 | ||||||||||||
|
|
עלי עשב
|
||||||||||
חזור
וולט ויטמן (1892-1819) הוא גדול המשוררים האמריקאיים של המאה ה-19, משורר פורץ דרך, משורר הדמוקרטיה וחרות האדם וראש וראשון לשירה החופשית המודרנית. ויטמן יצר סגנון שירי חדש, המתאפיין בשורותיו הרחבות ובריתמוס החדש שלו, הזורם, הדמוקרטי, תוך שהוא מוותר על האלמנטים הפורמאליים המסורתיים של השירה- משקל סדיר, חריזה סדירה ומבנה סטרופי סדיר. שירתו,הנועזת הן בצורתה והן בתכניה, השפיעה עמוקות על התפתחות השירה האמריקאית המודרנית של המאה ה-20, מכאן, ועל השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית ואף העברית, מכאן (א.צ.גרינברג, למשל, מכנה עצמו בשנות העשרים בשם "וולט ויטמן העברי"). |
  
|
|||
פרסום תרגומו המקיף של הלקין ל"עלי עשב" של ויטמן, שראה אור לראשונה ב-1952, ב"ספרית פועלים", היה בזמנו אירוע גדול ומשפיע על השירה הישראלית הצעירה, והוא חזר ונדפס בכמה מהדורות. הופעתו המחודשת של תרגום מופת זה, שאזל מן השוק זה מכבר, עונה על צורך תרבותי חיוני שמורגש כבר זמן רב.
וכך הקדים שמעון הלקין למהדורה הראשונה (1951) של שירי ויטמן בעברית: ילקוט זה של שירי וולט ויטמן נסיון ראשון הוא בספרות העברית להכניס את יצירתו לתוכה בצורת ספר. אין אפוא כל ספק, שקליטתו חוויה חדשה היא - ואולי גם לא נוחה ביותר לקורא העברי, אם לא היגיע לידי הכרת השירה הזאת מתוך קריאה בה במקורה האנגלי או באחד מתרגומיה בלשונות אירופה. לפיכך צירף המתרגם לספר גם מסה על חיי המשורר ויצירתו, הבאה בסוף הכרך, ואולי תקל זו על הנכנס כניסה ראשונה אל עולם פיוטי זה בלשונו העברי.
ובכן לא כך הוא במהדורה זו שבה אומנם נוספו ללקט הקודם 51 שירים, כ- 80 עמודי שיר אשר שולבו כסדרם במקור אך המסה על חיי המשורר ויצירתו, מאת המתרגם, מופיעה בכרך נפרד.
שמעון הלקין (1898 - 1987) בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
"עלי עשב" מאת וולט ויטמן - בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים ובסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, ליקט תרגם והוסיף הערות: שמעון הלקין, מהדורה ראשונה: 1952, הדפסה שנייה: 1984.
מתוך: מצהרים ועד לילה: "הו, דרום מגנטי"
FROM NOON TO STARRY NIGHT | O MAGNET-SOUTH
O MAGNET-SOUTH! O glistening perfumed South! my South!
O quick mettle, rich blood, impulse and love! good and evil! O
all dear to me!
O dear to me my birth-things-all moving things and the trees
where I was born-the grains, plants, rivers,
Dear to me my own slow sluggish rivers where they flow, distant,
over flats of silvery sands or through swamps,
Dear to me the Roanoke, the Savannah, the Altamahaw, the
Pedee, the Tombigbee, the Santee, the Coosa and the
Sabine,
O pensive, far away wandering, I return with my soul to haunt
their banks again,
Again in Florida I float on transparent lakes, I float on the Okee-
chobee, I cross the hummock-land or through pleasant
openings or dense forests,
I see the parrots in the woods, I see the papaw-tree and the blos-
soming titi;
Again, sailing in my coaster on deck, I coast off Georgia, I coast
up the Carolinas,
I see where the live-oak is growing, I see where the yellow-pine,
the scented bay-tree, the lemon and orange, the cypress,
the graceful palmetto,
I pass rude sea-headlands and enter Pamlico sound through an
inlet, and dart my vision inland;
O the cotton plant! the growing fields of rice, sugar, hemp!
The cactus guarded with thorns, the laurel-tree with large white
flowers,
The range afar, the richness and barrenness, the old woods
charged with mistletoe and trailing moss,
The piney odor and the gloom, the awful natural stillness, (here
in these dense swamps the freebooter carries his gun, and
the fugitive has his conceal'd hut;)
O the strange fascination of these half-known half-impassable
swamps, infested by reptiles, resounding with the bellow
of the alligator, the sad noises of the night-owl and the
wild-cat, and the whirr of the rattlesnake,
The mocking-bird, the American mimic, singing all the forenoon,
singing through the moon-lit night,
The humming-bird, the wild turkey, the raccoon, the opossum;
A Kentucky corn-field, the tall, graceful, long-leav'd corn, slender,
flapping, bright green, with tassels, with beautiful ears each
well-sheath'd in its husk;
O my heart! O tender and fierce pangs, I can stand them not, I
will depart;
O to be a Virginian where I grew up! O to be a Carolinian!
O longings irrepressible! O I will go back to old Tennessee and
never wander more.
על וולט ויטמן מתוך אחרית דבר מאת עודד פלד
לספר:
עשבי פרא מאת מייקל קנינגהם (כתר 2006)
וולט ויטמן [1892-1819] הוא משורר אמריקני מאוד, אולי האמריקני שבכולם. שורשיו נטועים בלב העולם החדש, בגלי ההגירה הגדולים של נרדפי אירופה, בנדידה החלוצית מערבה, בנופי המרחבים הגדולים של היבשת, במאבק בעבדות, במלחמת האזרחים. הוא היה ליברל ודמוקרט, אך במובן הדתי העמוק, האינדיבידואליסטי.
מחד, הוא שוטט בחזית במלחמת האזרחים, היה עד למחזות זוועה, חבש את הפצועים והעניק להם עידוד וסעד רוחני [באותה תקופה כתב את שיריו הפחות מוערכים, שירי המלחמה שלו הכלולים במחזור "תיפוף התופים", שראשיתם פטריוטיזם מתלהם והמשכם התפכחות ריאליסטית בלבוש שירי קינה שנכתבו מתוך חמלה אנושית כנה], ומאידך, ידע לומר גם: "התנגד הרבה, ציֵית מעט."
וכן "אין מורד ההולך לכלא כבול באזיקים שאני לא כבול באזיקים אליו והולך לצִדו." אותו ויטמן, שכתב את שיר ההספד הידוע לנשיא לינקולן לאחר הירצחו, "רב-חובל, הו רב-חובל שלי!" – שיר רגשני ומחורז בשורות קצרות, כיאה להקשר הממלכתי בו נכתב – ידע לכתוב גם: "פחות מזכירים דברַי תכונות שסופרו, ויותר מזכירים הם חיים שלא סופרו, וחירות ושחרור.... ומכים בגונג המרד, ושוהים עם עריקים ועם קושרים ורוקמי מזימות." או: "אין שומר שיכלא אותי, אין חוק שיעצור בעדי."
קשה לנחש כיצד היו נראים פניה של השירה האמריקנית מן המאה התשע-עשרה ואילך אילולי הופיע ויטמן בזירה, משום שלפניו, למעֵט אי אֵילו משוררים יוצאים מן הכלל, השירה האמריקנית היתה חנוטה בכבלי המשקל והחרוז הוויקטוריאניים וגיבוריה היו בני המעמדות הגבוהים. ויטמן, רומנטיקן מובהק, או ליתר דיוק, טרנסצנדנטליסט, כפי שנקראו הרומנטיקנים האמריקנים, הגשים הלכה למעשה את חזון השירה האוניברסלית של ראלף וולדו אמרסון.
הוא טאטא הצִדה חריזה ומשקל ותוך הישענות על המשפט כיחידת-קצב במקום ה"רגל" המקובלת, יצר למעשה את מה שכּוּנָה מאוחר יותר "שירה חופשית". הוא החליף את גיבורי הספרות הפיאודלית בפשוטי העם – האיכר, הבנאי, הנגר, זונת הרחוב, הדייג, הצייד האינדיאני, העבד הכושי הבורח, המכונאי, פועל הדפוס, רַכַּב האומניבוס, הנווד ופושט-היד עברו אל קִדמת הבמה. מכל הבחינות הללו הקדים ויטמן את דורו והיה אבי השירה האמריקנית המודרנית ומחלוצי המודרנה בכלל.
שתי מסורות כתיבה מלוות את השירה האמריקנית עד עצם היום הזה; זו של אמילי דיקינסון, בת-דורו, שהתוותה נוסחה של שירה לירית מובנֵית-מאוד, שקולה, דחוסה ומהודקת עד להתפקע, וזו של ויטמן – ששירתו משוּלה לדהרת סוס בשדה פתוח. השורות הארוכות והשימוש בחזרות ובאמצעים רטוריים אחרים הפכו אותו למשורר אֶפִּי מובהק, מעֵין הומרוס אמריקני המפנים בכתיבתו את מרחביה העצומים של היבשת ואת רוח החופש של "העולם החדש".
שירתו, אותה דימה הוא-עצמו ל"גלים מתנחשלים", היא פריצה אקספרסיוניסטית אקסטטית [אמת, לעתים במחיר כבד של נאיביות ופאתוס-יתר], ובכוח המסה האדירה של שורות רחבות, דוהרות, הבנויות על יחידות של נשימה ארוכה וחופשית, נוצר אצלו המיזוג העמוק של אדם ועולם, של הרוחני והחומרי, הרמוניה של האני השר עם הסובב אותו. אלא שאת "מיתוס הרחבוּת" שלו אי אפשר לתחום בגבולות הטבע והנוף האנושי של חזון העולם החדש, משום שוויטמן הוא משורר אוניברסלי ביסודו, תלמידו של אמרסון, ממנו למד שהמשורר איננו יצור תמהוני, חריג, אלא מעֵין נביא, חלק בלתי נפרד מן היקום, יוצר הלוכד בכתיבתו את הקבוע שבזרימה וחושף את תהליכי ההתפתחות בטבע ובמין האנושי. החוויה, ניסיון החיים הממשי, תופסים אצלו את מקומה המסורתי של הלמדנות; החספוס הופך לערך אסתטי.
ויטמן הביא בשורה מהפכנית לפואטיקה. הילד הרע, המורד, העשב השוטה בפאתי המדשאה המטופחת, המהוגנת של הספרות האמריקנית, הפך לאבטיפוס של משוררים וסופרים באמריקה שאימצו אותו אל חיקם יחד עם מסורת המרד האירופית. מול משוררי וסופרי האקדמיה צצו במאה העשרים יוצרים כתומס וולף, הנרי מילר, נורמן מיילר, ג'וזף הלר, ויליאם בארוז, ריצ'רד בראוטיגן, צ'רלס בוקובסקי, משוררי הווידוי, משוררי וסופרי דור ה"ביט" ורבים אחרים – וכל אחד מהם המשיך בדרכו את שושלת "הסבא הטוב של השירה האמריקנית".
ויטמן היה רחוק ממגלומניה, כפי שהביקורת הפשטנית נוטה לראותו. נהפוך הוא. על דרך הפרדוקס ניתן לומר שיש צורך בצניעות רבה בתחושה – הלכה למעשה – של "והייתם כחגבים" [כמאמר הפסוק התנ"כי], של הֱיוֹת חלק אינטגרלי, בלתי נפרד של ההוויה הגדולה, על-מנת שהאני השר יהֵא חופף לקוסומוס עצמו. ויטמן רחוק מנצרות ומשילושים קדושים, ובשירתו יש לא מעט מרוח האופנישדים והבהגווד גיטא, אף-על-פי שהיכרותו עם המיתוסים ופילוסופיות המזרח הרחוק היתה קלושה.
ובכל זאת, אלוהים של ויטמן קרוב לתפיסה הבראהמינית, הווה אומר – תודעת-על קבועה, מוחלטת, חובקת-כול, יסוד-היסודות שכל הדברים נובעים ממנו ויכולים לקוות לשוב אליו. אפשר, לפיכך, לראות בוויטמן מעֵין מיסטיקן חילוני, צליין ההופך את ההליכה בדרכים, את סיפור חייו, את שירתו, את המצב האנושי בכללותו, לסָאגָה רוחנית. אלוהיו של ויטמן, גם אם הוא נותר בגדר חידה, עבורו ועבור קוראיו, לובש אצלו ישות ממשית בבני אדם, בטבע, ביקום, במחזוריות מעגלית של לידה ומוות. דומה שאין בתולדות הספרות אח ורע למשורר אופטימי כל כך.
שירת ויטמן היא אודיסיאה רוחנית מרתקת של אדם מאמין שאינו כבול בידי מוסכמות דת כלשהי ["אלוהי אני בפנים ובחוץ, ומקדש כל שאגע בו או שבי ייגע, ריח בתי-שחי אלה ניחוח ערֵב מתפילה, ראש זה עולה על כנסיות, כתבי קודש, והאמונות כולן"], שירה של יוצר שהגיע למדרגה גבוהה של שלמוּת עם הסובב אותו, עם קוֹנוֹ ועם עולמו, על-מנת להפוך עלי עשב ל"ממחטת האל" ולכתוב שורות כמו: "אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים חתום על כולם, ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר אלך, אחרים בעיתם יבואו לעולמי עד".
אך צחוק הגורל הוא שדווקא המשורר שזכה לקיתונות של בוז בארצו-שלו בשל 'מוּפקרוּת' ספרותית ומוסרית, המשורר שהתרועע עם פשוטי העם, הצהיר בגלוי על אהבתו לגברים ולנשים גם יחד, וקנה בימי חייו יותר חסידים מעבר לאוקיאנוס, באירופה, מי שכתב: "אני משמיע את צריחתי הברברית מעל גגות העולם", הפך לאחר מותו למשוררה הלאומי של אמריקה.
ביוגרפיה קצרה של וולט ויטמן מתוך הספר
מאה גאים מאת פול ראסל (ידיעות ספרים ואסטרולוג, 2008)
וולט וויטמן
נולד ב-31 במאי 1819 בווסט הילס שבלונג-איילנד. אביו היה נגר, וכאשר נכשל בניסיונו להקים משק חקלאי ב-1823, העתיק את מגורי המשפחה לברוקלין. וויטמן רכש את השכלתו הפורמלית בין השנים 1825-1830 בלבד. לאחר מכן, במשך ארבע שנים, הוא ניסה את כוחו בעסקי דפוס. רצף העיסוקים השונים והמשונים שהתנסה בהם במשך עשרים השנים הבאות, מופיע בצורת קטלוג באחד משיריו: מורה, עורך של מספר עיתונים, דפס, נגר, מתווך וספסר נדל"ן ובעל חנות. בזמנו הפנוי הוא קרא רבות וביקר תכופות באופרה ובתיאטרון.
הוא מדד ברגליו את רחובות מנהטן וברוקלין שוב ושוב, ערך היכרויות עם גברים צעירים ותיעד זאת בפירוט בפנקסו. באותו פנקס הוא רשם התבוננויות ומחשבות נוספות שקיבלו בהדרגה אופי של ספר שירים, שאותו פרסם ב-1855 תחת השם "עלי עשב" (תרגם לעברית שמעון הלקין. המת'). במהלך כל שארית חייו הוא שִחזר ופירש את יצירתו זו בשמונה מהדורות של הספר עד למהדורה האחרונה, השלמה והמורחבת, שיצאה לאור ב-1892. בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר הוא מצהיר: "האמריקנים, מכל האומות עלי אדמות בכל הזמנים, הם כנראה בעלי הטבע הפואטי השלם ביותר. ארצות-הברית עצמה היא במהותה יצירת פיוט גדולה ביותר".
רלף וולדו אמרסון אמנם כינה את המהדורה הראשונה של הספר "דוגמה יוצאת דופן בהחלט לשנינות ולחוכמה העמוקה" שאמריקה יצרה עד כה, אך וויטמן נאלץ להמתין עוד שנים ארוכות להכרה של הקהל הרחב.
המהדורה הראשונה של "עלי עשב" היא שיר הלל לגוף ולמיניות בעלי היופי הנעלה. במהדורה השלישית שהודפסה ב-1860 ערך וויטמן את שיריו ויצר פרק על תשוקה הומוסקסואלית, אשר לו קרא "קלאמוס". השיר המובא להלן הוא דוגמה אופיינית לארוטיקה המאירה של שירתו:
מבט חטוף
המבט בסדק דק תופס
את המון הפועלים והנהגים בחלל הבר סביב התנור,
מאוחר בליל חורף, ואני יושב בפינה ומתבונן
בצעיר שאוהב אותי ואותו אני אוהב,
מתקרב בשתיקה ומתיישב קרוב, הוא עשוי לאחוז בידי,
במשך זמן רב, כאשר מהומת הקולות הולכת ובאה,
קולות שתייה, קריאות רמות ומחוות גסות,
והנה שנינו, מרוצים, מאושרים זה עם זה, מדברים רק מעט,
אולי אף לא מילה.
ובמקום אחר בפרק "קלאמוס" של "עלי עשב" מציין וויטמן:
כאן העלים השבריריים ביותר שלי עצמי, ועדיין החזקים מכולם; כאן אני מסתיר וסוכך על מחשבותיי, איני מציג אותן לראווה, ועדיין הן חושפות אותי יותר מכל שיריי.
במהלך מלחמת האזרחים התנדב וויטמן לשמש אח רפואי בבתי החולים הצבאיים של וושינגטון. הרושם החזק שהותירה בו המלחמה מתבטא בעוצמת "מכות התוף", שיר שנכלל בספר "עלי עשב". כאבו על רצח הנשיא אברהם לינקולן הביא ליצירת אלגיה גדולה - "כאשר פרח הלילך האחרון ליד הדלת...".
עבודתו בבית החולים משכה תשומת לב ציבורית, ובעקבות כך, ב-1865 קיבל וויטמן משרה פקידותית במחלקת הודו, אך פוטר ממנה כעבור שישה חודשים על ידי מזכיר משרד הפנים, ג'יימס הארלן, אשר קרא את שיריו ומצא אותם בלתי-מכובדים. זמן קצר לאחר מכן פגש וויטמן בפטר דויל, נער בן שמונה-עשרה מדרום אירלנד. דויל היה שבוי מלחמה לשעבר ועבד בוושינגטון כעגלון. מאוחר יותר נזכר דויל בפגישה הראשונה ביניהם: "לוולט הייתה שמיכה. היא הייתה פרושה על כתפיו, והוא דמה למלח זקן. חשבתי שאצטרף אליו ונשוחח. משהו בו גרם לי לעשות כן, ומשהו בו הוליך אותי בדרך זו. הוא נהג לומר שמשהו בי השפיע עליו באותה צורה. בכל מקרה, נכנסתי לכרכרה. מיד נעשינו קרובים. הנחתי את ידי על ברכו. הבנו זה את זה. הוא לא ירד בסוף הנסיעה, ולמעשה נשאר אתי כל הדרך חזרה... מאותו זמן נקשרה בינינו חברות עמוקה".
יחסו של וויטמן לקשר זה היה מיוסר יותר. בפנקסיו הוא כותב עליו כעל "תהפוכות בלתי נורמליות ללא סוף". תוך שימוש במושג הפרנולוגי של אהבת גברים הרווח בתקופתו - adhesiveness - הידבקות, הוא הוכיח את עצמו: "טבע דיכאוני של הידבקות: זה מה שהופך את החיים לייסורים מעל ומעבר. כל זה הוא חולי, הידבקות סוערת וללא כל פרופורציה".
ב-1873 לקה וויטמן בהתקף שגרם לו שיתוק חלקי. הוא השאיר את דויל מאחוריו ועבר לקמדן שבניו-ג'רסי, להחלים בבית אחיו. בבית הדפוס שבקמדן הוא פגש את הארי סטפורד, נער בן שמונה-עשרה, שלקח את וויטמן לפגוש את הוריו. במהרה התארח וויטמן אצל משפחת סטפורד למשך שבועות מפעם לפעם. מאוחר יותר הוא טען כי הוא חייב להארי לא רק את ההחלמה מן ההתקף, אלא את כל חייו. הוא קנה לנער בגדים, נתן לו סכום כסף בשווי של טבעת נישואים, וכאשר יצאו השניים לנסיעה לאזופוס שבמדינת ניו-יורק לפגוש את ג'ון ברואוס, חוקר מדעי הטבע והחיים, כתב לו וויטמן טרם בואם: "בזמן הנסיעה אחייני ואני חולקים תמיד את אותו החדר ואת אותה המיטה". מאוחר יותר נמצאו ביומנו של ברואוס תלונות: "אי אפשר היה להביאם בזמן לארוחת הבוקר".
ועם זאת, הקשר בין השניים התפורר. פיליפ קאלו, הביוגרף של וויטמן, כתב: "[הארי] מעולם לא הצליח להבין מה רצה ממנו וויטמן: האם היה לו אב או אם, ידיד אמת או חתן פוטנציאלי השואף לנישואים. למעשה, וויטמן היה כל אלה יחד ויותר מכך, בהמציאו מחדש את הקשר החברתי שהנצרות החריבה, בהיכנסו לתוך זהויות ובצאתו מתוכן, תמיד מופנם, תמיד נמצא בנקודה של גילוי עצמי".
בתסכולו כתב הארי לוויטמן: "אם אני עולה לחדרי, אני תמיד יורד בתחושה רעה יותר מזו שבה עליתי. תחילה אני רואה את תמונתך, וכאשר אני יורד למטה, לחדר האורחים, היא תלויה שם עדיין, ואם אני עושה או אומר דבר-מה, נדמה לי שהתמונה תמיד מסתכלת עליי". וויטמן, עדיין מודאג מסימני ה"הידבקות", הרחיק את עצמו בהדרגה מן הנער.
ב-1879 השתקמה בריאותו כל כך, עד שהיה מסוגל ליסוע למערב אמריקה. ב-1884 אפשרה לו ההצלחה הכספית של המהדורה הפילדלפית של "עלי עשב" לרכוש בית בקמדן. הוא עבר התקף נוסף ב-1888, אך וויטמן המשיך לערוך את "עלי עשב": "קשקושי ביצים", אמר, "זה מה שנותר".
הוא מת ב-26 במרס 1892 בקמדן שבניו-ג'רסי.
וולט וויטמן הוא אחד המשוררים הגדולים של אמריקה. דבריו הגלויים על תשוקה חד-מינית ארוטית השפיעו באופן משמעותי על חלוצי הכתיבה ההומוסקסואלית של זמנו, כמו אדוארד קרפנטר [9] וג' א' סימונדס [10] (שכתב את הספר "וויטמן: מחקר", שנה לאחר מות וויטמן). קרפנטר ביקר את וויטמן ב-1877. וויטמן וסימונדס נהגו להחליף מכתבים. אך כאשר שאל סימונדס את וויטמן על עולם הדמיון ההומוסקסואלי בשירי "קלאמוס", השיב לו וויטמן - אולי לא בכנות - כי שאלה זו "די מסחררת אותי", ולא הודה באפשרות של מה שהוא כינה "הקש מורבידי".
מבלי להתייחס למה שוויטמן חשב על המשמעויות האפשריות של שירי "קלאמוס", הרי שקשה שלא לראות בהם המנון להתפתחותה של המודעות העצמית ההומוסקסואלית בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ב-1922 טען קרפנטר בבירור: "במקרה של וויטמן, בהיותו קשור באופן כה אינטימי בקשרי ידידות גברית ויותר, אפשר לראות צמיחה של השראה חדשה ושל כוח חיים חדש. שיריו מקרינים את הכוח הזה לכל עבר. מן הקריאה הראשונה בשיריו קבעו אלפי אנשים את 'העידן החדש בחייהם'... איננו יכולים לדעת כעת בבירור כמה רחוק יכול תהליך זה להגיע, אך אין ספק שזהו אחד הגורמים להתפתחות העתידית. כוונתי לכך שאהבת גברים זה לזה, ובאופן דומה, אהבת נשים זו לזו, עשויות להיהפך לגורמים חשובים והכרחיים להתפתחות אנושית עתידית כמו אהבה רגילה המובילה ל... רביית הגזע".
לוויטמן הייתה השפעה עצומה על תחילת דרכה של התנועה לזכויות ההומוסקסואלים. שיריו חשפו את הרגישות החבויה של ההומוסקסואלים והובילו לקראת עיצובה של זהות. אישיותו קרנה נוכחות הומוסקסואלית משכנעת ובעלת עוצמה. הוא היה, במובן מסוים, המשורר ההומוסקסואל המודרני הראשון שלנו, כיוון שהוא גיבש קהל קוראים הומוסקסואלים שחשו שאליהם הוא פונה ביצירתו, ושבקריאת שיריו הם מצטרפים לקהילת ההומוסקסואלים. וויטמן יצר שפת תשוקה הומוסקסואלית. הוא העניק קול לאותה אהבה שאין להעז לקרוא בשמה, גם אם לא הגיע הרבה יותר רחוק מלקרוא בשמה. המשך השפעתו נראית כיום בדמותם של המשוררים הבולטים במאה העשרים, כמו הארט קריין, פדריקו גרסיה לורקה ואלן גינזברג, שיצירתו המלנכולית "וולט וויטמן במרכול" היא אחת הפואמות האמריקניות המודרניות המצוטטות ביותר.
© כל הזכויות שמורות להוצאות לאור
עלי עשב - וולט ויטמן
Leaves of Grass - Walt Whitman
| ||||
|
|
| | |
| ||||
| ||||
|
|
|
| |
| ||||
 | ||||
|
כתב עת - ספרים
|
בית חכם
|
מול הבופור
|
צימר במטולה
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
סמיוטיקה
|
רואי חשבון
|
רמות
|
בניית אתרים
|
הוצאה לאור
 | ||||
|
|
הספרים החדשים במאי 2013:
הספרים החדשים באפריל 2013:
הספרים החדשים במרץ 2013:
הספרים החדשים בפברואר 2013:
|
|
|
 | ||||
 | ||||
|
|
|
|
|
 | ||||
|