהודי בארצות הברית שונה מזה של המסורת של הסיפורת האמריקנית בת זמנו. לטענתה, הזרם החדש בסיפורת האמריקנית הוא עובד אלילים ומתעלם מן ההוויה האנושית. הוא קרוב לתרבות הסמים הנוצרית, בניגוד ליהדות "המתפלשת בלהט במציאות האנושית" ("passionately wallow in the human reality"). יתר על כן, לפי דעתה רק אותם סופרים יהודים בכל הגלויות שכתבו כיהודים, ייזכרו כיהודים על ידי יהודים. סופרים שביקשו להיות אוניברסליסטים (כנורמן מיילר) ייעלמו במצולות השכחה: "עובדה היא, שמכל מה שנהגה ונכתב בגולה נותרו רק אותם דברים שהיו בעיקר יהודיים. אם הדברים יהיו יהודיים בעיקרם הם יישארו ליהודים; אם לא יהיו יהודיים בעיקרם, לא ייוותר להם זכר לא בקרב היהודים ולא בקרב האומות המארחות." מסקנתה היא, שיהדות אמריקה חייבת ליצור לעצמה תרבות משלה, שבה האנגלית תמלא את התפקיד שמילאה היידיש במזרח אירופה. כך תיווצר באמריקה 'יבנה' חדשה, שבה לא ישקדו על התלמוד, אלא על ספרות יפה שתתפוס את מקומו (Ozick 1983, 180-181). (נראה לי, שהעיר המסמלת את השקפתה היא דווקא פומבדיתא, סמל לתרבות יהודית עצמאית בגלות בבל.)

חלק גדול מדברי ההגות הללו של אוזיק מעניינים, אך לא תמיד משכנעים. קשה לי להבין מה פירוש "מתפלשים בלהט המציאות האנושית," ומדוע תכונה זאת אופיינית לספרות יהודית-אמריקנית יותר מאשר לספרות אמריקנית של מיעוטים אתניים אחרים.

מכל מקום, מה שעולה מדבריה ומדבריו של בר-הפלוגתא שלה, ג'ורג' סטיינר, הוא שבעיית הזהות היתה ועודנה בעיה קיומית של חלק גדול מן הסופרים הדו-תרבותיים (דו-תרבותיים, ולא דו-לשוניים!). דבריהם מעידים שהדיון בבעיית הזהות היהודית בכתביהם הוא לגיטימי מפני שהוא עוסק בסוגיות שהם עצמם העלו.

לעומתם מבחין פיליפ רות בצורה בוטה בין יהדות 'דיאַספורית' ליהדות טריטוריאלית ומעדיף את הראשונה, שיש לה זהות משלה, על האחרונה: בעיניו יהודי 'דיאספורי' הוא זה שבשבילו "חיים אותנטיים כיהודי משמעם לחיות בגולה, ושהגולה היא בשבילו מצב נורמלי, ולעומתה הציונות היא מצב בלתי נורמלי" (Ph. Roth 1993, 170).

ז
בכל דיון בשאלת הזהות בספרויות יהודיות יש להבחין בין ספרות הכתובה באחת הלשונות היהודיות - עברית, יידית או לדינו - לבין זו הכתובה בשפת הארצות המארחות. בספרות הכתובה בלשון יהודית השפה היא גם תעודת זהות: העברית מכסה את כל שבטי ישראל; הלשונות האחרות הן כלי ביטוי של תת-קבוצות: היידיש של יהדות שמוצאה במזרח אירופה, והלדינו של קבוצות מסוימות שמוצאן ביהדות ספרד. הלכה למעשה נזקקו מרבית הדוברים ללשונות שונות (עברית, יידיש, לשון הארץ המארחת) לצרכים שונים (דיגלוסיה). הלשון הייחודית הפכה את הקבוצה האתנית לתת-קבוצה תרבותית בארצות המארחות. מי שכתב בעברית בשלהי המאה התשע עשרה ועד למאה העשרים ואחת זיהה עצמו כחלק ממסורת לשונית וסמיוטית, שיש לה יותר עבר רחוק מעבר קרוב (בעבר הקרוב הלשון היתה מוגבלת לצרכים ליתורגיים). בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים היתה העברית שפת כתב, שעדיין לא 'עלתה' מן היד הכותבת אל הפה המדבר (אם להזדקק ללשונו של יעקב רבינוביץ) ועתידה מפוקפק.

יש להבחין בין העברית כמערכת מסמנים לבין העברית כמערכת תרבותית כוללת, שבה המסמנים אינם מסמנים מסומנים ממשיים בלבד, אלא מתייחסים אינטר-טקסטואלית לטקסטים קנוניים ולסמלים ולערכים מסורתיים (במובן הקרוב במקצת למשמעות שהקנתה ללשון סינתיה אוזיק). יש חוקרים ומבקרים הטוענים, שהספרות החדשה של בני 'דור בארץ' ו'דור המדינה' נזקקה ללשון העברית כמערכת מסמנים בלבד והתנתקה מן המטענים התרבותיים שלשון זו מכילה. אלי שביד, בעקבות קורצווייל, כינה תהליך זה "צער השורשים החתוכים" (שביד 1964, 202-224). כוונתו היתה שהספרות הישראלית הצעירה איבדה את הקשר הבלתי אמצעי אל המקורות הקנוניים ואל סמלי היסוד של המסורת, ניתוק שיצר ספרות ישראלית פחות 'יהודית' מזו של דורות קודמים.

היידיש לסוגיה שונה מן העברית. זו לשון סינקרטיסטית (מורכבת משפות שונות: עברית, גרמנית של ימי הביניים [Mittelhochdeutsch], לשונות סלביות, ובהמשך גם גרמנית ואנגלית). היסודות ה'מתבלים' את היידיש משתנים בהשפעת הארץ המארחת (מרוסית, דרך פולנית ועד לאנגלית). השיח במחזה העברי של יוסף חיים ברנר מעבר לגבולין, למשל, הוא תרגום של לשון הדיבור היידית המתובלת באנגלית, שהיתה שגורה בפי האוכלוסייה היהודית ברובע וַייטצ'פל בלונדון. מה שאפיין לשון זאת משלהי המאה התשע עשרה ועד לאמצע המאה העשרים, הוא התייחסותם של הטקסטים למודל השטעטל המזרח אירופי, גם כאשר המחברים מתארים כרכים במערב אירופה או מעבר לים.

הקונוטציות והאלוזיות של טקסטים אלה מתייחסות הן למסורת הקנונית היהודית לדורותיה (עברית, ארמית, טקסטים יידיים קדמונים) והן (ואולי בעיקר) למסורת יידית עממית של 'צורות פשוטות': אנקדוטות, בדיחות ופתגמים.

היחס שבין הלשון לבין תכני תרבות יהודיים מסתבך, כשאנו דנים בטקסטים שנכתבו בלשונות לא-יהודיות: יש סופרים ממוצא יהודי (כגון סינתיה אוזיק) המצהירים על זהותם היהודית, ויש המזוהים כיהודים על ידי קוראים או קוראים מקצועיים (מבקרים וחוקרים). קביעת קיומו של מרכיב יהודי דומיננטי ביצירה כלשהי מחייבת את הקורא לגשת אל העניין בשכל ישר, שימנע ממנו לפרוץ את גבולות הטעם הטוב ול'גייר' את הטקסטים שלא כהלכה. יצירות מתחום הפילוסופיה היהודית כגון אלה של פילון (Philo Judaeus) שנכתבו ביוונית, מורה נבוכים מאת הרמב"ם וספר הכוזרי מאת יהודה הלוי שנכתבו בערבית וכוכב הגאולה ( Stern der Erlsung) מאת פרנץ רוזנצווייג שנכתב בגרמנית - הן דוגמאות מובהקות ליצירות יהודיות בלשונות לעז שקשה לכפור בזהותן היהודית. פויכטואנגר טען, שהבריח של הזהות הלאומית היהודית הוא ספר הספרים: "אלפיים וחמש מאות שנה נשמרה זהותם אך ורק בעזרת הספר - ספר התנ"ך. כל מהותם מושתתת על אהבה קנאית לספר זה."

קל לגלות מרכיבים יהודיים בטקסטים שכתבו יהודים על נושאים יהודיים. טקסטים שבמרכזם עומדים חיי השטעטל והגטו (כולל גטו הזהב), או אלה המתארים הגירה יהודית והווי מהגרים או מעלים נושאים כהתבוללות, אנטישמיות וציונות. נושאים יהודיים עומדים במרכזם של טקסטים גרמניים כגון הרב מבכרך (Der Rabbi von Bachrach) מאת היינריך היינה; פרופסור ברנהרדי (Professor Bernhardi) מאת ארתור שניצלר; היהודי זיס (Jud SssI) והאחים אופרמן (Die Geschwister Opperman) מאת ליאון פויכטואנגר; ואיוב: סיפורו של אדם פשוט (Hiob: Roman eines einfachen (Mannes הלוויתן, סוחר האלמוגים ( Leviathan, Der Korralenhndler) מאת יוזף רות. כמו כן עומדים נושאים יהודיים במרכז גם ברומנים היהודים-אמריקניים האלה: ואולי שינה (Call it Sleep) מאת הנרי רות; הפלנטה של מר סמלר (Mr. Sammler's Planet) והקורבן (The Victim) מאת סול בלו; שחור הוא הצבע האהוב עלי (Black is my favorite colour) והעוזר (The Assistant) מאת מלמוד; מה מעיק על פורטנוי (Portnoy's Complaint),מבצע שיילוק (Operation Shylock) ונחלת אבות (Patrimony) מאת פיליפ רות; והנובלה של סינתיה אוזיק הצעיף (The Shawl). לאלה יש להוסיף, כמובן, יצירות שנכתבו בשפות אחרות כגון יצירותיהם של אימרה קרטס, אידה פינק, ואסילי גרוסמן ורבים אחרים. מה שאופייני לטקסטים שנמנו כאן הוא, שיש להם תימטיקה יהודית (נושאים הנוגעים לחיי היהודים וליחסים בינם לבין העולם הלא יהודי) והם מתייחסים בצורה זו או אחרת להיסטוריה היהודית ולגורל היהודים.

טקסטים אלה מכילים לעיתים קרובות זכרי לשון יהודיים (בעיקר מן היידיש) ואפשר לגלות בהם קשרים אינטר-טקסטואליים למסורת היהודית הקנונית ולסמליה וכן לסימנים סמיוטיים האופייניים לחברות יהודיות (טקסים, מלבושים, דרכי התנהגות, עיסוקים כלכליים, צורות של התאגדות קהילתית). מחברים אלה מנסים לעצב את מה שנראה להם כמנטליות יהודית ולתת בדמויות שלהם סימני היכר חיצוניים ופנימיים, כשהם משתמשים לעיתים בסטיגמות, שמקורן בדעות קדומות אנטישמיות שהופנמו. בבדיקת המרכיבים הללו, המצביעים על זיקתם של הטקסטים ליהודים וליהדות אין צורך בהגדרה 'פונדמנטליסטית' של מחבריהם, המניחה שסופר יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה (Kramer 2001).

דוגמאות מובהקות לטקסטים חפים ממרכיבים יהודיים (תימטיים, סמיוטיים או היסטוריים) שנכתבו על ידי בנים לאימהות יהודיות הם הטקסטים האלה: ברלין ככר אלכסנדר (Berlin Alexanderplatz) וואלנשטיין (Wallenstein) מאת אלפרד דבלין (שהשתמד לאחר השואה); מרבית הטקסטים החשובים של ארתור שניצלר - העלמה אלזה (Fr?ulein Else),המעגל (Der Reigen) וסגן גוסטל (Leutnant Gustl); וכן יצירות משל נורמן מיילר - חלום אמריקני (An American Dream) וחלום התליין ((The Executioner Dream's .

יש יוצרים ממוצא יהודי שקשה לתייגם, והם לעיתים המעניינים והמורכבים ביותר. כוונתי ליוצרים כמרסל פרוסט ופרנץ קפקא. התקבלותם ה'יהודית' או ה'אוניברסלית' של סופרים רב-משמעיים אלה תלויה בפירוש שהנמענים בני דורם או בני דורות מאוחרים יותר מעניקים להם. טקסט מתקבל כ'יהודי' אם הוא מתפרש על ידי הממסד הביקורתי כיהודי; וכאן נפתח פתח לחילוקי דעות ולפולמוסים: שכן עשויים להיות טקסטים יהודיים מובהקים שהממסד יפרשם כאוניברסליים, וטקסטים אוניברסליים או אפילו מקומיים (מתייחסים לארץ המארחת) שיפורשו כיהודיים.

ה'גיור' המוגזם של טקסטים על ידי הממסד הביקורתי היהודי נובע מצורך עמוק של קהל היעד האתני להעשיר את האינוונטר התרבותי שלו על ידי ניכוסם של סופרים ממוצא יהודי באמצעות 'בגידה יוצרת' בטקסטים שכתבו. הסוגיה מסתבכת, כאשר במישור הגלוי של הטקסט אין סימנים יהודיים, אבל התובנה הביקורתית מצביעה על משמעות יהודית סמויה.

דוגמה מובהקת לאתגר פרשני הנובע מרב-משמעותו של היוצר היא פרנץ קפקא: קפקא התייחס בטקסטים הדוקומנטריים שלו (איגרות ויומנים), שעורכיו והמו"ל שלו הפכו אותם לחלק מן הקנון הקפקאי, לענייני יהודים ויהדות בתדירות גבוהה. לעומת זאת ביצירותיו הבדיוניות הוא אינו מעצב דמויות של יהודים ואינו מתייחס במישרין לנושאים, למוטיבים ולאירועים היסטוריים יהודיים. ובכל זאת נטו מבקרים רבים לקשור בין הרומנים שלו לבין מודלים מנטליים והיסטוריים יהודיים. יש שנטו לפרש את יצירתו כיצירה יהודית מובהקת (כמאקס ברוד), ויש שניסו למצוא בה אפילו עקבות קבליים (Brod 1948; Gr?zinger 1992). אלה לא היו תמיד ניסיונות פירוש מוצלחים, אבל עיון מורכב והקשבה דרוכה לטקסט הסמוי ביצירתו של קפקא מובילים אל כמה מבעיות היסוד של 'המצב היהודי': רדיפה ללא משפט, כמיהה להשתייך ונדודים נצחיים (Shaked 1983).

היוצא מדברינו הוא, שקיים סוג של יצירה וקיים תחום שאפשר לכנותם 'ספרות יהודית'. אלה פורצים את גבולות הארצות המארחות ואת המגבלות הלשוניות שספרות זאת נכתבה בהן. גם קוראים של כל ימות השנה וגם קוראים מקצועיים (מבקרים) מניחים שיש 'סוג יצירה' כזה המאפשר לצרף בין סופרים שכתבו בשפות שונות, משום שיש מרכיב כלשהו המאחד ביניהם. מרכיב זה, הקיים מעבר ללשונם, לשון הארץ המארחת, והקושר בין דמויות ושפות שונות לטקסטים מהֶקשרים תרבותיים שונים, הוא הוא אותו רכיב נעלם וגלוי, המטביע על המגוון העשיר הזה חותם של זהות יהודית. חשיפתו של יסוד זה ביצירות שונות של מספר יוצרים היא משימתו של ספר זה.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה

זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז - גרשון שקד
Identity: Jewish Literatures in European Languages - Gershon Shaked


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים