Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2009  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בספטמבר 2009       חזור

יום שני - על שירה ורוק אחרי יונה וולך
מאת: נסים קלדרון
The Second Day - On Poetry and Rock in Israel after Yona Wallach - Nissim Calderon

ההוצאה:

דביר ומכון הקשרים - מסה קריטית

עורכי הסדרה, יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי : מה הקשר בין מיכה שטרית לנתן אלתרמן? ובין שניהם לבוב דילן? איך השתנתה דמות המשורר בדור שאחרי יונה וולך? למה אי אפשר ולא צריך לדעת מי היא דליה פלח "באמת"?

מה קרה לעולמות הדמיון של המשוררים הצעירים בין האוברדראפט לסופרפארם? ומעל לכול: האם יש עוד סיכוי בתרבות הישראלית לחלומות אוטופיים, האם בכלל יש בהם עוד צורך?

לפרופ' נסים קלדרון התשובה על כך ברורה: "חלומות אוטופיים הם צורך ענק שלנו, לא תפנוקים קטנים". וכאשר משוררים שונים מאוד זה מזה כדליה רביקוביץ, נתן זך או חיים גורי מקטינים במכוון ובשיטתיות את דמות המשורר שלהם ומוותרים על עולמות הדמיון שהציעו לקוראיהם קודם לכן - הם מאותתים על שבר תרבותי, ובה בעת מתמודדים איתו בהצלחה.

יום שני - על שירה ורוק אחרי יונה וולך
שתפו אותי

בדיוק בנקודה זו נכנסים הזמרים-כותבים של הרוק: קלדרון מתאר את הרוק הישראלי כאמנות שממשיכה - בדרכים משלה - את השבילים התרבותיים שפילסה השירה העברית. כאשר אלמנטים חשובים של אמנות אחת נודדים אל תחומיה של אמנות אחרת מן הראוי לדעתו להביט ביחד על שתיהן. לא לטשטש את ההבדלים ביניהן, אך גם לא להתעלם מהַקשרים החדשים והמשמעותיים שנוצרו ביניהן, קשרים ישראליים מובהקים.

במעקב אחר ההתמודדות של השירה והרוק, לחוד וביחד, עם "היום השני" של התרבות הישראלית, מתמקד קלדרון ביחס לעולמות הדמיון. "גם משוררים וגם אמני רוק ענו ועונים על אחד הצרכים האנושיים הראשוניים ביותר: הצורך בעולם נוסף, עולם של דמיון, לצד העולם הריאלי. בתקופה שבה נהרסו הרבה חלומות גדולים, הצליחה המוזיקה הפופולארית לתת לאנשים רבים חלומות שהתאימו להם". לכן ההליכה אל התרבות הפופולארית היא חיונית כל כך בעיני קלדרון.

כי יום שני הוא ספר על חלומות: על חלומות תרבותיים גדולים ועל חלומות פרטיים, על חלומות שנסדקו או התנפצו ועל חלומות שהתגלו כסיוטים - אם משום שהתגשמו ואם משום שלא התגשמו - וגם על חלומות שעדיין מקננים מתחת לפני השטח המפוכחים-עד-אימה של התרבות הישראלית. ובמידה לא מבוטלת, זה ספר שהוא עצמו חלום: חלום שלא להיכנע בקלות לניכור המפצל כיום את החברה הישראלית לסקטורים נפרדים ועוינים, המדברים בשפות שונות גם כאשר הם מדברים זה עם זה; חלום לגשר מעל החלוקות לגבוה ונמוך, מרכזי ושולי, אקדמיה ורחוב, ולייצר כתיבה השואפת אל הדיבור ואל הביטוי הרגשי החשוף, הישיר, הלא-תיאורטי, מבלי לוותר על אמירות תרבותיות רציניות, מחויבות ורחבות היקף; חלום אוטופי המעז לדבר בשם הצורך - החריף, כשם שהוא מוכחש - בחלומות אוטופיים.

זה חלומו של חוקר ומבקר ספרות, שהוא גם פעיל חברתי ופוליטי, לדבר על המתרחש בתרבות הישראלית היום דרך הטקסטים הנכתבים והמושרים שמיוצרים בה, לא במנותק מקהל הקוראים והמאזינים שלהם אלא יחד איתם. והדרך לשיתוף, כך מלמד אותנו קלדרון, עוברת דרך האזנה רגישה ואמפתית לחלומות גדולים שהשירה והרוק מבטאים, גם כשהם באים "דרך טלוויזיה, דרך חלומות רעים".

יום שני: על שירה ורוק אחרי יונה וולך מאת ניסים קלדרון, סדרת מסה קריטית - מכון הקשרים והוצאת דביר, עורכת הספר: טלי לטוביצקי, בתמיכת קרן קיסריה - ע"ש אדמונד בנימין דה־רוטשילד, 597 עמודים.

מחפשים הופעות חיות ?

הקדמה | ניסים קלדרון
כמעט בכל פגישה עם חבר מגיע רגע שבו הוא או אני שואלים זה את זה "קראת את הספר החדש של חיים באר (או של יהושע קנז, או של רונית מטלון)? מה דעתך?". לא כל הישראלים, כמובן, עסוקים ברומאן שהופיע. אבל בהחלט יש בישראל שכבה לא קטנה של אינטלקטואלים -חלק קטן מהם סופרים וחוקרי ספרות, ורובם בעלי מקצועות אחרים -שעוקבים בערנות אחרי הפרוזה הישראלית. ספר חדש הוא בשבילם אתגר חדש למחשבה, לטעם ספרותי, למגע בין רגשות לבין מלים.

קוראים לא מעטים גם מצרפים את הרומאן החדש אל הרשמים שלהם מספרים קודמים, ורומאן שהם אוהבים מגדיר בשבילם מחדש את המושג "ספרות ישראלית", ובזהירות מסוימת -גם את המושג "ספרות". הוא מצטרף אל ספרות שהם נושאים איתם, או קורא תיגר על ספרות שהם נושאים איתם. לכן הרומאן לא חי את חייו לבדו.

יש מסביבו רחש של קריאה, ושל ביקורת בכתב, ושל שיחה בעל פה. הספר נעשה כלי להידברות בין אינטלקטואלים ישראלים, כלי להתבוננות שלהם על הסביבה הישראלית דרך העדשה של הספרות, וגם כלי להתבוננות עצמית: הם בוחנים לא רק את הספר, אלא גם את עצמם מולו. הם שואלים מה הספר הזה מלמד עליהם, כיוון שהם זוכרים היטב ספרים קודמים ששרטטו בשבילם את הדימוי שיש להם על עצמם.

רחש הקריאה הזה לא מופיע אצל קורא אחד לבדו. הוא מופיע במפגש שבין קוראים רבים. ספר שאני לבדי קורא, או חוזר אליו מסיבות פנימיות בלבד, עשוי לעורר בי רגשות עזים, אבל לא על הרגשות האלה אני כותב כאן. אני כותב על הרגשות והמחשבות שנוצרים רק כאשר חלקים משמעותיים מן האינטליגנציה הישראלית קוראים ספר פחות או יותר במשותף. זה קורה רק לחלק קטן מן הספרים שיוצאים. אבל מה שקורה בקודקוד מקרין על המערכת כולה, גם על חלקים בה שרק מעטים קוראים )יובל שמעוני ויואל הופמן, למשל, הם סופרים של מעטים, אבל את ההערכה לכתיבתם מוצא הקורא אצל סופרים אחרים שמושפעים מהם, ובביקורת שגם היא מחברת בין קוראים(. אפשר לומר בהכללה שהפרוזה הישראלית מעסיקה את האינטליגנציה הישראלית, משתתפת בעיצוב סדר היום התרבותי שלה, ומשמשת לה כלי "להבנת עצמנו", אם להשתמש בביטוי של ברנר על הקריאה במנדלי מוכר ספרים.

אני אוהב את רחש השיחה הזה שסביב ספרים. הוא יקר לי לא פחות מן הספרים עצמם. יש חלק של חיי שאותו אני מקיים כקורא, והחלק הזה נוצר לא רק על ידי הספרים, אלא גם על ידי השיחה שסביבם. אני זקוק לחילופי הדעות על ספר כדי להגיע אל פינות שהחמצתי בקריאה שלי. אני מרגיש את האינסטינקטים המתפתחים והמשתנים, שלי ושל אחרים, דרך הספרים שעליהם משוחחים וכותבים.

אני גם מבין את הישראליות שלי טוב יותר אחרי שאני מקשיב לתגובות המצטברות על ספר. אני זקוק להפלגות האישיות לחלוטין, גם להפלגות שדומות לחלום או לסיוט ומסרבות לכל שיתוף עם אחרים, שחבר או מבקר מפליג אליהן על יסוד ספר שקרא. זה מביא אלי את האישיות שלו בדרך שלא היתה נגלית לי בלי הספר. כך ספרים יוצרים את הרפובליקה הספרותית — על המרכזים שלה, ועל הפינות שלה, ועל האנשים שבה. הקריאה המשותפת בספרים מעניקה אזרחות ברפובליקה הספרותית.

מתי זה קרה לאחרונה לספר שירים? לדעתי זה קרה לאחרונה לספר קח של מאיר ויזלטיר, 1ומעט אחריו לספרים שהוציאה יונה וולך. סביב הספרים האלה היה רחש של שיחה. אפשר היה להרגיש ברטט החשמלי שעבר ברפובליקה הספרותית הישראלית אחרי שהם יצאו. אפשר היה להרגיש שרבים מן המשוררים שכתבו אחריהם לוקחים בחשבון את האנרגיה, את הלשון, את היחס לעולם, שיש בשירים האלה. אנשי רוח ישראלים רבים -לא רק משוררים -הפנימו את הצליל ואת הצבע של וולך וויזלטיר. היסטוריונים קלטו אותם. עיתונאים קלטו אותם. מוזיקאים וציירים קלטו אותם. קובעי תוכניות הלימודים קלטו אותם.

הם נספגו אל העורקים של התרבות הישראלית. וזה לא היה חדש, זה היה מסורתי. כך, כמעט כך, נספגו גם ביאליק ואלתרמן ורבים אחרים. כזאת היתה המסורת של השירה העברית מאז ראשית ההשכלה. כמעט כל מי שהעברית היתה גורם חשוב בחייו האינטלקטואליים נשא איתו מטען של ביאליק, ואחר כך של אלתרמן, ואחר כך של עמיחי. לא יכולת להשתייך לרפובליקה האינטלקטואלית של השפה העברית בלי שיהיה לך מטען מינימלי (אבל לא שטחי) של שירה. כשם שלא יכולת להשתייך לרפובליקה האינטלקטואלית הרוסית בלי מינימום של פושקין ויסנין, או לגרמנית -בלי גתה וברכט.

היום, עשרים שנה אחרי יונה וולך, יש אינטלקטואל ישראלי רציני, עמוק, שמוותר על שירה. הוא קורא פרוזה, רואה קולנוע, נדרך כשיש ויכוח בין היסטוריונים, אבל שירה אינה כלולה ב"אבות המזון" שלו. מאתיים שנה, מנפתלי הרץ וייזל עד יונה וולך, לא היה משכיל עברי כזה. היום יש. הרבה מן השעות האינטנסיביות ביותר שלי עברו עלי בקריאת שירים. שירים ומשוררים נעשו לנכסים אינטימיים שלי. אבל אהבתי גם את המעגל הלא־אינטימי של השירה. אהבתי, כאמור, את השיחה על השירה, את תחושת המרכזיות של השירה בתרבות הישראלית.

התרגלתי לקבל מן השירה שורות שהופיעו אחר כך במאמרים, בנאומים, במחקרים. מצאתי בשירה העברית צלילים של מלים שהתנגנו אחר כך בפרוזה, או העדפות של משוררים שנעשו לטעם אסתטי שמתווכחים עליו. הבחנות של משוררים על העולם הסובב אותם מצאו הד באותו עולם. לא הרגשתי שיש חיץ בין השירים לבין ההקרנה שלהם על סביבתם. ואם זה השתנה, לא מעט השתנה בשבילי. אני חי במקום ספרותי אחר כאשר שירה חדלה להיות מרכזית, כאשר השיחה שסביב שירה מצטמצמת מאוד, כאשר שירים נשארים בנחלה מסוגרת של משוררים ושל משוגעים לשירה, ולא פורצים אל התודעה הרחבה של הקהילה התרבותית. בספר הזה ניסיתי לתאר את השינוי בקריאת השירה. ניסיתי לתאר שינוי שעבר עלי, תוך כדי שאני מנסה להבין שינוי שעבר גם על קוראי שירה אחרים בישראל.

ב.
לפני חמש־עשרה שנה כתבתי נוסח אחד של ספר על השינוי הזה. זרקתי אותו. כתבתי נוסח שני וזרקתי גם אותו. כל מה שכתבתי נראה לי לחוץ, מאולץ, לא טבעי. כמו לכתוב מאמר על הצגה טובה שרק חמישה אנשים נכחו איתך באולם כשהיא הוצגה. הריקנות באולם מקלקלת את ההצגה. ההד החלול שחוזר מן המושבים הריקים מזיק למלים הטובות ביותר. והוא הזיק גם לכתיבה שלי על המלים. שירה בלי שיחה על שירה, שירה בלי המשך של השירה בתרבות, הוציאה ממני תגובה לא־טבעית ומתפתלת.

שמעתי וקראתי שהשירה שנכתבת היא פשוט לא טובה מספיק. אבל אני לא מצאתי בשירים שקראתי את "בגידת השירה". דליה פלח נראתה לי משוררת עמוקה וחזקה, וחיים גורי נראה לי משורר שהולך ומשתבח עם השנים -ולשניהם היו רק קוראים מעטים (ובין קוראיה לבין קוראיו לא התקיים שום דיאלוג). לא נראה משכנע גם רעיון אחר שהופיע -על מחזוריות שעולה ויורדת פחות או יותר בקביעות בין תקופות של פרוזה חזקה לבין תקופות של שירה חזקה. גם מאחורי הרעיון הזה עמדה המחשבה על שירה חלשה, ובתוספת איזו חוקיות הגליאנית, נתונה משמים, של תזה ואנטיתזה.

אני לא מאמין בחוקיות סימטרית שכזאת בשום מקום, ולא מצאתי חוקיות שכזאת בשירה העברית שקראתי. אילו חשבתי שהמשימה היא לתאר את הירידה בערכה של השירה לא הייתי מרגיש מוזר. אבל המשימה היתה לתאר את הירידה בקריאת השירה, בשעה שערכה של השירה לא ירד בעיני משום בחינה שהיא. כאן היתה סתירה שעצרה את היד הכותבת.

לפני חמש שנים הלכתי להופעה של מיכה שטרית. המלים שלו הגיעו אלי חזקות, מדויקות, ומוזיקליות. לא יכולתי להימנע מלחשוב על שירה: מלים חזקות במיוחד, מדויקות במיוחד, ומוזיקליות במיוחד -את זה הכרתי מן השירה. וכאשר הקהל שר עם שטרית את מילות השירים, מצאתי שם עוד משהו מן השירה שגדלתי עליה -מלים שנעשות לנחלה משותפת של הקהל שלהן. אם תכונות המלים האלה נמצאות גם מחוץ לשירה -אולי השירה לא נעלמה? אולי השירה נמצאת גם במקומות אחרים, מקומות שלא נהוג לכנות אותם "שירה"? ידעתי מיד שלא מדובר בשירה. כי שירה לא זקוקה לשום מוזיקה חיצונית. יש לה מוזיקה משלה, ואילו אצל מיכה שטרית המלים והמוזיקה יוצרות אמנות אחרת. אבל זה הזכיר לי את אמנות הקולנוע, שאהובה עלי מאוד.

קולנוע הוא לא תיאטרון. הוא אמנות אחרת. אבל אמנות הדרמה קיבלה לפני מאה שנה תפנית רצינית ותרומה רצינית, כאשר אלמנטים חשובים שלה התחילו להופיע בשדה חדש -לא על הבמה, אלא על מסך הקרנה. ואם במאי הקולנוע -ה־ auteur שהבליט הגל החדש הצרפתי -הוא אחיו הצעיר, והאנרגטי מאוד, של במאי התיאטרון, יכול להיות שהזמר־כותב (singer-songwriter) הוא לא משורר, אלא אחיו הצעיר והאנרגטי מאוד. הוא לוקח עליו אחריות שלא היתה לזמרים לפניו — גם למלים, גם למוזיקה, וגם לביצוע. כך הוא מביא אל השיר שלו נוכחות של auteur -נוכחות של אישיות יצירתית, ושל פרסונה אמנותית, שמקרבת אותו אל המשורר.

כך עלה מחדש הרעיון לספר הזה. ספר שיעקוב אחרי השירה בעברית, וימשיך ויעקוב אחריה גם מחוץ לשירה, ברוק הישראלי. אם אלמנטים חשובים של אמנות אחת נודדים אל תחומיה של אמנות אחרת -זה הרגע להביט על שתיהן יחד. מה עוד שאני, כמו רבים אחרים, הושפעתי מאוד מן הרעיונות שהעלה וולטר בנימין בעקבות הופעת הצילום בכלל והקולנוע בפרט: הרעיון שהפצה המונית של אמנות היא לא רק טכניקה של שיווק, אלא גם תוכן חדש של אמנות; והרעיון של אמנות להמונים שהיא גם סיכוי לאיכות חדשה, ודמוקרטית, ולא רק סכנה להשחתת האמנות.

ג.
כאשר שירה הופכת לנחלתם הסגורה של משוגעים־לדבר -זה רע. כי שירה היא משהו שעובד עלינו רק כשאנחנו מסרבים להיות מומחים לדבר אחד. ומומחיות לשירה היא הזמנה לסנוביות וליטרטיות. רק מעבר לגבולה של כל מומחיות שהיא נפתח הראש לכל מרחב האסוציאציות של המלים. מה זה בכלל מומחה לחומרים שמהם עשויה שירה -לפרידה שחיה במלים, או למין שחי במלים, או למלחמה שחיה במלים?

את חומות ההתמחות פורצת המוזיקה. הצורך בשיר פורץ, דור אחרי דור, את כל המחסומים, ובכל פעם הוא פורץ אחרת. הצורך ברגע שבו אדם מתייחד התייחדות לשונית עם אסון, או עם רעד של אהבה בעור, גרם לשירה לשרוד את כל התהפוכות ההיסטוריות והאסתטיות. בשלושים השנים האחרונות בישראל המוזיקה עזרה מאוד לפרוץ את חומות ההתמחות של השירה. ישראלי רגיל, לא מומחה לשירה, פותח רדיו ושומע את יונה וולך מפיו של ברי סחרוף, ואת ביאליק מפיה של אסתר עופרים, ואת אבן־גבירול מפיו של מיכה שטרית.

אם נמנה רק את מספר הישראלים שנחשפו לשירה באמצעות "סליחות" של לאה גולדברג ועודד לרר, בביצוע של יהודית רביץ, נקבל מספר שעולה עשרות מונים על כל קוראי השירה שיכולים היו לקרוא את לאה גולדברג בחייה. ולא רק את לאה גולדברג הלחינו. הנספח לספר מביא הלחנות רבות לשירה עברית חדשה מ־ 1967 ועד היום. יש אינטלקטואל ישראלי שלא קורא שירה, אבל כמעט שאין זמר־כותב ישראלי שלא שר שירה. ומדובר בפירוש בשירה שנכתבה ופורסמה כיצירה מילולית טהורה, ולא בפזמון שנכתב מראש להלחנה.

ההיקף הרחב של ההלחנה עושה את השירה העברית בכלל, מעבר למשורר זה או אחר, לנוכחות תרבותית חיה בשביל מאזינים רבים מאוד. כאשר שירים רבים של משורר מולחנים -יותר ממאה ועשרים הלחנות של לאה גולדברג, יותר משישים הלחנות של זך -עצם נוכחותו בתרבות משתנה, מעבר לנוכחות של שיר זה או אחר. הנוכחות של וולך, או של אברהם חלפי, עברה תמורה משמעותית בגלל הלחנה רחבה במיוחד. ואם למדנו שיצירת האמנות השתנתה, ולא נעלמה, בעידן השעתוק הטכני, גם השירה משתנה, ולא נעלמת, בעידן הרוק.

כאשר הלחנה של שירה נעשית ממד משמעותי בדמותו של אמן־מלים חדש, שהוא גם אמן־מוזיקה, מגיעים כמה מן המרכיבים היסודיים של השירה אל רבים מאוד, וחורגים מכל מעגל של מומחים. כי הזמר־כותב עיצב את אישיותו האמנותית בתוך העולם התרבותי של התקליט, והרדיו, והטלוויזיה -לכן הוא אמן שמעשה האמנות שלו מכיל את נוכחות המאזינים הרבים, והבלתי מתמחים.

הזמר־כותב הוא אמן של תרבות מדוברת, לא כתובה. אפשר לכתוב את הטקסטים שלו, אבל אין להם ערך אמנותי בנפרד מן המוזיקה. זאת אמנות שעוברת מפה לאוזן -דרך הרבה אלקטרוניקה -ופוסחת על הספרים. הזמר־ כותב של הרוק שר ברחוב, אמר שלום חנוך. ויש הבדל גדול בין שיר שנקרא בעיניים לבין שיר שמושר ברחוב. הזמר־כותב מתייחס אל הרחוב הרבה יותר מאשר המשורר. הוא לא מסיים את היצירה שלו לפני שהרחוב חודר אליה ומפנים אותה. עצם הסיכוי שלו לכתוב ולשיר מותנה ברחוב ובמה שיש ברחוב.

הוא זקוק לקהל, לכסף, לפרסום, להשמעה מספקת ברדיו ובטלוויזיה ולנוכחות מספקת בתודעה של הקהל שלו. לכן אין, לדעתי, מעמד עצמאי לטקסטים של שירה מושרת, גם לא לטקסטים קרובים־לשירה כמו של מיכה שטרית או של רונה קינן, ואין טעם להדפיס אותם בספר. הם מה שהם לא רק בזכות המלים, אלא בזכות החיבור של המלים אל המוזיקה, ואל האישיות של הזמר כפי שהוא מופיע בפני הקהל שלו, ואל דמותו של הזמר כפי שהיא מופיעה בעיתונים, ואל נוכחותו -או היעדר נוכחותו -של הזמר ברדיו או בטלוויזיה, ואל האנרגיות של עיתונות ושל רדיו.

עברית ואליטיזם היו כרוכים זה בזה במשך דורות רבים של עברית־שבכתב. עד עצם היום הזה יש לאנשי רוח ישראלים יחס של כבוד מיוחד אל התרבות הכתובה, וחשד מיוחד, שלא לומר זלזול, בתרבות המדוברת. תוך כדי כתיבה הבנתי שלא אוכל לעבור משירה עברית אל רוק ישראלי בלי לגעת בשאלות של גבוה ונמוך בתרבות הישראלית. איש לא יכול היה לשער שהביטלס ובוב דילן יעבירו אל הזמר־כותב הישראלי אנרגיות שהופיעו במערב בשנות השישים, ויעניקו חשיבות תרבותית חדשה למלים העבריות המושרות.

כאשר הם חלחלו אל התרבות הישראלית, הופיעו גם בעברית זמרים־כותבים שהתיימרו לחפש ולמצוא את הפסקול של חיינו, לא פחות. אבל בעברית לא היתה מאחוריהם מסורת של שירה עממית שפורצת מן המעמקים החברתיים ומערערת את הסדר החברתי. וכיוון שלא היתה בנמצא מסורת של שירה נמוכה מאחורי הרוקר הישראלי, הוא -ובזה הוא מיוחד -הלך דווקא אל שירה גבוהה. ממנה הוא לקח את הביקורתיות, ואת הסירוב לאלף את האמירה אילוף אידיאולוגי ולשוני, ואת החושניות הפורצת־גבולות. ועדיין הנטייה שלא לייחס חשיבות תרבותית עמוקה לרוק הישראלי חיה וקיימת עד היום. הספר הזה נכתב גם כדי לחלוק על הנטייה הזאת.

ד.
איך אפשר למתוח גשר על פני ההבדלים שבין אמנות גבוהה ועתיקה, כמו השירה, לבין אמנות פופולארית, ואולי חולפת, כמו הרוק? נוכחתי לדעת שמאחורי השאלה הזאת מסתתרת שאלה אחרת: האם יש רוק שמשתווה בערכו לערך שדורות של קוראים העניקו לשירה העברית? התשובה שלי היא שאין לי הגדרה טובה לשאלה מהי שירה בכלל, ושירה טובה בפרט; לכן גם לא הטרידה אותי השאלה מהו רוק בכלל, ומהו רוק טוב מן הבחינה האמנותית.

אני יכול להיתלות באילן הגבוה של ויסלבה שימבורסקה, שכתבה שגם היא איננה יודעת מהי שירה, ולמה כמה מאיתנו אוהבים שירה, ולמרות זאת היא נאחזת בשירה "כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל". גם אני נאחז. וכשדילן, או רונה קינן, גורמים לי להיאחז בהם קרוב למקום שבו אודן וזך גורמים לי להיאחז בהם (אולי במקומות שונים על פני מעקה אחד) -אני מתאר את זה בכתב. לא מגדיר -מתאר.

יש כמה רעיונות שעוזרים למתוח את הגשר בין שירה לבין רוק. בעיקר כאלה שהופיעו בשנות השישים סביב הרוק בַּדיון על היחס החדש שנוצר, או שטוב יהיה אם ייווצר, בין גבוה לנמוך באמנות. אני נעזר בספר בכמה הבחנות של מבקרי תרבות אמריקאים ואירופים על שירה שמאבדת את קוראיה, ועל רוק ומקומו בתרבות ההמונים. אבל הדגש יהיה על התרבות העברית.

רק עליה אני יכול לכתוב מתוך היכרות. מה עוד שיש משהו מוזר וספציפי בתרבות המונים בלי המונים. העברית איננה שפתם היומיומית של המונים -אותם המונים שהעניקו לרוק האנגלי והאמריקאי כמה מעיקרי האסתטיקה שלו -כל עוד היא שפתם של ארבעה או חמישה מיליוני אנשים בלבד. הרוק הישראלי מתקיים בסביבה שונה לגמרי מהסביבות שמהן לקח את הצלילים היסודיים שלו.

ה.
אין בספר הזה תמונה מלאה של השירה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, וגם לא של הרוק הישראלי בתקופה זו. אני בוחר ללכת בשביל אחד מתוך השבילים הרבים בשדות השירה והרוק. אני כותב על מי שמדבר אלי, ואפילו לא על כולם. יש משוררים ואמני רוק שאני אוהב מאוד אבל הם לא נוגעים בשאלות שעניינו אותי בספר הזה. יש רבים אחרים שאני אוהב אבל עדיין לא יודע מה להגיד עליהם. איך בחרתי בשביל הזה מתוך הרבה אחרים? הלכתי בעקבות השאלה "מי כותב שירים שעוזרים לי להבין את מצב השירה הישראלית?".

אל הרוק הגעתי מתוך עניין בשירה, ולא להפך. והלכתי בעקבות הדבר הפשוט והראשוני שנקרא טעם אישי. אחרי שנים של חיים בתוך השירה העברית, ואחרי יותר מחמש שנים של חיים בתוך הרוק הישראלי, התרגלתי שלא להעסיק את עצמי בשאלה מתי אני קורא שיר והוא מדבר אל לבי בלי שום סיבות ותכליות, ומתי אני מחפש בשירים שאהבתי תשובות לשאלות שמעסיקות אותי. שני הדברים מתערבבים זה בזה. כך גם עשיתי בספר. הלכתי בעקבות שירים שנחרתו בי משום שאהבתי אותם, והפניתי אליהם את השאלה שהעסיקה אותי: מה השתנה בשירה הישראלית אחרי יונה וולך?

האם אין סתירה בין המושג הכולל "שירה ישראלית" לבין הסירוב שלי להציג מפה של "השירה הישראלית"? אולי יש סתירה, אבל שירה היא, בעיני, המקום שבו אפשר לחיות סתירות ולא המקום שבו צריך לבחור בין מגמות סותרות. יש תחומי תרבות אחרים, רחוקים מן השירה, שנועדו לרגעים החד־משמעיים של חיינו. לי, כמו לקוראי שירה רבים אחרים, יש תמונה מסוימת -מקובצת -של כלל השירים בעברית, שכל אחד מאיתנו בחר לקרוא בתקופה מסוימת, ושל המקום שתפסו השירים האלה בתרבות הישראלית. לרוב קוראי השירה יש מושג כולל, וחשוב בעיניהם, של משהו שנקרא "שירה".

אינטלקטואלים לא יכולים לקרוא שיר בודד בלי להיכנס אליו ולצאת ממנו עם ציפיות וטעם, עם שינויי־ ציפיות ושינויי־טעם, עם ויכוחים שקטים או רועשים, שנובעים ממושגים כוללים על שדה השירה העברית, ולא רק מהתרשמויות מבודדות משירים בודדים (ושירים מגיעים רק אל אינטלקטואלים, שהמעבר מן הפרט אל ההכללה הוא -לטוב ולרע -צורך בשבילם).

אם כך למה לא לשרטט את השדה הכולל הזה? כי מבקרים שניסו לעשות את זה שכנעו אותי שזה לא מעניין. הרגשתי שהם כותבים גם על משוררים שלא מדברים אל לבם, רק כדי למלא משבצת חסרה בתמונה (או, במקרים גרועים יותר, כדי לגנות את מה שלא עולה בקנה אחד עם הקונספציה שלהם באשר לאופי השדה). תמונת השירה הישראלית -ולא השיר הבודד -של חברים, ושל קוראים שדעתם חשובה לי, מכילה משוררים שלא מדברים אלי ולכן לא יכולים להיכלל בתמונת השירה שלי. וגם לא כתבתי כאן על תמונת השירה המלאה שלי. בעשרים השנים האחרונות הרשימו אותי, למשל, שירים של פנחס שדה בסוף דרכו, או הניסיון המיוחד של מאיה ערד -ברומאן בחרוזים מקום אחר ועיר זרה -לכתוב מחדש את "יבגני אונייגין" אל תוך המציאות הישראלית.

אבל לא כתבתי כאן לא על שדה ולא על ערד, כי הם לא עזרו לי להבין את תמונת השירה האישית שלי אחרי יונה וולך. מהי, אם כן, תמונת "השירה העברית בשנים האחרונות"? זו תמונה מקובצת מתמונות רבות של קוראים רבים, שתיקח בחשבון את ההסכמות, וגם את חילוקי הדעות, בין הקולות שחיים את הרפובליקה הספרותית. "השירה" היא הוויכוח על "השירה". והוויכוח תמיד עניין אותי. הניסיון של מבקר לדפוק על השולחן ולסיים את הוויכוח בקביעה שפלוני ואלמוני שייכים למפה, ואילו פלמוני לא שייך -הניסיונות האלה משעממים אותי. מעולם לא התרשמתי מספרים כאלה, גם כאשר הערכתי מאוד את הכותבים.

יש לי טעם והעדפות, וניסיתי לנמק אותם במאמרי־ביקורת שכתבתי במשך השנים. אבל החלום לסיים את הוויכוח על החזק והחלש נראה לי הפחות מעניין מכל החלומות שמאכלסים את השירה. לכן זכרתי להכניס בספר הזה מפעם לפעם את המילה "לדעתי". לא יותר מדי, כדי שהמגלומניה שלי תישאר מרוסנת, ולא פחות מדי, כדי שתמונת השירה שלי תשאיר מקום גם לתמונות של אחרים. יש בספר הזה רמזים לתמונת השירה העברית שלי, אבל אין מפה שלמה. בעמימות הזאת רציתי. אם נכון לרצות בה, אם מרוויחים או מפסידים כאשר מחזיקים בה — ישפטו הקוראים.

ו.
אי אפשר לכתוב על שירה או על רוק בלי איזה מושג כולל, שהוא גם חלום כולל. הקשרים שבין שירה עברית לבין מוזיקה עוברים דרך ז'אנרים מוזיקליים רבים. לא כתבתי כאן לא על הקשרים שיצר סשה ארגוב, או על אלה שיצר יוני רכטר, ולא על שפע ההלחנות של שירי רחל, או על החיבור המרתק שיצרו שלמה גרוניך ומתי כספי עם השירה. כשם שבחרתי שביל אחד מן השדה השירי, בחרתי שביל אחד במוזיקה. הרבה חלומות נקשרו ברוק, ויש בו ענפים רבים. אני הלכתי בעקבות חלום, או אשכול של חלומות, שנקשרו ברוק בשנות השישים. חיפשתי חוטים שנרקמו ברוק וממשיכים להיטוות ברוק הישראלי, שראשיתם בתקווה שהתעוררה בשנות השישים לשינוי חברתי. כמו ישראלים אחרים לא חוויתי את העוצמות של שנות השישים בזמן אמת, ואין לי שום נוסטלגיה לתקופה ההיא (יש לי הרבה כבוד למה שהושג בה, והרבה כאב על מה שלא הושג בה).

הרבה מים זרמו בנהרות מאז שנות השישים, אבל שוב ושוב מצאתי אצל אמני רוק ישראלים בולטים -לא אצל כולם -החלטות, העדפות, בחירות, שהדרך הטובה ביותר להבין אותן היא ההתחקות אחר החוטים, לעתים חוטים דקים, שמחברים אותן אל חלום האותנטיות ואל חלום האמנות הדמוקרטית שהופיעו בשנות השישים בארצות הברית ובאנגליה. גם כאן יש אלמנט של טעם אישי. מאזין אחר ימצא ברוק הישראלי השפעות אחרות ומגמות אחרות.

רוק הוא, כאמור, אמנות משולבת של מלים ומוזיקה. מעולם לא למדתי מוזיקה ויש לי מעט מאוד מה להגיד על מוזיקה כלשהי. אל החדר המשותף של מלים ומוזיקה נכנסתי אני רק דרך דלת אחת: הדלת של המלים. אני קורא בהנאה מה שכותבים על רוק מוזיקולוגים ואוהבי מוזיקה. לא יכולתי להתעלם מן האנרגיות שהמוזיקה נותנת במלים, ומפעם לפעם תיארתי מה היא הוסיפה, בשבילי, למלים. אהבתי ברוק גם את הפרסונה של הזמר, ואת דרך ההופעה שלו על הבמה, והוספתי את אלה לתיאור. אבל אסור לשכוח: את הספר הזה כתב מי שגדל על מלים, ומי שקולט קודם כול מלים. רק אחר כך הוא הוסיף לעצמו גם מעט מן המוזיקה.

ז.
הספר עוסק, ברובו, במשוררים ובאמני רוק חיים שממשיכים להתפתח. כל אחד מן הפרקים נעצר ביצירות האחרונות שפרסם האמן עד מועד סיום הפרק, בין 2005 ל־ 2008 .

כמה מלים על מבנה הספר:
בפרק הראשון אני מסביר למה בחרתי לכתוב על שירה ועל רוק בספר אחד, אך בפרקים נפרדים. בשני הפרקים הבאים אני משתמש בשני מפתחות שקיבלתי -מנתן זך ומהלית ישורון -כדי להיכנס אל השירה העברית שנכתבת אחרי יונה וולך, ואל השינויים שחלו בה.

בפרק הרביעי אני מביא כמה רעיונות שמצאתי אצל אחרים -בעיקר משוררים ומבקרים -ומסביר כיצד השתמשתי בהם בספר. כך אני עושה גם בפרק השביעי.

בפרק החמישי והשישי אני עוסק בשינויים שחלו בדמות המשורר בעשרים השנים האחרונות ובעולם הדמיון של כמה משוררים עבריים בשנים אלה. מן הפרק השמיני ועד הפרק האחד־עשר אני עוסק ברוק הישראלי, ושואל לגביו אותן שתי שאלות ששאלתי לגבי השירה: מהי דמות הזמר־כותב, ומהו עולם הדמיון שלו? אני מתחיל בערן צור, בגלל הקרבה המיוחדת שלו אל השירה הכתובה; עובר אל הדמות הפיקטיבית של הזמר־כותב פורטיסחרוף, דווקא כיוון שהיא רחוקה מעולמה של השירה העברית; ממשיך אל "החברים של נטאשה" כדוגמה לזמר־כותב קולקטיבי; ומשם אל האישיות היצירתית שפיתח מיכה שטרית לאחר הפירוק של "נטאשה".

מן הפרק השנים־עשר עד הפרק השישה־עשר אני עוסק בתופעות של התקרבות בין שירה לבין רוק (אבל גם כאן אני שומר על ההבחנה בין פרקים שעוסקים בעיקר בשירה לבין פרקים שעוסקים בעיקר ברוק): פרק שנים־עשר עוסק במוזיקליות של השירה העברית שהשתנתה בסביבות 1985 . פרק שלושה־ עשר עוסק במעבר מן הדומיננטיות של שירי ארץ ישראל בשיר המושר בעברית אל הדומיננטיות של הרוק.

רק עם המעבר הזה נוצרה דמותו של הזמר־כותב, שקירב את הרוק אל השירה. שלום חנוך הוא דמות המעבר שבחרתי להתרכז בה (מתוך כמה יוצרי־מעבר נוספים שבהחלט ראויים לעיון מעמיק, כמו מאיר אריאל, שמוליק קראוס או יהודית רביץ). פרקים ארבעה־עשר וחמישה־עשר עוסקים בשני יוצרים שכבר מתחילת דרכם כתבו ושרו על קו התפר, שהותווה על ידי קודמיהם, בין רוק לשירה: שמעון אדף מגיע אל קו התפר הזה בעיקר מן השירה, ורונה קינן מגיעה אליו מן הרוק.

הפרק השישה־עשר, "יום שני", מביא כמה הרהורי סיום, שראשיתם בשיר אחד של דליה הרץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאות לאור

יום שני - על שירה ורוק אחרי יונה וולך - נסים קלדרון
The Second Day - On Poetry and Rock in Israel after Yona Wallach - Nissim Calderon


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים