|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2009       חזור

אלגנטיות של קיפוד
מאת: מוריאל ברברי
L'Elegance du herisson - Muriel Barbery

ההוצאה:

כתר

אלגנטיות של קיפוד מגולל את סיפורן של שתי דמויות: רנה, שוערת בבניין יוקרתי בפריז המעידה על עצמה שהיא אלמנה מכוערת, נמוכה ושמנמנה, עם יבלות ברגליים והבל פה של ממותה. היא בזה לכל דיירי הבניין הרואים עצמם נעלים וחכמים ממנה, ומסתירה מהם את הידע העצום שלה, פרי של לימוד עצמי.

דיירת נוספת בבניין היא פאלומה, נערה בת 12 בוגרת לגילה, המתכננת להתאבד ביום הולדתה ה-13, ומנהלת שני יומנים בהם היא מביעה את דעותיה על עולם המבוגרים ועל הסובב אותה. דייר יפני חדש שמגיע לבניין נקשר לשתי הדמויות ומשפיע עליהן- כל אחת בהקשר חייה.

אלגנטיות של קיפוד הוא ספרה השני של מוריאל ברברי, מרצה לפילוסופיה ילדת קזבלנקה שבמרוקו, שלמדה באוניברסיטה בצרפת ומתגוררת היום ביפן. ספרה הראשון "גרגרנות" ראה אף הוא אור בעברית (זמורה ביתן, 2002).

אלגנטיות של קיפוד
שתפו אותי

הספר זכה בכמה פרסים, ביניהם prix des Libraires היוקרתי, וזכויות התרגום שלו נמכרו עד כה ל-36 מדינות. הספר עובד לסרט שיעלה על המסכים בצרפת באוקטובר 2009.

המבקרים הרעיפו שבחים על אלגנטיות של קיפוד. בצרפת לבדה, שם ראה אור לראשונה, נמכר ביותר מ-1.3 מיליון עותקים בתוך פחות משנתיים. בכל המדינות שבהן ראה אור - בריטניה, איטליה, ספרד, גרמניה, ארצות הברית - כיכב הספר ברשימות רבי-המכר.

אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי בהוצאת כתר,
מצרפתית: שרון פרמינגר, 321 עמודים.

פרק ראשון | רנה, בת חמישים וארבע, שוערת בית מס' 7 ברחוב גרנל
שמי רֶנֶה, אני בת חמישים וארבע. כבר עשרים ושבע שנה אני שוערת בניין בבית מספר 7 ברחוב גְרֶנֶל - חווילה עירונית גדולה, עם חצר קדמית וגן אחורי, שחולקה לשמונה דירות פאר ענקיות, המאוכלסות כולן. אני אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה, אם לשפוט על פי הדחייה שאני מעוררת בעצמי בבקרים מסוימים. מעולם לא למדתי בצורה מסודרת ומאז ומתמיד הייתי ענייה, זניחה ונחבאת אל הכלים. אני חיה לבדי עם החתול שלי - זכר שמן ועצלן, חסר כל ייחודיות ראויה לציון מלבד הסירחון שעולה מכפות רגליו כשהוא כועס. גם הוא וגם אני לא מתאמצים כלל להתערות בחוגים של בני מיננו.

לעתים נדירות אני מתנהגת בחביבות לאנשים, אם כי על נימוס כלפיהם אני שומרת תמיד, ולכן הם לא אוהבים אותי ובכל זאת משלימים עם נוכחותי, כי אני הולמת להפליא את תבנית הקונסיירז'* כפי שהתגבשה בתפיסה החברתית, ולכן אני אחד מגלגלי השיניים הרבים שמסובבים את האשליה האוניברסלית הגדולה שלפיה החיים הם בעלי משמעות שניתנת בקלות לפענוח. ומכיוון שכתוב אי שם ששוערות בניין הן זקנות, מכוערות ונרגנות, הרי שבמרומי אותו רקיע מטופש חקוקה באותיות של אש גם העובדה שלשוערות האלה יש חתולים שמנים ונרפים, שישנים כל היום על כריות עטופות בציפיות סרוגות.

* Concierge - שוער בניין - עובד שכיר בבית דירות, המתגורר בדירה קטנה מיוחדת בפתח הבניין ומתפרנס מכך שהוא משמש מעין ועד בית ושרת של הבניין שבו הוא גר. ישנה סברה שעל פיה מקצוע הקונסיירז' הומצא והונהג על ידי נפוליאון, כדי שבכל בניין יהיה אדם שמכיר היטב את הדיירים ויוכל למסור עליהם מידע למשטרה במקרה הצורך. הקונסיירז' נחשב כמי שעינו פקוחה תמיד ורואה הכול. [כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת.]

באותו מקום נאמר גם ששוערות צופות בלי הרף בטלוויזיה כשהחתולים השמנים שלהן מנמנמים, ושבמבואה של הבניין צריך להיות ריח של פּוֹט-אוֹ-פֶה, של מרק כרוב או של קאסוּלֶה* ביתי, שעולה מהדירה שלהן. יש לי מזל עצום שאני שוערת בבניין יוקרתי. איזו השפלה היתה זו מבחינתי לבשל את התבשילים המאוסים האלה. לכן, כשמר דֶה בְּרֵיי, חבר מועצת המדינה שגר בקומה הראשונה, נקט מהלך שאותו הגדיר בוודאי באוזני אשתו כמנומס אך תקיף ואשר מטרתו היתה לטהר את החיים המשותפים מהצחנות ההמוניות האלה, נמלאתי הקלה עצומה, אף על פי שהסוויתי אותה כמיטב יכולתי בארשת מעושה של צייתנות מאולצת.

* פוט-או-פה (pot-au-feu) - נזיד של בקר וירקות; קאסולה (cassoulet) - תבשיל קדרה של מיני בשר ושעועית, דומה לחמין, שמקורו בדרום-מערב צרפת.

זה היה לפני עשרים ושבע שנים. מאז אני הולכת מדי יום לקצב, קונה פרוסה של קותל חזיר או של כבד עגל ותוחבת אותם לסל הרשת שלי, בין חבילת האטריות לצרור הגזרים. בחפץ לב אני מציגה לראווה את מזונות הדלוּת האלה, שיתרונם הגדול הוא בכך שאין להם ריח, כי אני ענייה בבית של עשירים, וכך אני מזינה בו בזמן את הקלישאה המקובלת על כולם וגם את החתול שלי, לֵאוֹן, שמשמין רק בזכות הארוחות האלה, המיועדות לי לכאורה, ובולס בקולי קולות מעדני חזיר ומקרוני עם חמאה, בעוד אני יכולה לספק את נטיותי הקולינריות בלי שום הפרעות לחוש הריח ובלי לעורר את חשדו של איש.

קשה יותר היתה סוגיית הטלוויזיה. בזמנו של בעלי המנוח לא התקשיתי להתמודד אִתה, כי התמסרותו השקדנית לצפייה במכשיר הזה פטרה אותי מהמעמסה הזאת. קולותיו של המַקלט נשמעו במבואה של הבניין, ודי היה בכך לשמר את משחק המעמדות החברתיים. אבל מיום מותו של לוסיין, נאלצתי לשבור את הראש איך לשמר את מראית העין. במהלך חייו הוא פטר אותי מהמעמסה הזאת, אבל במותו שלל ממני את בערותו - חומת מגן הכרחית מפני חשדנותם של אחרים.

הפתרון נמצא לי בזכותו של אל-לחצן.

מאז ואילך, פעמון שמחובר למנגנון אינפרה אדום מזהיר אותי בכל פעם שמישהו עובר במבואה, ושוב אין צורך בלחצן תובעני שהנכנסים והיוצאים צריכים ללחוץ עליו כדי שאהיה מודעת לנוכחותם גם כשאני רחוקה מהם מאוד. אני עצמי נמצאת בינתיים בחדר האחורי, שבו אני מבלה את שעות הפנאי השלוות ביותר שלי, מוגנת מפני הקולות והריחות שמצבי כופה עלי, וכך אני יכולה לחיות על פי נטיות לבי, בלי שיישלל ממני המידע החיוני לכל שומר - מי נכנס, מי יוצא, עם מי ומתי.

כך הדיירים שעוברים במבואה שומעים את הקולות העמומים המעידים על כך שהטלוויזיה פועלת, ובהיעדר דמיון פורה יותר, הם רואים לנגד עיניהם את השוערת רובצת על כורסה לפני המרקע. אני, לעומת זאת, ספונה במאורה שלי ולא שומעת כלום אבל יודעת שמישהו עובר, ובחדר הסמוך, מבעד לחלון קטן שממוקם מול המדרגות, חבויה מאחורי מלמלה לבנה, אני בודקת בחשאי את זהותו של העובר.

הופעתן של קלטות הווידיאו ואחריהן, בשלב מאוחר יותר, הופעתו של הדי-וי-די האלוהי, חוללו שינוי קיצוני עוד יותר בתחושת האושר שלי. מכיוון שנדיר למצוא שוערת שתתמוגג מול "מוות בוונציה" ושצלילים של מאהלר יבקעו מהדירה הקטנה שלה, משכתי סכום מהחסכונות שצברנו בדי עמל במהלך נישואינו, רכשתי מַקלט נוסף והתקנתי אותו במקום המסתור שלי. וכך, כערובה לחשאיותי, הטלוויזיה שבחדר המגורים שואגת מעבר לטווח שמיעתי דברי הבאי המיועדים למוחות צדפה, ואילו אני מתמוגגת בעיניים דומעות מפלאי האמנות.

מחשבה מעמיקה מס' 1
תחילתם בשאיפה לכוכבים
באקווריום דגי זהב
אחריתם

פאלומה, בת שתים-עשרה, גרה ברחוב גרנל 7, בדירה של עשירים
לפעמים, ככה זה נראה, המבוגרים עושים פסק זמן ויושבים לסקור את האסון הזה שנקרא החיים שלהם. ואז הם מקוננים על מר גורלם בלי להבין כלום, וכמו זבובים שנחבטים כל הזמן באותה זגוגית, הם נסערים, הם סובלים, הם נעשים תשושים ומדוכדכים והם מנסים להבין את השתלשלות הדברים שהביאה אותם למקום שמעולם לא רצו להגיע אליו.

הפיקחים שביניהם הופכים את זה אפילו לדת: אוי, ריקנותו הבזויה של הקיום הבורגני! ציניקנים כאלה באים מדי פעם לאכול ארוחת ערב על שולחנו של אבא: "מה קרה לחלומות הנעורים שלנו?" הם שואלים בארשת מפוכחת ומלאת שביעות רצון. "החלומות נגוזו והחיים מחורבנים." אני שונאת את צלילוּת הדעת המדומה הזאת של המבוגרים. למען האמת, הם בדיוק כמו כל האחרים - ילדים שלא מבינים מה קרה להם ומעמידים פנים שהם גיבורים גדולים כשבעצם בא להם לבכות.

למעשה, לא כל כך קשה להבין את זה. אבל דבר אחד לא מסתדר לי: איך קורה שהילדים מאמינים לדיבורים של המבוגרים, וכשהם בעצמם נהיים מבוגרים, הם נוקמים את נקמתם בכך שהם מרמים את הילדים שלהם. "לחיים יש משמעות והמבוגרים כבר יודעים אותה", זה השקר האוניברסלי שכולם נאלצים להאמין בו. וכשמתבגרים ומבינים שזה לא נכון, כבר מאוחר מדי. התעלומה נשארת לא פתורה, אבל כל האנרגיה הפנויה כבר בוזבזה מזמן על פעילויות טיפשיות. ואז אין ברירה אלא להקהות את עצמך ככל האפשר בניסיון להסתיר מעצמך את העובדה שהאדם לא מוצא שום היגיון בחיים שלו והוא כל הזמן מטעה את הילדים שלו כדי שלו עצמו יהיה קל יותר להשתכנע.

מבין המכרים של המשפחה שלי, כולם הלכו באותו נתיב: בצעירותם הם ניסו להפיק את מירב התועלת מהאינטליגנציה שלהם, לסחוט כמו לימון את עורק הזהב של הלימודים ולהבטיח את מעמדם בעילית החברתית, ואחר כך, במשך כל החיים שלהם, הם שואלים את עצמם בתדהמה איך ייתכן שתקוות כאלה הובילו לחיים חסרי ערך כל כך. אנשים מאמינים שהם מנסים להגיע לכוכבים ובסופו של דבר הם מגלים שהם דגי זהב באקווריום. אני שואלת את עצמי אם לא היה פשוט יותר ללמד את הילדים כבר מהרגע הראשון שאין שום היגיון בחיים. אמנם זה יהרוס כמה רגעים יפים בילדות, אבל זה יחסוך הרבה זמן בבגרות, שלא לדבר על כך שזה ימנע לפחות הלם אחד - הלם האקווריום

. אני בת שתים-עשרה, אני גרה ברחוב גרנל 7, בדירה של עשירים. ההורים שלי עשירים, המשפחה שלי עשירה, ולכן גם אחותי ואני בעצם עשירות. אבא שלי הוא חבר האספה הלאומית וקודם הוא היה שר בממשלה, כך שאין ספק שבסופו של דבר הוא יהיה יושב ראש האספה הלאומית ויוכל לרוקן את מרתף היינות של משכן היושב ראש. אמא שלי... נו טוב, אמא שלי היא לא בדיוק מאור גדול, אבל היא אישה משכילה. היא עשתה דוקטורט בספרות, את ההזמנות לארוחות הערב שלה היא כותבת בלי שגיאות, ורוב הזמן היא עושה לנו חור בראש עם האזכורים הספרותיים שלה ("קוֹלוֹמְבּ, אל תתנהגי כמו הדוכסית מגֶרְמַנְט", "מתוקה שלי, את ממש סַנְסֶוֶוֶרינָה").

אבל למרות זאת, למרות כל המזל הזה והעושר הזה, אני יודעת כבר הרבה זמן שהיעד הסופי הוא האקווריום. איך אני יודעת את זה? מתברר שאני אינטליגנטית מאוד.

אינטליגנטית באופן יוצא דופן אפילו. אם מסתכלים על ילדים בגילי, רואים שיש פער תהומי. אבל מכיוון שאין לי כל כך חשק שישימו לב אלי, ובמשפחה שהאינטליגנציה היא ערך עליון בה אף פעם לא ייתנו מנוחה לילד מחונן, אני משתדלת להפחית את ההישגים שלי בחטיבת הביניים, אף על פי שגם ככה אני תמיד הראשונה בכיתה. אפשר לחשוב שזה קל להעמיד פנים שיש לך אינטליגנציה נורמלית כשבגיל שתים-עשרה כבר הגעת לרמה של סטודנטית באוניברסיטה. אבל זה ממש לא קל! צריך להתאמץ נורא כדי להיראות טיפשה. אם כי במידה מסוימת זה עוזר לי לא לגווע משעמום: את כל הזמן שלא נחוץ לי ללמידה ולהבנה אני מקדישה לחיקוי הסגנון של התלמידים הטובים הרגילים, עם כל דרכי הפעולה שלהם והתשובות וההיסוסים והטעויות הקטנות שלהם.

אני קוראת את כל מה שקוֹנְסְטַנְס בּארֶה, השנייה בכיתה, כותבת במתמטיקה, בצרפתית ובהיסטוריה, וככה אני לומדת מה אני צריכה לעשות: להפוך את הצרפתית לרצף של מילים הגיוניות ומאויתות בצורה נכונה, את המתמטיקה לשחזור מכני של פעולות חסרות משמעות, ואת ההיסטוריה לשרשרת עובדות שמחוברות בקישורים הגיוניים. אבל גם בהשוואה לרוב המבוגרים אני הרבה יותר פיקחית. זאת פשוט עובדה. אני לא גאה בזה במיוחד, כי לא עשיתי שום דבר בשביל להיות כזאת. אבל מה שבטוח, שלאקווריום אני לא אגיע. זאת החלטה שחשבתי עליה הרבה.

כי אפילו כשמדובר בבן אדם אינטליגנטי כמוני, שהוא כל כך מוכשר בלימודים ושונה מאחרים ויותר מוצלח מרובם, גם אז החיים כבר סלולים מראש. וזה כל כך עצוב שבא לבכות, כי נראה שאף אחד לא חשב על זה שאם החיים חסרי היגיון, אז הצלחה מסחררת בהם לא שווה יותר מכישלון. היא רק נוחה יותר. וחוץ מזה: אני חושבת שצלילות הדעת מעכירה את ההצלחה ואילו בבינוניות יש תמיד תקווה למשהו.

לכן הגעתי להחלטה. בקרוב אני גומרת את שלב הילדוּת, ואף על פי שאני יודעת בוודאות שהחיים הם מהתלה גרועה, אני לא חושבת שאני אוכל להחזיק מעמד עד הסוף. למעשה, אנחנו מתוכנתים להאמין במה שלא קיים, כי אנחנו יצורים חיים שלא רוצים לסבול. לכן אנחנו מבזבזים את כל הכוחות שלנו בשכנוע עצמי שיש דברים שכדאי לסבול למענם, ולכן יש משמעות לחיים. ואף על פי שאני מאוד אינטליגנטית, אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אצליח להיאבק בנטייה הביולוגית הזאת. כי כשאני אצטרף למירוץ של המבוגרים, האם אני עדיין אהיה מסוגלת להתמודד עם תחושת האבסורדיות? אני חוששת שלא. לכן הגעתי להחלטה כזאת: בסוף שנת הלימודים הזאת, ביום ההולדת השלושה-עשר שלי, ב-16 ביוני הקרוב, אני אתאבד. אבל שימו לב, אני לא מתכוונת לעשות את זה עם הרבה רוח וצלצולים, כאילו זה מעשה מלא אומץ או התרסה.

יותר מזה, אני אפילו מעוניינת שאף אחד לא יחשוד בשום דבר. המבוגרים מתייחסים למוות בצורה היסטרית, מעניקים לו ממדים עצומים, עושים ממנו עניין גדול, כשבעצם זה האירוע הכי שגרתי בעולם. בעצם מה שחשוב לי זה לא ה"מה" אלא ה"איך". החלק היפני שבי נוטה כמובן לסֶפּוּקוּ. כשאני אומרת החלק היפני שבי, אני מתכוונת לאהבה שלי ליפן. עכשיו אני בכיתה ט', וברור שבחרתי ביפנית כשפה שנייה. המורה ליפנית הוא לא משהו, הוא בולע את המילים כשהוא מדבר צרפתית והוא כל הזמן מגרד את הראש בהבעת מבוכה, אבל ספר הלימוד די סביר, ומהתחלת השנה התקדמתי לא רע. אני מקווה שבעוד כמה חודשים אני אוכל לקרוא את המאנגות האהובות עלי בשפת המקור. אמא לא מבינה למה ילדה-קטנה-מחוננת-כמוך צריכה לקרוא מאנגה.

לא טרחתי בכלל להסביר לה ש"מאנגה" ביפנית זה פשוט קומיקס. היא חושבת שאני צורכת תת-תרבות ואני לא מתקנת אותה. בקיצור, בעוד כמה חודשים אולי אני אוכל לקרוא את טאניגוּצ'י ביפנית. אבל זה מחזיר אותנו לענייננו: אני חייבת להספיק את זה לפני ה-16 ביוני, כי ב-16 ביוני אני אתאבד. אבל לא בסֶפּוּקוּ. זאת אומרת, ברור שמוות כזה יהיה מלא משמעות ויופי, אבל... זאת אומרת... לא מתחשק לי לסבול. למען האמת, אני ממש לא רוצה לסבול. לדעתי, כשמחליטים למות, במיוחד אם חושבים שזה חלק ממהלך העניינים, צריך לעשות את זה בצורה נעימה. המוות צריך להיות מעבר עדין, גלישה רכה אל המנוחה.

יש אנשים שמתאבדים בקפיצה מחלון בקומה הרביעית או בולעים אקונומיקה או תולים את עצמם! לדעתי, זה טירוף! בעיני זה אפילו מתועב. הרי מתים כדי לא לסבול, אז בשביל מה זה טוב? לכן תכננתי טוב טוב את ההסתלקות שלי: בשנה האחרונה, בכל חודש אני מוציאה גלולת שינה מהקופסה שעל שידת המיטה של אמא. היא צורכת אותן בכמויות כל כך גדולות, שבכל מקרה היא לא היתה שמה לב גם אם הייתי מוציאה גלולה בכל יום, אבל בכל זאת החלטתי להיות זהירה מאוד. אסור להשאיר שום דבר ליד המקרה כשמחליטים החלטה כזאת, שאין הרבה סיכויים שהיא תתקבל בהבנה. קשה לקלוט באיזו מהירות אנשים מנסים לסכל פרויקטים שחשובים לך מאוד רק בגלל סיבות שטותיות כמו "משמעות החיים" או "אהבת האדם". אה, וגם "אופייה המקודש של הילדוּת".

לכן אני מתקדמת בשלווה לעבר ה-16 ביוני, ואני לא פוחדת. אם כי אולי יש כמה דברים שחבל לי עליהם. אבל העולם הזה, כמו שהוא, לא בנוי לנסיכות. זאת אומרת, גם אם מתכננים למות זה לא אומר שצריכים להתנוון כמו תפוח אדמה רקוב. בדיוק להפך אפילו. הדבר הכי חשוב הוא לא העובדה שמתים או באיזה גיל מתים, אלא מה עושים ברגע שמתים.

אצל טאניגוצ'י, הגיבורים מתים במהלך טיפוס על האוורסט. אבל אין שום סיכוי שאני אוכל לטפס על ה K2 או על המון בלאן לפני 16 ביוני הקרוב, ולכן האוורסט שלי, מבחינתי, הוא פסגה אינטלקטואלית. ולכן הצבתי לעצמי מטרה - לחשוב מחשבות מעמיקות רבות ככל האפשר ולרשום אותן במחברת הזאת. כי אם אין משמעות לשום דבר, לפחות הרוח צריכה להתעמת עם זה, לא? אבל מכיוון שיש בי חלק נכבד שהוא יפני, הוספתי לעצמי גם אילוץ: המחשבה המעמיקה הזאת צריכה להיות מנוסחת בצורת שיר קטן בסגנון יפני; הַייקוּ (שלוש שורות) או טאנקה (חמש שורות).

ההייקו האהוב עלי ביותר הוא של בּאשוֹ.

בקתת דייגים.
בין הסרטנים
צרצרים!

אתם רואים, זה לא אקווריום דגים. זאת שירה!
אבל בעולם שאני חיה בו יש עוד פחות שירה מאשר בבקתת דייגים יפנית. זה נראה לכם נורמלי שארבעה אנשים חיים בדירה של ארבע מאות מטר מרובע בזמן שלהמוני אנשים אחרים, כולל אולי גם משוררים מקוללים, אין אפילו דיור סביר, והם מצטופפים חמישה-עשר איש בדירה של עשרים מטר מרובע? כשבקיץ האחרון שמענו בחדשות שאפריקאים מתו בגלל שרפה שפרצה בחדר המדרגות של הבניין שלהם שלא היה ראוי למגורים, עלה לי רעיון בראש. האנשים האלה הם דגים באקווריום, אבל הם לפחות רואים את זה כל הזמן מול העיניים, ולכן הם לא יכולים לברוח מזה ולספר לעצמם סיפורים. אבל ההורים שלי וקולומב חושבים שהם שוחים באוקיינוס, כי הם חיים בארבע מאות המטרים הרבועים שלהם, שגדושים ברהיטים ובציורים.

אז ב-16 ביוני אני מתכוונת לרענן להם קצת את זיכרון הסרדינים שלהם: אני מתכוונת להצית את הדירה (בעזרת חומרי הצתה לברביקיו). לא, אני לא פושעת, שלא תחשבו. אני אעשה את זה כשלא יהיה אף אחד בבית (16 ביוני זה שבת, ובשבת אחרי הצהריים קולומב הולכת אל טיבֶּר, אמא הולכת ליוגה, אבא נמצא במועדון שלו, ואני, אני נשארת כאן). אני אפנה את החתולים דרך החלון ואזעיק את הכבאים מספיק מוקדם כדי שלא יהיו קורבנות. ואחר כך אני אלך לי בנחת לישון אצל סבתא עם גלולות השינה שלי.

בלי דירה ובלי בת, אולי הם יתחילו לחשוב על כל האפריקאים המתים, נכון?

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

אלגנטיות של קיפוד - מוריאל ברברי
L'Elegance du herisson - Muriel Barbery

L'Elegance du herisson - Muriel Barbery


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים