| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2008 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
כשהוא עושה דרכו במטוס, ברכבת ובספינת משא, במכונית וברגל, ועל חמור אחד, אלן עמד בייסורי גוף קשים ושתה אינספור ספלים של קפה מקומי כדי לגלות את סוד השפעתו של משקה הפלאים על חיינו ועל יעוד האנושות כולה. "מצחיק, מבדר ומאלף. רדיפתו של סטיוארט אלן אחר פול הקפה המושלם מעבירה את הקורא המשועשע על פני שודדים אתיופיים, מסביב למלצרים פריזאים ולתוך מאורות ארומטיות מתורכיה עד ברזיל. משובח עד לטיפה האחרונה." מארק רוזנבלום, "גורמה מגזין" ספלו של השטן, הקפה ככוח המניע את ההיסטוריה מאת סטיוארט לי אלן בהוצאת כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: רותי ונעם אור, עטיפה: אמרי זרטל.
מבוא | הספל הראשון ניירובי, קניה 1988
"שום חתיכות," אמרתי. ביל, שרברב קוקני/נזיר בודהיסטי, לא חדל לחפש נערה בשבילי אבל היה חסר רגישות; ניסיון השדכנות האחרון שלו מצא אותי מתגונן מפני יצאנית קנייתית, כפולה ממידתי, שלא חדלה לצעוק, "אני מוכנה לאהבה!" "שום חתיכות," חזרתי ואמרתי, מצטמרר מן הזיכרון. "אל תחשוב על זה אפילו." "אתה לא חייב לדפוק אותן." הוא שלח אלי את חיוכו המופקר והמקסים ביותר. "אבל בטח תרצה." "אני באמת מפקפק בזה." "והבּוּנָה, אאה! הבונה הכי טוב בעולם." "בונה? מה זה?" "קפה," אמר. "אתיופיה היא מולדת הקפה." וכך סוכם העניין. נסענו לאתיופיה לאכול ארוחת צהריים. אוטובוסים הם דבר נדיר כאן בצפון קניה, ולכן תפסנו טרמפ בחלק האחורי של משאית "טאטה" רעועה, עמוסה בקבוקי משקאות קלים. המסע היה משמים, עשרים שעות של סלעים שהשחירו בשמש ועשבי פרא חיוורים. העדות העיקרית ליישוב אנושי היתה האוטובוסים נקובי הקליעים שננטשו לצדי הדרך. משודדים לא חששנו במיוחד (בכלי הרכב שלנו היו שני שומרים חמושים), אבל לאחר כשבע שעות מתחילת הנסיעה עברנו על פני משאית שקודם לכן ויתרנו על הצעת נהגהּ להסיע אותנו. הסרן שלה נבקע לשניים בגלל דרך העפר, הרכב התהפך והנהג וכמחצית מן הנוסעים נהרגו. אלה ששרדו, כולם לוחמים משבט המסאי שקומתם יותר משני מטרים ועשרה, עטויי גלימות אדומות מסורתיות ובעלי תנוכי אוזניים מוארכים, עמדו ובכו כשהם מנופפים את חניתותיהם השמימה. אחד המסאים היה מוטל מָחוץ מתחת לערמה של בקבוקי "פפסי" מנופצים. כשהגענו לאתיופיה, הגבול היה סגור. השומר היחיד היה ידידותי אבל נחוש - הכניסה לאתיופיה אסורה על זרים. ביל הבהיר את מצבנו. אנחנו לא רוצים להיכנס לאתיופיה, הסביר. אנחנו רוצים סך הכול לבקר בכפר מויאלה, שמחציתו נמצאת רק במקרה באתיופיה. הרי אין ספק, טען ביל, שזה מותר? השומר חכך בדעתו. נכון, אמר, שמותר לזרים לבקר בכפר מויאלה למשך היום בלבד. אחר כך ניענע את ראשו מצד לצד: אבל לא ביום ראשון. אתיופיה, הזכיר לנו, היא מדינה נוצרית. ביל ניסה גישה אחרת. האם יש במויאלה אכסניית תיירים אתיופית? שאל. כמובן, אמר החייל. אתם רוצים לבקר בה? "אוֹ וֹ," אמר ביל, ונשף את מילת ההסכמה האתיופית. "אין בעיה," אמר השומר. "לכו ישר ושמאלה." בתי המלון הממשלתיים מפקיעים תמיד את המחירים, ועל כן איתרנו מסעדה מקומית - למען הדיוק, צריף, עם רצפת עפר וגג עשוי עשב יבש. האוכל היה מצוין: דוֹרוֹ ואט (צלי עוף מתובל עם חמאה מעופשת), אינגֶ'רָה (חביתיות מותססות), וטֶז' (משקה דבש). ואז הגיע הקפה. האתיופים שתו קפה בזמן שהאירופים עדיין לגמו בירה לארוחת בוקר, ובמהלך מאות השנים התפתח טקס השתייה המשותפת. קודם כול קולים את הפולים הירוקים ליד השולחן. אחר כך המארח מעביר בין האורחים את הפולים המעלים עדיין עשן כדי שכל אורח יוכל ליהנות הנאה שלמה מן הארומה. אומרים מעין ברכה או שיר הלל לידידות, כותשים את הפולים בעלִי וּמכתש עשויים אבן, ואז מבשלים אותם. כך הכינה בעלת המסעדה ביום ההוא את הקפה שלנו, ואף שהייתי שותף לטקס הזה פעמים רבות מאז, הוא מעולם לא נראה כה מלבב. היא היתה אישה כפרית אתיופית טיפוסית, גבוהה, הדורה ויפה להדהים, עטויה באריגים כתומים וסגולים שזהרו בצריף האפלולי. והקפה, שהוגש בספלונים נטולי ידית עם גבעול של עשב טרי דמוי זנגוויל, היה מצוין. בטקס המלא, העשוי להימשך אפילו שעה, אתה חייב לשתות שלושה ספלים: אַבּוֹלה־בֶּרקֶה־סוסטגה, אחת־שתיים־שלוש, לידידות. למרבה הצער, למארחת שלנו היו פולים רק לספל אחד לכל אחד. תחזרו מחר, אמרה, יהיה עוד. עוצר הלילה התקרב, ולפיכך מיהרנו לחזור לצדו הקנייתי של הגבול. אלא שלמחרת סירבו שומרי הגבול לאפשר לנו להיכנס שוב לאתיופיה. עמדנו והתווכחנו שעות ליד הגבול, אבל שום דבר, לא נימוקים ולא שוחד, לא שיכנע אותם להרשות לנו להיכנס שוב למען אותו ספל הקפה השני המובטח. בעשר השנים הבאות התפוררה אתיופיה כליל. מיליונים מתו ברעב, מלחמת אזרחים פרצה, ובסופו של דבר התפצלה המדינה לשניים. גם חיי לא התנהלו טוב יותר. חייתי בארבע יבשות ובאחת־עשרה ערים, ולעיתים החלפתי מקום מגורים חמש פעמים בשנה. הדבר היחיד שבזכותו היה כל זה נסבל היה הידיעה שבגיל שלושים וחמש אעזוב הכול ואחזור לדרכים - "אתחיל ללכת," כפי שאהבתי לומר, ולעולם לא אשוב. ראו זאת כמשאלת מוות פסיבית־אגרסיבית. לו שאפתי להיות בודהיסט, יכולתי לטעון שמדובר בשאיפה "לאבד את העצמי". שיהיה. במקום זה התאהבתי במקרה (סוג נוסף של משאלת מוות) ונסעתי לאוסטרליה במטרה להתחתן, תוכנית כושלת שבסופה, בדרך שמסובך מדי להסבירה, מצאתי את עצמי עובד בהוספיס הגוססים של אמא תרזה בכלכותה. כלכותה היא העיר הגדולה בעולם, ואומר לכם מדוע: סבל קשה מנשוא, יהירות, נדיבות, תבונה ותאוות בצע מתקיימים בה זה לצד זה, פנים אל פנים, עשרים וארבע שעות ביממה, בלי להתנצל. באחת מנסיעותי באוטובוס ראיתי אישה מתמוטטת ומתה מרעב בעוד שמעבר לכביש שיחקו קרוקט קבוצה של ילדים במדים לבנים בוהקים וצווחו מהנאה; שני רחובות קודם לכן ראיתי אישה שקועה עד צוואר בברֵכה בוצית ומתפללת בדבקות לשמש. המקום הוא גם גן עדן לחובב ספרים, וכאן, בעודי מסייר בין אינספור דוכני הספרים, גיליתי כתב יד מסקרן. הדפוס היה כמעט בלתי קריא והפרוזה כתובה באנגלית הארכאית, המתנגנת והמיושנת של תת־היבשת. אין לי מושג מה היה שם הספר, כי הכריכה נתבלתה ונשמטה מזמן. אני מניח שזה היה חומר אופייני, עוד דברי להג הינדיים מטורפים למחצה על חוסר האיזון בתזונה המערבית, היוצרים גזע של סוציופאתים היפראקטיבים שכל מטרתם להביא להרס של אמא אדמה. רוב המאמר התלונן על אוכלי בשר (ההינדואים הם צמחונים) ורוצחי פרות (הבהמות המקודשות). אבל הפרק שצד את עיני היה זה שקונן על נזקי "הפולים הכהים והרעים מאפריקה". בתרגום חופשי: האם ייפלא הדבר, אשאל את הקורא, שמספרים כיצד הפראים שחורי העור של אותה היבשת אוכלים את פולי הקפה לפני שהם מעלים קורבנות חיים לאלוהיהם? אינך צריך אלא להשוות את החברות האלימות שותות הקפה של המערב עם שותי התה אוהבי השלום של המזרח כדי להבין את השפעתו הקטלנית והמשחיתה של השיקוי המר הזה על נפש האדם. בהודו, ממש כמו בקליפורניה, נפוצים המטורפים הסבורים שהאדם הוא מה שהוא אוכל. אבל מה שהרשים אותי היה הניגוד לספר צרפתי מן המאה השמונה־עשרה שנקלע לידי בהאנוי, וייטנאם. את הספר, יומני (Mon Journal), כתב ההיסטוריון והמבקר החברתי ז'יל מישלֶה, והוא מייחס בו עקרונית את הולדת תרבות ההשכלה המערבית להפיכתה של אירופה לחברה של שותי קפה: "על ההתפרצות הנוצצת הזאת של חשיבה יצירתית אין ספק שהכבוד מגיע בחלקו לאירוע הגדול שחולל מנהגים חדשים ואפילו שינה את המזג האנושי - גילוי הקפה." כמה צרפתי, חשבתי בשעתו, לייחס את לידת התרבות המערבית לספל אספרסו. אבל הרעיון של מישלה דומה להפליא למחקר מודרני הטוען כי מזונות מסוימים השפיעו על ההיסטוריה בדרכים שלא שיערו אותן בעבר. מומחים בתחום זה, הנקרא אֶתנוֹבּוטניקה, הבהירו לאחרונה שאכילת פטריות מסוימות יכולה לשנות את תפקוד המוח. אחרים דיווחו שהיגוארים המקודשים שעיצבו בני שבט המאיה היו למעשה צפרדעים שהכמרים בלעו בשלמותן בזכות תכונותיהן ההלוצינוגניות. מחקר שנערך לאחרונה מעלה השערה שהסיגלית הקדושה של הפרעונים נחשבה לכזאת בזכות כוחה המשַכֵּר. המאכלים האלה כולם סמים, כמובן. אבל כזהו גם הקפה - ממכר באותה מידה, ומי כמוני יודע. אולי גם מישלה נטל משהו. מתי התחילו האירופים לשתות קפה, ובמקום מה הוא בא? לא היה לי מושג. ובהחלט לא ידעתי שהחיפוש אחר התשובה ייקח אותי למסע על פני שלושה רבעים מכדור הארץ, כשלושים אלף קילומטרים, ברכבת, בדאו, בריקשה, בספינת משא, ולבסוף על גבי חמור. אפילו כעת, בכותבי עמוד זה, איני יודע כיצד לפרש את מה שכתבתי. לפעמים זה נראה כמו דברי הבל של מסומם מעודף קפאין; פעמים אחרות, כמו מחקר אמין לגמרי. כל מה שידעתי בכלכותה הוא שהמקום ההגיוני לחפש בו את החיזוק לטענתו של מישלה הוא בארץ שבה התגלה הקפה לראשונה לפני יותר מאלפיים שנה, הארץ שאני ממתין זה עשור שנים לביקור חוזר בה. הגיע הזמן לצאת לאתיופיה ולשתות את ספל הקפה השני ההוא.
פרק 1 | עונה בגיהינום
הרר, אתיופיה
"אתה אוהב ראמ־בּו?" "ראמבו?" חזרתי אחריו בהיסוס. הוא הינהן. "ראמ־בו." הוא אסף את המעטפת המזוהמת שלבש כך ששוליה לא ייגררו בעפר. "ראמ־בו," חזר ואמר בחוסר עניין אינסופי. "פאראנג'י." "אתה באמת מעריץ של ראמבו?" הייתי מופתע - בכלכותה צ'רלס ברונסון היה פופולארי יותר. ניפחתי את קיבורות ידי כדי להבהיר. "אוהב?" האיש הביט בי בתיעוב. "ראמ־בו," התעקש. "ראמבּוּוּ, ראמבּוּוּ. הולך? אוהב?" "לא הולך," אמרתי ופניתי ללכת. "לא אוהב." זה עתה הגעתי להרר, כפר נידח ברמות אתיופיה, בתום מסע מפרך של עשרים וארבע שעות ברכבת מן הבירה, אדיס אבבה. וכבר העדפתי את הרר. סמטאותיו המתפתלות היו נטולות מכוניות וגנבים גם יחד, יתרון עצום על אדיס, שבה כייסים נצמדו אלי כמו זבובים והערב היחיד שיצאתי בו הסתיים בניסיון שוד בעקבות "טקס קפה ידידותי". העדפתי גם את הנופך הערבי של הרר, את בתי הטיט המסוידים לבן ואת הבגדים הצועניים־אפריקניים הצבעוניים שלבשו הנערות. איש הראמבו היה הטרחן היחיד עד כה, והוא נראה נסבל למדי. מצאתי בית קפה מתאים ותפסתי שולחן בצֵל. הקפה, שנחלט במכונת אספרסו ידנית ישנה, היה ליקר שחור סמיך שהוגש בכוס זכוכית קטנה. הטעם היה מהמם בעוצמת ה"קפאיוּת" שלו, תכונה שייחסתי לחריכות קלות המתרחשות בטכניקת הקלייה בסיר, הנפוצה באתיופיה. פולי הקפה של הרר נמנים עם המשובחים ביותר בעולם, ונופלים אולי רק מפולי הקפה של ג'מייקה ותימן, אבל הקפה הזה... חשדתי שפולים מקומיים עורבבו עם פולי רוֹבּוּסטָה שהוברחו מזאיר, מה שיכול להסביר את קצף הקרֶמָה הנאה (כאן הוא מכונה וֶש), וגם את העובדה שאחרי ספל אחד חשתי רצון להשיל את עורי. הזמנתי ספל שני. איש הראמבו הופיע מעבר לרחוב ולטש בי עיניים. מבטינו נפגשו. הוא משך בכתפיו ונשא את ידיו ברמיזה. הזעפתי פנים. הרר היא אחת הערים האגדיות בהיסטוריה העתיקה של אפריקה. במשך מאות שנים היא היתה סגורה לזרים מפני שקדוש אסלאמי התנבא לחורבנה ביום שבו רגלו של לא־מוסלמי תיכנס לבין חומותיה. נוצרים שניסו להיכנס העירה נערפו; סוחרים אפריקנים רק ננעלו בחוץ והושארו לרחמיהן הענוגים של להקות האריות המקומיים. לא שבתוך העיר היה טוב יותר. צבועים שוטטו ברחובות וכִּירסמו את חסרי הבית. מעשי הכשפים והעבדות פרחו, במיוחד מכירתם הנודעת לשמצה של סריסים שחורים להרמונות תורכיים. בראשית המאה התשע־עשרה נעשתה עיר החומה כה מבודדת עד שהתפתחה בה שפה נפרדת. עדיין מדברים בה היום. המוניטין האלה משכו להרר את ההרפתקנים האמיצים ביותר של אירופה. רבים ניסו, רבים מתו, עד שסֶר ריצ'רד ברטון, האנגלי ש"גילה" את מוצא הנילוס, הצליח להיכנס לעיר ב־1855 כשהוא מחופש לערבי. זמן קצר אחרי כן נפלה העיר. ואולם המסקרן מבין כל המבקרים האירופים המוקדמים בהרר היה המשורר הצרפתי הסימבוליסט ארתור רמבּוֹ. רמבו הגיע לפריז בגיל שבע־עשרה. אחרי שבילה שנה בסגנון חיים של "טירוף החושים" המפורסם שלו, יצא שמו כאדם המושחת ביותר בעיר. בגיל תשע־עשרה השלים את יצירת המופת שלו, עונה בגיהינום. בגיל עשרים התכחש לשירה כולה ונעלם מעל פני האדמה. רמבו... "רמבו!" צעקתי וקפצתי מן הכיסא. לזה התכוון הטיפוס הזה - לרמבו הצרפתי, הנשמע כראמבו האמריקני. הוא רצה לקחת אותי למעונו של רמבו. המשורר לא "נעלם מעל פני האדמה" כאשר זנח ב־1870 את השירה. הוא סך הכול התפכח ונעשה סוחר קפה בהרר. אלא שבינתיים איש רמבו נעלם. הסיבה שבעטיה בא רמבו לאתיופיה היתה מורכבת יותר משאיפה להצטרף לסחר הקפה. למעשה, הוא מימש פרק מתוך עונה בגיהינום, שבו התנבא שילך לארץ של "אקלימים אבודים" ויחזור ממנה "עם גפי ברזל, עור שחום ועיניים רושפות". הוא רצה פעולה, סכנה וכסף. בהרר מצא לפחות את שני הראשונים. רק עשרים שנה קודם לכן הודח האֶמיר, והמתח היה עדיין בשיאו. סוחרי הקפה הצרפתים נזקקו למישהו שיהיה מטורף דיו לסכן את חייו בעבור הפולים (אף שאלה נמכרו במחיר של מאה דולר לחצי קילו). רמבו היה האיש שלהם. ואולם חשיבותו של זן לונגברי של הרר חורגת הרבה מעבר לניחוח הנעים שהוא מפיק. רבים מאמינים שכאן התפתחו פולי הרובוסטה הנחותים, הפכו לזן ערביקה המתורבת, והפכו את הלונגברי של הרר לחוליה החסרה של הזן coffea. כדי להבין את החשיבות של כל זה, צריך לדעת תחילה שבאופן בסיסי קיימים שני סוגים של פולי קפה: הערבּיקה, זן ערב לחך הגדל במזרח אפריקה כיוון שהוא מעדיף לגדול בגבהים, והזן המושמץ רובוסטה שמקורו בזאיר והוא גדל פחות או יותר בכל מקום. משהבנו את זה, עלינו לחזור לעידן המסתורי שקדם לשחר הציוויליזציה, עידן טרום הקפאין. בימים ההם, לפני אלף וחמש מאות עד שלושת אלפים שנה, חיו אוהבי הקפה הראשונים של העולם, בני האורומו הנוודים, בממלכת קֶפָה. האורומים לא שתו את הקפה אלא אכלו אותו, כתוש, מעורב בשומן, ומעוצב לחטיפים בגודל כדורי גולף. במיוחד הם אהבו ללעוס את כדורי הקפה האלה לפני שיצאו לקרב נגד בני שבט בּוֹנגה, שבדרך כלל הִכו את האורומים שוק על ירך. בני הבונגה היו במקרה גם סוחרי עבדים מהוללים, ששלחו כל שנה כשבעת אלפים עבדים לשווקים הערביים בהרר. חלק גדול מחסרי המזל האלה היו לועסי קפה אורומים שנשבו בקרב. אנשים אלה הם שהביאו שלא במתכוון את הקפה להרר. שומרי יער אתיופים טוענים שעל נתיבי שיירות העבדים העתיקים עדיין מצלים עצי הקפה שצמחו משאריות הארוחות שלהם. אבל מה שחשוב הוא ההבדל בין הצמחים באזורים השונים. פולי הקֶפָה, הנמוך יחסית, גדלים ביערות קפה עצומים והם דומים באופן כללי לשיחי הרובוסטה הרחבים והחסונים יותר, אשר הגיחו כנראה לפני אלפי שנים מן הג'ונגלים של זאיר. לפולים של הרר, לעומת זאת, יש מבנה מוארך יותר ו"אישיות" נהדרת, כמו לערביקה. נראה שבתהליך הסתגלותם של העצים לגבהים של הרר, משהו נפלא קרה להם. איש אינו יודע מה, אבל עלינו להכיר תודה על כך שפולי הערביקה שהתפתחו בהרר הגיעו ברבות הימים לתימן, ואחר כך לרחבי העולם כולו. לכן, העובדה שרמבו סיכן את חייו בעבור הפולים (למעשה, זה מה שהרג אותו) היא אולי לא בלתי הגיונית לגמרי. מצד אחר, אין כל משמעות לכך שהמשורר/סוחר כנראה לא העריך במיוחד את הפולים הללו. "מחריד" - כך תיאר אותם באחד ממכתביו - "חומר איום" ו"מעורר בחילה". מה לעשות. אולי כל שנות האבסינת היקהו את בלוטות הטעם שלו. זה שהמקומיים אהבו למכור לו את הפולים מתובלים בגללי עזים כנראה לא סייע ממש. אחרי עוד כמה ספלים נרשמתי במלון ויצאתי לחפש את ביתו של רמבו. הרר הוא מקום קטן ובו כעשרים אלף תושבים; מבוך של סמטאות שלאורכן מסגדים מטים לנפול ובקתות טיט. חוסר השילוט בולט במיוחד. את ביתו של רמבו אולי קל ביותר למצוא בעיר, מפני שכל זר המגיע לשם מוקף מיד במדריכי תיירים לעת מצוא. לא היתה לי כל כוונה לשלם למישהו שייקח אותי אל הבית, ובסופו של דבר, באמצעות המסלול המשונה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הצלחתי להגיע באין רואים למקום שהיה למיטב ידיעתי שכונת מגוריו של רמבו, אלא שמצאתי עצמי בסמטה ללא מוצא. איש לא נראה לעין, ולפיכך השמעתי צעקה זהירה. "כאן," נשמע קול מוכר. השתחלתי דרך סדק משונן באחד הקירות, ושם, רובץ על תל חורבות, היה "איש רמבו". "אהה!" צעק. "סוף־סוף באת." הוא ישב בחזית אחד הבתים המוזרים ביותר שראיתי מימי. לפחות כך הוא נראה בהתייחס לבתי הטיט בני הקומה האחת של הרר. לבית היו שלוש קומות וצמד גמלונים מחודדים, והוא היה מכוסה כולו בגילופים משוכללים. גג הרעפים הסתיים בעיטורי חבצלת ובחלונות היו זגוגיות אדומות. היישר מתוך אגדה של האחים גרים, חשבתי בלבי. אבל המוזר מכול היה שהבית היה מוקף חומת טיט בגובה ארבעה מטרים, שלא היה בה כל פתח מלבד זה שדרכו זחלתי פנימה זה עתה. האיש הביט בי בהפתעה. "אין לך מדריך?" "מדריך? לשם מה?" "אין בעיה." הוא נופף לעברי בפיסת נייר צהובה ודרש עשרה בּירה. "מה אלה?" שאלתי. "כרטיסים." "כרטיסים? אמיתיים?" "תראה בעצמך," הוא נראה מעט פגוע. כרטיס - רמבו, נכתב על פיסת הנייר. 10 בר'. "אתה רואה - בית אמיתי. הממשלה. לא כמו האחרים." "אתה רוצה לומר שיש עוד בתים של רמבו?" "לא. רק אחד." שילמתי לו, והוא העלה אותי בגרם מדרגות פנימי צר שהוביל אל חדר ענקי, כשלוש מאות מטרים מרובעים, עם תקרה בגובה חמישה־עשר מטרים ומוקף מרפסת אובאלית בסגנון עתיק. הקירות היו מכוסים ב"טפט" בד מצויר ביד, שכעת כבר היה מזוהם ומרופט כל כך עד שבקושי הצלחתי להבחין בתמונות המיושנות של גנים פריזאיים ובסמלי הגיבורים. חלקיקי אבק עצומים התעופפו באוויר. לא היו שם רהיטים מכל סוג שהוא. המשורר הצרפתי הדגול בילה את ימיו האחרונים בטירה סוריאליסטית זאת לבדו, מלבד משרתו האהוב. הוא לא כתב שירה, ומכתביו היו מלאים תלונות על בדידותו, חוליו ובעיותיו הכספיות, בכללן ניסיון הרסני למכור עבדים ורובים לקיסר אתיופיה. נבואתו שיחזור הביתה עם "גפיים מברזל... ועיניים רושפות" התבדתה. הוא חזר לצרפת מדמדם וחסר כול. רגלו השמאלית נכרתה. עד מהרה מת מזיהום מסתורי. התהלכתי זמן מה כה וכה, הצצתי מעבר למרפסת, נגעתי בקירות. המקום נראה לא מיושב. ילד לבוש סחבות נשרך אחרי אבל נמלט ברגע שפניתי אליו. יונים המו מקנים שבין הווילאות הבלויים. כשעמדתי ללכת, שאל אותי האיש אם אני רוצה לפגוש את צאצאיו של רמבו. "היו בנות," אמר. "הבנות של רמבו..." "לרמבו היו ילדים?" שאלתי. "הרבה בנות. בחורות יפות מאוד... כל כך צעירות..." הוא השתתק ברוב משמעות. "אתה רוצה בחורה של רמבו?" לשכב עם יוצאת חלציו הממזרת של ארתור רמבו, חשבתי; זה יהיה סיפור. היא תהיה יפהפייה, כמו כל הנשים כאן, ויהירה בעליל, כיאה לנצר אתיופי־צרפתי. זה היה מפתה. אבל האם לא מחלת מין נוסח הרר היא שקטלה את רמבו? ויתרתי.
אל תִקלה את פולי הקפה שלך בשוק. את אַבֶּרָה טֶשוֹנֶה פגשתי כשחיפשתי את אנשי הצבועים, קַסטָה של אנשים שהאכילו באשפה של הרר את להקות הצבועים שנאספו מדי לילה מחוץ לחומות העיר. הקסטה הוקמה במטרה למנוע מהצבועים להיכנס העירה ולתקוף בני אדם. היום זאת בעיקר אטרקציה תיירותית, אם כי לא נראה שמראה של חיות מבהילות המקבלות זבל מאנשים לבושי סחבות עשוי למוטט את האימפריה של דיסני. אַבֶּרָה, גבר צעיר שרגלו השמאלית מצומקת, היה המדריך שלי בסיור ואחר כך הלכנו לשתות בירה. הוא רצה לדעת מדוע באתי להרר. "לא הרבה תיירים באים הנה," הסביר. "שמתי לב. באתי הנה ללמוד על קפה." רעיון הבזיק במוחי. "הי, לא אמרת שאתה סטודנט לחקלאות? מה אתה יודע על מקורו?" "אתה מכיר את הסיפור על ח'אלדי והעזים המרקדות?" "כמובן," אמרתי. מדובר במעשייה מיתולוגית נדושה, וזו לשונה: רועה עזים אתיופי בשם ח'אלדי הבחין יום אחד שהעז המובחרת שלו מפזזת ופועה כמשוגעת. דומה שהדבר קרה לה אחרי שהעז הקשישה כירסמה את פירותיו של צמח מסוים. הרועה ניסה לטעום כמה פירות בעצמו ועד מהרה רקד גם הוא. עבר שם קדוש אחד ושאל את הנער למה הוא רוקד עם עז. הרועה הסביר. הנזיר לקח כמה מן הפירות לביתו וגילה שאחרי שהוא אוכל אותם, שנתו נודדת. הקדוש הזה היה במקרה מפורסם בדרשותיו המייגעות שנמשכו כל הלילה, והוא התקשה לשמור על ערנותם של תלמידיו. לכן ציווה מיד על כל תלמידיו, שנקראו דרווישים, ללעוס את הפולים לפני שהטיף באוזניהם. התרדמת של הדרווישים נעלמה, וברבים נפוץ שִמעו של הנביא הדגול שחוכמתו המחשמלת מחזיקה אותך ער עד עלות השחר. כאדם עירוני, ציינתי באוזני אברה שמוזר שהעזים יאכלו פולים. האין הן מעדיפות בדרך כלל את העלים? "כן, נכון, אולי ככה זה היה," הוא אמר. "הכפריים עדיין מכינים את זה כך." "הם מכינים קפה מעלים?" "כן. הם קוראים לזה קאטי." "באמת? הייתי רוצה לנסות את זה. אולי בבית קפה..." "הו, לא," הוא צחק. "את זה שותים רק בבית. היום כמעט אף אחד בהרר לא שותה את זה. אתה צריך לבקר אצל שבט האוגָדֶן. הם עדיין שותים את זה." "ואיפה הם מתגוררים?" "האוגָדֶנים? עכשיו הם גרים בג'יגה ג'יגָה." שם המקום נשמע בפיו כמו מחלה. "אבל אי אפשר לנסוע לשם. זה מאוד מאוד מסוכן. והסומאלים האלה, האוגדנים, מאוד יהירים. כל כך חצופים!" "למה? מה הבעיה?" "הם אנשים חצופים!" אברה ניענע את ראשו בכעס נוכח נימוסיהם הגרועים של האוגדנים. "רק לפני לא הרבה זמן הם עשו דבר רע לאוטובוס שנסע לשם. לכל הגברים." "רע? כמה רע?" "רע מאוד. הם הרגו אותם." "זה בהחלט רע," הסכמתי. לדבריו של אברה, שודדים אוגדנים הורידו את כל הגברים מאוטובוס שהיה בדרכו לג'יגה־ג'יגָה ודרשו שכל אחד מהם יצטט פסוק מן הקוראן. אלה שכשלו במשימה נורו בראשם. אלפי אוגדנים, שבט מדברי נווד, רוכזו לאחרונה בכוח ביישובי פליטים כתוצאה מהתמוטטות ממשלת סומאליה. המחנה הגדול ביותר היה ליד ג'יגה־ג'יגָה שעל גבול אתיופיה/סומאליה, וכתוצאה מזה שקק האזור כולו מפעילות גרילה. המהומה שקרתה זה לא כבר במוגדישו, כשגוויות של חיילים אמריקנים נגררו ברחובות, הפכה את האוגדנים לעוינים במיוחד כלפי אמריקנים. המצב החמיר עד כדי כך שסוכנויות הסיוע חדלו לשלוח עובדים לבנים לג'יגה־ג'יגָה מחשש שיירו בהם. "רע מאוד לזרים לנסוע לשם," הוא אמר. "אבל למה אתה רוצה לנסוע?" "אני רוצה בסך הכול ספל קפה," אמרתי. "היית שם בעצמך?" "זה גיהינום," אמר אברה בזלזול. "אני לא ממליץ לך לנסוע."
המרחק מהרר לג'יגה־ג'יגָה היה שעתיים של נסיעה נעימה דרך מה שמכונה "עמק הפלאות", אף כי נבצר ממני לגלות בזכות מה העמק הזה מופלא כל כך. יצאתי לדרך בחמש בבוקר, מכיוון שאברה הזהיר אותי שנהגים מסרבים לחזור מג'יגה־ג'יגָה אחרי שתיים בצהריים מחשש שייתקלו בשודדים. הוא המליץ שאצא מוקדם ואחזור להרר לפני צהרי היום, אלא אם כן יש בכוונתי להישאר ללון, שבמקרה זה סביר שאמצא את המלון שלי נבזז באיומי נשק. זאת, כמובן, בהנחה שמישהו ייתן לי ברוב טיפשותו ללון באכסניה שלו. האם היה קצת פרנואידי? אולי. מכל מקום, היתה זאת דרך קרירה ומרעננת לפתוח בה את היום. ואולם כאשר הגענו לגבול המדבר, נעשה חם כל כך עד שכמה מחברי לנסיעה הסירו את האקדחים שהוסתרו מתחת לחולצותיהם. "הראש האנושי, כאשר כורתים אותו, אינו צומח מחדש כמו ורד." ההבחנה הזאת נעשתה על ידי קצין בריטי כאשר סר ריצ'רד ברטון הציע לבקר כאן ב־1854, והיא חלפה במוחי בלי הרף. ההשוואה בין ברטון והחיפוש שלי החלה להיראות מפחידה. שנינו חיפשנו "גופי מים" מסתוריים במרכז אפריקה; הנוזל המסתורי שלי אכן הכיל כמה פולי קפה, אבל מחוץ לזה, שנינו חיפשנו את אותו דבר. ברטון רצה לראות את מקורות הנילוס; אני רציתי לראות איך חלק ממנו מסתיים. ברטון סיים את חייו כשחנית סומאלית מושחלת דרך שתי לחייו, ושם קיוויתי שהדמיון בינינו יסתיים. ג'יגה־ג'יגָה התגלתה כמקום מאובק המתמחה בסככות עשויות מחביות נפט משוטחות של חברת "של". תחבתי את ראשי בפתח הראשון שנראה בו מגש עם כוסות פגומות. "?קאטי?" שאלתי בתערובת של אמהרית וערבית. "יש לכם קאטי?" הגברת הצביעה על מגבעת הקש המרוטה שלי ופרצה בצחקוקים. ניסיתי בית קפה אחר. הבעלים סילק אותי החוצה, וכך קרה גם בזה שאחריו, ובזה שאחריו. בכל פעם שיצאתי לרחוב מצאתי עוד שלד בגובה מטר ותשעים שהביט בי באדישות מבשרת רע. הגברים נשאו רובים. הנשים עטו כיסויי ראש ססגוניים ביותר. הנחתי שהם אוֹגָדנים. פתאום סימנה לי זקנה קמוטה, ששרשרת של צלבים מקועקעת על צווארה, להיכנס לצריף שלהּ. היא החלה למלמל ונראתה מבוהלת. עשיתי פנטומימה של שתייה ושאלתי על קאטי. "קאטי?" שאלה והחוותה אל שק מלא עלים מזוהמים. היא חזרה על פנטומימת השתייה שלי. "קאטי?" "כן!" משכתי עלה אחד מן השק וריחרחתי - האם זהו זה? הקאטי האגדי, קאט שְיָה, תה חבשי, ואולי הסבתא־רבא של כל משקאות הקפה בעולם? היא אותתה לי לשבת בפינת הצריף ואז נפנתה ממני. אלא שבפינה לא היה על מה לשבת. למעשה, בכל הצריף לא היה דבר מלבד שק העלים. האומנם זה בית קפה? לא ספלים, לא כיסאות... והיכן היא מתכוונת לבשל את הקאטי? איך אדע כלל שאלה עלי קפה? הזקנה נעצרה והביטה בי בחשדנות. "קאטי?" חזרתי ושאלתי. "אוּוווו," היא נאנחה בקול דק. שיהיה. היא נראתה הגונה למדי. כרעתי על רצפת העפר. ואם היא תסמם אותי? מישהו דפק בדלת וגבר במדי צבא שירבב את ראשו פנימה. הוא רצה את דרכוני. הוא רצה לדעת מה אני עושה בכלל בג'יגה־ג'יגָה. "קפה," הסברתי בשפה רפה. "אמרו לי לבוא הנה כדי לשתות אותו." החייל הציג לזקנה שאלה. היא טילטלה את שק העלים. "אתה לבן טיפש מאוד," אמר בכעס. "זה אזור מוגבל - מסוכן מאוד! בבקשה בוא איתי." "אבל... היא עומדת להכין..." חשתי שתחינתי נופלת על אוזניים ערלות. "כמובן, אדוני הקצין," אמרתי בענווה. "אפשר להזמין אותך תחילה לכוס תה?" "תה?" הוא שאל. "לא, לא. התכוונתי, לקאטי." "מה זה?" התחלתי להסביר. " לא, אתה חייב לעזוב. האזור הזה נתון למשטר צבאי." בעוד הוא מעמיס אותי על הטנדר הראשון שעמד לצאת לכיוון הרר, הירהרתי בימים שבהם סולקו כמה מידידי האירים ממזרח הארלם על ידי שני שוטרים ניו־יורקים, על אף מחאותיהם שהם באו להיפגש עם חברים. "אל תהיו טיפשים," אמר אחד השוטרים אחרי שהם ליוו את ידידי לתחנת התחתית הקרובה ביותר. "בחיים לא יהיו לכם שום חברים כאן." "נשיא גרמניה מגיע לביקור בג'יגה־ג'יגָה," אמר אַבֶּרה כאשר סיפרתי לו מה שקרה. "לכן הכריחו אותך להסתלק." אבל היו לו חדשות טובות. הוא סיפר לחברתו על החיפושים שלי. התברר ששותפתה לדירה יודעת להכין קאטי, והיא הזמינה אותי לבוא לשתות. למעשה יש שני סוגים של משקה המוכן מעלי קפה. הראשון, והנפוץ יותר, הוא קאטי, או קוטיאה, משקה העשוי מעלי קפה קלויים. האחר נקרא אַמֶרטָסָה, גרסה מוקדמת יותר של משקה העשוי מעלים ירוקים שהונחו לייבוש כמה ימים בצל ואחר כך בושלו ללא קלייה. הרוכלת שאצלה קנינו את מצרכינו זכרה שסבתהּ נהגה לשתות אמרטסה, שבינתיים כמעט נעלמה מן העולם. אבל לעומת זאת היה לה שק מלא קאטי, עלים רחבים עם גוונים כתומים וירוקים. קאטי ואמרטסה הם מועמדים רציניים להיחשב כספל הקפה הראשון, כי בעוד שהאתיופים אכלו מאז ומתמיד את פולי הקפה, האזכור הראשון של משקה הקפה מרמז שהוא הוכן מעלי הצמח. שמו הערבי היה קאפטה. יש חוקרים הטוענים שהוא בושל מעלים של הצמח הנרקוטי גת, אלא שבראשית המאה החמש־עשרה ראה המיסטיקן הערבי אל־דבהאני אתיופים "משתמשים" בקהווה, אזכור מפורש לקפה בצורתו הנוזלית. אם כן, מה שתו האתיופים? קרוב לוודאי, משקה שבושל מעלי קפה: התה החבשי האגדי־למחצה. בשלב מאוחר יותר הוסיף למשקה פולים לא קלויים המיסטיקן הסופי אל־שאדהילי מן העיר מוקה שבדרום תימן, או אחד מתלמידיו. בכל מקרה, קאטי הוא משקה מלבב. הכנתו פשוטה: קולים עלים במחבת שטוחה עד שהם מקבלים מרקם כהה, כעין הזפת, ואחר כך מפוררים ומבשלים אותם על להבה נמוכה עם מים, סוכר, וקורטוב מלח. משך הבישול הוא כעשר דקות. לנוזל הענברי המתקבל יש טעם עדין של שזף סוכר מעושן, שאפשר להשוותו ללפּסנג סושוֹנג (תה סיני מעושן) אבל הוא מורכב יותר, מתוק ומלוח גם יחד, ובעל מרקם ג'לטיני חושני. סימפטי במיוחד היה השילוב עם עלי הגת שאברה הביא לנו ללעוס. גת הוא האחות המרשעת של הקפה, והוא גרם להתמכרות של חלק גדול מדרום חצי האי ערב ומזרח אפריקה (לאחרונה צצו לו חסידים גם בארצות המערב). תולדות שני הסמים שלובות זו בזו עד כדי כך שכינויו של הקדוש המגן על שותי הקפה, אל־שאדהילי ממוקה, הוא "אבי שני הצמחים", גת וקפה. את עלי הגת לועסים כשהם טריים ומחזיקים את הציפה בתוך הלחי עד למיצוי כל המיצים. לפני שנים ניסיתי זאת לראשונה בקניה ולא התרשמתי, אבל החומר שאברה הביא ביום ההוא היה מחשמל, דומה לאקסטזי מתון. אלא שאקסטזי גורם "היי" גופני ורגשי, בעוד שגת - והרר נחשב למקום הגידול המשובח ביותר - מעורר אופוריה שכלית יותר והוא מטיל את הלועס למצב הדומה לטרנס, שבו כל שיחה היא חוויה חושנית מהפנטת. את המשך היום בילינו שרועים על הבמה המוגבהת בביתו המסורתי של אברה בהרר. חברים באו לביקור. לעסו עוד גת, בישלו עוד קאטי, ואחר הצהריים התמסמס לבסוף בתוך ערפל של גת, רציני אבל בטלני, שהעיקר בו הוא התבטאות והבנה. היום היה חם, אבל בית החומר של אברה היה קריר ונוח בזכות הכריות. דיברנו על רוד סטיוארט, שאברה התוודה כי הוא מעריץ גדול של תסרוקתו. מאוחר יותר, במהלך לעיסת גת רצינית יותר, הנקראת "שעת המלך שלמה", פנתה שיחתנו לנושא כשפים. הזכרתי את הכומר האתיופי הנוצרי שטען כי המוסלמים משתמשים בקפה כדי להטיל קללה בבני אדם. אברה מעולם לא שמע על כך. אבל כאן בהרר, אמר, יש המשתמשים בו כאמצעי ריפוי מאגי. "אנשים באים להרר ממרחקים כדי להירפא בידי האנשים האלה," אמר. "ראית את זה פעם בפעולה?" שאלתי. "פעם אחת." הוא ניענע בראשו. "האנשים האלה לא נראים לי." "מה קרה?" שאלתי. "ראית את ה-זאר?" "אתה שמעת על ה-זאר?" "הכומר באדיס אבבה סיפר לי. הוא שד, נכון?" "לא, לא בדיוק. הוא זה שבא אל השֵייקה." הוא הציג שאלה לחבר שלו העובד בסוכנות של האו"ם אבל אינו דובר אנגלית. "כן, חברי אומר שה-זאר בא אל השֵייקה. הוא מכיר את כל האנשים האלה." התברר ששֵייקה מפורסם חזר זה עתה להרר לאחר שסיים ארבע שנות התמחות מיוחדת באגם הקדוש של אתיופיה, אגם ווֹלה. כעת הוא מקיים בימים שלישי וחמישי מפגשים מיוחדים כאן בהרר. היום היה יום שלישי. "החבר שלך מכיר את האנשים הקדושים האלה?" שאלתי. "כן. אחדים." היססתי. "האם גם זר יכול לצפות בריפוי? " "אתה רוצה ללכת?" אברה נראה מופתע. "אני לא יודע..." הוא הציג לחברו שאלה נוספת. "הוא אומר שהוא לא יודע. זרים לא באים לדברים כאלה. אבל הוא יכול לשאול." נזקקנו לשאר שעות אחרי הצהריים כדי למצוא את השֵייקה הזה, אלא שאז אמרו לנו שהוא עדיין ישן. זהו יום חג, אמרו חסידיו; מוטב שנחזור מאוחר יותר. עם מתנות. "מתנות?" שאלתי. "כן, כך מקובל. זה סימן לכבוד." התוכנית היתה שאברה ילך לבדו לקנות את ה"כבוד" בעוד שאני אחזור למלון. ניפגש שוב בערב. אבל בינתיים הייתי צריך לתת לו כסף כדי לקנות את המתנות. תהיתי אם כל זה אינו אלא תחבולת עורמה, אבל בכל זאת נתתי לו את הכסף. "מה אתה מתכוון לקנות להם?" שאלתי לפני שמסרתי לו אותו. "פולי קפה ירוקים," הוא אמר. "זה מה שנותנים תמיד. שני קילו יספיקו. אל תיתן להם שום דבר נוסף! אתה בא רק כדי להסתכל, לא להירפא." © כל הזכויות שמורות לכנרת, זמורה-ביתן הוצאה לאור ספלו של השטן - סטיוארט לי אלן
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|