|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » פנאי ואוכל  » ספרים חדשים במאי 2008       חזור

אוכל, קדימה אוכל - ספר האוכל של ישראל
מאת: אורן נהרי, שלמה פפירבלט

ההוצאה:

אריה ניר

אז מה היה לנו? היה לנו סנדוויץ' לבית-ספר עם שוקולד למריחה, חצילים בטעם כבד, לוף ופלחי, וחומוסצ'יפסלט, תשים לי בפיתה, ואחד נס עם חלב ושתיים סוכר. ממחר - סוכרזית.

היה לנו מוקפץ, מוקרם, ועל האש. פלאפל, וחמין וסושי, וצוף וטמפו ומצופה. והיה לנו במבה - מפוזרת על כל הספסל האחורי, ופיצוחים - על כל השטיח בסלון, כאילו שאנחנו גרים בבלומפילד, והיה לנו צנע עם אבקת ביצים ושוק שחור, וארוחות שחיתות של טוסט צה"לי עם גבנ"צ על תנור הנפט ו... קדימה אוכל!

אוכל, קדימה אוכל, הביוגרפיה הקולינארית שלנו מקום המדינה (וקצת לפני) ועד עצם ימינו אלה: מ"אסור לשתות מים אחרי אבטיח", ו"יש ילדים רעבים בהודו..." ועד "הכול בסדר? טעים לכם?" המאכלים, המשקאות, ממטעמי המטבח של סבתא ואימא, דרך המסעדות המיתולוגיות ועד בתי-הקפה העכשוויים.

אוכל, קדימה אוכל - ספר האוכל של ישראל
שתפו אותי

מארוחות הבוקר בקיבוצים, ועד פינוקי המלונות והצימרים, מתחרות מלכת המטבח ועד נפלאות השפים... ספר שובה עין ולב, מלווה בתמונות, כרזות ופרסומות תקופתיות, מעורר זיכרונות, טעמים, ריחות וניחוחות - ספר האוכל של ישראל.

אורן נהרי, עורך חדשות החוץ בערוץ 1, מגיש השעה הבין-לאומית ברשת ב', מחבר רבי המכר האטלס ההיסטורי של העולם, האטלס האנציקלופדי של העולם, ישראל - 60 שנים וטיולים. עורך סדרת ספרי המתח "עקבות" בהוצאת כתר. יליד חיפה, גר בירושלים, אב לטל ולעידו, גדל על המסעדות המזרחיות בתחנות הדלק של שנות השישים, מחפש את החומוס המושלם ומתחיל כל מתכון ב"קח שתי כפות שקדי מרק..."

שלמה פפירבלט, עיתונאי ותיק, מבקר יינות ובעל טור בנושאי גורמה, אספן בלתי נלאה של סיפורי אוכל ומשקה ואנקדוטות היסטוריות הקשורות בהם, ומחבר ספרי מסעות. יליד תל-אביב, גר בתל-אביב, אב לליאור ולעדי. הוא בן בית ביקבים השונים אשר בארץ, במסעדות השפים ובמטבחים. ספריו הקודמים עסקו בעולם המשקאות האלכוהוליים: עולם היין, הספר החריף, עולם הבירה.

הקדמה | היסטוריה קולינארית ישראלית תוססת ולועסת
ההיסטוריה הגדולה מותירה בזיכרון קולות רמים: תרועות ניצחון או בכי של מפלה, רעמי תותחים, הדי נאומים חוצבי להבות שסחפו המונים ושאגות דברי בלע שהחרידו עמים. בזיכרון הוויזואלי נותרים חרוטים דיוקנאות עטורי הוד של מנהיגים דגולים ואישי מעלה, או פרצופיהם השנואים של עריצים ופושעים. לעומת זאת, ההיסטוריה הקטנה משאירה על קו הרצף של הזמן סימנים קטנים. בין השאר, סימני דרך של טעמים, ניחוחות, צבעים, מרקמים, שדי ברמז הדק ביותר מהם, שמתגנב ועולה לפתע - ומיד אנחנו מוצפים בגלי הנוסטלגיה שהופכת זיכרון כללי-ציבורי לגעגוע פרטי.

כמעט לכל אחת ואחד מאיתנו יש בנק זיכרונות קולינארי פרטי: טעם מרק העוף של סבתא, חריפות החריימה של הדודה, מרקם עוגת הדבש מהקיוסק השכונתי, ניחוח הפלאפל המסתער אפילו כשעוברים במכונית סגורה ברחוב שבו הייתה הפלאפלייה המועדפת על החבר'ה, האדום הלוהט של התפוח המצופה סוכר, המציף את העיניים בחלומות בהקיץ על חוף הים בקיץ, ההרגשה המוזרה של המפגש הראשון עם סושי... כל אלה הם מפתחות לאוצר חוויות מיוחד שאנחנו נושאים עמנו תמיד. לכל דור ודור טעמים שערבו לחכו, ניחוחות שדגדגו באפו, ונדמה שאבדו עם השנים. החיים נראים לפעמים כמו מסע אחר הביס האבוד מעוגת השבת של אימא, שטעמיה דיברו אישית ומקרוב עם כל בלוטת טעם.

הצעירים של היום שומעים מהצעירים של פעם על חוויות ארוחת השחיתות שלהם, והם בתורם יספרו לצעירים של מחר. השפים החדשים מרימים גבה למראה מתכוני הטבחים של העבר, והם בתורם יעוררו, אולי, גיחוך אצל השפים של העתיד. מדפי הסופר המטופחים מביטים בהשתוממות אל הבלגן הנורא ששרר במכולת של פעם. הבקבוק האיכותי של יקב הבוטיק מתפלץ אל מול יין הפטישים.

אנשים שונים מוותיקי הארץ, אלה שעלו אליה מארבע קצוות תבל ואלה שנולדו בה, נושאים די.אן.איי קולינארי שונה, ובכל זאת - דומה. הוא מורכב מריחות התבשילים של אימא או של סבתא ומארצות המוצא השונות. הוא נטבע בחותם תקופה. הוא מושפע מטעמי האוכל של הטיולים והקומזיצים בתנועות הנוער, מהסנדוויץ' שלקחנו לבית הספר, משקית השוקו בקיוסק בהפסקה הגדולה, מהמטבח הצבאי וממנות הקרב המרובעות, מהמזנון השכונתי, המנזה באוניברסיטה. בני ובנות הדור שנולדו וגדלו בעידן חנויות המכולת זוכרים בערגה את המראות הנהדרים שהתגלו לעיניהם במכולת השכונתית, כשהזדקפו על קצות הבהונות כדי להגיע אל צנצנות הזכוכית הגדולות, שהכילו כמה מבין פלאי עולם בתחום הממתקים: סוכריות מחליפות צבעים, בננות מסוכר מוקשה מצופות שוקולד, או מרמלדה רבת שכבות. געגועיהם אינם תמיד מובנים לצעירים יותר בקרבנו, שנושאים את חוויית המסעות בין השורות הארוכות של מדפי המרכולים, שחוו את מלחמות המותגים שהחלו להשתולל בכל עוז עם צמיחת כוח הקנייה הצרכני ועליית תקציבי הפרסום.

פרסום מוצרי מזון, גם הוא חלק מאוצר הזיכרונות הקולינארי. התמונות, הציורים, הכיתובים, שירי הסיסמאות שביקשו לשווק מזון ומשקה והיו לחלק מן הפולקלור שלנו. גם כלי הבית והמטבח ששירתו אותנו בנאמנות אין קץ, כלי כלי ותקופתו, מהסיפון אל הסיפולקס, מסיר הפונדו אל הפויקה, וכמובן חינוך קולינארי שהסתמן באסורים ומותרים כמו, אסור לשתות מים אחרי אבטיח, אסור לאכול בעמידה, יש ילדים רעבים בהודו... הם חלק חשוב בגנזך התרבותי הזה.

המחברים, אורן נהרי ושלמה פפירבלט, עיתונאים ותיקים ומחברי ספרים מנוסים בנושאים שונים, הלכו לתור את זמן הארץ לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה הישראלית המתחדשת, מאז קום המדינה ועד הלום. הם חזרו מן הגורן ומן היקב, מהמטבח ומהמחסן, מהעיר ומהקיבוץ, מהשקם הצבאי ומבית הקפה האופנתי, מהשוק ומחנות המכולת, ממזנון הפועלים וממסעדת הגורמה, והביאו איתם מלוא הטנא זיכרונות של טעם ושל ריח. השפע הרב חייב כמובן מלאכת סינון קפדנית. כמו המיון שערכו האמהות של פעם בערימת האורז על שולחן המטבח, בררנו מה ייכנס ומה לא. השורה ארוכה והיריעה קצרה.

תקופות מסוימות בהיסטוריה המקומית דרשו בצדק, וקיבלו לכן, תשומת לב רבה יותר כיוון שהשפיעו ועיצבו את סגנון החיים הישראלי וכוננו את מאגר הזיכרונות הקולינארי. כמו למשל תקופת הצנע בראשית שנות המדינה ומשטר הקיצוב שהנהיג דב יוסף, שהשפיעו מעל ומעבר לעצם התקופה שבה התקיימו. המחסור הגדול במצרכי מזון והקיצוב הדרקוני לעתים, הביאו גם לפריחת דמיונן היוצר של עקרות הבית, שהיו באותם ימים האחראיות הבלעדיות להאכלת המשפחה, שהמציאו מתכונים בלתי אפשריים, שלא היו נולדים בתנאי רווחה. מסעדות הפועלים של פעם ובתי הקפה האופנתיים בסגנון הווינאי של השנים ההן, התחלפו עם הזמן ושינו פנים לחלוטין. המהפכה של השפים הצעירים בשנות השמונים של המאה שעברה הביאה את בשורת הגורמה לארץ הקודש, ואת שאר העבודה עשו רשתות מותגי המזון המהיר ורשתות בתי הקפה שצצו בכל מקום והתרבו עד מאוד, לצד ובתוך הקניונים ששינו חלק ניכר מאורחות החיים של המשפחה הישראלית.

כל אלה, ועוד הרבה יותר הם האוצר הבלתי נדלה של הספר הזה, שמשקף 60 שנות אוכל במדינת ישראל, וגם קצת קודם לכן. מהגזוז והצוף בקיוסק ועד יקבי הבוטיק, מהגלידה במונטנה וגלידת תל חנן עד אחרונת הגלידריות העכשוויות, האוכל הצבאי, ארוחת הבוקר הישראלית המיתולוגית לסוגיה, והחברים מתבקשים אל חדר האוכל - וקדימה אוכל! כל המושגים, המקומות והביטויים הקולינאריים שהם מאבני היסוד בבית הלאומי שהוקם כאן להכיל את חיינו.

שלמה פפירבלט ואורן נהרי הרכיבו פסיפס גדול וצבעוני של סיפורי אוכל ומשקה ישראליים וכל מה שקשור בהם, קולינארית, פוליטית, חברתית, ספרותית ונוסטלגית. פסיפס מגוון מאוד הנמתח על פני שישה עשורים של עצמאות ישראלית תוססת ולועסת.

אַ מחייה
קריאת ההנאה והסיפוק, אחרי ארוחה דשנה, למשל. המקור ביידיש, אלא מה? למשל - הטשאָלנט הזה - אַ מחייה.

אבו חסן
שנותיו הארוכות והבריאות של עלי קראוואן יכולות אולי להעיד משהו נוסף על סגולותיו של החומוס. באוקטובר 2007, בגיל 82, נפטר עלי, שנודע יותר כאבו חסן, והיה אימפריה של חומוס ביפו. הסניף הראשון, ולדעת מבינים עדיין הטוב ביותר, נוסד ברחוב הדולפין, שבסמוך לו קמו במשך הזמן סניפים נוספים. לא ידוע איך אומרים בחומוסית "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן" - מילות הקסם המסבירות הצלחה של מסעדה בניו-יורק, אבל חלק מההצלחה של אבו חסן היה מגוון הסלבריטאים של גלי צה"ל, המילואימניקים הוותיקים והטאלנטים בהתהוות, שבאו ועדיין באים להחזיק צלחת פלסטיק בציפייה לחומוס או למסבחה.

אבו כריסטו
בכל פעם שאנחנו מגיעים לעכו אנחנו מתפלאים מחדש, ובעצב, איך ייתכן שהעיר הקסומה הזאת אינה אתר עלייה לרגל של תיירים ו/או של ישראלים? אבל הנהירה המתגברת לפסטיבל התיאטרון שמתקיים מדי סוכות מעוררת תקווה. הרבה שנים לפני שמסעדות הדגים העכשוויות התפשטו ברחבי המדינה, אבו כריסטו כבר הייתה כאן, וכבר הייתה שם דבר. היא קמה עם המדינה, ב-1948, ומאז מנהלת אותה אותה המשפחה - קחו נשימה עמוקה - משפחת טריאנפלידס היוונית. נוף מפרץ חיפה המדהים הוא כמובן חלק מהדיל.

אבו שוכרי
כפי שידוע לכל חובבי החומוס, אבו שוכּרי המקורי יש לא אחד אלא שניים. או בעצם אף לא אחד: אבו שוכּרי המקורי האמיתי עזב את אבו גוש ב-1994 למזרח ירושלים, שם הוא עוסק - לא תאמינו - בהכנת חומוס נפלא, והשאלה הגדולה היא את מי משח (בשמן זית כמובן) ליורשו בשושלת החומוס המפוארת? ומכאן העסק מסתבך: כמו שאנחנו יודעים עוד מימי קין והבל ויוסף ואחיו, משפחות הן דבר לא פשוט. השניים שהתחרו עד לפני חודשים ספורים, משני עבריו של רחוב צר במיוחד במרכז הכפר אבו גוש, על התואר "אבו שוכּרי המקורי", ומכאן על התואר "מלך החומוס", הם סמיר עבד א-רחמן וסובחי עבד א-רחמן, בני דודים, שכל אחד נשוי לאחותו של השני, ונוסף על כך, בנו של סובחי נשוי לבת של סמיר. בינתיים, לאחר שריפה מסתורית שפרצה במסעדתו, עבר אחד מהם לרחוב אחר בכפר. מבולבלים? גם אנחנו, וגם הם. איך מתחרים ככה? התשובה: בלהט. אל תאמינו לסולחה של ז'ק כהן בפרסומת, והתחרות לא מתחילה ולא נגמרת בילדים שמסתובבים שם ברחוב ומזמינים אותך בכל דרך אפשרית לטבול פיתה דווקא בחומוס של זה ולא האחר.

בסופו של דבר על מה אנו מדברים? על בחירת גרגרים טובים, השריה, בישול במשך לילה (12 שעות בדיוק!), טחינת הגרגירים, הוספת טחינה, לימון, פטרוזיליה, תבלינים, פיתות ליד וצלחות פלסטיק כתומות שאפילו בקיבוצים כבר אין. אז איזה חומוס טוב יותר? עד כאן. תבחרו אתם, בכל מקרה לא תצטערו.

אה, ועוד הערה למיטיבי לכת: ברחוב המקביל למעלה מימין, ימכור לכם אבו דאוד את המעמולים ושאר מיני תרגימא משובחים, שיחד עם הקפה השחור או התה עם הנענע ישלימו ארוחה על הכיף-כיפאק.

אבולעפיה
פרק מפואר ומתמשך עד עצם היום הזה בהיסטוריה היפואית. כבר ב-1879 החלה לפעול מאפיית אבולעפיה, ומאז ועד היום משתרכים התורים לפני תנור הלבנים הגדול שממנו בוקעות הפיתות החמות בכל וריאציה אפשרית - מהרגילה, דרך המתובלת בזעתר ועד הפיתה עם הביצה, ולא נשכח את הסמבוסק והבייגלה-שומשום. את הדיליז'נסים והחמורים של אז החליפו המכוניות החונות עם שני גלגלים על המדרכה או סתם בחניה כפולה, כשהנהגים שולחים מבטים חטופים לראות אם מופיע בשטח פקח, או, סביר יותר, נהג עצבני. חמישים עובדים - חלקם בני המשפחה. מותג מפורסם במדינה כולה - אבל רק סניף אחד. עניין של מסורת.

אבוקדו
נדמה שהוא תמיד היה כאן, וכשהוא נגמר, אין דבר, מחר נקנה חדש. אבל הפרי הירוק הנפוץ כל-כך בתפריט הישראלי ואשר מייצג בנאמנות את ישראל במרכולים ובשווקים באירופה - האבוקדו - היה אורח זר ומוזר במטבח שלנו עוד בתחילת שנות השישים של המאה העשרים. מודעות שפורסמו בעיתונים היומיים הזמינו את עקרות הבית לגזור את התלוש, למלא את הפרטים ולשלוח אל הכתובת המופיעה למטה. כעבור ימים מספר הגיעה בדואר ישראל קופסת קרטון מלבנית - ובתוכה, פלא פלאים, פרי ירוק וקשה בצורת ביצת יען. ההוראות המצורפות הורו לנמען להניח את הפרי בקערת הפרי הביתית, להמתין עד שיהיה רך למגע, ואז אפשר להכינו למאכל. למשל, למעוך ולערבב עם ביצה קשה ומרוסקת ובצל קצוץ.

מאז חלפו שנים, ההיכרות הראשונה הזאת עם האבוקדו הפכה ליחסים קרובים ונמשכים, והוא מופיע על השולחן הישראלי בצורות רבות, כמרכיב בסלטים, כבסיס למרק, כמשתתף עיקרי בגואקמולי (המקסיקני במקורו), ובממרחים שונים.

אבטיח וגבינה בולגרית
גם אם לאבטיח כבר אין גרעינים שחורים, ואין דבר כזה "גבינה בולגרית", כי יש עשרות סוגים ובעיקר מותגים של הגבינה המלוחה הזאת, המרכיבים הבסיסיים לא השתנו: אבטיח וגבינה בולגרית. אז איך הפך האבטיח עם הגבינה המלוחה ממאכל בַּלקון למרכיב הכרחי בתפריט של המסעדות הנחשבות לאורך החוף, שיש לאכול אותו תוך כדי התבוננות חולמנית בגלי הים התיכון? בעצם מה זה משנה? בין אם רכשנו אבטיח משלנו אחרי שטפחנו על כרסו והקשבנו כיאות לקול העולה מתוך האבטיח, או שמשכנו בזנבנבו בצורה הנכונה, ובין אם הגישו לנו במסעדה מסוגננת פלח משולש שווה צלעות פרוס בצורה דקורטיבית - אם האדום - אדום, צונן ומתוק וכל ביס עסיסי מלווה בקוביית גבינה בולגרית, הרי זה משובח. המחיר מופקע או שמא מופקר? והשקיעה? וריח המליחות ורסיסי הים? לא שווים את זה לדעתכם?

אבטיח "על הסכין"
מנהג הנהוג מימים ימימה כדי להניח את דעתו של הקונה החששן, הניצב בסככת האבטיחים בצד הדרך או ליד הדוכן בשוק, לפניו אבטיח סגור בקליפתו, והוא אינו יודע את נפשו: האם אדום ומתוק הוא, או חיוור וחסר טעם? החיתוך הזריז והעמוק המאפשר שליפה של משולש דוגמית של הפרי לטעימה - "על הסכין" - הוא טקס של הצהרת אמון, הוא תעודת ביטוח, הוא חוזה חתום בדם האבטיח בין המוכר ללקוח.

אבקת ביצים
לא תאמינו, היא עדיין קיימת ומופיעה במתכונים. אבל במקומותינו, לנצח תיזכר אבקת הביצים - ואין כאן שום תחכום, כשמה כן היא - בשל תקופת הצנע והקיצוב במזון. מכל המצרכים בקיצוב, והיו רבים כאלה, דווקא חלב וביצים היו נדירים עד כדי כך שהם יובאו מחו"ל, ובצורת אבקה. בתקופה שבה מוכרים בכל סופר ביצים בשלושה גדלים, ביצים לבנות, ביצים חומות, ביצים אורגניות, ביצי משק, וביצי שלו למהדרין - אבקת ביצים, זה בהחלט נשמע כמו בדיחה.

אבקת חלב
כמו אבקת הביצים, גם היא לא נגוזה עם שנות החמישים. היא לא הפכה אולי לסמל של תקופת הצנע כמוה, אבל בכל זאת - גם היא יובאה מחו"ל, וחולקה למי שלא היו לו קשרים ומהלכים במגזר החקלאי. בתוספת מים וערבוב הייתה האבקה לחיקוי חלב קלוש ומאכזב.

אבקת מרק עוף
ייתכן שאנו לא מעורים מספיק בנעשה בעולם הגדול, אבל מתגנב ללבנו החשד שלא בכל מעצמה קולינארית - וישראל כיום ודאי רואה עצמה ככזו - מתחיל כל מתכון שני ב"1 כף אבקת מרק עוף" (לעתים, במתכונים הנועזים, שתי כפות). מצד שני, אנו הרי העם שהעניק לעולם את מרק העוף כתרופה לכל מחלה, מזור לכל צרה, אז על מה אנו מלינים? אולי התכונות המעולות של מרק עוף אמיתי רק מזוקקות כשהוא הופך לאבקה צהבהבה?

אבקת קסטרד
מי שמכין קינוחים מעודנים יודע מהו קרם אנגלי, ומכיר את דרכי הכנתו על בסיס חלב רותח וקציפת חלמונים וסוכר. זהו קרם המשתתף בשורה ארוכה של קינוחים, מאפים, גלידות ורטבים למנות מתוקות. בשנות החמישים של המאה שעברה, נמכרה בארץ אבקה, בשם הבריטי "אבקת קסטרד", אשר סייעה לעקרות הבית שלא היו להן ביצים טריות לבזבז על קרמים וגם לא מספיק חלב מעבר לצריכה היומית השוטפת, להכין את הרוטב האנגלי. כל מה שהיה צריך לעשות הוא להוסיך לאבקה מים ולערבב נמרצות. הטעם? זאת כבר שאלה אחרת.

אגוזי
חטיף מפורסם וחבר כבוד ותיק במיתולוגיית הממתקים המקומית - מבית מדרשו של בית החרושת עלית (כיום שטראוס). עשוי בין השאר משוקולד ואגוזים שלמים, בעל מרקם דחוס, היה האגוזי בעטיפתו הצהובה וכתובת שמו הבולטת באדום לאחד מעמודי התווך של השק"ם הצה"לי מדור לדור. בשנות השמונים הוא זכה לפופולריות חדשה בזכות קמפיין "אגוזי אגדה", אשר סרטון הפרסומת שלו, שיצרו וימר-יעקובסון-טמיר, זכור לטוב בזכות הפקת הענק שהביאה למסך הגדול והקטן את שלגייה ושבעת הגמדים, החתול במגפיים, כיפה אדומה ועוד אגדות. קיימת בשוק גם גרסה ממוזערת של החטיף המקורי: מיני-אגוזי.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

אוכל, קדימה אוכל - ספר האוכל של ישראל - אורן נהרי, שלמה פפירבלט


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, החיים בלונה פארק, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, וידוא הריגה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, מכאן יד', כתב עת לספרות, מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים