» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2009       חזור

בוקר על פני האדמה
מאת: כריסטיאן סיניול
Un matin sur la Terre - Christian Signol

ההוצאה: מטר הוצאה לאור על מה חולמים שלושה חיילים צרפתים בשעות הבוקר המוקדמות, המקפיאות, של 11 בנובמבר 1918, יום חתימת שביתת הנשק שעליה עדיין אינם יודעים דבר? פייר, בנו של נוטריון מפריגור, לודוביק, בן למשפחה קשת יום מאזור הקתר ההררי שהפך למורה בכוח רצונו, וז'אן, פועל פריזאי, ודאי לא היו נפגשים לעולם בנסיבות אחרות. שלושה גברים שנזרקו לגיהינום של מלחמת העולם הראשונה, ונאחזים כלאחר ייאוש בזיכרונות מחייהם הקודמים כדי שלא לשקוע במציאות האכזרית. בעיניים עצומות, בשוכבם יחד בבור מופגז, הם נזכרים בשעות שלווה מוארות, ומעלים על נס אהבה, שמחת חיים, געגועים ותקווה.

הפקודה אכן מגיעה לבסוף: הפסקת האש תיכנס לתוקפה בשעה אחת-עשרה! בשעה שהם קרובים כל כך לשחרור, מדמיינים פייר, לודוביק וז'אן את תגובת נשותיהם האהובות, ילדיהם וכל מי שממתין להם וישמח ודאי על שובם. נותרו רק עוד כמה שעות להחזיק מעמד, והחיים יהיו יפים כל כך... כמה שעות - נצח - שבו ישחק הגורל את משחקו.

בוקר על פני האדמה אינו סיפור על מלחמה. הוא סיפור על ילדות, אהבה, כמיהה לאושר, סיפור על טרגדיות החיים ועל נסיהם. בדרך מעודנת, אמינה ונוגעת ללב פורש לפנינו סיניול את עולמם העשיר והמרתק של שלושת החיילים ושל נשותיהם, בד בבד עם מוראות המלחמה, ובכך מעצים את תחושת הפגיעות האנושית ומדגיש את האבסורד המוחלט שבמלחמה.

כריסטיאן סיניול נולד בצרפת ב-1947 וכתב עד כה כ-30 ספרים, שרבים מהם זכו בפרסים, בשבחים ובהצלחה גדולה, ובהם "האי הגדול" (בעברית בהוצאת מטר). הטרילוגיה שכתב, La riviere Esperance, הפכה לסדרת טלוויזיה פופולארית. כיום הוא אחד הסופרים הנקראים ביותר בצרפת.

בוקר על פני האדמה מאת כריסטיאן סיניול בהוצאת מטר, תרגום מצרפתית אביגיל בורשטיין, 256 עמודים.

אין עושר זולת החיים;
החיים טומנים בחובם את כל עוצמת האהבה,
האושר וההתפעלות.     ג'ון ראסקין

היה זה בוקר על פני האדמה. שלושה חיילים שכבו יחד בבור וחשבו על סוף המלחמה, המלחמה האיומה ששרדו בה, מעשה נס, כבר ארבע שנים. בלבם פיעמה התקווה שהמלחמה תיגמר. בתוך שעה, בתוך יום, או אולי יומיים או שלושה, רק שתיגמר. כך חזרו ואמרו זה לזה שלושת הגברים שחלמו על שלום, על החיים שלפני המלחמה, על שעות ערב ארוכות בלילות יוני טובלים באור קיץ, על מבטה של אהובה, ידיה וליטופיה, על נעוריהם האבודים, על מילים שנלחשו ביום שעזבו בחסות האפלולית שמאחורי תריסים מוגפים: "שמור על עצמך, אל תשכח אותי, חזור אלי במהרה."

בשעה שש, בבוקר זה של אחד־עשר בנובמבר 1918, אפף ערפל את גבעות וְרין־מֶז. היה קר, קר מאוד, ושלושת הגברים שכבר התרגלו לימי חורף כאלו שבהם דממו התותחים מול שמים קפואים ומסנוורים, איבדו תחושה בידיהם וברגליהם. רק בנפשם נותרו חיים, אם כי כה מעט עד שהיו עלולים למות, למות בו במקום, לכבות כמו נר שבער עד כלות. הם נצמדו זה לזה והתאמצו להרהר רק במה שסיפר להם המפקד: באי הכוח הגרמנים עברו את הגבול לפני ארבעה ימים. שביתת הנשק כבר היתה אמורה להיחתם. שלושת הגברים המותשים צלחו באומץ ארבע שנות קושי וסבל ולא התלוננו מעולם, מלבד בתוך תוכם. לשלושתם היו רעיות. קראו להן ז'וּלייט, מארי ולוּאיז. הן היו צעירות ויפות והן חיכו מלאות חיים ותקווה לבעלים שיחזרו אליהן אחרי שנים של דלות, פחד ובדידות.

מספרו האישי של הראשון היה 4218. עיניו היו כה כחולות עד כי נדמו לבנות. היה לו מבט משתומם אבל יפה מאוד וגלוי, שנותרו בו שרידי ילדות מאושרת מדי. הוא היה סגן בגדוד 415 של חיל הרגלים. שמו היה פּייר דֵפוֹרֶה. הוא נולד בחבל פֶּריגוֹר, בעיירה קטנה נחבאת בין עצי אלון לעצי ערמון, שם שימש אביו כנוטריון. חודשים ארוכים לא חזר לשם. חודשים שבהם לא חדל לחשוב על המקום ולהתכונן בכל מאודו אל הרגע שבו ישובו עיניו לשוטט על פני השדות, הגבעות העגלגלות והיערות ירוקי העד שפה ושם בצבצו מהם גג אחוזה חום או חווה קטנה. זאת הארץ שלו. שם, על גדת האוֹבֶזֶר שצליל פכפוכו העָרב בוקע מבין העלים, בבית אביה הנפח המתינה לשובו ז'ולייט, רעייתו.

הוא היה בן עשרים ושמונה.

מספרו האישי של השני היה 2684. שמו היה ז'אן פֶּלֵטיֶיה. איש קטן, יבשושי ועצבני, שלפני המלחמה היה פועל בפריז. הוא נשא לאישה את מארי שהיתה כובסת והעניק לה שני ילדים, ילדים יפים שעיניהם חיוניות כעיניה. גם מלאי עליצות היו, עליצותם של אלו המסתפקים במועט: בנוכחות, בחיוך, בפרוסת לחם חם. מאז שז'אן יצא למלחמה נאלצה מארי לעבוד מבוקר עד ערב כדי להאכיל אותם. הם התגוררו בחצר אחורית בשכונת סן־פול הישנה, בין הבסטיליה לאי סן־לואי, היכן שפעם נהגו לטייל, בימי ראשון כשלא היו עייפים מדי, ולהתבונן מרציפי נהר הסן בספינות שלא יזכו לשוט בהן לעולם. הם היו עניים אך האמינו שאפשר להיות עני ומאושר.

עורה של מארי היה לבן, לבן כמו הכבסים שלה, וז'אן לא שבע ממנו. עד עכשיו היתה מסנוורת אותו בחלומותיו. עברו ימים וחודשים מאז נגע בעור הלבן להפליא, וחוסר האפשרות ללטפו, כפי שנהג לעשות מדי יום ביומו, העלה בעיניו דמעות תשוקה וייאוש.

הוא היה בן עשרים וחמש.

שמו של השלישי היה לוּדוֹביק רוּביֶיר. מספרו האישי היה 3579. שערו היה חום, הוא היה שלֵו ומוצק, זרועותיו היו רחבות, ועורקיו השתרגו כחבלים מתחת לפני העור. הוא נולד לכּוֹרם קטן בחבל קוֹרבּיֶיר, ובזכות מאמץ רב וכוח רצון נהיה מורה. גם הוא היה נשוי. רעייתו לואיז היתה חומת שיער וירוקת עיניים וגידלה את שני ילדיהם בחבל הקָתָר ההררי, שם זכרו כולם מלחמה מהי. מאז שלודוביק עזב, גרו לואיז וילדיה בבית הספר של הכפר, בלב הכרמים, בין שיחי הרתֵמה והברושים. היא פגשה אותו במקום העבודה הראשון שלו, בכפר סן־אנדרה־דֶה־רוֹקלוֹנג, ומיד דבקה בחיוניות הפראית שפיעמה בו, חיוניות שהפיח לתוכה אט אט, יום אחר יום. עכשיו ניסה לודוביק להעלות בזיכרונו את מראה הגבעות הקשות, המסולעות והפראיות, אבל גם את ריח כיתתו, ריח הדיו והגיר, את התלבושת האחידה של הילדים, את המאבק שניהל כדי לשרוד ולפגוש אותם בקרוב. הוא היה הקשיש מבין השלושה.

לא מכבר מלאו לו שלושים.

הודות לפייר דפורה, ששמע זאת מהמפקד, ידעו שלושת הגברים כי בשבעה בנובמבר הוכרזה הפסקת אש בחבל אֵן כדי לאפשר מעבר לבאי הכוח הגרמנים. ואף על פי כן המלחמה נמשכה. כשניתנה בתשעה בנובמבר פקודת מתקפה, לא הבינו שלושת הגברים מדוע צריך להמשיך להילחם, אבל צייתו, כפי שצייתו בארבע השנים האחרונות.

מאז אתמול היו מחופרים בין נהר המֶז לבין מדרון מספר 249, ומשם תקפו את העמדות הגרמניות ביער סיניאל דֶה־לֶפּין, עמדות שנחפרו בגבעה שחלשה ממרחק מה על נהר המז והיתה מוקפת ביער עצי אשור ואשוח שחורים כלילה.

אחר הצהריים הסיגה אותם ההתקפה הגרמנית לכיוון המזרחי, והם נאלצו להסתתר בבור הזה שבו שכבו עכשיו, בבוקר אחד־עשר בחודש, כדי לחמוק מכדורי המקלעים ומרסיסי הפגזים שנפלו ללא הרף. הם לא אכלו, ניסו להתגונן כמיטב יכולתם, נצמדו זה לזה כדי להרחיק מעט את הקור ואפילו לא נתנו את דעתם על התותחים הצרפתיים שהשיבו אש בתגובה לירי התותחים הגרמניים. הפקודה שקיבלו היתה לשמור על העמדה בכל מחיר. זאת, על אף העובדה שבשעה חמש ורבע, כשעלה השחר על אחד־עשר בנובמבר, שלח המפקד העליון, גנרל פוֹש, מברק למפקדים ובו הורה להם להפסיק את הלחימה בכל החזיתות החל בשעה אחת־עשרה. מִפקדת גדוד 415 של חיל הרגלים קיבלה את המברק, אבל טרם הודיעה לפלוגות, מפני שחיילי הקשר לא יכלו לעבור בין כדורי המקלעים ובין רסיסי הפגזים שהמשיכו ליפול כל העת.

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

בוקר על פני האדמה - כריסטיאן סיניול
Un matin sur la Terre - Christian Signol