|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים בפברואר 2009       חזור

המאה היהודית
מאת: יורי סלזקין
The Jewish Century - Yuri Slezkine

ההוצאה:

ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב

העידן המודרני, טוען יורי סלזקין, הוא העידן היהודי והמאה העשרים הייתה, לטוב ולרע, המאה היהודית. המודרניות פירושה הפניית העורף לאדמה ומעבר לעיר, פירושה מוביליות חברתית באמצעות השכלה ובאמצעות יזמות כלכלית, פירושה פרגמטיזם ונכונות לנפץ דפוסי חשיבה מסורתיים.

כל אלה היו חלק מתפיסת עולמה של הקהילה היהודית האירופית. המודרניזם הפך את כולם ל"יהודים". היהודים היו פשוט המוכשרים ביותר ובעלי הניסיון הגדול ביותר בלהיות יהודים.

במרוץ המודרני היה ליהודים יתרון גדול. הוא אפשר להם להגיע להישגים מדהימים ולהשפעה יוצאת דופן במגוון של תחומים. ההתנגדות למודרניות (בשם הדם והאדמה והלאום) התבטאה לא פעם בהתנגדות ליהדות וליהודים כביטוי המובהק ביותר של העולם החדש.

המאה היהודית
שתפו אותי

סלזקין בוחן את מקורות ההצלחה היהודית ומנתח את התפקיד שמילאו היהודים בהיסטוריה של מערב אירופה, של ארצות הברית ובמיוחד בהיסטוריה של רוסיה/ברה"מ. זהו מחקר פורץ דרך ומאיר עיניים המציב סימני שאלה במקומות לא צפויים ומציע תשובות מקוריות ומפתיעות.

יורי סלזקין הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי. הספר המאה היהודית זכה בפרס ספר העיון הטוב ביותר של אגודת המוציאים לאור האמריקנית לשנת 2004.

המאה היהודית מאת יורי סלזקין בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב ובסיועה הנדיב של קרן נדב לקידום מורשת העם היהודי , תרגום: כרמהה פלד ושחר פלד, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 485 עמודים.

המאה היהודית | מבוא
העידן המודרני הוא העידן היהודי, והמאה העשרים - היא המאה היהודית. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני, נייד, יודע קרוא וכתוב, רהוט, בעל מורכבות אינטלקטואלית, מעודן מבחינה גופנית וגמיש בעיסוק המקצועי. פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים וסמלים, ולא שדות או עדרים. פירושה שאנשים שואפים לעושר כדי להשכיל, שהם שואפים להשכלה כדי להתעשר ושהם שואפים הן להשכלה והן לעושר לטובת עצמם. פירושה שאיכרים ונסיכים הופכים לסוחרים ולכוהנים, שזכויות הירושה מוחלפות ביוקרה נרכשת ושנכסים ציבוריים מופרטים לטובת רווחת הפרט, משפחות הגרעין והשבטים (הלאומים) קוראי־הספר. מודרניזציה, במילים אחרות, פירושה שכולם הופכים ליהודים.

יש איכרים ונסיכים מוצלחים יותר מאחרים, אבל אף אחד אינו מוצלח יותר בלהיות יהודי מאשר היהודים עצמם. בעידן ההון - הם היזמים היצירתיים ביותר; בעידן הניכור - הם הגולים המנוסים ביותר; ובעידן ההתמחות - הם המומחים המיומנים ביותר. חלק מן ההתמחויות היהודיות העתיקות ביותר - מסחר, משפטים, רפואה, פרשנות טקסטואלית והגות תרבותית - הפכו ליסודיים ביותר (וליהודיים ביותר) מבין כל העיסוקים המודרניים. בשל היותם מופת לעתיקות, הפכו היהודים מודרניים למופת.

הדת העיקרית של העידן המודרני היא הלאומיות, אמונה המציגה את החברה החדשה בתור הקהילה העתיקה ומאפשרת לנסיכים ולאיכרים שנעשו עירוניים להרגיש בבית מחוץ לארצם. כל מדינה מוכרחה להיות שבט; כל שבט זקוק למדינה; כל ארץ - מובטחת, כל שפה - שפתו של אדם הראשון, כל בירה היא ירושלים וכל עם הוא עם נבחר (ועתיק). עידן הלאומיות, במילים אחרות, פירושו שכל אומה הופכת ליהודית.

באירופה של המאה התשע עשרה (מולדתו של עידן הלאומיות), יוצא הדופן המובהק ביותר היה היהודים עצמם. בהיותם השבט המצליח ביותר מבין כל השבטים המודרניים, היו היהודים גם הפגיעים ביותר. בהיותם הנהנים העיקריים מן העידן הקפיטליסטי, הפכו היהודים לקורבנות הגדולים ביותר של עידן הלאומיות. להוטים יותר מכל אומה אירופית אחרת לזכות בהגנת המדינה, היו להם הסיכויים המועטים ביותר להשיגה, כיוון ששום מדינת־לאום אירופית לא יכלה לטעון שהיא גילומה והגשמתה של האומה היהודית. במילים אחרות, ברוב מדינות הלאום האירופיות התגוררו אזרחים ששילבו הצלחה יוצאת דופן עם זרות שבטית חסרת תקנה. העידן היהודי היה גם עידן האנטישמיות.

כל הנבואות המודרניות (האנטי־מודרניות) העיקריות הציעו גם פיתרונות למצב היהודי. הפרוידיאניות, שהייתה יהודית בעיקרה, הכריזה על תחושת המצור והבדידות של אלה שעברו זה עתה את האמנסיפציה כעל מצב אנושי אוניברסלי והציעה טיפול שכלל איזונים וריסונים ליברליים (חוסר שלמות מבוקר) לנפש הפרט. הציונות, הלאומיות האקסצנטרית מכולן, טענה כי הדרך להתגבר על הפגיעות היהודית איננה שהכול ייעשו דומים ליהודים, אלא שהיהודים ייעשו דומים לכל היתר. המרקסיזם של מרקס החל בטענה לפיה השחרור הסופי של העולם מן ה'יהודיות' יתאפשר רק על ידי הרס מוחלט של הקפיטליזם (משום שהקפיטליזם היה היהודיות במערומיה). וכמובן הנאציזם, הלאומיות האכזרית ביותר בעקביותה, האמין כי יצירת קהילה לאומית ללא קרעים אפשרית רק על ידי הרס מוחלט של היהודים עצמם (כי היהודיות הייתה הקוסמופוליטיות במערומיה).

אחת מן הסיבות להפיכת המאה העשרים למאה היהודית, הייתה שניסיונו של היטלר לממש את חזונו הוביל לקידוש תפיסת הנאצים כרוע מוחלט ולהופעת היהודים בתור קורבנות אוניברסליים. הסיבות האחרות קשורות בהתמוטטות 'תחום המושב' ברוסיה הצארית ובשלוש העליות לרגל המשיחיות שבאו בעקבותיה: ההגירה היהודית לארצות הברית, שהייתה הגרסה העקבית ביותר של הליברליזם; ההגירה היהודית לפלשתינה, הארץ המובטחת של היהודיות המחולנת, וההגירה היהודית לערי האיחוד הסובייטי, עולם חופשי הן מקפיטליזם והן משבטיות (או לפחות כך זה נראה).

ספר זה הוא ניסיון לספר את סיפורו של העידן היהודי ולהסביר את מקורותיו ואת השלכותיו. הפרק הראשון דן בחיי היהודים בגלות מנקודת מבט השוואתית; הפרק השני מתאר את הפיכתם של איכרים ליהודים ואת הפיכתם של יהודים לצרפתים, לגרמנים ולאחרים; הפרק השלישי מתמקד במהפכה היהודית שהתחוללה בתוך המהפכה הרוסית והפרק הרביעי עוקב אחר בנותיו של טוביה החולב בארצות הברית, בפלשתינה ויותר מכל - במוסקבה. הספר מסתיים בסופה של המאה היהודית - אך לא בסוף העידן היהודי.

פרקי הספר שונים זה מזה בסוגה, בסגנון ובגודל (כל אחד מהם כפול באורכו מקודמו, אולם הם מסתכמים, תודה לאל, בארבעה פרקים בלבד). קורא שלא אהב את הפרק הראשון עשוי לאהוב את הפרק השני (ולהיפך). קורא שלא אהב לא את הפרק הראשון ולא את השני, עשוי לאהוב את הפרק השלישי. קורא שאינו אוהב לא את הפרק הראשון, לא את הפרק השני ולא את השלישי - אולי עדיף שלא ינסה להמשיך אל הפרק הרביעי.

בסופו של דבר, ספר זה דן ביהודים באותה מידה שבה הוא דן במאה היהודית. ה"יהודים", לצורך העניין, הנם חברי הקהילות היהודיות (יהודים על פי לידתם, אמונתם, שמם, שפתם, עיסוקם, תיאורם העצמי ושיוכם הרשמי), ילדיהם ונכדיהם (יהיו אמונתם, שמם, שפתם, עיסוקם, תיאורם העצמי ושיוכם הרשמי אשר יהיו). מטרתו העיקרית של הסיפור לתאר את קורותיהן של בנותיו של טוביה החולב, לא משנה מה חשבו על טוביה ואמונתו. דמויות המפתח בסיפור הן אלו מבין ילדיו של טוביה שנטשו את אביהם ואת אמונתו ונשכחו בשל כך לזמן מה מלבם של יתר בני המשפחה.

פרק ראשון | הסנדלים של מרקוריוס: היהודים ונוודים אחרים

רק יעצום אַרֶס את עיניו לרגע קט,
תוכרז המלחמה האחרת באחת
נטשת שוב בין אלה הדבקים באל הרמס, הערום והקטן,
לבין המצייתים תמיד לאפולו השחצן.
- ו"ה אודן, "תחת איזה נבל"

לא היה שום דבר יוצא דופן במיוחד במצבם החברתי והכלכלי של היהודים באירופה בימי הביניים ובתחילת התקופה המודרנית. בחברות חקלאיות רבות חיו תמיד זרים שביצעו משימות שאותן לא יכלו הילידים או לא רצו לבצע בעצמם. אנשים שטענו לקשר עם אלים שונים (או שאחרים ייחסו להם קשר כזה), שדיברו שפות שונות והיו ממוצאים שונים, היו לעתים קרובות אלה שטיפלו בתחומים הקשורים למוות, מסחר, כישוף, אזורים בלתי מיושבים, כסף, מחלות ואלימות פנים. זרים "מקצועיים" כאלו היו ניתנים להשגה באופן בלתי סדיר כעבדים, לבלרים, סוחרים או שכירי חרב, או שהיו זמינים דרך קבע כקבוצות דמוגרפיות שלמות שנבדלו מסביבתן משום שקיימו קשרי חיתון פנימיים בלבד.

לעתים הורשו אנשים אלה או הוכרחו להתמחות בעיסוקים מסוימים משום שהיו זרים מבחינה אתנית, ולעתים הפכו לזרים מבחינה אתנית בשל התמחותם בעיסוקים מסוימים - בכל מקרה הם שילבו אתניות גמישה עם עיסוק מסוכן. קהילות בעלות קיום עצמאי דמוגרפית, אך לא כלכלית, יצרו בהודו הייררכיה סמלית וכלכלית מורכבת; במקומות אחרים הן התקיימו קיום רפאים בלתי יציב כדמויות שוליים, ללא מערכת קאסטות מקודשת דתית.

בקוריאה של ימי הביניים, הועסקו אנשי הקולי סוצ'וק (Koli such'ok) והווצ'וק־צ'אין (Hwach'ok-chaein) בתור אורגי סלים, סנדלרים, ציידים, קצבים, מכשפים, מענים, שומרי גבול, מוקיונים, רקדנים ובוני בובות. ביפן של אשיקגה (Ashikaga) וטוקוגאווה (Tokugawa) התמחו בני האטה (Eta) בשחיטת בעלי חיים, בהוצאות פומביות להורג ובטקסי אשכבה, ואילו בני ההינין (Hinin) זכו במונופול על קיבוץ נדבות, זנות, להטוטנות, אילוף כלבים והפנוט נחשים.

באפריקה של תחילת המאה העשרים, הועסקו בני הייביר (Yibir) כקוסמים, מנתחים ומעבדי עורות בקרב הסומאלים; אנשי הפוגה (Fuga) באתיופיה הדרומית היו מומחים בטקסים ובבידור כמו גם בחריטת עץ ובקדרות; ובמרחבי הסאהל, הסהרה וסודן, נפחים־נוודים תפקדו לעתים קרובות גם כסוחרי בקר, כורי קברים, מוהלים, רוכלים, צורפים, מוזיקאים ומתווכים. באירופה התמחו קבוצות רבות של "צוענים" ו"נוודים" בפחחות, שיוף סכינים, ניקוי ארובות, טיפול בסוסים, הגדת עתידות, תכשיטנות, רוכלות, בידור וליקוט שאריות (כולל קיבוץ נדבות, גנבה ואיסוף פסולת מתכתית ובגדים משומשים למכירה מחדש).

העיסוקים המחייבים ניידות לוו לעתים קרובות בעיסוק בסחר חליפין וחלק מן המיעוטים ה"זרים" הפכו בשל כך לסוחרים מקצועיים. אנשי השייח'־מוחמדי (Sheikh Mohammadi) במזרח אפגניסטן השתמשו בנתיבי ההגירה העונתית כדי לסחור במוצרים מוגמרים תמורת תוצרת חקלאית; אנשי ההומלי־חיאמפה (Humli-Khyampa) ממערב נפאל סחרו במלח טיבטי והמירו אותו באורז מנפאל; בני היאו (Yao) מאזור אגם מאלאווי אחראים להקמת חלק חשוב ברשת הסחר של האוקיינוס ההודי; ובני הקורוקו של וואסולו (Kooroko of Wasulu) (במאלי של ימינו) הפכו מנפחים לתגרנים נודדים בכל רחבי וואסולו, אחר כך היו לסוחרים עירוניים, ובסופו של דבר למפיצי אגוזי קולה בקנה מידה גדול.

המעבר מחיים של מנודים לקריירה קפיטליסטית התחולל גם במקומות אחרים באפריקה ובחלקים נרחבים באירו־אסיה. יזמים יהודים, ארמנים ונסטוריאנים (אשוריים) השתמשו במעמדם המיוחד ובמיומנותם בחציית גבולות כדי להשתלב בפעילויות שיווק רווחיות אפילו כאשר רוב קרוביהם המשיכו לשמש בתפקידי שירות מסורתיים נמוכי סטטוס, כרוכלים, סנדלרים, ספרים, קצבים, סבלים, נפחים ומלווים בריבית. הסחר ארוך הטווח נשלט ברובו בידי גולים ומהגרים שזכו לסבסוד פוליטי וצבאי, בין היתר הלנים, פיניקים, מוסלמים, ונציאנים, אנשי גנואה, פורטוגלים, הולנדים ובריטים - אבל תמיד נשאר די מקום להשתלבותם של זרים בלתי מוגנים שאפשר היה להניח שהם ניטרליים.

ממש כפי שרוכל שיח'־מוחמדי נודד יכול היה למכור צמיד לפשטונית (Pashtun) מבודדת או לגשר בין שני לוחמים מבלי לסכן את כבודם, כך יכול היה היזם היהודי לחצות את התהום המבדילה בין נוצרי ומוסלמי, לכהן כקבלן צבאי או לעסוק ב"נשיכת נשך" אסורה אך נדרשת מאוד. במאות השש עשרה והשבע עשרה חלשו סוחרים ארמנים על רשת מסחרית צפופה שקישרה בין האימפריות המתחרות: העותמאנית, הסִפאווית, המוגאלית, הרוסית וההולנדית, תוך שהם עושים שימוש בסוכנים מקצועיים, חוזים סטנדרטיים ומדריכים מפורטים של משקלים, מידות, תעריפים ומחירים בינלאומיים. במאה השמונה עשרה יוצגו האינטרסים המנוגדים של האימפריה העותמאנית והרוסית בהצלחה על ידי דיפלומטים גרמנים מן הארצות הבלטיות ודיפלומטים יוונים פנרים (Phanariot).

גם ביחסי הפנים הייתה הזרות יכולה להיות בעלת ערך למחזיקים בה. בכך שלא התחתנו, התיידדו או נאבקו במארחיהם, היו קהילות חריגות המקבילה הסימבולית של סריסים, נזירים וכוהנים שנדרו נדרי פרישות או קיבלו את תפקידם בירושה, ושנותרו מחוץ לרשת המסורתית של מחויבויות קשרי דם ושארות, בריתות חברתיות וסכסוכים משפחתיים. יצרני הנשק והצורפים ההודיים של הסהרה יכלו, בזכות מערכת חיתון הפנים הנוקשה שלהם, לערוך את טקסי הקהילה הטוארגית : נישואים, הקרבת קורבנות, מתן שם לתינוקות וחגיגות ניצחון, משום שלא היו נתונים לאיסורי הטאבו של הטוארגים, לפוליטיקת הנישואין ולדרישות הכבוד שלהם.

באופן דומה אפשרו הרוכלים הנווארים (Nawar) למשקי הבית הבדווים של רוואלה (Rwala) להחליף מידע עם שכניהם בנושאים עדינים; ה"אמירה" (Amira) הארמנית סיפקה למערכת המשפט העותמאנית גובי מסים, מפקחי מטבע ויצרני אבק שריפה אמינים; וחוכרים ופונדקאים יהודים אפשרו לבעלי קרקעות פולנים לסחוט רווחים מאריסיהם בלא לנטוש את הרטוריקה של קשרי גומלין פטריארכליים.

עלייתו של הקולוניאליזם האירופי יצרה זרים רבים יותר ומומחים יותר ככל שהקפיטליזם המסחרי פלש למערכות חליפין אזוריות ולכלכלות איכרים שבעבר לא נעשה בהן סחר באמצעות כסף. בהודו, הפארסים מבומביי וגוג'אראת הפכו למתווכים המסחריים העיקריים בין האירופים לבין אזורי הפנים של הודו והמזרח הרחוק. הם היו צאצאים של פליטים זוֹרוֹאסטרים שברחו מאיראן המוסלמית במאה השמינית ויצרו קהילה סגורה שניהלה בעצמה את ענייניה, נישאה בתוך עצמה ונשארה מחוץ למערכת הקאסטות ההינדית באופן שאפשר ניידות גדולה יחסית. אנשים אלו, שהתחילו את דרכם כרוכלים, אורגים, נגרים וספקי משקאות חריפים, עברו עם הגעתם של האירופים במאה השש עשרה לעסוק בתיווך, הלוואת כספים, בניית ספינות וסחר בין־לאומי.

עד אמצע המאה התשע עשרה כבר הפכו הפארסים לבנקאים, לתעשיינים ולאנשי המקצוע המובילים של בומביי, כמו גם לדוברי האנגלית הרהוטים ביותר של הודו ולמשתתפים המסורים ביותר בטקסים חברתיים מערביים.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, הלכו יותר משני מיליון סינים בעקבות ההון האירופי לדרום מזרח אסיה (שם נמצאו כבר מושבות סיניות ותיקות יותר) לאוקיינוס ההודי, לאפריקה וליבשת אמריקה. חלקם היו לאריסים, אך רובם (כולל קולים רבים לשעבר) עברו למגזר השירותים ובסופו של דבר שלטו בתעשייה ובמסחר של דרום מזרח אסיה. במזרח אפריקה, מילאו את תפקיד "איש הביניים" בין האליטה האירופית לבין הנוודים והחקלאים המקומיים ההודים אשר הובאו למקום אחרי 1895 כדי לבנות את מסילת הברזל של אוגנדה (או למות תוך כדי בנייתה).

בסופו של דבר השתלטו על המסחר הקמעונאי, על עבודות הפקידות ועל מקצועות עירוניים רבים. הינדים, מוסלמים, סיקים, ג'איינים (Jains) וקתולים מגואה ממגוון של קאסטות הפכו כולם לבניאס (Baniyas - סוחרים). נוצרים לבנונים וסורים (ומספר מוסלמים) בחרו בחירה דומה כאשר יצאו למערב אפריקה, ארצות הברית, דרום אמריקה והאיים הקאריביים. רובם החלו את דרכם כרוכלים ("אנשי האלמוגים" של הסוואנה האפריקנית או המסקטס [Mescates] בתוככי ברזיל), אחר כך פתחו חנויות של קבע ובסופו של דבר התפשטו לתחומים כמו תעשייה, בנקאות, נדל"ן, תחבורה, פוליטיקה ובידור. בכל מקום שאליו הלכו הלבנונים, היה סיכוי טוב שיצטרכו להתמודד עם מתחרים ארמנים, יוונים, יהודים, הודים או סינים.

כל הקבוצות הללו שימשו כיצרני משנה שהתמחו באספקת טובין ושירותים לאוכלוסיות הכפריות או החקלאיות שבקרבן פעלו. בסיס המשאבים העיקרי שלהם היה אנושי ולא טבעי, וההתמחות שלהם הייתה ב"ענייני חוץ". הם היו צאצאיו - או אבותיו הקדמונים - של הרמס (מרקוריוס), אלוהיהם של כל אלה שלא היו רועים, שלא עיבדו את הקרקע ושלא חיו על חרבם; פטרונם של פורעי החוקים, חוצי הגבולות והמתווכים; מגנם של אנשים שהתקיימו בזכות פקחותם, אומנותם ואמנותם.

מרבית הפנתאונים המסורתיים כללו אלים נוכלים שדמו להרמס, ובמרבית החברות היו פרטים (או גילדות ושבטים) שפנו אליהם לעידוד וסיוע. תחום השליטה שלהם היה עצום אך לכיד מבפנים, כיוון שכל כולו נמצא בשוליים. שמו של הרמס נגזר מן המילה היוונית שפירושה "ערימת אבנים" והפולחן המוקדם שלו היה קשור בעיקר בסימוני גבול. בני חסותו של הרמס תקשרו עם רוחות וזרים בתור קוסמים, קברנים, סוחרים, שליחים, מקריבי קורבנות, מרפאים, חוזי חזיונות, שחקנים־זמרים, אומנים, מתרגמים ומדריכים - כולם עיסוקים הכרוכים זה בזה משום שקוסמים היו גם מעבירי ידיעות, מעבירי ידיעות היו גם קוסמים ואומנים היו גם מעצבים מתוחכמים וסוחרים, שהיו בעצמם גם קוסמים וגם מעבירי ידיעות.

הם עוררו הן הערצה והן פחד ותיעוב בקרב מארחיהם (האריסטוקרטים) שעסקו בייצור ובביזת מזון, הן על הר האולימפוס והן מחוצה לו. כל מה שהביאו מחוץ לארץ יכול היה להיות נפלא, אבל תמיד היה גם מסוכן: להרמס היה מונופול על המסעות לשאול; פרומיתיאוס, פטרון ערמומי אחר של אומנים, הביא את המתנה הנפלאה והמסוכנת מכולן; הפאיסטוס, הנפח השמימי, יצר את פנדורה, האישה הראשונה ומקור כל הצרות והפיתוי שבעולם; ושני האלים הרומיים של הגבול (לבד ממרקוריוס) היו יאנוס, מעניק החסות הדו־פרצופי של ההתחלות שפירוש שמו היה "פתח־הדלת", וסילוונוס, האחראי על העולם הפראי (המכונה סילווטיקוס) שמעבר לסף.

מבין תכונותיהם של חסידי הרמס אפשר לבחור להדגיש את ההרואיזם, את המיומנות הטכנית, את הערמומיות או את הזרות, אבל מה שהיה משותף לכולם היה הכספיתיות (mercury פירושו כספית) שלהם, או חוסר היציבות שלהם. כאשר מדובר באומות שלמות, פירוש הדבר שכולם היו עוברי אורח ונוודים, החל מקבוצות צועניות שהיו נוודיות לגמרי, דרך קהילות מסחריות בעיקרן שהתחלקו לסוכני קבע ולסוכנים נוסעים, וכלה באוכלוסיות שהתיישבו ישיבת קבע אולם חשבו על עצמן כעל גולות. בין אם לא ידעו שום מולדת - כמו הנוודים האירים (Irish Travelers) או אנשי השייח'־מוחמדי, בין אם איבדו אותה - כמו הארמנים או היהודים - ובין אם לא היו קשורים אליה בקשרים פוליטיים - כמו ההודים שמחוץ להודו או הלבנונים, כל אלו היו תושבי חוץ נצחיים וזרים מקצועיים (המילה ל"סוחר" בשפת יווה היא - wong dagang, שפירושה גם "זר", "משוטט" או "קבצן נודד").

המיתוסים של ראשיתם והיעדים הסימבוליים שלהם היו תמיד שונים מאלו של לקוחותיהם - וכך היו גם בתי המגורים שלהם, שהיו תמיד ניידים או זמניים. בית יהודי באוקראינה לא דמה לבית האיכרים השכן, לא משום שעוצב באדריכלות יהודית (לא הייתה בנמצא אדריכלות כזו) אלא מפני שמעולם לא צבעו אותו, תיקנו אותו או קישטו אותו. הוא לא היה שייך לנוף; הוא היה קליפה יבשה שהכילה את האוצר האמתי - את בני ישראל והזיכרון שלהם. כל הנוודים הגדירו עצמם במונחים גנאלוגיים; מרבית נוודי "השירות" התמידו בעיסוקיהם בל?ן של חברות כפריות דומיננטיות שקידשו את המרחב. הם היו אנשים שנישאו לזמן ולא לקרקע, אנשים שנתפסו הן כחסרי בית והן כהיסטוריים, חסרי שורשים ו"קדומים" גם יחד.

יהיו מקורותיו אשר יהיו, הדבר החשוב ביותר הוא עובדת עצם קיומו של ההבדל. כיוון שרק זרים יכלו לעשות דברים מסוכנים, מופלאים או מאוסים מסוימים, שרידותם של אנשים שהתמחו בדברים כאלה הייתה תלויה בהצלחתם כזרים. על פי בריאן ל' פוסטר (Foster), למשל, התחלקו אנשי המוֹן (Mon) של תאילנד בשנות ה־70 המוקדמות של המאה העשרים לחקלאים העוסקים בגידול אורז ולסוחרי נהר.

החקלאים הגדירו את עצמם כתאילנדים, דיברו אך מעט בשפת המון וטענו כי הם מדברים בה אפילו פחות; הסוחרים הגדירו את עצמם כאנשי מון, דיברו בעיקר בשפת המון וטענו כי הם מדברים בה אפילו יותר. החקלאים הטילו ספק לעתים קרובות בהיותם בני מון על פי מוצאם; הסוחרים היו בטוחים למדי שלקוחותיהם החקלאים אינם בני מון (כי אחרת לא היו לקוחותיהם כלל). כל הצדדים המעורבים הסכימו כי אין זה אפשרי לעסוק במסחר בלא רמאות; רמאות פירושה לנהוג באופן שהחקלאים ראו כבלתי הולם להתנהגות של חבר בכפר. "סוחר הכפוף להתחייבויות ולמגבלות החברתיות המסורתיות יתקשה לנהל עסק בר קיימא... הוא יתקשה לסרב לתת אשראי, ולא יוכל לגבות חובות. אם יפעל על פי עקרונותיו בקפדנות, הוא אפילו לא ינסה להרוויח".

אם לצטט ציווי קדום יותר באותו עניין, "לא תשיך לאחיך, נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך; לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל מישלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים כג, כ־כא). אם אתה שולח ידך בפעילות של מתן אשראי, עליך לקבל על עצמך תפקיד של מסיג גבול (או להסכים שיבייתו אותך באמצעות טכניקות שונות של "הפיכה ללקוח" ו"אחוות דם").

בעיני הרוב הכפרי היו כל האומנים נוכלים מיומנים וכל הסוחרים רודפי בצע (הן המילה merchant והן המילה mercenary - כמו מרקוריוס עצמו, מקורן במילה merx, שפירושה - סחורות). והרמס היה כמובן גנב. סוחרים ואומנים אירופיים הופרדו מן הרוב לקהילות עירוניות מיוחדות; בכמה כפרים בהרי האנדים באקוודור של היום, חנוונים הם לעתים קרובות פרוטסטנטים; ל"א פיטר גוסלינג ((Gosling צפה בחנווני סיני אחד בכפר מלזי ש"נראה כמי שהפנים במידה רבה את מנהגי התרבות המלזית והפך קפדן ברגישותו למלזים בכל דרך אפשרית. הוא לבש "סרונג" כעניין שבשגרה, דיבר מלזית שקטה ונימוסית והפגין התנהגות כנועה וידידותית. אבל כשהגיע זמן הקציר, כאשר היה יוצא לשדות ליבולי חייבים שהעניק להם סחורות באשראי, היה עוטה את תלבושתו הסינית הכוללת מכנסיים קצרים וגופייה, מסגל לעצמו צורת דיבור גסה בהרבה, ומתנהג, כפי שניסח זאת איכר מלזי אחד, 'ממש כמו סיני'.

לה נובלס אובליז' - וכך הופכים רוב הזרים המרקוריאנים את החלטתם שלא לנהוג כרומאים ברומא לעיקרון ואולי גם למידה טובה. הסינים מערערים את שיווי המשקל של המלזים בהיותם kasar (גסי רוח); האינאדנים (Inadan) לועגים לתפיסות טוארגיות של התנהגות מכובדת (takarakayt); הבוראקומינים (Burakumin) היפנים טוענים שאינם מסוגלים לשלוט ברגשותיהם וחנוונים יהודים באירופה הצליחו כמעט תמיד להרשים את הגויים בתזזיתיות ובקולניות הבלתי הולמות שלהם ("האישה, הבת, המשרת, הכלב - כולם מייללים באוזניך" כפי שמציין וורנר זומברט (Sombart) בהערכה). צוענים, כך נראה, חוטאים להיגיון העסקי באופן מיוחד על ידי פגיעה ברגישויות של לקוחותיהם. הם יכולים "לעבור" את המבחן החברתי כשהדבר נראה להם משתלם, אבל לעתים קרובות יותר הם בוחרים להפגין את זרותם על ידי העדפת צורת דיבור נועזת, גינונים נועזים וצבעים נועזים - לפעמים כחלק ממפגני ראווה ציבוריים של חוסר מהוגנות מתריסה.

מה שהופך מחזות שכאלה לפוגעניים במיוחד עבור האוכלוסיות המארחות, הוא שרבים כל כך מן העבריינים הם דווקא נשים. בחברות מסורתיות, זרים הם מסוכנים, מגעילים או מגוחכים משום שהם מפרים את הכללים, ואין כללים שחשוב יותר להפר מאשר את אלו המסדירים את חיי המין ואת חלוקת העבודה המינית. נשים זרות במיוחד הן או מופקרות או מדוכאות, ובדרך כלל "יפהפיות" (בשל היותן מופקרות או מדוכאות ובגלל שנשים זרות משמשות לעתים קרובות גם כעילה וגם כפרס לחלק ניכר מפעילות הלוחמים). אולם ישנם כמובן זרים שזרותם גדולה מזו של אחרים, וזרי־הפְּנים הם בהחלט זרים מאוד, משום שהם פורעי חוק במשרה מלאה, מקצועיים ומחויבים אידאולוגית.

כסוחרים בחברות שיתופיות, כנוודים בין איכרים או כשבטים בקרב אומות, הם נראים לעתים קרובות כתמונת ראי של המארחים - לעתים הם עושים זאת בחוצפה ולהכעיס, בהיות רבים מהם לצני חצר מקצועיים, מגידי עתידות ושחקנים בקרנבלים. פירוש הדבר, לפחות במה שנוגע למארחיהם, שלגברים ולנשים שלהם יש נטייה להתחלף ביניהם - תפיסה שהיא בחלקה וריאציה של תמת "הפרוורסיה של הזרים", אך בעיקר פועל יוצא של הבדלי תעסוקה. סוחרים ונוודים מקצים לנשים תפקידים בולטים וחשובים מבחינה כלכלית מאיכרים או לוחמים. יש סוחרים־נודדים שמסתמכים בעיקר על עבודת נשים (למרות שהארגון הפוליטי שלהם נשאר פטריארכלי).

רוב ההכנסה השנתית של בני הקאנג'ר (Kanjar) הפקיסטניים, המתמחים בייצור צעצועים, בשירה, בריקוד, בקיבוץ נדבות ובזנות, מגיעה לידיהם על ידי עבודת נשים, בדומה לקבוצות צועניות אירופיות רבות המקצות חשיבות רבה לקבצנות ולהגדת עתידות. בשני מקרים אלה ובכמה קהילות סוחרים כמו זו של סוחרי השוק היהודים המזרח אירופיים, נשים מהוות קישורים חיוניים לעולם שבחוץ (כשחקניות, חנווניות זעירות או תגרניות), לעתים קרובות הן נחשבות לפרובוקטיביות מבחינה מינית ולאגרסיביות מבחינה חברתית - דימוי שהן מחזקות מפעם לפעם באמצעות התנהגות בוטה במכוון.

אותה מטרה מושגת גם על ידי הימנעות מופגנת של גברים מלוחמנות, המהווה הן תנאי הכרחי להשתלבות בעיסוקים הזרים והן ראָיה של ממש לזרות מתמשכת (סירוב להילחם, כמו סירוב לגינוני הכנסת אורחים, הוא דרך יעילה להוציא את עצמך מכלליה הרגילים של אינטראקציה בין־תרבותית). ניתן לראות את הבוראקומינים, האינאדנים והצוענים כ"מלאי תשוקה" או "ספונטניים" כמו ילדים שובבים. הדבר החשוב הוא שלא מצפים מהם לזכות בכבוד של לוחמים. כדי שיהיו כשירים לתפקד כסריסים, כנזירים, כמוודים או כליצני חצר, אסור להם להיתפס כגברים שלמים.

ואכן - הם לא היו כאלה. לפי וסילי רוזנוב (Rozanov), אחד מן האנטישמים הרהוטים ביותר של סוף המאה, כל תווי האופי של היהודים נבעו מן ה"נשיות שלהם: המסירות, הדבקות, ההיקשרות הכמעט ארוטית שלהם לאדם המסוים שעימו הם מצויים בקשר, כמו גם לשבט, לאווירה, לארץ ולחיי היומיום הסובבים אותם (כפי שמעידות הן תוכחות הנביאים והן העובדות הברורות)". הרמס היה חלש פיזית כשם שהיה פיקח (הפקחות משמשת כפיצוי על החולשה); הפאיסטוס היה חיגר, מכוער ומגושם עד גיחוך בכל דבר זולת באומנותו הכבירה; עובדי המתכת חוזי העתיד של המיתוסים הגרמאניים היו גמדים גיבנים בעלי ראשים גדולים ממידתם, וכולם - יחד עם הסוחרים שהיו לקוחותיהם - נקשרו למיניות מופקרת, מסוכנת ובוגדנית. שלושת הדימויים - ניטרליות חסרת אומץ, ארוטיקה נשית ופריצות דון־ז'ואנית - השתלבו זה בזה במינונים שונים ויושמו ברמות שונות. בכל אחד מהם הבהיק אותו היעדר בולט של גבריות מכובדת.

אבל לא רק דימויים עושים זרים לזרים - גם פעולות עושות אותם כאלה; מכל הפעולות האנושיות, שתי פעולות נחשבות אוניברסלית כמגדירות את האנושות והקהילה: אכילה ורבייה. זרים (אויבים) הם אנשים שאתם לא אוכלים ולא מתחתנים; זרים באופן קיצוני (פראים) הם אנשים האוכלים טינופת ומתרבים כמו חיות פרא. הדרך הנפוצה ביותר להפוך זר לחבר היא לקחת חלק במזונו וב"דמו"; הדרך הבטוחה ביותר להישאר זר היא לסרב לעשות זאת.

כל נוודי־השירות מקיימים קשרי נישואים רק בתוך קהילותיהם, ורבים מהם מקיימים משטרי תזונה ההופכים את ההתיידדות עם שכניהם/לקוחותיהם לבלתי אפשרית (ולכן את העיסוק במקצועות השירות לאפשרי). כאשר החל "העם לזנות אל בנות מואב", ובפרט כאשר אחד האנשים הביא "את המדיינית לעיני משה", רק מעשה הכפרה של פנחס יכול היה להציל את בני ישראל מחרון אפו של אלוהים. הוא (פנחס, בנו של אלעזר בן אהרון הכהן) לקח "רומח בידו ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה, א־ט). במקומות אחרים היו לאנשים סיכויים סבירים להתחמק מעונש, אך ברוב הקהילות היהודיות והצועניות המסורתיות, נישואיה של אישה לזר ייצגו עיוות שאין לו כפרה והסתיימו בנידוי מוחלט מן הקהילה ובמוות סמלי. לא היה שום דבר חריג במעשהו של פנחס בתקופה שבה כל האלים היו קנאים; אבל היה משהו מוזר במחויבות הממושכת לנישואים אנדוגמיים, בתוך הפריצות האלילית המקודשת של האוניברסליזם הדתי.

איסורי טאבו על מזון הם קטלניים פחות, אך בולטים יותר כסמני גבולות בחיי היומיום. שום יהודי אינו יכול להיענות להכנסת אורחים לא יהודית או לשמר את טהרתו הטקסית בסביבה זרה; האומנים והזמרים הנודדים שחיים בקרב בני המרגי (Margi) במערב סודן היו קלים לזיהוי בגלל סלי השתייה האופייניים שנשאו עמם כדי להימנע מטומאה, והנוודים האנגלים (English Travelers), שהשיגו את רוב מזונם מידי החברה השלטת, חיו בפחד מתמיד מפני הידבקות (הם העדיפו מזון משומר, ארוז או מבוקבק שלא ניכר בו שהוא נגוע על ידי לא־נוודים, ואכלו בידיים כדי להימנע משימוש בסכו"ם של מסעדות). הג'איינים, שהפכו יחד עם הפארסים ליזמים המצליחים ביותר בהודו הקולוניאלית, נמצאו, כמו הפארסים, מחוץ למערכת הקאסטות ההינדית, אבל מה שהפך אותם ל"אנשים מוזרים" באמת היה הדבקות המחמירה שלהם ב־ahimsa, הדוקטרינה של אי־אלימות כלפי כל היצורים החיים.

לבד מצמחונות מחמירה, השלכותיה של הדוקטרינה היו החרמת כל מזון שעלול להיות נגוע בחרקים קטנים או בתולעים, כמו תפוחי אדמה וצנוניות, ואיסור על אכילה אחרי השקיעה, כאשר סכנת גרימת הנזק גדולה במיוחד. בעיה נוספת הייתה שרוב סוגי עבודת הכפיים, במיוחד חקלאות, היו מזהמים בפוטנציה. לא חשוב מה קדם למה - השינוי בהתמחות המקצועית או קריאת התיגר הסגפנית על ההינדואיזם - עובדה היא שהג'איינים, שהתחילו כחברי קאסטת הלוחמים - הקשטרייה (Kshatriya), הפכו ברובם לבניאס המתמחים בהלוואת כספים, ייצור תכשיטים, ניהול חנויות ולבסוף בבנקאות ובתעשייה. את מה שהשיגה ההגירה מהודו במזרח אפריקה, עשתה השאיפה לטוהר טקסי בהודו.

הניגוד בין טוהר וטומאה מצוי בלבה של כל מערכת מוסרית, בין כהבחנות מסורתיות (בין חלקי גוף, חלקי העולם, סדרי טבע, כוחות על־טבעיים, גזעים אנושיים) ובין בצורת סוגים שונים, דתיים או חילוניים, של חיפוש אחר ישועה. בכל אחד מן המקרים ל"טומאה" ול"זרות" יש נטייה להפוך למונחים נרדפים - ומסוכנים - הן ביחס לחפצים והן ביחס לאנשים. דתות אוניברסליסטיות הדוגלות בשוויון זכויות ניסו להעלים את הזרות על ידי פירושה מחדש (ובמקרה אחד אפילו הכריזו כי "לא הבא אל הפה יטמא את האדם כי אם היוצא מן הפה הוא מטמא את האדם" [מתי טו,יא]). הן לא זכו להצלחה מלאה (העולם היה עדיין מלא זרים מיושנים ואוכלי טינופת, וביניהם מומרים רבים), אולם הן בכל זאת שיוו לטינופת ולזרות מראה פחות מאיים והפכו אותן בסופו של דבר נוחות יותר לכיבוש - מלבד במקרה של אלה שגורלם ואמונתם נראו כבלתי ניתנים להפרדה מזרותם ובשל כך היו חסרי תקנה, חסרי הגנה ובלתי ניתנים לישועה.

נדמה כי היהודים, הצוענים ונוודי־שירות אחרים חלקו בדרך כלל את השקפת העולם הזו; במידה רבה נותרו בלתי משוכנעים על ידי הרטוריקה האוניברסליסטית, ושימרו את החלוקה המסורתית של העולם לשתי ישויות נבדלות, האחת מקושרת לטוהר (שנשמר באמצעות הקפדה טקסית), והאחרת לזוהמה. בעוד שבעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי התחרו זו בזו מילים המייצגות נוכרים, פראים, זרים, עובדי אלילים וכופרים ולא הצליחו להקיף את המשמעות ולהיכלל תחת כותרת אחת, אפשרו המושגים היהודיים והצועניים של "גוי" ו"גאז'ו" (Gajo) (בין מונחים וצורות איות אחרים) לתפוס את כל הלא־יהודים או הלא־צוענים כשבט זר אחד, שהחברים בו הם גויים או גאז'וס אינדיבידואלים. אפילו הנוצרים והמוסלמים שהתמחו בנוודות־שירות השתייכו בדרך כלל לקהילות דתיות "לאומיות" שנישאו בתוך הקהילה ולא עסקו בהמרת דת ובגיוס מאמינים, כמו הכנסיות הגרגוריאנית (המילה הארמנית עבור "לא־ארמנים", odar, באה כנראה ממקור דומה למילה האנגלית "other"), הנסטוריאנית, המארונית (Maronite), המלכיתית (Melchite), הקופטית האיבאדית (Ibadi) והאסמעילית (Ismaili).

כולם היו "עם נבחר", במילים אחרות, כולם היו "שבטיים" ו"מסורתיים" בכך שסגדו לעצמם בגלוי והפרידו את עצמם מאחרים כעניין שבעיקרון. היו אחרים כמותם, אולם רק מעטים היו עקביים באותה מידה. רוב שכבות אצולת הקרקע, לדוגמא, ייחסו את מוצאן על פי רוב (ולעתים בצורה משכנעת) לשושלות של לוחמים נודדים, הדגישו את זרותן כעניין של כבוד, נישאו בינן לבין עצמן וקיימו טקסי הרחקה מורכבים. גם כוהנים נמנעו מצורות חשובות של יחסי חליפין חברתיים בכך שעיצבו קאסטות המשכפלות את עצמן או שנמנעו לחלוטין מרבייה. אולם שתי הקבוצות הללו חלקו בדרך כלל שם, מקום או אל (ואולי מדי פעם גם ארוחה או אישה) עם האחרים, שאת עמלם ניכסו לעצמם באמצעות שליטתם בגישה לאדמה או לישועה. לבד מזה, רבים מהם החזיקו באמונות אוניברסליסטיות שהציבו גבולות לפרטיקולריזם וכפו מחויבויות שעשויות היו לעורר למסעות צלב, להגליות, ולפעילות מיסיונרית שהובילו לביטול ההבדלים בין הקבוצות.

ה"מרקוריאנים" היו חופשיים ממחויבויות כגון אלה, והבלתי מתפשרים ביותר מביניהם, כמו הצוענים והיהודים, שימרו דואליזם קיצוני ואיסורי טאבו מחמירים על טומאה במשך מאות שנים של הטפות ורדיפות. ייתכן שחבל המשי השחור שיהודים אדוקים קשרו סביב מותניהם כדי להפריד את החלק העליון של גופם מן החלק התחתון נולד מחדש כ"עירוב" שהפך שטעטל שלם לבית אחד כדי להבטיח את טהרת השבת, התגלגל כמחיצה הבלתי נראית אך המהותית שסימנה את הגבול בין יהודים לגויים. הגנותיהם של הצוענים מפני טומאה היו דומות, גם אם נוקשות ורבות יותר, כיוון שבהיעדר מסורת כתובה, היה עליהם לשאת במלוא הנטל של ההיבדלות האתנית.

עצם היותו של אדם צועני הייתה כרוכה במאבק נואש נגד marime (זיהום) - משימה מבעיתה במיוחד בשל העובדה שלצוענים לא הייתה כל ברירה אלא לחיות בקרב הגאז'ו, שהיו המקור העיקרי וההתגשמות החיה של זיהום זה (באופן אירוני גם לא הייתה להם כל ברירה אלא להניח לגאז'וס לחיות בקרבם - כעבדים או כמשרתים שהועסקו במלאכות מזוהמות). כאשר החלו הציוויים הדתיים להיחלש, תפסו הציוויים ה"ההיגייניים" את מקומם - או לפחות זהו הרושם שנוצר כאשר צוענים מחמירים מירקו את מעונותיהם במלבין או השתמשו במגבות נייר כדי לפתוח ברזים או את דלתות חדרי האמבטיה. היהודים, שנחשבו למלוכלכים במגוון הקשרים, יכלו גם לעורר חשד או הערצה בקרב שכניהם בשל דאגתם הכפייתית לניקיון הגוף. אפילו בתת־היבשת ההודית, שם כל הקבוצות האתניות הקיפו עצמן באיסורי טאבו מפורטים בענייני טומאה, היו הפארסים ראויים לציון בשל חוקיהם המחמירים על נשים בזמן נידתן ובשל דאגתם העצומה להיגיינה אישית.

[...]

© כל הזכויות שמורות: ההוצאה לאור אוניברסיטת תל-ביב

המאה היהודית - יורי סלזקין
The Jewish Century - Yuri Slezkine

The Jewish Century - Yuri Slezkine


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים