Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2009  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2009       חזור

תחנה סופית ערד
מאת: אדיבה גפן

ההוצאה:

זמורה ביתן

גופתה של סמדר היפה נמצאה מוטלת במכונית, על פסי הרכבת בואכה קריית גת. דקלה, שסמדר היתה לה כאחות, מסרבת לקבל את קביעתה של המשטרה כי מדובר בהתאבדות.

מוכת יגון אך נחושה והחלטית, פותחת דקלה בחקירה משל עצמה ונתקלת בדמויות מעברה של סמדר, כולן רומזות על סודות אפלים ומעוררות שאלות ותהיות: מי הוא "החנוק" שביקרה סמדר בכלא באר שבע, מדוע ממהר סנ"צ שביט לסגור את תיק החקירה, והאם הגביר של ערד הוא פילנתרופ נדיב או מאפיונר מסוכן?

דקלה שושקוביץ, גיבורת רומן המתח החדש של אדיבה גפן, היא צעירה שנונה ובעלת חושים חדים. בעזרתם של קופר, לוחם אמיץ ורב מעללים, וסמי ג', חוקרת פרטית עם לב רחב, היא משחזרת את דרכה האחרונה של סמדר, מצליחה לפתור את התעלומה שהביאה עליה את מותה ובדרך זוכה גם באהבה גדולה, מפתיעה.

תחנה סופית ערד
שתפו אותי

אדיבה גפן מחברת ספרי מתח סוחפים, מרתקים ומלאי הומור ורגש, שיצרו לה קהל גדול של קוראים נאמנים. בין ספריה: "פיקדילי דרום", "רצח בקריאה ראשונה" ו"עוקף שיקגו". כמו כן פירסמה את הטרילוגיה בנושא המשפחה בישראל: "היום שבו מתה האהבה" (נכתב בשיתוף עם אילת רדין), "אהבה בסיבוב שני", "טרזן, ג'יין ומדיח הכלים"
ואבק יהלומים.

תחנה סופית ערד מאת אדיבה גפן בהוצאת זמורה ביתן,
עורכת: עלמה כהן ורדי, 301 עמודים.

תחנה סופית - ערד, אדיבה גפן | פרק ראשון
מֶדי התקשרה אלי בשבת בבוקר, בשעה שש וחמישים, ואני לא עניתי.
ואיך חשבת שאענה, אחות שלי? תמיד צחקת על הקנאות שבה אני שומרת על שגרת השבת, היום היחיד שבו אני מרשה לעצמי מצב גוֹרמה של רביצה חסרת תכלית במיטה. הרי את יודעת - אני שוקעת בהרהורים על מצבי הלא־כל־כך משהו (כמעט בת עשרים ושש ועדיין בלי אהבת אמת), מחליטה לפצוח כבר ביום ראשון במקצה שיפורים (להיפטר מגרשון, הטוסטוס הדפוק, ששוב נתקע לי באמצע בוגרשוב, למצוא אהבת אמת) ועורכת רשימת מטלות מפורטת לטווח הקרוב (ללכת לביטוח לאומי, לקנות נורות, להחליף ספה, להסתפר, לסיים את התואר במשפטים, להודיע לטי־ג'יי שהכול נגמר בינינו, למצוא אהבת אמת) וגם לטווח הארוך (למצוא אהבה, למצוא אהבה).

אבל צלצול הטלפון שלך פרץ פנימה לפני שהספקתי לערוך את רשימות השבת שלי, והניס את השלווה. אספתי את הנייד מהשטיח. על הצג - מספר הטלפון שלך.

אלוהים, מֶדי, שבת, שש וחמישים בבוקר! הגזמת, אחות שלי. היית צריכה לדעת שאין, פשוט אין מצב שאני עונה לך. לא עניתי למרות שחיפשתי אותך כבר כמה ימים, ובעצם לא עניתי כי חיפשתי אותך כבר כמה ימים. עכשיו נזכרת לענות? במסדרון שבין הריאות טיפס ועלה משהו שבין עלבון לדאגה ולחרדת נטישה. כבר כמה ימים שאת מתעלמת מצלצולי, מסמסוני ומדואלי, אפילו לארוחת ערב שבת המסורתית של משפחתנו הזעירה לא מואילה להגיע, ובסוף מחליטה להתפרץ דווקא לתוך עונג השבת שלי?

מחמלי, אחות נפשי, יכולת להגיב, לשלוח רק מילה אחת,
"מעופפת", שפירושה, כידוע בין שתינו, שיצאת לטיול ג'יפים מסעיר במדבר החביב עלייך, לצלילה או סתם להתמזגות עם איזה בחור משגע שפגשת בתור לניקוי יבש, ואז היו השדים שלי נרגעים. אבל לא עשית את זה, ואני נעלבתי. עלבון הוא סוג של מותרות ילדותיות שכל בן אנוש מרשה לעצמו מדי פעם בפעם.

ולו הייתי עונה, אלוהים שלי, לו הייתי עונה. האם יכולתי לשנות משהו? לעצור את המפולת המהירה שסחפה איתה כל פיסת אדמה טובה?

אין סוף לחשבונות שמנהלים החיים עם המתים, ומה שלא יהיה, החיים יוצאים אשמים, תמיד רובצת עליהם תחושת החמצה, וכמה שלא ימרקו את שיש המצבות, לנצח יישארו שם כתמי אשמה צורבים.

שתחכה, אני אומרת לעצמי ומניחה לניידנדון שלה להילכד בזרועות המשיבון וחוזרת להגג. מתוך הערפל שבו אני שוקעת נשמע צלצול נוסף. אני בוהה במכשיר הרוטט עד שהוא משתתק. ואז לא מתאפקת עוד, מקישה על המקשים ועוד לפני שהיא מספיקה לענות אני צורחת, "אני בכנס מגדלי תרנגולי הודו בהולנד, תתקשרי מחר."

מהצד השני - דממה. כאילו נבלעה לי בין חוטי הנצח הטלפוניים.

זהו. החזרתי לה.

לרגע - שקט ושלווה ירדו עלי, אבל בתוך שנייה מציף אותי גל חרטה ואחריו - ניצחון הדאגה על העלבון. ואם בכל זאת משהו קרה. אולי החמרה במצבה של תמרה השקועה בדמדומים מאז החליקה ונפלה, או שמא השכנים התאגדו כנגד השיפוץ שמֶדי עושה בבית והם מושכים אותה מבין הפיגומים אל מעבה היער, או לחלופין, מטביעים אותה ברגע זה בגיגית מלט? אני מגרשת את תרחישי האימה, מסבירה לעצמי שאין מקום להיסטריה, אוספת אלי את האוטוביוגרפיה של טרוצקי וצוללת בספרו המשכיל בהחלט, אך המייגע לא פחות, על חייו של המהפכן בבית משפחתו הבורגנית שבמחוז חרסון באוקראינה. מבלי לגרוע דבר מהאיש ומפועלו, הספר הוא מקדם שינה יעיל. שלושה עמודים באחוזה הטרוצקית - ואני במצב נמנום.

ושוב צלצול, ארוך. מעצבן. מורט עצבים. הפעם - זה לא הטלפון אלא האינטרקום. למה עכשיו?! עשיתי רע למישהו? אני מתקוממת נגד העריץ ומכסה את ראשי בשמיכה. מי הבן־זונה שמרשה לעצמו להפריע לי בשעה כזאת ובתוקפנות כזאת? הצלצול מתעקש, כמו כלב שלא ירפה וימשוך עד שתביא אותו לעץ מתאים. אין ברירה. אני קמה. הרי הזוג המבוגר מלמטה איים לפנות לבעל הבית שלי ולהתלונן על הרעשים הבוקעים מהדירה בשעות לא מקובלות וזה לא טוב, כי לכי תמצאי בתל אביב דירת תא־בידוד כמו שלי במחיר של דירת גג עם ארבעה כיווני אוויר ברומא.

אני מגלגלת את עצמי לעבר האינטרקום ועונה בתקיפות, "אין כאן אף אחד."

"מותק," עונה לי קול בריטון עולץ, "תפתחי. אני עולה."

שיט. שיט. שיט. טי־ג'יי! הסטוץ הנוכחי שלי. נשוי עד אימה, חסכן עד קמצנות, בלתי מתחייב בעליל, אבל, יש להודות, זיון לא רע.

עוד לא שמונה. שעת שחר לא מתקבלת על הדעת, והוא אפילו לא שואל אם מתאים לי. הוא בטוח שכל מה שעשיתי מאז נפרדנו, לפני כמה שִלשומים, זה לשבת ליד האינטרקום הדפוק ולחכות לו. זה שהחמודה, כלומר אני, עוד במיטה עם טרוצקי, ושהפה שלה מריח כמו מאפרה של מילואימניקים, ושהחדר שלה נראה כמו אחרי מסיבת סיום של בוגרי מגמת הספורט של התיכון - זה לא מעניין אותו. על פי הקוד של טי־ג'יי, "אני עולה" משמע מזדיינים בחפוז.

"תן לי עשר דקות," אני מודיעה לאינטרקום.

"אין לי. קחי שש," הוא אומר, ואז לוחש למכשיר בקול שמנסה להישמע סקסי, "בלי תחתונים."

שיט.

כשלבחורה יש רומן עם גבר נשוי - התְקלות, זה מה שיש. סמסום, הודעה בתא הקולי, צלצול באינטרקום, דיקטטורה של לוח זמנים שמכתיבים אשתו, ילדיו והרוטוויילר. ו"בלי תחתונים" פירושו: יש לי רק כמה דקות ואני מה־זה חרמן.

בטח יצא לאחת מריצות השחרית לשבת שלו שמסתיימות לא פעם בחדר השינה שלי, בלי שהאישה החוקית תעלה על דעתה מאיזה ספורט הנצחי שלה חוזר מזיע ומתנשף. בכל זאת יש יתרון לנישואים, זה שאני כישלון קולוסאלי בתחום, זה כבר הוכח, אבל הנה, טי־ג'יי וההיא שלו עושים את זה לא רע. שש דקות. איך לכל הרוחות אספיק להיראות נחשקת, חושנית, סקסית ומעניינת כאחד? אני שולפת מהמגירה את תחתוני "I feel sexy" שנרכשו בחנות "תשמישי תשוקה" בבאזל, הרחוב, במחיר של טיסה לבוסניה הרצגובינה, מצחצחת את שיני תוך כדי ריצה, מחליפה את חולצת הטריקו שקיבלתי בפיצרייה של אליס בגופיית סאטן שחורה שמהדקת את עצמה על שדי כראוי לאירוע, מורחת בנדיבות קרם גוף שמציג עצמו כטורף גברים. מספיקה לשטוף מהר את הכוסיק שלי מהבלי הלילה ולסיום, אוספת את ערמת הבגדים מהשטיח האפגני ומטמינה אותה במכונת הכביסה. עוד מבט במראה מגלה שאני נראית בכלל לא רע, בעיקר אחרי שמֶד קצצה את שערי וגיוונה אותו באדום ובסגול. אפילו אני מתחילה לאהוב את עצמי. הנה היא הבחורה המהממת, עם הריסים המדהימים והפה החמוד, הגזרה הצרה והשדיים המרהיבים, אני משננת פרקי חיזוק עצמי ממשנת המחמאות שתוקעת לי מֶד השכם והערב.

שלוש־ארבע, ושוב האינטרקום זועם, "נו מותק, מה קורה?"

הבן־אדם מה־זה לחוץ.

"עלה," אני לוחצת ורעש טריקת דלת מאשר שהוא בחדר המדרגות.

עוד ארבעים שניות - אני מספיקה להדליק נר, לרוקן את המאפרה (הוא אלרגי לעישון), להזליף כמה טיפות בושם על אוזני ומרפקי (ככה עושות כולן, לא ברור למה) ולהשליך סנדלי גומי מאחורי הכורסה.

עוד צלצול. עכשיו - בדלת.

"לפתו־ח?" הוא מפריח בדיחה עבשה ואני מחזירה לו בלחיצה על הכפתור הפותח את הדלת, ומיד שונאת את עצמי. למה? למה אני מרשה לו. למה אני מיד נופלת לרגליו, למה אני נמושה מהסוג הנחוּת שמשחקת לפי הכללים של הגבר הנשוי־לנצח, שתפס לו ריגוש לשיפור הזוגיות שלו. לפחות פעם ביום אני מבטיחה לעצמי שדי. שאני מסלקת אותו ואת ביקורי הפתע שלו, שאראה לו את אחורי בטריקו מהוה. הנאום כבר סדור ומוכן: "זה לא אתה, זה אני..." אגיד, והכול יישפך. כמו הירדן לים המוות.

אבל אני רק סופרת עד עשרים והופ, הוא כבר בפנים. מכנסיים קצרים, נעלי ספורט, טריקו רטובה מעט. לא מגולח. טכניקת הסוואה. מי יאמין שהגבר המרושל־סוף הזה, בעצם עוטה קוסטיום לשם ביצוע גיחת אהבהבים סוערת.

הוא נכנס - ומי מתעורר לו בדיוק עכשיו, אם לא הנייד. לאלה יש טאקט של דודתי מריון, שתמיד נדחפת ברגע הלא־מתאים. על הצג יודע־הכול מופיעה הכתובת "סיסטר מיה" כלומר שוב מֶדי. אני מביטה בו בהיסוס, אבל טי־ג'יי לוקח את המכשיר הרוטט ומשתיק אותו.

"את עסוקה, מותק," הוא אומר ומושך אותי אליו.

מיד עולים בי חידודים של מרדנות. מה הוא נדחף לי? ואם בא לי בדיוק עכשיו לקחת מאחותי מתכון של עוגת שלוש שכבות? אבל אני לא מתמרדת, אלא שואלת, "קפה?" ופונה לכיוון המטבח. הברנש לא טורח לענות, ורק מניח עלי יד ממוססת ודוחף את היד ישר לתחתונים שלי.

"מה אתה עושה?"

"רוצה אותך, יש לך שם משהו לוהט שמחכה לי."

אני נמסה ברגע. מבצעת סיבוב, ומתחנחנת. "איזה צפריר בוקר שלח אותך אל ביתי הקט?" "מכירה אותי," הוא מכה על החזה שלו. "לא מחמיץ הזדמנות. אחותה והילדים באים לברביקיו, אז אמרתי שאני נוסע ליפו להביא פיתות מאבולעפיה, וחתכתי למנדלי." הוא מחייך חיוך שפירושו גם: ראית איזה גאון אני? וגם: יאללה, אין הרבה זמן. וכבר הוא חולץ את נעליו ונחלץ ממכנסיו ומתחתוניו, חושף לראווה את ישבנו ואת כרסו. גברים מתפשטים בלי שום רגשי אשמה.

"בואי אלי, חרמנית שלי, תראי לי מה את יודעת לעשות," הוא כבר על גבו, כמו צב גדול, הפוך. עיניו עצומות, ואני, שמכירה את הכללים, שולחת אליו קולות גרגור, אולי של נמר מיוחם, אין לי מושג, ומתיישבת עליו. האיבר שלו מזדחל לעומתי, מפלס דרך. שיט. אני יבשה כמו מקל כביסה שנשכח בשמש. פלא? איפה לעזאזל שמתי את הנוזל המופלא שתפקידו להושיע את הנשיות במצבים לא מרנינים כמו אלה. אבל לטי־ג'יי אין זמן לעיכובים. הוא ממשיך בדרכו קדימה, מפשיל את גופיית הסאטן הצמודה ומניח את ראשו על שדי. "התגעגעת אלי, טורפת שלי?"

טורפת, אני? בקושי מלחכת עשב.

לפי החשבון שלי יש לנו בקושי שבע־עשרה דקות, וזה אומר שאין זמן ואני חייבת למצוא את הבקבוקון עם חומר הסיכה שמֶדי נתנה לי בפרצוף של מלכת הפיות. "לחלוחית חושנית" או "הנשק המלחח" קוראים לו. אני מושכת את הסאטן מעלי, מגלגלת את תחתוני וכורכת אותם סביב ראשו, הוא מגרגר בהנאה ואני חומקת לחדר האמבטיה.

מגירה א' תקועה. מגירה ב' נחלצת ממסלולה ומתפזרת על השטיח הקטן. במגירה השלישית, בין הפינצטות והקרם להמסת הצלוליטיס, נמצא הסוד הקטן שלי. בקצה המוח שלי שוב מצלצל טלפון נייד או איזה מיקרוגל או שזאת בכלל האזעקה של אחד השכנים.

"איפה את?" טי־ג'יי עדיין סומא, מגרגר בהנאה תחת שפעת הבד והריח, אני מורחת כמה טיפות במקום ההוא ונוהמת לעומתו. ארבע־עשרה דקות. גם משהו. בחורה במצבי, אין לה זכות התלוננות.

אני חוזרת למיטה, מניחה את ידי על מבושיו והוא גונח, האיבר שלו מבצע זינוק קדימה ואז מתעורר הטלפון הנייד שלו ומשמיע את "שירת העבדים" מתוך "נבוקו". הוא קופא ואז מתחיל להתכווץ.

"תענה," אני מגישה לו את המכשיר הרוטט וכמו שופכת קרח על מבושיו, "בטח אשתך." האיבר שלו כבר צמוק לגמרי. הוא מצמיד את המכשיר לאוזנו ועובר לטון שמוציא שם רע לקצפת. אני לוקחת את הניידנדון שלי, נסוגה אל האמבטיה ומספיקה לשמוע אותו מבטיח לה להביא גם בורקסים עם בטטה או בלי תרד. לא בטוחה. על הצג מרוחה סמסומית מסמדר. "לא אכפת לי אם העלוקה נמצא בתוך התחתונים שלך, תתקשרי בהול, חייבת אותך."

לחייג? להתעלם? לענות? אני מסמסת חזרה. "Call u עוד שעה. כש־נג־מור."

"הלו, חתולה שלי," לוחש טי־ג'יי מעבר לדלת האמבטיה. "איפה החבאת את הצעצועים שלי?"

אני יוצאת וכבר ידו מפשפשת בתוך חזייתי. נשים בעלות מודעות לא מוכנות שגברים חסרי זמן יקראו לשדיים שלהן צעצועים, אבל בחורה במעמדי העלוב, מה כבר יש לה להגיד? אני לואטת, "שנייה, זאת אחותי... אני חושבת שזה דחוף." אבל הוא - חוטף את הטלפון מידי וקורע ממנו את הסוללה ומשליך אותו לקצה החדר.

בדרך כלל מצבים כאלה מעמידים לי את הפטמות אבל עכשיו - הגוף פשוט יצא משימוש. דיק במצב דיקט, כמו שמֶדי היתה אומרת. היא אף פעם לא קוראת לי דקלה. תמיד דיקי או דיק. אני דואגת לה.

"היי, מה קרה לחתלתולה שלי?" הוא אומר בקול שמזכיר לי שקרירות ועבשושיות יש לו בבית. נשים שמסתבכות עם נשואים אמורות להיות חרמניות פרמננטיות, מוכנות לקפוץ על כל הזדמנות. אני מתעשתת, נמרחת עליו ומשמיעה אנחה קורעת בנוסח עדת החתולות.

"הנמר שלך רעב," הוא נוהם בלהט ועובר לתנוחת כניעה, אבל לא ייאמן - הנייד שלו שוב מתעורר לחיים, וטי־ג'יי פושק את ירכי המכשיר החודרני ומייבב "הלו" מיואש.

נראה שנמצא פתרון להתפוצצות האוכלוסין: טלפונים נדנדנים. משביתי סקס כרוניים. רק להטוטן מומחה יכול לנהל מערכת יחסים אינטימית בעידן הסלולרי שבו כל צלצול מעורר באדם את התקווה כי זהו הצלצול האחד, הנכסף, שיבשר לו שזכה בכרטיס טיסה למולדביה או בטוסטר פחמים מתנת בנק שצועד על קיבתנו.

"אני בדרך," הוא מבטיח ומשמיע צחוק חסר אשמה. "בטח הָנִי, בטח. עוד משהו? איזה גלידה? איפה אני? בבן יהודה. טוב, וניל פיסטוק ורום עם צימוקים. עוד רבע שעה, בייבי."

"סוֹרי, חייב לזוז," הוא סוגר ונאנח.

האם אני מציגה לו פרצוף נעלב או מתחשב? אין לי מושג.

"את בסדר?"

"האמת?" אני שואלת, אבל הוא תוקע בי מבט נוזף. חס וחלילה, רק לא את האמת, בחורה במעמדי לא יכולה להרשות לעצמה עניינים שוליים כמו להיפגע או לכעוס, ואפילו לא דלקת תוספתן. זה שייך לזכויות הפרט של האישה הסופנית.

"אני נורא מצטער, חייב לזוז, לא מבין מה קרה לך."

"לי?" אני מגלגלת עיניים צדקניות, ובמקום תשובה מקבצת את חלקי הטלפון שלי. כעס שוטף אותי. לעזאזל איתך, אני רוצה לצעוק עליו. מה אתה מופיע לי כאן עם הזקפה הזאת ומשבש לי את הבוקר, קח אותה, נראה אותך מביא את זה לברביקיו. אבל אני שותקת. אני לא טיפשה.

טי־ג'יי כורך את הטריקו על גופו ומתחיל לסגת לעבר הדלת בפרצוף שאומר, "מה יש לה זאת, חבל על כל רגע שבוזבז כאן."

מה אכפת לי. ממילא המערכת שלנו עמדה לפני קריסה. מצדו. מצדי. שיתאייד. אני מותחת את הסדין על המיטה. כנראה יש לי פרצוף מוכה כי הוא אוסף אותי בזרועותיו ולוחש, "ממש מצטער, מותק. מתאימה לך התסרוקת החדשה, מבליטה לך את העיניים," הוא מנסה לפייס.

"מתאים לי שתבוא בלי הנייד המזוין שלך."

"היי," הוא המום לרגע. "נורא השתדלתי, נכון? שתדעי, כל הלילה פינטזתי עלייך."

יפה. הוא עושה מאמצים, אז בבקשה, בלי הפרצופים האלה, אני צריכה להיות תמיד מאושרת, יפה וסקסית, את השאר מעניקה לו בשפע גברת הַנִי שלושה מפלסים ומרפסת שמש.

מתי תתקשר, מתי אראה אותך, מתי נטפס על ההרים, נחצה ואדיות, נצוד נחשים, נחצה את האוקיינוס או סתם נשב ביחד ונשתוק - את כל זה אני כמעט אומרת, אבל רק כמעט. בחורה צריכה לדעת בעיקר מה לא להגיד.

"סי יו לייטר, אליגייטור," הוא צובט אותי בלחי, והדלת נטרקת.

אני נכנסת למטבח ומכינה לי קפה. בחוץ משתוללת רוח עקרה. סתיו עברי דל גשמים וחם מזג שולט בעולם. אולי בשבוע הבא ירד הגשם. אני נושמת נשימה עמוקה. את מקומו של טי־ג'יי במחשבותי תופסת מֶדי. ונניח שלא סתם הטריפה אותי. אולי הסתבכה, אולי היא באמת בצרות. אני מקשיבה להודעות שנאספו בתא הקולי. שתיהן ממנה. "דיקי, תתקשרי, צריכה אותך מאוד. למה את לא עונה לי?" ההודעה השנייה אף היא ממנה. רק מילה אחת, מאוד לא חינוכית בשביל מי שעומדת להיות אור להורים וילדים בברכת השחייה העתידית: "שיט."

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

תחנה סופית ערד - אדיבה גפן


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים