» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2008       חזור

מי צייר את הרקפת?
מאת: מנחם בן
Who Painted the Cyclamen - Menachem Ben

ההוצאה: ידיעות ספרים מי צייר את הרקפת? - ספר לימוד אלוהים הוא ספר רוחני חתרני מאין כמוהו. זהו מצע דתי-חילוני חדשני ושלם, המערער על תפיסות הנפוצות בחברה החילונית והדתית גם יחד. הספר מציע גישה חדשה ופרשנויות חדשות לאלוהים, לתנ"ך, למצוות, לארץ הקודש, לעברית, לתלמוד, לקבלה, לברית החדשה, לקוראן, לדארווין, ללימודי התנ"ך במערכת החינוך, לציונות ולאחרית הימים. בכל אחד מהנושאים האלה, וברבים אחרים, מפתיע בן בגישה מקורית להפליא, רבת השראה, חווייתית והגותית גם יחד, המאירה את הדברים מכיוון בלתי-צפוי ומובילה למסקנות מדהימות לפעמים החותרות תחת כמה מיסודות ההבנה הרווחת.

מנחם בן, מי שכונה בתחילת דרכו "ילד פלא של השירה והביקורת העברית" (ומאז חזר ואתגר אינספור מוסכמות בחיינו), נולד מחדש, כדבריו, בטריפ של אל אס-די שלקח את אבידן בשנת 1969. בן פרסם אחד-עשר ספרים וכשלושת אלפים מאמרים והוגדר לא אחת כ"איש שהכי מבין בשירה בארץ". כיום הוא בעל טורים ב'מעריב' בתחומי התרבות, הספרות והפוליטיקה, ומרצה במסגרות שונות כמו 'מכון מגיד' בירושלים ו'בית אריאלה' בתל אביב.

מתוך אחרית דבר לספר מאת דורון קורן: "ספר פלאי, מהפכני, חץ זוהר השלוח אל העתיד. והעתיד הוא זה שהבטיחו לנו נביאי התנ"ך. בדרך אל העתיד חושף הספר הזה כמה מחוליי חיינו המעיקים ועומד על תיקונם. בכתיבה מגביהת עוף, בברק פולמוסי, בהומור ובדייקנות חותכת, מנפץ מנחם בן בספר הזה כמה מהאנדרטאות הכי מרכזיות בכיכר המוסכמות השגויות של תרבותנו היהודית והאינטלקטואלית, כנפץ פסילים. כל קורא בלתי משוחד ובעל שכל ישר מוזמן לצפות במחזה השערורייתי."

מי צייר את הרקפת? ספר לימודי אלוהים מאת מנחם בן בהוצאת ידיעות ספרים, סדרת יהדות כאן ועכשיו, 232 עמודים.

פרק ראשון | מי צייר את החמניות?
(וזה לא ואן גוך)
- שלושה תצהירי פתיחה
- עוד שאלות ותשובות
- הרקפת שצייר אלוהים

שלושה תצהירי פתיחה

1. ההוכחה הסופית לאלוהים
זה לא רק שאני מאמין באלוהים. אני יודע באופן מוחלט שיש אלוהים. מלשון דעת. מלשון שכל. מלשון הבנה שיכלית. כמו שכתב אורי צבי גרינברג: "אני מאמין יודע" ויותר מזה: מי שאיננו מאמין באלוהים, ואיננו רואה את נוכחות אלוהים בעולם בכל רגע, הוא בעיני עיוור גמור ("החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", אמר קהלת). איזה אלוהים? כאן אני צריך לצטט את אורלי קסטל בלום, שכששאלו אותה (בשיחה בגלי צה"ל, נידמה לי) "באיזה אלוהים את מאמינה?", היא ענתה בהומור האופייני המקסים שלה: "הרגיל, אני חושבת"...

גם אני מאמין באלוהים "הרגיל". האלוהים מהתנ"ך. בורא הכול. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, גם אם אלוהים שלי הוא לא אורתודוקסי בכלל. להיפך. יש לו גמישות יהודית נפלאה.

אני גם טוען תמיד שאני יכול להוכיח לכל אדם שפוי, תוך שתי דקות, שיש אלוהים. רוצים הוכחה? הנה היא כאן, לפניכם (למרות שאני יודע שחלק גדול מכם לא ישתכנע משום דבר, בוודאי לא מנסיון שיכנוע הגיוני כלשהו). ובכן, הנה ההוכחה: נגיד שאתם הולכים במדבר, חול וחול וחול מסביב, רק חול, והנה אתם מגלים פתאום, באמצע הישימון, כמה אבנים מסודרות במעגל. מה המחשבה הראשונה שתעלה בדעתכם? אין ספק: שמישהו כבר היה כאן לפניכם. שמישהו בעל תבונה סידר את זה. עכשיו תחשבו רגע על האישון בעיניכם: הוא מכיל שני עיגולים מושלמים, העיגול הגדול והעיגול הקטן, שניהם צבועים תמיד בצבעים נפלאים, צבעי העין. עכשיו תחשבו רגע: אם על מעגל מחוספס, לא מושלם, פשוט, של אבנים במדבר, אמרתם שמישהו סידר את זה, בוודאות, איך אתם יכולים לחשוב ברצינות שאף אחד לא סידר את העיגולים המושלמים בתוך העין שלכם? איך אפשר להאמין לרגע שהם "נוצרו מעצמם, בהשפעת האוולוציה", נניח, כגירסה הדארוויניסטית השוטה מאין כמוה?

וזה כמובן משל לכל הטבע: תסתכלו על הכתר בראש הדוכיפת. לא אלוהים צייר את זה? האם מישהו יכול להעלות בדעתו הניקלֵית שזה צוייר מעצמו? תסתכלו על הכלנית, על הנמר, על החתול. אף אחד לא צייר את זה? אף אחד לא פיסל את זה? 47 מיליון דולר שילמו על ציור החמניות של ואן גוך. ומה בסך הכל רואים בציור? נכון, חמניות, שוואן גוך הצליח איכשהו בכישרונו הציירי ללכוד משהו מן הזוהר החי שלהן. אבל מה על האיכות האמנותית של החמניות עצמן? מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על חמניות השדה עצמן - בדרככם למוזיאון כלשהו, נניח, אולי אפילו למוזיאון ואן גוך - והתפעלתם מהן עצמן? והרי ברור שהאיכות האמנותית של החמניות החיות, חמניות השדה, עולה לאין ערוך על האיכות האמנותית של החמניות שצייר ואן גוך. הרי פרט לכל יופיין של החמניות האמיתיות, הן גם צומחות וזזות ומסתכלות לשמש וצומחות כל שנה מחדש. אז איך אפשר להשוות אותן לחמניות דוממות מצויירות על דף? נו, ומי צייר את החמניות אם לא אלוהים?

אנחנו חיים בעולם טבע מופלא, אלוהי, ואנחנו לא רואים אותו באמת. אנחנו מוקפים בציורים מדהימים, חיים, של עצים, חיות, פרחים, שמים, אדמה, הרים, אנשים, נשים. ואנחנו פשוט לא רואים אותם, מרוב עיוורון פנימי: "ראיתי אותָךְ כל יום כמעט / עד שמראה פנייך כמעט נמחק", כתבה פעם יונה וולך בשיר זוגיות כלשהו. וכך אנחנו: חיים עם העולם כך וכך שנים, ומראה העולם כמעט נמחק בתוכנו. אנחנו לא רואים אותו. רק בחוויות הארה למיניהן אנחנו מצליחים לראות את העולם מחדש, והוא מדהים לחלוטין. תיאטרון אלוהי כל שנייה.

ואגב, איינשטיין התחיל כמדומה להאמין באלוהים אחרי שחקר את מסתורי האטום והתוודע לחוקים הפיזיקליים המדהימים הקיימים בעולם החומר. אבל אני שואל: למה לנו לחקור את מסתורי האטום כדי לדעת שיש אלוהים? לא די לראות שיש לנו שתי עיניים, שתי ידיים, שתי אוזניים? מי אחראי לסימטריות הזאת? ומי צייר, הינדס, פיסל והפיח חיים בכל תא מתאי גופנו? למה צריך לרדת לחקר האטומים כדי לגלות את ההנדסה האלוהית המדהימה מכל מדהים שסביבנו? לא מספיק לראות את האישונים בעינינו? לא מספיק לראות את הכתר בראש הדוכיפת? לכן, כל חלק מן הטבע מספר בכל רגע שאלוהים עשה אותו ("השמים מספרים כבוד אל"). מי שלא רואה את זה, לא רואה כלום. אז איך זה שפרויד, למשל (ר' באחד הפרקים להלן), חושב שאין שום הוכחה לקיום תבונה עליונה, אלוהית, בעולם, ואף כתב על זה כמה חיבורים? פשוט, עוד טעות פרוידיאנית.

2. ומה על דארווין? הבל מוחלט.
תקשיבו ליונתן סוויפט, לפנחס שדה, למאיר אריאל
מה שקרוי "תיאוריית דארווין" איננו אלא הבל מוחלט שאיננו עומד בשום מבחן של היגיון מינימלי. אגב, כל מי שיקרא את "מוצא המינים" של דארווין (ואני קראתי חלקים נרחבים מתוכו) יבין שדארווין עצמו מתייחס לכל תיאוריית האבולוציה שלו כאל תיאוריה בלבד. רק שוטים ובערים חושבים שמדובר באמת מדעית מוכחת כביכול. כי הרי אין לדארוויניזם אפילו בדל הוכחה, פרט לדמיון הברור מאליו בין יצורים שונים. כלומר, ברור שהחתול דומה לנמר. האם זו הוכחה שהחתול הוא ממוצא נמרי (או להיפך)? ברור שהאדם דומה לקוף. האם זו הוכחה שהאחד הוליד את השני? לא, בוודאי שלא. זה אומר רק שאלוהים ברא את העולם בסדרות, כנראה. זה הכול. כל מה שתיאוריית האוולוציה עוסקת בו למעשה הוא במיקום בעלי החיים על ציר ההתפתחות המודרג כביכול, אבל אין לה אפילו בדל של הוכחה שמשהו הוליד משהו אחר ממנו, ולו במעט, אי פעם. איך כתב פעם פנחס שדה באחד משיריו: "אין ואף לא ייתכן מיקרה./ מִזֶרַע תמר לא תצמח שעורה".

איך אפשר בכלל לראות את כל היופי האמנותי וההנדסי הפלאי לגמרי של העולם ולחשוב "שאף אחד לא עשה את זה, שזה נוצר מעצמו"? תסתכלו על הדג הפלאי. על הכיבשה הפלאית. על הפיל הפלאי, האריה הפלאי, הכלב הפלאי, הפרפר הפלאי, הדוכיפת הפלאית. ככה במיקרה, "בהשפעת תנאי הסביבה" (שמש, גשם, קור, חום, זה הכול בערך), נוצרו כל היצורים המדהימים האלה?! מעצמו נוצר כל השיכלול ההנדסי והאמנותי המדהים בלי גבול הזה?! ההשקפה הדארוויניסטית האוולוציונית הזאת היא נחותה כל כך, חשוכה כל כך, שאין טעם לדבר עליה (למרות שאני עוסק בה בכמה מאמרים בספר הזה). נכון שרוב העולם האקדמי ה"נאור" נוטה להאמין בדארוויניזם המטומטם הזה (משום שלא התחיל לרגע לחשוב עליו מחדש, והוא ממשיך להתבונן במיקרוסקופים שלו בדמיון הגנטי בין היצירים השונים, כאילו שזה אומר משהו), אבל זוהי רק הוכחה למידת החושך הגדול המתקיימת ב"נאורות" הזו כביכול.

וכבר העירו בעניין זה הערות מבריקות אנשים שונים. הסאטיריקן האנגלי הגדול יונתן סוויפט, מחבר "מסעי גוליבר", אמר פעם, עוד לפני דארווין, כשהתיאוריות האוולוציוניות רק התחילו להלך בעולם: "אני מוכן להאמין שהעולם הוא צירוף מקרי של אטומים בערך כמו שאני מוכן להאמין שהמאמר הגאוני ביותר הוא צירוף מקרי של מילים". אין תגובה מוחצת מזו לתיאוריה הדארוויניסטית. ואולי כדאי לצטט גם את מאיר אריאל שלנו, המשורר הטרובאדור הנפלא, המאמין, שכתב בשיר לעג על הדארוויניזם (השיר "מה חדש במדע"), את המילים המשעשעות הבאות:

וְעוֹד עַל פִּי הַמַּדָּעִים
נוֹצְרוּ הָעוֹלָם וְהַחַיִּים
בְּשֶׁל נְסִבּוֹת וּתְנָאִים
שֶׁנִּתְהַוּוּ מִן הַסְּתָם.
מִן הַסְּתָם, מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?
שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת
שֶׁלֹּא מַתְחִילָה אוֹ נִגְמֶרֶת
אַקְרָאִית, מֵאָז וּמֵעוֹלָם...

נַגִּיד: סְתָם שׁוֹטְטוּ לָהֶם כַּמָּה חֻקִּים,
כַּמָּה חֻקֵּי טֶבַע זְרוּקִים.
אֵיךְ הֵם הִגִּיעוּ לְכָאן בִּכְלָל?
סְתָם שׁוֹטְטוּ לָהֶם בֶּחָלָל.

וְהִנֵּה עוֹלָה מַמָּשׁ לִקְרָאתָם
עוֹד קְבוּצַת חֻקֵּי טֶבַע, גַּם כֵּן סְתָם,
וְאִם כְּבָר אָז הִתְחַבְּרוּ הַקְּבוּצוֹת
וְהָיוּ פִּצּוּצִים וְנִיצוֹצוֹת...

...כָּךְ סְתָם פָּגַשׁ חֶלְבּוֹן אֶת חֶלְבּוֹן
בַּחֹם הַיָּפֶה, בָּאוֹר הַנָּכוֹן
וּמֵהֵם יָצָא חֶלְבּוֹן עִם כִּשָּׁרוֹן...
נוּ, וְהַתַּכְשִׁיט כְּבָר יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן!

עד כאן מאיר אריאל. הדארוויניסטים בטח לא ממש מבינים את הבדיחה.

3. ומה על המצוות?
המצוות, לפחות חלק מהן, במשמעותן המעשית, הפולחנית, הטיקסית, בטלות ומבוטלות היום, וזה מובטח עוד במסכת נידה (דף ס"א ע"ב) בתלמוד: "מצוות בטלות לעתיד לבוא". ככה בדיוק כתוב. ובכן, אנחנו עכשיו בזמן העתיד ההוא, שהובטח מזמן, ואיתנו המצוות בטלות. ובכל זאת, המצוות קיימות, ויתקיימו לעד, במובנן הרוחני. גם ישו, אגב (שבהחלט לא היה המשיח, כפי שמובהר כאן בכמה מאמרים בספר הזה, ובכל זאת אמר כמה דברים יפים), מכריז בברית החדשה מצד אחד: "עד כי יעברו השמים והארץ לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר ייעשה הכול" ומוסיף מייד אחר כך כי "מי אשר יפר אחת מן המצוות הקטנות האלה וכן ילמד את בני האדם קטון ייקרא במלכות השמים" ומצד שני, הוא עצמו, ישו, מפר את מצוות התורה בדרכו שלו ומתיר לתלמידיו הרעבים לקטוף שיבולים בשבת ("השבת נעשה בעבור האדם ולא האדם בעבור השבת" - הוא אומר בין השאר). כלומר, אפשר לקיים את המצוות במישור מסויים, ולא לקיים אותן במישור אחר. ובכלל, מה זו כל התורה שבעל פה על רגל אחת, אם לא הרחבה אינסופית של אפשרויות הפרשנות לתורה שבכתב? הרי כתוב במפורש, למשל, "שן תחת שן ועין תחת עין", אבל מפרשים, כידוע, ממון ולא ממש עין ולא ממש שן. והרי כתוב במפורש "לא תיקח נשך ותרבית", ובכל זאת לוקחים על פי היתר עיסקה רבני. וכו' וכו'. מה כל זה אומר? שמותר ונכון להיות גמיש. שֶׁיֵּשׁ כמה קומות לפירוש המצוות. כלומר, חשוב להבין את המצוות במשמעותן הרוחנית, במשמעות העל שלהן. ובמישור הזה - מישור ההבנה - צריך תמיד לקיים אותן, אבל אפשר בהחלט לוותר לפעמים על מימושן הפיזי, הפולחני. כפי שנאמר בתלמוד: "כל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם. וכל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת". משמע, מי שעוסק באופן רוחני ולימודי בדיני קורבנות (חטאת ואשם הם סוגי קורבנות המוזכרים בתורה), כאילו קיים בפועל את מצוות הקרבת הקורבנות הנוראית, שאפשר בהחלט ונכון בהחלט לוותר עליה, לאחר שאלוהים מאס בה מכבר, כפי שלמדנו מדברי ה' בספר ישעיהו, גדול הנביאים ("למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". כלומר, במישור המעשי - אנחנו יכולים להיות גמישים בלי סוף, על פי הרוח היהודית, על פי רוח חז"ל, ולמעשה להימנע מקיום המצווה הפורמאלי והטיקסי (כפי שעכשיו, כשאין בית מקדש, אנחנו פטורים לאושרנו ממילא ממצוות העלאת הקורבנות), אבל במישור הרוחני, במישור המשלי, המצווה יכולה להמשיך להתקיים ולהתפרש בתוכנו. לכן, למשל, מלתי את בני במילים, בלב, ברוח הפסוק "ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד" (ר' הפרק "ברית המילה החדשה", בספר הזה). או ניקח לדוגמא את מצוות בניית הסוכה: הבית הארעי של סוכות מייצג, כמובן, פרט לזכר יציאת מצרים, את האנטי חומריות, את האנטי בורגנות, את האיוורור הרוחני הפנימי. את הניידות הנפשית. זו מהות הסוכה, אחת ממהויותיה, ואת המהות הזו אנחנו חייבים לאמץ, להפנים, וככה לקיים את המצווה בנפשנו. לא להיתקע בבית האבן אלא לצאת אל החוץ. להיות ניידים ולא נייחים. לא לבטוח אֶל בתי האבן העומדים אלא לצאת אל הבתים הארעיים, אל הסוכה, אל הבטחון באלוהים, בחוץ, בסכך, בקירות הבד. לא לבטוח אֶל האבנים של הבית אלא אֶל הענפים הדקים של הסוכה וקירות הבד וריח הירק. איך כתב פעם דוד אבידן:

קְבַרְנִיטִים מִזְדַּקְּנִים עַל הַסִּפּוּנִים
וְסִפּוּנִים בָּלִים עַל הַמַּיִם

וְרַק הַמַּיִם
לְפִי הַשְׁעָרָה נְפוֹצָה
לְעוֹלָם עוֹמְדִים

בִּתְנַאי שֶׁאֵינָם מַיִם עוֹמְדִים
אֶלָּא מַיִם נָעִים

וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים.

וזו בין השאר מהות הסוכה: להיות מים נעים ולא מים עומדים, וכך לא להזדקן לעד, לפחות לא במובן הנפשי. אבל אם לא הקמת סוכה בפועל ממש, ייסלח לך. זה בסדר. חשובה יותר המצווה הרוחנית מאשר המצווה המעשית. ואני חוזר ואומר: כל המצוות נתונות לפירוש רוחני, המבטל את הקומה המעשית שלהן, אם רוצים.

כמובן, מקסים להקים סוכה. ריח הסכך. ריח העלים. מראה ארבעת המינים. הקישוטים. אין מואר וקסום מזה. אבל אם לא יוצא להקים סוכה, לא צריך. די בקיום המצווה בלב, בהבנה. וזה פשר ההבטחה התלמודית ההיא: "לעתיד לבוא מצוות בטלות" משמע, בטלות, אבל לא באמת בטלות. זו כל התורה כולה. וגם לעניין זה עוד נחזור בספר הזה.

החוץ טובל בירק

וַאֲנַחְנוּ נֶחְנָקִים בַּבָּתִים.
אֲבָל אֵין זֶה הַחוּץ הַזֶּה
וְאֵין זֶה הַיֶּרֶק הַזֶּה
שֶׁאֵלָיו אָנוּ מְיַחֲלִים.
אֲבָל זֶהוּ הַחוּץ הַזֶּה
וְזֶהוּ הַיֶּרֶק הַזֶּה.
וְתָמִיד אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים מִנֶּגֶד
וְלֹא מַגִּיעִים.
אֲנַחְנוּ, אֲנִי מִתְכַּוֵּן,
אֲנִי וְאַתָּה, הַחַיִּּים.
לֹא מַגִּיעִים, אֲנִי מִתְכַּוֵּן,
לְמַהוּת הַחוּץ, לְמַהוּת הַיֶּרֶק
הַחוּצִיִּים וְהַיַּרְקִיִּים.

מתוך "הים פלחים שקופים"

עוד שאלות ותשובות
שאלה: אם אלוהים ברא הכול, מי ברא את אלוהים?
תשובה: נתחיל קודם כל מהסוף, מהתשובה עצמה. אחר כך נפרט אותה. ובכן, אף אחד כמובן לא ברא את אלוהים, כי אלוהים הוא לא חומר, וממילא אין לו התחלה, אמצע וסוף. אלוהים הוא רוח ("אין לו דמות הגוף", על פי ניסוחו של הרמב"ם, שטעה אגב לעניות דעתי: יש לאלוהים דמות הגוף, אבל הוא לא גוף והוא איננו עשוי מחומר כלשהו, אלא מרוח, כמו המחשבות שלנו, כמו החלומות שלנו), ולכן אף אחד לא ברא אותו. עצם מושגי הבריאה וההולדה, הלידה והמוות קשורים למושגי החומר והזמן שלנו, וקשה לנו לתפוס בשכלנו האנושי כי לפני הזמן לא היה זמן ולפני החומר לא היה חומר (נכון, זה כמעט בלתי נתפס, ולכן מציע לנו ספר בן סירא עצה טובה, כדי שלא נשבור את הראש: "במופלא ממך אל תחקור").

נשער לעצמנו עולם בלי שמש וירח ובלי אדמה ושמים ובלי אור ובלי חושך (כי גם החושך הוא מושג חומרי). עולם של ריק מוחלט מבחינה חומרית, המלא בכל זאת כולו בתודעה אלוהית (ותודעה היא מושג בלתי חומרי). מתוך התודעה האינסופית הזו נוצר החומר הסופי (כי כל חומר הוא סופי מעצם חומריותו), אבל גם כאן כדאי לזכור, כי "כל החומר אינו אלא רוח", כמו שכתב המשורר מרדכי גלדמן. ואכן, אם נפרק בדמיוננו את העולם החומרי למרכיביו, עד האטומים, שאותם נפרק בתודעתנו שוב ושוב, ניווכח, כדימוי, כי אכן הכול רוח. כלומר, למעשה שום דבר איננו מוצק באמת. הכול רוחני, הכול עשוי מחלקיקים בלתי נתפסים, המצטופפים או מתרווחים זה מזה. משמע, שום דבר לא נולד באמת ולא מת באמת, והכול הוא חלק מאותה מהות אלוהית נצחית, שעליה נאמר כזכור בפיוט העתיק הנפלא "אדון עולם": "והוא היה, והוא הווה והוא יהיה לתפארה". יש מבין? כי אני בעצמי לא לגמרי מבין מה שאני אומר, למרות שאני מתכוון איכשהו לכל מילה.

שאלה: אבל מי זה אלוהים ומה זה אלוהים?
תשובה: אלוהים הוא רוח, אלוהים הוא יוצר הכול, אלוהים הוא ההשגחה הפרטית של כל אחד מאיתנו כל הזמן, אלוהים הוא אלוהי ישראל מהתנ"ך, כי הרי את שמו, מעשיו, מהותו ודרכי התנהלותו בעולם למדנו מן התנ"ך האלוהי. אלוהים הוא מי שברא את העולם, וגם אותנו בצלמו, וכל דבר בטבע טבוע בחותם האלוהי שלו: הפרחים, החיות, השמים, הפירות, הארץ, הים. וכמו שאפשר ללמוד מתוך יצירה על יוצרה, ככה אפשר ללמוד מתוך יצירותיו של אלוהים, על אלוהים: מה הוא רוצה להגיד לנו באמצעות הרקפת המופלאה? מה נועדו הנמלים המקסימות לומר? ומה התיקנים המגעילים (והמשוכללים כיצירה מאין כמותם)? כולם חלק מן העולם הזה. כולם חלק מן היופי והכיעור, הזוהר והגועל של העולם הזה ושל נפשנו ודימויי נפשנו. "גם את העולם נתן בליבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף".

זו גם משמעות המצווה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי איך אפשר לאהוב את אלוהים אם איננו מכירים אותו? אלא שאנחנו כן מכירים אותו באמצעות יצירותיו האלוהיות. לכן, לאהוב את אלוהים, על פי המצווה הראשה, פירושו לאהוב את מעשי אלוהים בעולם. כשאתה אוכל את שזיף סנטרוזה האדום, המשפריץ, הנפלא, ומודה לָאֵל על הטעמים שמציפים את פיך ואת נפשך, אתה אוהב את אלוהים. כשאתה מתרחץ בים כינרת או בים התיכון או בים סוף הנפלא, ומודה לאלוהים על תחושות המים והים רבות העינוגים, אתה אוהב את אלוהים. כשאתה שוכב עם האישה שתחתיך או מעליך והזיון נפלא, ואתה מודה על האושר, אתה אוהב את אלוהים. זו דרכנו לאהוב את אלוהים בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. וזו גם המשמעות העמוקה של הַבְּרָכָה: "ואכלת ושבעת ובֵרכת". לא קודם לברך ואז לאכול, אלא בדיוק להיפך: קודם לאכול ואז לברך על העונג. על הטובה.

שאלה: אבל איך נראה אלוהים? מה דמותו?
ממה הוא עשוי?
תשובה: זהו שאלוהים לא עשוי מחומר כלשהו. לא ייתכן שהוא עשוי מחומר כלשהו, כי החומר מוגבל מטבעו. לא ייתכן שהוא גוף, כי הגוף מוגבל מטבעו (ועצם המילה "גוף" - הקרובה למילה כמו "להגיף", לסגור - מעידה על משמעותה. לא יכול להיות שמשהו סוגר על אלוהים, נכון?). אבל זה לא אומר שאלוהים לא יכול להופיע בצורות שונות ובמראות שונים. כך, למשל, בהקדשת ישעיהו (פרק ו') מופיע אלוהים כמי ש"יושב על כיסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל: שרפים עומדים ממעל לו", ואילו בעלת האוב אומרת לשאול המלך שבא אליה: "אלוהים ראיתי עולים מן הארץ" וכששואל אותה שאול איך נראה אלוהים, היא עונה: "איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא ויקוד אפים ארצה וישתחו". כלומר, במקרה זה הופיע אלוהים לפני בעלת האוב בדמות שמואל הנביא, אחרי מותו.

ויש עוד פגישות עם אלוהים בתנ"ך: אלוהים מתגלה למשה מבעד לסנה הבוער; ואלוהים מתהלך בגן עדן לרוח היום; אבל אף אחד לא ראה ממש את אלוהים (ולא ברור גם מה זה לראות אותו כשהוא איננו חומר. אולי כמו חלום שאיננו עשוי מחומר כלשהו, ובכל זאת, אנחנו רואים בו תמונות מוחשיות מאוד. כי אלוהים עשוי מן החומר שממנו עשויים החלומות והמחשבות והדעת והרגש. כלומר, מרוח, כלומר משום דבר חומרי).

יונה וולך סיפרה פעם שראתה את אלוהים והוא נראה כמו כוכב קולנוע הוליוודי מזדקן עם עיניים ירוקות (יכול להיות שזה היה קרי גרנט?). כלומר, אלוהים יכול להופיע בכל מיני מראות לכל מיני נפשות, ועדיין אין פירוש הדבר שמישהו ראה את אלוהים באמת, כי הרי כתוב במפורש "כי לא יראני האדם וחי". זאת אומרת, אי אפשר לראות את אלוהים ולהישאר חי. אלוהים הוא תדר שאפשר לקלוט אולי רק אחרי המוות, אחרי שאנחנו חוזרים להיות רוח אלוהים ("וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" - קהלת).

שאלה: ומהם תכונותיו ודפוס התנהגותו
של אלוהים בעולם?
על פי התנ"ך (ואין לנו ספר אלוהי מבלעדיו), אלוהים הוא שופט צדק מושלם, "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו". כלומר, כל אחד מקבל מה שמגיע לו בעולם הזה, גם אם אנחנו לא יכולים לרדת לסוף דעתו של אלוהים, וגם אם הדברים מופלאים מכפי הבנתנו ואף סותרים אותה ("יש צדיק אובד בצידקו ויש רשע מאריך ברעתו"). אלוהים הוא "צורי ולא עוולתה בו". כלומר, לא תיתכן טעות מלפני אלוהים. אז מה זה אומר? שאם מישהו נהרג בקרב, למשל, אולי אף מות גיבורים, האם ניתן לומר חס וחלילה ש"הגיע לו למות"? בוודאי שלא. רק אנשים מתועבים ידברו ככה או יחשבו ככה. מה עוד, שעל פי התנ"ך אלוהים עשוי לקחת אליו נפשות מסוימות (כמו חנוך ואליהו), שאולי נהפכו למלאכים בשמיו. מה אנחנו יודעים. כלומר, מה שנראה כעונש עשוי להיות לפעמים מתנה. המת אולי נלקח לאלוהים, והחי, מי כמונו יודע, חי לפעמים כמת. אז מי כאן נענש ומי כאן זכה? וכולנו יודעים, למשל, שיכול אדם להיות עני ומאושר יחסית, ולעומת זאת, מישהו אחר יהיה עשיר ואומלל. אז מי זכה כאן ליותר ומי בדיוק נענש: בוודאי שהעני זכה ליותר, לא? כי מהו העושר לעומת האושר? אבל לך תמדוד בדיוק כמויות אושר וכמויות עושר. כלומר, מושגי הגמול והעונש בעולם מאוד חמקמקים וטעונים הסתכלות מורכבת מאוד. לא כל מי שנראה לנו כנענש, נענש, ולא כל מי שנראה לנו כזוכה, אכן זכה. "כי המשפט לאלוהים".

שאלה: האם התנ"ך נכתב על ידי אלוהים?
תשובה: רק עשרת הדיברות נכתבו ממש באצבע אלוהים. כל שאר התנ"ך נכתב בהשראה אלוהית, ברוח אלוהים. כלומר, אלוהים הכתיב או דיבר, והנביא כתב או דיבר (ומישהו אחר כתב, כמו ברוך בן נריה שכתב בדיו את דברי ירמיהו). אלוהים הביא את דבר אלוהים לנביא והנביא הביא לנו את דבר אלוהים (וזה הקשר בין המילים "נביא" ו"להביא"). אכן, אין ספק שהתנ"ך הוא ספר אלוהי, אבל כתבו אותו הנביאים והסופרים שכתבו מפי הנביאים ושאר אנשי אלוהים, ממשה עד ישעיהו וירמיהו ומיהושע עד עזרא ונחמיה ודניאל.

שאלה: ומה על הסתירות בתנ"ך והדברים שלא מתקבלים על הדעת?
תשובה: אין שום סתירה ואין שום דבר שלא מתקבל על הדעת בתנ"ך. צריך פשוט להבין את הדברים בעומק הנכון, ואז אין שום סתירה. כך, למשל, פירשתי לפני שנים את ההשמטה כביכול שחלה בפסוק א' בפרק י"ג בשמואל א', שם נכתב: "בן שנה שאול במולכו ושתי שנים מלך על ישראל". בן שנה שאול במולכו?! מה זה צריך להיות? ברור לכאורה שנשמטה כאן מילה, כגון המילה "שלושים" (ואז היינו קוראים משפט סביר כמו "בן שלושים שנה שאול במולכו", למשל), אבל מאחר שלא האמנתי שמילה כלשהי נשמטה מן התנ"ך האלוהי, ניסיתי למצוא פשר למשפט החסר הזה כביכול, ובין השאר עיינתי עיין היטב בפרקים הקודמים בשמואל א', ובעיקר בפרק י'. והנה מה אני מוצא? ששאול התנבא מייד לאחר התקדשותו עם שמואל עם חבורת נביאים, והתקיימה בו נבואת שמואל: "והתנבאת עימם ונהפכת לאיש אחר". והנה, פתרנו את קושיית "בן שנה שאול במולכו". כלומר, בן שנה מיום שנולד מחדש, מיום שהפך לאיש אחר! לא מקסים? (הפירוש המורחב לכל הסיפור הזה ופירושים אחרים מופיעים כאן בהמשך, בפרק על פירושים חדשים לתנ"ך).

שאלה: ומשיח כבר בא?
תשובה: מובן שלא. לפחות לא משיח שהצליח לגאול את העולם, על פי ייעוד המשיח. כי על פי ישעיהו י"א ההוכחה היחידה לבוא המשיח היא שהעולם נגאל ועבר למצב גן עדני: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה... ושפט בצדק דלים... והיכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ושיעשע יונק על חור פתן... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כלומר, קודם המשיח בא, פועל פעולת צדק בעולם ("ושפט בצדק דלים"), ואז, ורק אז, הופך העולם לגן עדן: "וגר זאב עם כבש" וכו'. והרי העולם הזה, נכון לעכשיו, מלא צרות גיהינומיות, וזו ההוכחה המוחלטת ששום גואל לא בא, כי אם יש גואל, אז יש גאולה שלמה ומוחלטת. בלי זה גם אין משמעות למושג "גואל", או "משיח". לכן, נכון לומר בינתיים שמשיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.

שאלה: ומה על הרוע בעולם?
למה אלוהים לא יכול היה לברוא עולם מאושר יותר? למה אלוהים מאפשר רע?
תשובה: אין על כך תשובה מוחלטת ומשכנעת (כי מה נגיד מול הרוע?), אבל אפשר בכל זאת לנסות לתת תשובה חלקית: העולם שלנו הוא אמנם עולם שיש בו טוב ורע ובחירה בין טוב ורע (ואלוהים עצמו מעיד על עצמו שהוא גם "בורא רע": "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה", אבל העולם הזה הוא כנראה בכל זאת המעניין בעולמות האפשריים, וכך מלכתחילה ובמתכוון ברא אותו אלוהים. למאמיני אלוהים ברור, כמובן, שאילו אלוהים היה רוצה, הוא היה בורא עולם מושלם, עולם עדני לחלוטין, כמו גן עדן. עולם מלאכים. כל ייחודו של העולם הזה שלנו שאותו ברא אלוהים כפי שברא, כי כך עלתה מלפניו, הוא שמדובר בעולם לא מושלם, עולם טעון תיקון (המוטל בעיקרו על האדם), עולם שיש בו זכות בחירה חופשית לאדם בין הטוב לרע. זהו כל משחק החיים, כל משחק המציאות, ואין טעם לרצות להחליפו בעולם מלאכי ועדני, שבו הכול טוב והכול רק יכול להיות טוב. כי זהו עולם אחר לגמרי. המלאכים, למשל, בוודאי לא חוטאים אף פעם, אבל מה מעניין בזה? הם מתוכנתים לטוב בלבד. אנחנו לעומת זאת, נבראנו לטוב ולרע. ככה ברא אותנו אלוהים בכוונה תחילה. כדי שהמשחק יהיה פתוח, ולא מכור מראש כמו משחק המלאכים. וכל העניין בחיים הוא שהטוב הצפוּן הוא אינסופי וכך גם הרוע וסכנות החיים, בעודנו חיים. זהו משחק החיים. תיאטרון האמת של החיים. בין טוב לרע. בין הכי טוב להכי רע. בין גן עדן לגיהנום (לא בעולם הבא, כי אם בעולם הזה! אין בתנ"ך גיהנום וגן עדן לאחר המוות). לכן, זה לפחות מעניין מאוד. את תיאטרון האמת הזה לא יכול להחליף עולם אחר, שכולו טוב. זה יהיה תיאטרון אחר והצגה אחרת לגמרי. ובסופו של דבר, הרי גם העולם הזה שלנו מיועד להגיע לנקודת אושר גדולה, בקצה הזמן, באחרית הימים (שאולי אנחנו על סיפה), וזאת על פי נבואות התנ"ך. כי הרי בסופו של התהליך יקומו מתים לתחיה (כמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, וכמו בנבואה בספר דניאל - "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" - כלומר, לא כל המתים, תודה לאל), ויירפאו המומים: "אז ידלג כאייל פיסח".

וכל העולם כולו ייהפך לגן עדן: "בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב", ובמקום אחר: "אז יימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה". זהו מצב העתיד המובטח. כל מה שאנחנו צריכים בינתיים זה לחכות, כי גם אם יתמהמה בוא יבוא.

שאלה: ואגב, מה פשר השמות "אלוהים" ו"אל"?
תשובה: בעברית האלוהית שלנו אין דמיון מקרי בין מילים. לכן כדאי לשים לב לקשר בין המילה "אֵל" למילה "אֶל" ובין המילה "אלוהים" למילה "אליהם". אלוהים הוא מה שאנחנו נכספים אליהם (או אליו, כי הרי יש כאן לשון רבים בלשון יחיד, ואלוהים הוא רבים באחד). אלוהים הוא מה שאליהם אנחנו שואפים כל הימים, ממש כפי ש"אֵל" (GOD) הוא גם "אֶל" (TO). נפשנו היא תמיד אל משהו, כלפי משהו, כלפי טמיר כלשהו. אל האל הזה, אל האלוהים האלה, אליהם נפשנו. לכן שמו אלוהים.

הרקפת שצייר אלוהים

בתשובה לשאלת המוסף הספרותי של "הארץ"
בעניין "יצירת האמנות היפה ביותר שאתה מכיר"
האמת היא שאין לי יחס ממש פעיל או מרותק לציור, למרות שאני רואה את עצמי כאדם בעל התעניינות מוחלטת ביופי. אני עצמי מצייר ברמה של ילד לא מוכשר בן ארבע, וגם זה אומר משהו על מידת הסבלנות הפנימית שיש לי כלפי חוכמת ידיים בכלל. ובכל זאת, אני רואה את עצמי כמבין בציור, ויש לי הבדלות מדוקדקות משלי בין טוב לרע בתחום זה.

ואגב, אם היו שואלים אותי מהו תפקיד הציור בעידן הצילום, הייתי אומר: לצייר את מה שאי אפשר לצלם. את החלומות, למשל. את הזיות הסמים, למשל, את דמויות התנ"ך ודמויות בלתי מצולמות אחרות מתולדות הרוח.

חבל באמת ששום צייר דיוקנאות עתיק לא צייר, למשל, בפשטות ריאליסטית את נביאי התנ"ך, האנשים שהכי מרתקים אותי במובן הרוחני. לציורים כאלה הייתי בוודאי מרותק לעד, כי האמת של דיוקנאות הנביאים מעניינת אותי הרבה יותר ממראיהם המדומיינים. מעניין אותי עד קצה הנפש איך הם באמת ניראו, למרות שאני מוצא עניין גדול גם באינטרפרטציה הגופנית שהציעו ציירים בכל הדורות לדמויות התנ"ך. למשל, ההבדל הגופני בין ישעיהו לירמיהו בציורי מיכלאנג'לו הנפלאים בתקרת הקאפלה הסיסטינית: ישעיהו נראה כמו אציל איטלקי צעיר, מעודן, מעט נשי, יחף, ואילו ירמיהו נראה מין איכר פילוסוף טולסטויאני וכבד מגפיים. אולי מפני שנבואות ישעיהו מאושרות יותר. אבל שניהם נראים רוחניים לגמרי, כמו גם כל שאר הנביאים שצייר מיכלאנג'לו. אין ציורים שמרגשים אותי יותר.

אבל לא אצא ידי חובת המישאל על "יצירת האמנות הכי יפה", אם לא אנקוב בסופו של דבר בשם הצייר האחד המקסים אותי יותר מכול באמת. ואני אולי אשָׁמַע לכם כמתחכם בתשובתי, אבל אני לא: כי הצייר הפסל הגדול ביותר הוא, כמובן, אלוהים, והציור פיסול הגדול ביותר הוא הטבע, כי מי ישווה ומי ידמה לים, לשמים, לכוכבים, לנמרים, ללווייתן, לכלנית. ומי יכול יותר מהם לחולל בנו היקסמות אמנותית עצומה, מופלאה, תענוגית, מתרגשת, ששום ציור שעשה אדם או פסל שעשה אדם אינם יכולים לחולל. שמתם לב, אגב, שבכל אוטובוס ממוצע ובכל בניין דירות רגיל יש לא מעט נשים מקסימות הרבה יותר מהמונה ליזה, למשל (ציור משעמם למדי בעיני. מה מעניין כל כך בפניה של האשה השמנמנה הזאת?). גבריאל פרייל (אחד מרבים בעניין זה) כותב באחד משיריו: "אהיה כצייר הגדול, הטבע". אבל לא הטבע הוא הצייר, אלוהים הוא הצייר, כי ההוכחה המוחלטת בעיני לקיום אלוהים היא השכלול האמנותי, הסימטרי, ההנדסי המהמם של הטבע. הרי אף אחד מאיתנו לא יאמין למראה רקפת מצויירת על בד, שהיא לא צויירה על ידי מישהו. אז איך אפשר לראות את הרקפת הנפלאה, הרקפת עצמה, ולחשוב ש"אף אחד לא עשה את זה"?! הרי זה מגוחך בלי גבול לא להאמין באלוהים.

ומכל מקום, זו בעיני המשמעות האמיתית של הציווי התנ"כי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". פירושו הרוחני של ציווי זה: אל תעבוד לרגע מבחינה רוחנית את הציורים והפסלים שעשו בני אדם (כולל מחשבים ומכוניות למיניהן), ובה בעת, תאטום את עצמך לציורים ולפסלים המופלאים שעשה אלוהים ("לוייתן זה יצרת לשחק בו"). אין חטא רוחני כבד מזה. אין עיוורון חשוך יותר.

* הערות המחבר ומראי המקום הושמטו בגירסא אינטרנטית זו .

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

מי צייר את הרקפת? - מנחם בן
Who Painted the Cyclamen - Menachem Ben

ספרים מקור  ספרים תרגום  שירה  עיון חברה ובקורת  מדעי אדם וטבע  
ספרות לא בדיונית  ספרים ילדים נוער  מדריכים ומסעות  מודעות ורוחניות   ישראל וא"י   
ניהול שיווק וכלכלה  מחוץ לרצף  אומנות ועיצוב  כתבי עת  פנאי ואוכל