Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2008       חזור

על הפטריוטיות
מאת: לב ניקולייביץ' טולסטוי
Lev Nikolayevich Tolstoy - Khristianstvo i Patriotizm (1894),
Soldatskaja pamiatka (1902), Ofitzerskaja pamiatka (1902)

ההוצאה:

נהר ספרים

בשנת 1852 , בהיותו בן עשרים וארבע, התגייס בן האצילים לב ניקולַיֶיבִיץ' טולסטוי לצבא ושירת בקווקז כקצין תותחנים בצבא הרוסי. באותה עת השתתף בפעולות הדיכוי של העמים המקומיים שהתקוממו נגד הכיבוש הרוסי.

טולסטוי, שכבר זכה להצלחה כסופר, אם כי טרם יצא מאלמוניותו, הוקסם מן הקווקז הפראי. בחבל הארץ הבראשיתי והסוער הוא גילה שילוב של מלחמה וחירות. ברבות הימים התחלפה תחושה זו בהרגשה שהמלחמה מזוהה יותר עם המוות.

אחר כך הועבר משירות קרבי לשירות במטה בעורף. חיבוטי נפש וייסורי מצפון שיסעו את חייו, כפי שמעיד היומן שכתב באותם ימים. הוא נאבק בין ראייתו הרומנטית־ ספרותית את חיי הצבא לבין גישתו המוסרית לשאלות חברתיות ודתיות. באותם ימים ניסה להוציא לאור עיתון לחיילים, התקומם נגד מצבם הקשה של האיכרים הצמיתים ואף הציע לבצע רפורמה בצבא.

על הפטריוטיות
שתפו אותי

בסוף שנת 1853 , לאחר שממשלת ניקולאי הראשון הספיקה לדכא את אזרחי ארצו עד מחנק נפש, ועוד הספיקה לשים את עול הברזל על הטטרים יושבי קווקז, היא הואילה לשלוח את צבאותיה לטורקיה, בלוטשה עיניה אל צַרוֹגְרַאד (קושטא) ואל הדַרדנֶלים. המלחמה, כנהוג, נסכה רוח שיכרון על העם הרוסי, העירה את הפטריוטיות המזויפת ואת החיה שבאדם, ואת הקנאות הדתית להתנפל על העם שאינו מאמין בפרבוסלאביות, שרק היא לדעתם האמונה הרצויה בעיני אלוהים, והאחרות ראויות להשמדה וכיליון, אותן ואת מאמיניהן יחד.

ולמלחמת מצווה זו הלך גם לב ניקולייביץ', מקצת מפני השעמום, ומקצת מפני הדוחק הכספי. שם, בשדה הקטל, יהיה מעניין, תהיה התאמצות, מצבים שונים, דרמתיות, גירוי העצבים וגם שכר יקבל במזומן. ואם גם יש סכנה בדבר - אין בכך כלום. החיים, כשהם לעצמם, אינם חשובים הרבה. צריך לבלות את הזמן התפל [...] במה? הכול אחד: בשיכרון, בזימה וברצח, ובלבד לבלות אותו, שלא ישעמם. ועל הכול מכפרת הפטריוטיות הנפוחה, הנבובה, המלווה רעש תופים ורעמי תותחים וצלצולי פעמוני הכנסייה [...]

בשלהי 1853 , לאחר שרוסיה הכריזה מלחמה על טורקיה, טולסטוי, שהונע בידי רגש של חובה לאומית, ביקש לחזור לשירות קרבי ונטל חלק בקרבות סווסטופול - מן האכזריים ביותר במלחמת קרים. אבל הרגש הזה לא האריך ימים. טולסטוי, שחי עתה את חיי הצבא בקרבה רבה לחיילים הפשוטים, נוכח לדעת שהמלחמה אינה אלא הרג אכזרי חסר תכלית. בין השנים 1855-1854 כתב את "סיפורי סווסטופול", סדרת כתבות משדה הקרב והמלחמה מתוארת בהם לא כאירוע שמהותו אינה גבורה אלא מוות. ב־ 1856 קיבל טולסטוי דרגת סגן ועזב את הצבא. שנה לאחר מכן נסע לפריס. שם, פחות מחודשיים לאחר שהגיע לבירת העולם התרבותי באותה תקופה, נכח בעריפת ראשו של פושע פלילי בגיליוטינה. המעמד הזה זעזע אותו. ביומנו כתב טולסטוי כך:

"בהיותי בפריס גילה לפני המחזה של עונש המוות את רפיונה של אמונת ההבלים שלי בקִדמה. כשראיתי איך נפרד הראש מן הגווייה, ושניהם ביחד השמיעו קול דפיקה בארון - אז הבנתי, לא על ידי השכל, אלא בכל עצמותַי - שכל התיאוריות השכליות של הקדמה לא יוכלו להצדיק את מעשה החטא הזה. ואם כל אנשי תבל, מהיום שאלוהים ברא את האדם על הארץ ועד היום הזה, יבואו ויגידו שעל פי איזו תיאוריה שהיא הדבר נחוץ - אני יודע שאין הדבר כך, שזה אסור. ולפיכך, השופט המחליט מה הוא טוב ומה הוא רע הוא בשבילי לא מה שאחרים פוסקים ומה שאחרים עושים, וגם לא מצוות הקדמה, אלא אני והמצפון שבלבי."

את תחושותיו ביטא טולסטוי ביצירתו המונומנטלית "מלחמה ושלום", בפרקים שמתוארת בהם הוצאתם להורג של שבויים רוסיים בידי הכובשים הצרפתים. בשלהי 1858 חזר טולסטוי מצרפת לרוסיה דרך שווייץ וגרמניה. המפגש עם התרבות של אירופה המערבית הפעים אותו. ביומנו הביע "סלידה מן המולדת". מעתה שם לו טולסטוי למטרה לשחרר את האיכרים הצמיתים בכפר הולדתו יסנאייה פּוֹליאנה מעול השעבוד לאדוניהם ולהקנות השכלה לעם הפשוט. ב־ 1861 ביקר טולסטוי בלונדון, שם נפגש עם הגולים הרוסים בעלי הדעות המהפכניות הסוציאליסטיות דוגמת אלכסנר הֶרצֶן. טולסטוי שב מאנגליה לרוסיה דרך בלגיה וגרמניה והחל להוציא לאור כתב־עת פדגוגי, שמטרתו הקניית השכלה וחינוך לאיכרים ולדַלת העם. הוא יסד בית ספר שעבדו בו ב־ 1862 יותר מעשרה מורים, רובם חשודים בפעילות חתרנית נגד המשטר ו"מסומנים" בידי המשטרה החשאית של הצאר.

במלאת לו שלושים וארבע נשא טולסטוי לאישה את סופיה אנדריבנה בת התשע־עשרה, שילדה לו במשך השנים אחד עשר ילדים ושימשה מזכירתו - אך לא הייתה שותפה לדעותיו החיוביות ביחס לאיכרים. מה גם שהוא עצמו היה מדי פעם חצוי ברגשותיו וחש שחיבתו ל"אדם הפשוט" איננה כנה, שהרי הוא עצמו השתייך למעמד האצולה המשכילה.

ב־ 1875 היו לטולסטוי כשבעים בתי ספר במחוז טוּלָה שבו חי. הוא פיקח עליהם אישית. באותה עת, רעיונות מוסריים־פילוסופיים נראו לו חשובים יותר מן היצירה הספרותית־אסתטית. הספרות החלה להיראות לו כפנומן של מותרות בהשוואה לצרכים הטבעיים והבסיסיים של האדם. טולסטוי החל לבחון את הדת הנוצרית בראייה ביקורתית בניסיון להגיע לליבּת האוונגליון ולרלוונטיות של המֶסֶר המוסרי של כתבי הקודש לחיים האקטואליים. ב־ 1881 , אחרי שהצאר אלכסנדר השני, רפורמטר גדול אך לא פחות מכך מדכא אכזר של עמו שלו ושל עמים שכנים, נרצח בידי מתנקש־מהפכן, כתב טולסטוי לבנו ויורשו, הצאר אלכסנדר השלישי, מכתב. הדעות ההומניסטיות של האדם הרגיש, העניו והאמיץ הזה עולות מן המכתב:

"אני, חדל אישים, חסר שאר רוח וחלש, אדם שפל, כותב אל הקיסר הרוסי ומייעץ לו איך להתנהג במצב מסובך וקשה, שכמוהו לא היה! אני מרגיש עד כמה זה מוזר, נעדר נימוס, חוצפה - ואף על פי כן אני כותב. אני חושב לעצמי: אתה תכתוב, מכתבך יהיה למותר, איש לא יקרא אותו, או יקראו ויאמרו שהוא מזיק ויענישו אותך בעדו. הנה הכול מה שאפשר להיות. אבל רע בוודאי שלא יֵצא מזה ולא יהיה על מה להתחרט. אולם אם אתה לא תכתוב, ואחר כך ייוודע לך שאיש לא אמר אל הקיסר מה שאתה רצית להגיד לו, והקיסר יחשב אחר כך דרכו, אחרי שכבר אי אפשר יהיה לשנות, ויאמר, "אילו נמצא מי שהוא שהיה אומר לי כך" - אז הנוֹחם יאכל אותך לנצח, מדוע לא כתבת מה שחשבת? ולפיכך הנני כותב להוד מלכותך מה שאני חושב [...]

ב־ 1891 שרר רעב כבד ברוסיה. הממשלה ניסתה להסתיר ולטשטש את ממדי האסון ואת חרפת השלטון. טולסטוי, שפעל באופן אישי כדי לסייע להמוני הרעבים, הוכרז על ידי הכנסייה כופר. הוא ואנשיו הקימו כמאתיים בתי תמחוי שסיפקו ארוחות לעשרת אלפים איש, סיפקו עצים להסקה ומספוא לסוסים. וכך כתב:

"הממשלה דומה לבית רעוע שהתקרה שלו נופלת. מה עושים? מביאים עוד קורה וסומכים, וכך הלאה, מביאים קורה אחר קורה וסומכים, וסוף סוף התקרה אמנם אינה נופלת, אבל לשבת אין מקום. וכן גם הממשלה עם מוסדותיה, שממציאה חדשות לבקרים לסמוך אותה עד אפס מקום."

התרופה היחידה שמצא טולסטוי נגד אכזריות הממשלה היא "נדלנייה", הימנעות ממילוי פקודות הממשלה. במילים אחרות, לא לשלם מִסים, לא לשרת בצבא, וכדומה. חסידי דרכו של טולסטוי, רבים מהם ממתנגדי הממסד הכנסייתי, נאסרו והוגלו, דברים שגרמו לטולסטוי להתייסר על כך שהוא זה שגרם להם לסבול [...] הוא עצמו נעצר ונכלא פעמים אחדות.

בשנת 1894 פרסם טולסטוי את החיבור "על הפטריוטיות"
המובא בספר זה, הוא נקרא במקור "נצרות ופטריוטיות"

על הפטריוטיות מאת לב ניקולייביץ' טולסטוי מלוּוה ב"תזכורת לקצין" ו"תזכורת לחייל" בהוצאת נהר ספרים, מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, בדיקה משווה מול המקור ברוסית: רפי פיזוב, עריכה ואחרית דבר: ראובן מירן, על העטיפה: לב טולסטוי בערוב ימיו, 161 עמודים.

וכך נפתח החיבור "על הפטריוטיות"

החגיגות של צרפת ורוסיה שהתקיימו בצרפת באוקטובר אשתקד עוררו בי, וללא ספק גם באחרים, תחילה שעשוע, לאחר מכן תדהמה ולבסוף זעם, שרציתי להביע במאמר קצר.

אך בעת עיון מעמיק יותר בסיבות העיקריות לתופעה מוזרה זו, הגעתי להרהורים אלה שברצוני להגיש עתה לקוראים.

העם הרוסי והעם הצרפתי התקיימו זה מאות שנים תוך הכרה הדדית, לעתים ביחסים ידידותיים; ובשכיחות גבוהה יותר, למרבה הצער, ביחסים עוינים ביותר, וזאת בשל הסתה מצד ממשלותיהם. והנה לפתע - לאחר שיחידה של הצי הצרפתי הגיעה לפני שנתיים לקרוֹנשטַט, וקציניה, שהרבו לאכול ולשתות מגוון סוגי יין במקומות שונים, שמעו ונשאו דברים כוזבים ואוויליים, ולאחר שבשנת 1893 הגיעה יחידה של הצי הרוסי לטולון, וקציניה, שנסעו לפריס ואכלו ושתו שם בשפע, שמעו ונשאו כמות גדולה עוד יותר של דברים אוויליים וכוזבים - כל הנוכחים, לא רק אלה ששתו, אכלו ודיברו אלא אפילו אלה שרק שמעו את הדברים לאחר מכן או קראו עליהם בעיתונים - כל אותם מיליוני צרפתים ורוסים - דמיינו לעצמם פתאום שהם משום־מה מאוהבים אלה באלה; כלומר: שהצרפתים כולם מאוהבים ברוסים כולם, והרוסים כולם מאוהבים בצרפתים כולם.

באוקטובר האחרון ניתן בצרפת ביטוי שלא נשמע כמותו לרגשות אלה.

הנה כך מתוארת אותה השתלשלות בעיתון "ידיעון הכפר", ששאב את המידע מכל שאר העיתונים:

"כאשר יחידות הצי הצרפתי והרוסי נפגשו, הן בירכו זו את זו במטחי ארטילריה ובקריאות נלהבות ורמות: 'הידד!' 'תחי צרפת!' 'תחי רוסיה!'

למהומה זו תרמו תזמורות חיל הים )תזמורות היו גם על רוב ספינות הקיטור הפרטיות(; הרוסים שניגנו 'אלוהים, שמור על הצאר', הצרפתים שניגנו את ההמנון הצרפתי, וכן הנוסעים על ספינות הקיטור שהניפו כובעים, דגלים מטפחות וזרי פרחים. ספינות רבות היו מלאות עד אפס מקום באיכרים, גברים ונשים על טפם, שהניפו זרי פרחים וצעקו במלוא גרונם: 'תחי רוסיה!' המלחים שלנו, שהיו עדים להתלהבות העממית, לא הצליחו לעצור את דמעותיהם.

כל ספינות המלחמה הצרפתיות שהיו בנמל הסתדרו בשתי שורות, והצי שלנו עבר ביניהן, כשבראשו ספינת מפקד הצי. רגע מופלא התרגש ובא.

מטח כבוד של חמישה עשר תותחים נורה מספינת הדגל הרוסית לכבוד הצי הצרפתי, וספינת הדגל הצרפתית השיבה על כך כפליים במטח שלושים תותחים. ההמנון הלאומי הרוסי רעם מבין שורות הצרפתים; המלחים הצרפתים טיפסו על התרנים; ברכות לבאים נשמעו בצעקות ללא הרף מפי אנשי הצי של שני הצדדים וכן מכלי השיט הסמוכים לספינות הצי. המלחים נופפו כומתות והצופים נופפו כובעים ומטפחות לכבוד האורחים היקרים. מתוך הים ומן החוף הרעימה מכל עֵבר שאגתם המאוחדת של כל הנוכחים, 'תחי צרפת!' 'תחי רוסיה!'

על פי הנוהג בביקורֵי הצי, ירדו האדמירל אַבֶלָאן וקציני מטהו לחוף במטרה לחלוק כבוד לבעלי הסמכות המקומיים.

בנמל המתינו להם צוות הצי הצרפתי והפקידים הבכירים של נמל טולון.

הוחלפו ברכות ידידותיות בליווי רעם תותחים וצלצול פעמונים. תזמורת הצי ניגנה את ההמנון הרוסי, 'אלוהים, שמור על הצאר', שהתקבל בשאגות הצופים, 'יחי הצאר!' 'תחי רוסיה!'

הצעקות התרחבו לשאון עצום, שהטביע בתוכו את המוזיקה ואפילו את רעם התותחים. עדי ראייה מספרים שהתלהבותו של הקהל הרב במקום הגיעה באותו רגע לשיאה, ושאי אפשר לתאר במילים את התחושות שהציפו את לבות כל הנוכחים.

אז יצא האדמירל אבלאן במכונית בראש גלוי, בלוויית קצינים צרפתים ורוסים, אל בנייני מינהלת הצי, שם המתין לו שר הימייה הצרפתי.

בדברי הברכה לאדמירל אמר השר, 'קרונשטט וטולון היו עדות שתיהן לאהדה הקיימת בין העם הצרפתי לעם הרוסי. בכל מקום תתקבלו כחברים רצויים ביותר. ממשלתנו וצרפת כולה מברכים אתכם ואת עמיתיכם עם הגיעכם כנציגיה של אומה דגולה ואצילה.'

האדמירל השיב שאין מילים בפיו להביע את תודתו. הוא אמר, 'הצי הרוסי ורוסיה כולה יהיו אסירי תודה לכם על קבלת הפנים הזאת.'

לאחר שיחה קצרה נפרד האדמירל מהשר, לא לפני שהודה לו שוב על קבלת הפנים והוסיף, 'אינני רוצה לעזוב בלי לבטא את המילים החקוקות בלבם של הרוסים כולם: 'תחי צרפת!'"

כזה היה אופיה של קבלת הפנים בטולון.
בפריס היו קבלת הפנים והחגיגות מפליאות עוד יותר.

[...]

פרק 13
"אבל אם אין לאנשים הפשוטים רגשי פטריוטיות, הסיבה היא שהם לא פיתחו עדיין את אותה תחושה נעלה, הטבעית לכל אדם משכיל. אם אין להם רגש אצילי כזה, יש לטפח אותו בקרבם. וזהו בדיוק הדבר שעושה הממשלה."

כזוהי בדרך כלל טענתם של המעמדות השליטים, המכריזים בביטחון רב כל כך שהפטריוטיות היא רגש כה אצילי, עד שהאנשים הפשוטים, אשר אינם יודעים רגש זה, מודים כי זוהי אשמתם ומנסים לשכנע את עצמם שהם אכן חשים בו או לפחות מעמידים פנים שרגש כזה מפעם בקרבם.

אך מהו אותו רגש אצילי, אשר לדעת המעמדות הגבוהים יש להשרישו בלבם של בני העם? בהגדרתו הפשוטה ביותר, אותו רגש אינו אלא העדפת האומה - או המדינה - על פני אומה או מדינה של כל אדם אחר. רגש זה מובע בצורה מושלמת בשיר הגרמני הפטריוטי "גרמניה, גרמניה מעל הכול", שבו צריך להחליף רק את שתי המילים הראשונות, ל"רוסיה, רוסיה", "צרפת, צרפת", איטליה, איטליה", או לשמה של כל מדינה אחרת, כדי לקבל את הנוסחה הבהירה ביותר של רגשי הפטריוטיות הנעלים.

ייתכן מאוד שרגש זה רצוי מאוד ומועיל לממשלה ולאחדותה של המדינה, אך עלינו להכיר בעובדה שרגש זה אינו אצילי כלל וכלל, אלא להפך, מאוד לא צודק ולא מוסרי. לא צודק, מכיוון שאם כל מדינה תראה עצמה כעליונה לעומת כל המדינות האחרות, ברור שכולן תהיינה לא צודקות; ולא מוסרי, מכיוון שהוא גורם לכל אלה שרגש כזה פועם בלבם לשאוף לטובת המדינה או האומה שלהם על חשבון כל מדינה או אומה אחרת, ודרך זו סותרת את החוק המוסרי הבסיסי שכולם מכירים בו, "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

הפטריוטיות הייתה אולי תכונה נעלה בעולם העתיק, כאשר היא אילצה בני אדם לשרת את הרעיון הנשגב של אותה תקופה - המולדת. אך האם יכולה הפטריוטיות להיות תכונה נעלה בימינו, כאשר היא מחייבת אנשים לאידאל מנוגד בתכלית לזה של דתנו ושל המוסר שלנו; כאשר במקום הודאה בשוויון ובאחווה בין כל בני האדם נקבעת כחובה שליטתה של מדינה או של אומה אחת על כל האחרות? לא רק שרגש זה אינו סגולה נאצלה בימינו, אלא הוא ללא ספק חטא. רגש פטריוטי כזה אינו יכול להתקיים בימינו מכיוון שאין בסיס גשמי או מוסרי להתהוותו.

ייתכן שהייתה לפטריוטיות משמעות כלשהי בעולם העתיק, כאשר כל אומה הייתה פחות או יותר אחידה מבחינת הֶרכֵּבה, מאמינה באמונה לאומית אחת, כפופה לסמכות בלתי מוגבלת של שַליטה הגדול והנערץ, ומסמלת לכאורה אי באוקיינוס של ברברים השואפים להשתלט עליה.

בנסיבות הללו ניתן לראות בפטריוטיות רגש טבעי - כאשר השאיפה היא להגנה מפני מתקפת הברברים, הנכונים לא רק להרוס את הסֵדר החברתי, אלא אף מאיימים בשוד, רצח, שבי, עבדות ופגיעה בנשים. ניתן להבין כי אנשים עשויים להעדיף את האומה שלהם על פני אומות אחרות כדי להגן על עצמם ועל בני עמם, ומתוך כך יפַתחו רגש שנאה כלפי הברברים הסובבים אותם, וישמידו אותם לצורך הגנה עצמית.

אך איזו משמעות יכולה להיות לרגש פטריוטי כזה בתקופה נוצרית כמו זו שאנו חיים בה?

על סמך מה ומאיזו סיבה יכול אדם בתקופתנו לנהוג על פי עיקרון זה? רוסי, למשל, יהרוג צרפתים או צרפתי יהרוג גרמנים? הלא גם אם אינו משכיל הוא מודע היטב לעובדה שאוכלוסיית המדינה או האומה שנגדה מלבים בתוכו את האיבה הפטריוטית אינם ברברים אלא בני אדם, נוצרים כמוהו, לפעמים בעלי אמונה דתית זהה לשלו, וכמוהו משתוקקים לשלום ולחליפין של כוח עבודה בשקט ושלווה; ובנוסף, אותם אנשים קשורים אליו, על פי רוב, באינטרס של עמל משותף או בפעילויות מסחריות או רוחניות או אפילו שני הדברים גם יחד. יוצא שבמקרים רבים, תושבי מדינה אחת קרובים יותר לאנשים במדינה אחרת וזקוקים להם יותר מאשר לבני מולדתם, כמו במקרה של עובדים בשירותם של מעסיקים זרים, אנשים בחברות מסחריות, מדענים ובמיוחד אנשי אמנות.

יתר על כן, כיום תנאי החיים עצמם השתנו כל כך, עד שאותו דבר שאנו מכנים מולדת, זו שמבקשים מאיתנו להבדיל אותה מכל דבר אחר, אינה מוגדרת עוד בצורה ברורה כמו בימי קדם, כשבני אדם אשר חיו באותה ארץ השתייכו ללאום אחד, למדינה אחת ולדת אחת.

פטריוטיות העבר של מצרי, יהודי או יווני מובנת לנו, מכיוון שבהגנה על ארצו הוא הגן על דתו, על לאומיותו, על מולדתו ועל מדינתו.

אך באילו מונחים אפשר להביע כיום את הפטריוטיות של אירי בארצות הברית, אשר בדתו הוא משתייך לרומא, בלאומיותו לאירלנד ובאזרחותו לארצות הברית? באותו מצב מצויים בוהמי באוסטריה, פולני ברוסיה, פרוסיה או אוסטריה; הינדי באנגליה; טטארי או ארמֶני ברוסיה או בטורקיה. אך גם כשלא מדובר באנשים המשתייכים לאומות שנכבשו, אלא באנשים במדינות ההומוגניות ביותר: רוסיה, צרפת, פרוסיה - גם הם אינם יכולים לחוש עוד באותו רגש של פטריוטיות שהיה טבעי לאנשים בימי קדם, מכיוון שבמקרים רבים האינטרס העיקרי שלהם בחיים אינו כלול עוד בגבולות מדינתם אלא מצוי מחוצה לה, אולי אף באותה מדינה שנגדה מלבים בקרבם איבה פטריוטית. אפשר לראות זאת בתחומי החיים השונים. בתחום המשפחה, לדוגמה: גבר שמתחתן עם אישה מלאום אחר; בתחום הכלכלי: כאשר הונו מושקע בחו"ל; וכך גם בתחום הרוחני, המדעי או האמנותי.

אך הפטריוטיות אינה אפשרית עוד כיום בעיקר משום שגם אם במשך אלף ושמונה מאות השנים האחרונות השתדלנו בכל מאודנו להסתיר את משמעותה של הנצרות, היא בכל זאת חלחלה אל תוך חיינו ושולטת בהם במידה כזאת, שאפילו האנשים הנבערים מדעת והגסים ביותר רואים כיום ללא ספק שקיימת אי־ התאמה מוחלטת בין פטריוטיות לבין החוק המוסרי שעל פיו אנו חיים.

פרק 14
הפטריוטיות הייתה הכרח בהתהוות וגיבוש מדינות חזקות המורכבות מלאומים שונים ופועלות תוך הגנה הדדית נגד ברברים. אך ברגע שהנאורות הנוצרית שינתה את אותן מדינות מבפנים ונתנה לכולן עמדה שווה, הפטריוטיות נהפכה לא רק למיותרת אלא אף למכשול היחיד בדרך לאיחוד בין לאומים, שהכול היו כבר מוכנים לקראתו מתוך הכרה נוצרית.

כיום הפטריוטיות היא מסורת אכזרית המאריכה ימים מעֵבר לטבעי, לא רק מכוח האינרציה אלא משום שהממשלות והמעמדות השולטים מודעים לכך שלא רק כוחם אלא גם עצם קיומם תלוי בה, והם מעוררים אותה בעקשנות ודואגים הן בעורמה והן באלימות שתמשיך להתקיים בקרב העם.

הפטריוטיות כיום כמוה כפיגום שהיה דרוש בעבר לבניית קירותיו של בניין, אך חרף היותו המכשול היחיד לשְלב אכלוס הבניין משאירים אותו על כנו, מכיוון שקיומו מבטיח רווח לאנשים מסוימים.

זה זמן רב אין ולא יכולה להיות סיבה למחלוקת בין אומות נוצריות. בלתי אפשרי אפילו לדמיין כיצד ולשם מה פועלים רוסים וגרמנים, העובדים בשלווה ובשיתוף פעולה באזור הגבול או בבירוֹת, יתחילו לריב. וקשה עוד יותר לדמיין איבה בין איכר קאזאני שמספק לגרמנים חיטה לבין גרמני שמספק לו חרמשים ומכונות.

אותו הדבר נכון גם בין פועלים צרפתים, גרמנים ואיטלקים; ועל האפשרות שיהיה ריב בין מדענים, אמנים וסופרים בני לאומים שונים, שלכולם מטרות זהות מתוך עניין משותף בלתי תלוי בלאומים או ממשלות - מגוחך אפילו לדבּר.

אך הממשלות השונות אינן מסוגלות להניח לאומות לחיות בשלווה, מכיוון שההצדקה העיקרית אם לא היחידה לקיומן היא תהליך פיוס בין אומות ויישוב יחסי איבה ביניהן. לכן ממשלות מעוררות יחסי איבה כאלה, כביכול מתוך פטריוטיות, וזאת כדי להפגין את כוחן בפיוס. הדבר דומה במידת־מה לצועני, אשר לאחר ששָׂם פלפל תחת זנבו של הסוס והכה אותו באורווה, מוציא אותו ואוחז במושכות במאמץ רב, ומעמיד פנים כאילו הוא מצליח רק בקושי להשתלט על הבהמה העצבנית.

אומרים לנו שממשלות דואגות מאוד לשמור על שלום בין האומות. אך כיצד הן שומרות על שלום זה? אנשים חיים על גדות הריין ומקיימים קשר נינוח זה עם זה. לפתע פורצת מלחמה בשל מריבות ותככים שונים בין המלכים והשליטים; ומתברר לנו שממשלת צרפת החליטה כי מן הראוי להגדיר את אותם אנשים שלווים כאזרחי צרפת.

חולפות מאות שנים, ואותה אוכלוסייה התרגלה כבר למעמדה, כשלפתע מתעוררת שוב איבה בין ממשלותיהן של האומות הגדולות, ושוב פורצת מלחמה באמתלה חסרת שחר, משום שממשלת גרמניה מחליטה שיש להגדיר את אותה אוכלוסייה כגרמנית; וכך מתעוררות כוונות זדון בין כל הצרפתים לכל הגרמנים.

במקום אחר חיים הגרמנים והרוסים באזור הגבול ביחסי ידידות, עובדים ומחליפים ביניהם בשלווה את פרי עמלם. לפתע מתחילה מריבה בין אותם מוסדות הקיימים לכאורה רק כדי לשמור על שלום האומות, כאשר הם למעשה האשמים ברצף של מעשי איוולת. בסופו של דבר אין הם מסוגלים להמציא אמצעי טוב יותר מאשר שיטה ילדותית מאין כמוה של ענישה עצמית כדי להשיג את מטרתם, וכדי להזיק ליריבם - עניין שהוא קל מאוד לביצוע במקרה זה, מכיוון שאלה המתחילים במלחמת מכסי־מגן אינם אלה שסובלים מהם; אחרים סובלים. וכך הם אכן מארגנים מלחמת מכסי־מגן, כפי שקרה לא מזמן בין רוסיה וגרמניה. וכך נולדת תחושת איבה בין רוסים וגרמנים, ותחושה זו משולהבת עוד יותר על ידי החגיגות של צרפת ורוסיה, וברגע מסוים היא עלולה להביא לכך שתפרוץ מלחמה עקובה מדם.

הזכרתי דווקא את שתי הדוגמאות האלה לשימוש בהשפעתה של ממשלה על העם לשלהוב איבתו כלפי עם אחר, מכיוון שהן התרחשו בתקופתנו; אך לאורך ההיסטוריה כולה אין מלחמה שלא הייתה פרי יוזמתן של ממשלות, וממשלות בלבד, ללא כל קשר לאינטרסים של העם, שבשבילו כל מלחמה היא מזיקה וקטלנית, גם אם נוחלים בה ניצחון.

הממשלה מביאה לידיעת העם שקיימת סכנה ודאית לפלישה של עם אחר או סכנה מאויבים מבית, ושהדרך היחידה להימלט מסכנה זאת היא צייתנות כנועה של העם לממשלתו. עובדה זו ניכרת במידה בולטת מאוד בתקופות של מהפכה ושלטון רודני, אך היא קיימת תמיד ובכל מקום שבו יש לממשלה כוח שלטוני. כל ממשלה מסבירה את קיומה ומצדיקה את אלימותה בנימוק שבלעדיה היה המצב גרוע בהרבה. לאחר שהממשלה מביאה לידיעת העם כי קיימת סכנה ודאית היא משעבדת אותו לשליטתה, וכשהוא במצבו זה היא מאלצת אותו לתקוף עם אחר. וכך זוכה לאישור בקרב העם הידיעה שמפיצה הממשלה אודות הסכנה שהעם יותקף בידי עמים אחרים.

"הפרד ומשול".

הפטריוטיות במשמעותה הפשוטה, הברורה והוודאית ביותר אינה אלא אמצעי למילוי שאיפותיו ותשוקותיו החמדניות של השלטון, ובשביל הנשלטים אינה אלא ויתור על הכבוד האנושי, התבונה והמצפון, ושעבוד בזוי לבעלי הכוח. וכך גם מטיפים לה בכל מקום שמטיפים לה.

הפטריוטיות היא שעבוד.

אלה המטיפים לשלום באמצעות תיווך טוענים כדלקמן: שני בעלי־חיים אינם יכולים לחלק את טרפם אלא על ידי מאבק; הדבר נכון גם לגבי ילדים, בַּרבּרים ואומות פראיות. אך בני אדם הגיוניים מיישבים סכסוכים ביניהם באמצעות ויכוח, שכנוע ומתן זכות פסיקה במחלוקת לאנשים בלתי משוחדים והגיוניים. כך חייבות כיום האומות לפעול. טיעון זה נראה נכון למדי - האומות בתקופתנו הגיעו לעידן התבונה וההיגיון, אין ביניהן איבה והן מסוגלות ליישב את חילוקי הדעות ביניהן בדרכי שלום. אך טיעון זה נכון כל עוד הוא מתייחס לעמים, ורק לעמים, ורק אם אינם נתונים לשליטת ממשלה כלשהי. ואילו עמים המשתעבדים לשליטתה של ממשלה אינם מסוגלים לנהוג בהיגיון, שכן השעבוד עצמו הוא סימן להעדר תבונה.

איך אפשר לדבר על תבונתם של בני אדם שמבטיחים מראש לבצע כל דבר, ובכלל זה רצח, אם הממשלה, כלומר: אנשים מסוימים שהשיגו עמדת כוח מסוימת, תורה להם? בני אדם שמסוגלים לקבל התחייבויות כאלה ולשעבד את עצמם בהכנעה לכל דבר שיצוו עליהם לעשות אנשים זרים להם בפטרבורג, וינה, ברלין או פריס, אינם מתאימים להגדרה 'נבונים והגיוניים'; והממשלה, כלומר: אותם אנשים שמחזיקים בכוח כזה, מתאימה עוד פחות להגדרה 'נבונה והגיונית', ואין ספק שתשתמש בכוחה באופן קלוקל בלבד ותנהג בחוסר היגיון, כיוון שהכוח שמקנה לה השלטון מטריף את דעתה.

זאת הסיבה לכך שבלתי אפשרי להגיע לשלום בין מדינות באמצעים הגיוניים, בשיחות, בתיווך, כל עוד נמשך שעבודם של אנשים לממשלה. שעבוד זה משולל היגיון, מזיק ומשחית תמיד.

אך שעבודם של בני אדם לממשלות יימשך כל עוד קיימת פטריוטיות, מכיוון שכל סמכותה של הממשלה מושתתת על פטריוטיות, כלומר: על נכונותם של בני אדם לשעבד את עצמם במטרה להגן על אומתם, ארצם או מדינתם מפני סכנות המאיימות עליהן כביכול.

כוחם של מלכי צרפת בקרב העם הצרפתי לפני המהפכה היה מושתת על פטריוטיות; גם כוחו של "הוועד לביטחון הציבור", שקם אחרי המהפכה, היה מושתת על פטריוטיות; עליה התבסס גם כוחו של נפוליון, הן כקונסול והן כשליט; אחרי נפילתו של נפוליון התבסס עליה גם כוחם של הבורבונים, ולאחר מכן גם כוח הרפובליקה, הכוח של לואי פיליפ ושוב של הרפובליקה; לאחר מכן הושתת עליה כוחו של נפוליון השלישי, ושוב כוחה של הרפובליקה, ועליה בסופו של דבר התבסס גם כוחו של מר בּוּלַנזֶ'ה.

נורא לומר זאת, אך אין ולא הייתה אי־פעם אלימות משותפת של בני עם אחד כנגד עם אחר, שלא הופעלה בשם הפטריוטיות. בשם הפטריוטיות הרוסים נלחמו בצרפתים, והצרפתים ברוסים; בשמה הרוסים והצרפתים מתכוננים למלחמה נגד גרמניה, והגרמנים מתכוננים להשיב מלחמה בשתי החזיתות. ולא רק במלחמות - בשם הפטריוטיות רומסים הרוסים את הפולנים והגרמנים רודפים את הסלבים, אנשי הקומונה הרגו את אנשי ורסאי ואלה את אנשי הקומונה.

פרק 15
היינו יכולים לצַפות כי השימוש בתרמית הפטריוטיות ילך וייעשה קשה יותר ובסופו של דבר יהיה בלתי אפשרי, בזכות תפוצת ההשכלה, יכולת תנועה קלה יותר, תדירות גוברת של מגעים בין בני העמים השונים, התפשטות הסִפרות ובעיקר לנוכח חיסולה המוחלט של הסכנה הנובעת מעמים אחרים.

אך האמת היא שדווקא אותם אמצעים של השכלה כללית, הקלת הניידוּת והמגעים ובמיוחד תפוצת הספרות, שנכבשו ונשלטים יותר ויותר על ידי הממשלה, מעניקים לה אפשרויות עצומות לשלהוב רגשי איבה הדדית בין אומות, כך שיחד עם הפיכתם של חוסר התועלת והנזק שבפטריוטיזם לגלויים לעין, אמצעים אלה גם הגבירו את כוחם של הממשלה ושל המעמד השולט לעורר רגש פטריוטיות חזק בלבם של אנשים.

ההבדל בין מה שהיה למה שקיים מתמצה בעובדה אחת בלבד: שכיום גדול יותר מספרם של האנשים הנהנים מן היתרונות שמעניקה הפטריוטיות למעמדות העליונים, ומכאן שמספר אנשים גדול בהרבה גם מועסק בהפצת אותה אמונה טפלה מדהימה ובהבטחת קיומה לאורך זמן.

ככל שהממשלה מתקשה יותר לשמור על כוחה, כך גדל מספרם של האנשים הנוטלים חלק בכוח זה.

בתקופות קדומות יותר החזיקה קבוצה קטנה של שליטים במושכות השלטון והכוח: קיסרים, מלכים, דוכסים וכן חיילים ועוזריהם; ואילו כיום חולקים בכוח ובגמול שהוא מספק לא רק בעלי תפקידים בממשל ואנשי הכמורה, אלא גם הקפיטליסטים - גדולים וקטנים, בעלי אדמות, בנקאים, חברי פרלמנט, פרופסורים, נושאי משרות ציבוריות בכפר, מדענים ואפילו אמנים, אך בעיקר סופרים ועיתונאים.

וכל אותם אנשים מפיצים במודע או שלא במודע את תרמית הפטריוטיות, שהיא הכרחית בשבילם אם ברצונם לשמר את הרווח שהם מפיקים ממעמדם.

וההונאה, שהפכה רבת־עוצמה יותר ויותר הודות לאמצעים להפצתה והודות לעובדה שמספר האנשים הנוטלים בה חלק גדל בהרבה, נמשכת בהצלחה כה רבה שחרף הקושי ההולך וגובר להוליך שולל, המידה שבה אנשים הולכים שולל לא השתנתה כלל.

לפני מאה שנה לא היה לבני המעמדות הבורים כל מושג ממי מורכבת ממשלתם או אילו ארצות גובלות במדינתם, ולכן הם צייתו בצורה עיוורת לפקידי הממשלה המקומיים ולבני האצולה שלהם היו משועבדים. באותה תקופה די היה לממשלה לשמור על קשרים טובים עם בני אצולה ופקידים באמצעות שוחד ופיצוי, כדי לסחוט מבני העם את כל הדרוש.

כיום,לעומת זאת, כאשר רוב האנשים יודעים לקרוא, יודעים פחות או יותר מי נכלל בממשלתם ומהן המדינות הגובלות במדינתם; כאשר עובדים עוברים בקלות ובתדירות גבוהה ממקום למקום, ומביאים איתם מידע על המתרחש בעולם, לא די בדרישה פשוטה שצווי הממשלה יבוצעו; חייבים גם לִזרות ערפל על רעיונות אמיתיים הנטועים במוחם של אנשים ביחס לחיים, ולהחדיר רעיונות לא טבעיים לגבי תנאי קיומם ולגבי יחסן של אומות אחרות אליהם.

וכך, הודות להתפתחות הסִפרות והקריאה כמו גם אפשרויות הנסיעה, הממשלות שמחזיקות סוכנים בכל מקום מחדירות לבני העם באשר הם רעיונות ברבריים ושגויים לחלוטין באשר ליתרונותיהן, ליחסים בין אומות, סגולותיהן וכוונותיהן; והן עושות זאת באמצעות חוקים, טקסים, בתי ספר ועיתונות. האנשים הרצוצים מעמל במידה שאינה מותירה להם זמן או אנרגיה להבין את משמעותם של רעיונות אלה או לבדוק את האמת שמאחורי אותם רעיונות הנכפים עליהם, ולהבין את הדרישות המופנות אליהם בשם רווחתם, נוטלים על כתפיהם בדממה את העול.

לעומתם, עובדים שהשתחררו מעבודה בלתי פוסקת ורכשו השכלה, ולכן אפשר היה לצַפות שיהיו מסוגלים להבחין בתרמית שמפעילים עליהם, נתונים לכפייה רבת־עוצמה באמצעות איומים, שוחד וכל ההשפעות ההיפנוטיות של ממשלות, עד שכמעט ללא יוצא מן הכלל הם עוברים לצד הממשלה; ועל ידי כך שהם מקבלים משרה עם רווח ושכר גבוהים בצדה, לדוגמה: משרת מורה וכומר, קצין או פקיד ממשלתי, הם הופכים לחלק מאותה תרמית שהורסת את חבריהם.

דומה כאילו נפרשו רשתות בכניסה להשכלה, ובהן נתפסים באופן בלתי נמנע כל אלה שהצליחו בדרך כזו או אחרת להימלט מן ההמון הכורע תחת נטל העבודה הקשה.

כאשר אדם מבין לפתע את אכזריותה של אותה תרמית, הוא זועם תחילה ובז לאותם אנשים שמתוך שאיפה אישית או רדיפת בצע מפיצים את התרמית האכזרית שהורסת את נפשם ואת גופם של אנשים, ומרגיש חובה להאשים אותם בעורמה איומה; אך האמת היא שהם מרמים ללא כוונה לרמות אלא משום שאינם מסוגלים לנהוג אחרת. אנשים אלה מוליכים שולל אך לא כמו המקיאבליסטים, אלא ללא מודעות לכך שהם מרמים, ובדרך כלל אף בתחושת ביטחון תמימה שהם עושים מעשה נפלא ואצילי, תחושה שמחוזקת בהם ללא הרף על ידי האהדה והעידוד שהסובבים אותם מעניקים להם.

נכון שבהיותם מודעים רק במעורפל לכך שכוחם ומעמדם עתיר היתרונות מושתת על אותה תרמית, הם נמשכים לתוכה שלא במודע; אך פעולתם אינה מבוססת על רצון כלשהו להוליך את האנשים שולל, אלא נובעת מאמונתם שהיא מועילה לאנשים.

וכך, קיסרים, מלכים ושריהם, עם כל ההכתרות, התמרונים, המִסדרים, הביקורים ההדדיים, בגדי השרד, הנסיעות ממקום למקום והדיונים חמורי הסבר כיצד יוכלו לשמור על שלום בין האומות אם תתפתח איבה ביניהן (בין אומות שלא היו מעלות בדעתן להסתכסך), משוכנעים שהם עושים דבר הגיוני מאוד ומועיל מאוד. באותו אופן גם שרים, דיפלומטים ומיני פקידים - הלבושים בלבוש רשמי, עטורים שלל סרטים וצלבים, כותבים ורושמים בארשת פנים מודאגת מאוד ועל נייר משובח ביותר את דעותיהם, המלצותיהם ותוכניותיהם המעורפלות, המסובכות ובדרך כלל מיותרות - משוכנעים שללא פעילותם, כל קיומן של האומות ייעצר באחת או ישתבש לחלוטין.

באופן דומה גם אנשי הצבא - הלבושים בחליפותיהם המגוחכות ודנים ברצינות תהומית בשאלה איזה רובה או תותח מתאים להרג בני אדם במהירות מֵרבית - משוכנעים כי הימים שהם מבלים בשטח ובמִסדרים ביחידותיהם חשובים מאין כמותם וחיוניים לבני העם.

וכך גם אנשי הכמורה, העיתונאים, כותבי השירים הפטריוטיים ומחברי ספרי הלימוד, שמטיפים לפטריוטיות ומקבלים בתמורה תשלום נדיב, כולם מרוצים באותה מידה.

וללא ספק מארגני החגיגות, כגון החגיגות של צרפת ורוסיה, אכן נרגשים באמת כאשר הם משמיעים את נאומיהם הפטריוטיים ומברכים בהרמת כוסית.

כל אותם אנשים מבצעים את מעשיהם שלא במודע משום שהם חייבים לבצעם, שכן חייהם מושתתים על הונאה ומשום שאינם יודעים לעשות דבר אחר; ובמקרה, אותן פעולות עצמן גם מושכות אהדה והסכמה של כל הסובבים אותם הרואים את מעשיהם. יתר על כן, מכיוון שהכול קשורים זה לזה, הם מאשרים ומצדיקים זה את פעולותיו של זה - שליטים ומלכים את פעולותיהם של חיילים, של בעלי עמדות בכירות ושל אנשי כמורה; וחיילים, בעלי עמדות בכירות ואנשי כמורה את פעולותיהם של שליטים ומלכים; בעוד שהאוכלוסייה, ובמיוחד אוכלוסיית העיר, שאיננה רואה שום דבר מובן במעשיהם של אותם אנשים, מייחסת להם שלא מדעת חשיבות מיוחדת וכמעט על־טבעית.

אנשים רואים, למשל, שמקימים שער ניצחון; שאנשים חובשים כתרים ולובשים מדים וגלימות; שזיקוקים נוֹרים, תותחים רועמים, פעמונים מצלצלים, יחידות צועדות בסך עם תזמורותיהן; שעיתונים, מברקים ושליחים אצים ממקום למקום, שגברים בלבוש מוזר טרודים מאוד בריצה ממקום למקום, ושרבות נאמר ונכתב; וההמון המתקשה להאמין שכל זה נעשה )וזו האמת( ללא כל צורך, מייחס לכל הדברים הללו משמעות מסתורית, ומתבונן בהם משתאה תוך צעקות וצהלות או ביראת כבוד דוממת. ומצד שני אותן צהלות או אותה יראת כבוד דוממת מחזקות את ביטחונם של אותם אנשים, האחראים לכל אותם מעשי איוולת.

כך, לדוגמה, הזמין לעצמו וילהלם השני לא מזמן כס מלכות חדש, עם קישוטים מסוג מיוחד, ולאחר שלבש מדים לבנים עם שריון חזה ומכנסיים צמודים, חבש קסדה שציפור בראשה והתעטף בגלימה אדומה, הוא יצא אל נתיניו והתיישב על אותו כס מלכות חדש, משוכנע לחלוטין שפעולתו חיונית וחשובה; ונתיניו לא רק שלא ראו במעשיו פן מגוחך כלשהו, אלא אף חשבו שהמראה מרשים ביותר.

[..]

פרק 17
לא מעשים הרואיים נדרשים כדי להשיג את השינויים הגדולים והחשובים ביותר בקיומה של האנושות; לא נחוץ גם חימושם של מיליוני חיילים, ולא נחוצות סלילת כבישים חדשים ובניית מכונות חדשות; אין צורך בארגון תצוגות ולא בארגון איגודי עובדים או מהפכות; אין צורך בהקמת בריקדות ובפיצוצים, גם לא בשכלול הניווט האווירי. מה שנחוץ הוא שינוי בדעת הקהל.

וכדי להשיג שינוי כזה אין צורך במאמץ חשיבתי, בהפרכת דבר קיים או בהמצאת דברים חדשניים במיוחד; יש צורך בדבר אחד בלבד - שלא ניכנע לדעת הקהל מן העָבר, זו שהיא מוטעית ומתה כבר, אותה דעת קהל שהממשלות מחדירות בצורה מלאכותית; נחוץ רק דבר אחד - שכל אדם יאמר את שהוא באמת מרגיש וחושב, או לפחות שלא יאמר את מה שאינו חושב.

אם גם רק מתי מעט בעַם יעשו כן מיד, מתוך הסכמה ביניהם, דעת הקהל השחוקה תנשור מעלינו מעצמה, ודעה חדשה, אמיתית וחיה תתפוס את מקומה. ולאחר שדעת הקהל תשתנה כך ללא מאמץ קל שבקלים, גם מצבם הפנימי של חיי בני אדם, זה שמייסר אותם כיום ללא רחם, ישתנה באותו אופן ומאליו.

הלא מביש הוא לומר כמה מעט צריך כדי שבני האדם ייגאלו כולם מאותם אסונות המעיקים עליהם כיום; צריך רק לא לשקר.

אם רק נניח לאנשים להתעלות מעל הכזב המושרש בהם, אם נניח להם לסרב לומר את שאינם מרגישים ואינם חושבים, מיד תתחולל מהפכה של כל הארגון בחיינו, מהפכה שלא הייתה מושגת בעזרת כל מאמציהם של מהפכנים במהלך מאות שנים ואפילו מלוא העוצמה בידיהם.

אילו בני האדם מאמינים שהחוזק אינו בכוח אלא בָּאמת, והיו מבטאים אמת זו בעוז רוח או לפחות לא היו נסוגים מפני כוח במילים או במעשים, ולא היו אומרים את מה שאינם חושבים ולא עושים את שנחשב בעיניהם טיפשי ורע!

[..]

© כל הזכויות שמורות לנהר הוצאה לאור

על הפטריוטיות - לב ניקולייביץ' טולסטוי
Lev Nikolayevich Tolstoy - Khristianstvo i Patriotizm (1894),
Soldatskaja pamiatka (1902), Ofitzerskaja pamiatka (1902)


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים