| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2009 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
הקרב האחרון מתאר את המרד מבעד לעיניהם של מי שנטלו בו חלק והיו עדים לו - מורדים מאורגנים ולוחמים בלתי-מאורגנים, יהודים שהסתתרו בבונקרים וכאלו שחיו בזהות בדויה בחלק הפולני של ורשה, אנשי מחתרת פולנים ואנשי צבא וס"ס גרמנים. הספר גם "מקלף" מעל תיאור המרד את שכבות חוסר הדיוק שדבקו בו לאורך השנים ומוסר תיאור חי, מהימן ומרגש של כל שלביו. איתמר לוין הוא עיתונאי וחוקר שואה שכתב עשרה ספרים ועשרות מאמרים שפורסמו בארץ ובעולם. לוין זכה בפרס בוכמן מטעם "יד ושם" על ספרו "שוד ושבר" המתאר את קורות ורשה. שולמית לן היא עיתונאית בכירה בעיתון "גלובס". זהו ספרה השני. הקרב האחרון - מרד גיטו ורשה: הסיפור האמיתי מאת איתמר לוין ושלומית לן בהוצאת ידיעות ספרים, 416 עמודים. הקרב האחרון - מרד גיטו ורשה | מבוא הבית שלנו בוער גם הוא. הבית מצד רחוב זמנהוף, בו הסתתרו אנשים, עולה גם הוא בלהבות. אנשים נמלטים משם ומגיעים אלינו. נראה שאסון הולך וקרב. במקלט צפוף מאוד בגלל מספרם הרב של האנשים ועוד רבים מבקשים להיכנס. מתדפקים על פתחו. מבקשים שנכניס אותם. האנשים צועקים ורבים. כל אחד רוצה לחדור לתוך המחבוא. קשה לתת רשות כניסה. עם בוקר המצב מתבהר מעט. אנשים רבים מצאו מקומות מחבוא אחרים. אנשים סודרו במחבוא של האדון סובה והאדון רוזנהיים. השאר הסתדרו אצלנו. בגלל העשן והצחנה נעשתה השהות במרתף כמעט בלתי אפשרית. אנו סותמים את הסדקים בדלת בפסי נייר. אני רוצה ללכת אל אחי, הנמצא בבונקר אחר, בחצר השנייה, אך זה רחוק מדי וגם מסוכן מדי. האוויר במרתף איום. אנשים כמעט נחנקים. רבים מתעלפים, מאבדים את ההכרה. המצב קשה ביותר. שינה לא באה בחשבון בגלל סכנת חנק.
יומן שכתבה יהודייה אלמונית מרד גטו ורשה הוא אחד האירועים המתוארים ביותר בתולדות השואה. במהלך 1945, חודשים אחדים לאחר שחרור פולין, כתב מארֶק אדלמן - ממפקדי המרד - עדות מפורטת והיא פורסמה. שנה לאחר מכן הוציאה לאור ההסתדרות בארץ ישראל ספר שסקר את אירועי המרד וספד לנופלים בו. מאז התעשר המדף בשורה ארוכה של עשרות ואולי מאות מחקרים, קובצי מסמכים ועדויות. אך למרות כל אלו, הסיפור במלואו טרם סופר. כאשר התחלנו בעבודה על ספר זה, היתה מטרתנו צנועה למדי: לתאר את המרד לא רק במסגרת תהליכי על ואירועי "מקרו", אלא גם כפי שהוא מצטייר מעיניהם של מי שנטלו חלק בו, באמצעות סקירה של אירועי "מיקרו". זוהי המגמה המודרנית בהיסטוריוגרפיה, שיש לה חשיבות רבה במיוחד בהקשר של תולדות השואה. ממדיה של השואה כה מפלצתיים, עד שקשה לנו לתפוס אותם. אין דרך להבין את משמעותם של 6 מיליון קורבנות. אבל כאשר מתמודדים עם גורלו של אדם בודד, כאשר עוסקים בקורותיה של משפחה; כאשר מתמקדים בעיירה אחת - אפשר להבין קצת יותר טוב את מיליוני הסיפורים והטרגדיות שמהם מורכבת השואה. מרד גטו ורשה אינו יוצא מכלל זה. למרות שמדובר באירוע מצומצם בזמנו (חודש), במקומו (בערך קילומטר מרובע) ובמספר המעורבים בו (כמה מאות), הפיכתו למיתוס מקשה על העיון המדוקדק בפרטיו: מה עשו הלוחמים בעמדה מסוימת, כיצד נהגו לאחר הקרב, מה קרה לפצועים, מה אירע בעת היציאה מהגטו החרב דרך תעלות הביוב, מי היו המפקדים ומהיכן הגיעו, מה היו המטרות, היעדים והחששות של הלוחמים מן השורה, מה עלה בגורלם. אלה היו רק מקצת מן השאלות שעליהן ביקשנו להשיב. אלא שעד מהרה התברר לנו, שהתמונה מורכבת בהרבה ושבתיאור המקובל של מרד גטו ורשה קיימים חללים, טעויות ואף הטעיות. שוב ושוב מצאנו את עצמנו נפעמים לנוכח הגילויים דווקא בדבר גבורתם של רבבות יהודים אלמונים, שלא זכו להכרה הראויה בהיסטוריוגרפיה של המרד; מצד שני, היינו מופתעים מן העיוותים שגילינו בדיווחיהם של מקצת מן הניצולים. הגענו למסקנה שהמשימה המוטלת עלינו מורכבת ונרחבת בהרבה: לתאר מחדש את מרד גטו ורשה לא רק דרך היומיום שלו, כי אם גם ובעיקר מבחינת העובדות עצמן. ראוי להדגיש כבר כאן: איננו "מנפצי מיתוסים". איננו נמנים עם אותם היסטוריונים (ולא היסטוריונים) המשוכנעים שכל תפקידם הוא לשכתב את ההיסטוריה. אנחנו מבקשים לעשות בדיוק את ההפך: לכתוב את ההיסטוריה של מרד גטו ורשה בצורה המדויקת והאמינה ביותר. אם תרצו - לשכתב את השכתוב, כך שהאמת תצא לאור ככל האפשר: לתקן את הטעויות בתיאור אירועי המרד שהשתרשו במשך עשרות שנים, להוציא לאור את סיפורם של רבבות המורדים שלא אחזו בנשק, ולשרש הטיות פוליטיות המשפיעות עד היום על כתיבת קורות המרד. הכבוד העצום שאנו רוחשים לכל מי שנטל חלק כלשהו במרד - אם כלוחם, אם כמסייע ואם כאזרח - אינו אומר שעלינו לקבל כתורה מסיני כל עדות שמסרו אותם בודדים שזכו וניצלו. מותר לבחון את אמיתותם של פרטים שנכתבו תוך כדי האירועים או מיד לאחריהם. הזמן שחלף מאפשר ואף מחייב לבחון את ידיעותינו וליצור תמונה מדויקת ככל האפשר. זה בדיוק מה שאנו משתדלים לעשות בעמודים הבאים. הצורך בהתייחסות מחודשת ונרחבת לסוגיות היסוד של מרד גטו ורשה נובע מכך שהתפיסה הציבורית לגביו הוכתבה בידי מספר מצומצם של עדים, אשר כתיבתם לא היתה נקייה מפניות וטעויות. ההיסטוריוגרפיה המדעית של המרד כמובן מדויקת הרבה יותר, אך היא בעיקרה נחלתם של אנשי מקצוע; ואילו הציבור הרחב שבוי במידה רבה בתפיסות המוטעות שקנו להן אחיזה. פתגם ידוע אומר ש"ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים". בהקשר של המרד ניתן לומר ש"ההיסטוריה נכתבה בידי השורדים". הטרגדיה הנוראה של גטו ורשה בכלל ושל המרד בפרט, הותירה בחיים רק אלפים בודדים מבין מאות אלפי יהודי העיר וקומץ מבין אלו שאחזו בנשק. לא כולם כתבו, וגם מבין אלו שכתבו - לא כולם הפכו לסמלים שעל פיהם יישק דבר. הנרטיב של מרד גטו ורשה נקבע במידה רבה בידי שלושה: יצחק צוקרמן, צִבְיָה לובטקין ומארֶק אדלמן, אשר העידו ארוכות מיד לאחר המלחמה ופרסמו את זכרונותיהם במהלך יותר משנות דור (אדלמן ב 1946, צוקרמן ב 1985 ולובטקין ב 1990). שלושתם היו מבכירי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל; בפולנית: ZOB - Zydowska Organizacja Bojowa), אם כי יש ביניהם הבדלים ניכרים. צוקרמן ולובטקין - שהיו בני זוג כבר בגטו ונישאו לאחר המלחמה - היו אנשי תנועות הנוער הסוציאליסטיות הציוניות ועלו ארצה. אדלמן היה נציג תנועת הבונד הסוציאליסטית האנטי ציונית במטה אי"ל ולאחר המלחמה נשאר בפולין. תהום אידיאולוגית פעורה בין תנועות אלו, והיא מטילה את צלה גם על תיאור המרד. עם זאת, יש קווי דמיון חשובים בתיאוריהם של השלושה, ובעיקר באלו של צוקרמן ואדלמן. הבולט שבהם הוא ההגזמה הניכרת במספר הנפגעים הגרמנים. שניהם מדברים על עשרות ומאות הרוגים ופצועים בצד הגרמני, וזאת למרות שלפחות צוקרמן אמור היה להכיר היטב את המקור הגרמני החשוב ביותר על המרד - הדו"חות היומיים והדו"ח המסכם של מפקד הכוחות הגרמניים, גנרל הס"ס יירגן שטרופ, אשר הוצגו כבר במשפט נירנברג ב 1945. מובן מאליו, שדו"חותיו של שטרופ אינם נקיים מפגמים, שחלקם נובעים מהאידיאולוגיה האנטישמית שלו, חלקם מכך שמטבע הדברים יכול היה לתאר בעיקר את צדו שלו בסיפור, וחלקם - מהצורך שלו להסביר לממונים עליו מדוע הוא כה מתקשה בדיכוי המרד. אך אין כל ספק בדבר אמינות הנתונים שהוא מסר לגבי האבידות שספג, ולו רק משום שלא יכול היה להסתיר את המספרים מסיבות ברורות של פיקוד ומִנהל. לעומת זאת, דיווחיו עמוסים בטעויות וסילופים בנוגע לצד היהודי - ומאלה יש להיזהר. פגם זה בולט גם בספרי זכרונות אחרים שנכתבו לאחר המרד, כולל כאלו שנכתבו ופורסמו עשרות שנים לאחריו. לכך יש מספר תשובות אפשריות. הראשונה היא חוסר הרצון (או חוסר היכולת הנפשית) להסתמך על מקור כמו שטרופ, רוצח המונים בדם קר שנתלה בגין פשעיו. השנייה היא היצמדות לנתונים שגויים שמקורם עוד בימי המרד, ואשר לאחר שנכנסו לכתבים המובילים צוטטו לאורך השנים גם בספרים אחרים. המורדים חסרי הניסיון התקשו לאמוד בצורה נכונה את האבידות הגרמניות - בעיה שבה נתקלים גם צבאות וקצינים בכירים. די אם נביא שתי דוגמאות ממלחמת העולם השנייה. וינסטון צ'רצ'יל מספר בזכרונותיו, כי באחד מימי השיא של הקרב על בריטניה קיבל דיווח על הפלת 183 מטוסים גרמניים, בעוד שבדיעבד התברר שהמספר היה 65 בלבד. ואילו כאשר ניסה קולונל קלאוס פון שטאופנברג להתנקש בחייו של אדולף היטלר ב 20 ביולי 1944, הוא היה משוכנע שהיטלר מת. קל וחומר, שהמורדים הצעירים בתוך הגטו ומי שחזו במתרחש מחוץ לחומות, יכלו לטעות ולחשוב כי פיצוצו של מוקש מתחת לרגלי הגרמנים חייב לגרום להם אבידות ניכרות. הנציגים היהודים שפעלו במחתרת בצד הארי של ורשה פרסמו בימי המרד הודעות, בהן נמסרו נתונים מוגזמים בעליל על האבידות הגרמניות. נתונים אלו נבעו הן מהמספרים המוטעים שהגיעו מהגטו והן מהצרכים התעמולתיים של הודעות אלו, אשר נועדו בראש ובראשונה להביא את המרד לידיעת האוכלוסייה הפולנית בתקווה לקבל את עזרתה. וכך אומר יצחק צוקרמן על הודעותיה של "ועדת התיאום" היהודית שפעלה בצד הארי: "כמעט יום יום הוצאנו קומוניקטים, שבהם 'דיכטונג אונד וארהייט' (דמיון וממשות) משמשים בערבוביה. תפקידם היה בעיקר תעמולתי... לא חשבנו באותו רגע על הדיוק ההיסטורי. זאת היתה פנייה אל הפולנים. אנחנו רצינו לעורר בהם רגשות אהדה למאבקנו, ולא חשוב אם הקרב הזה התנהל כך או קצת אחרת, ואם העמידה על הנפש היתה בצורה כזאת או אחרת". לאחר המלחמה התקשו כנראה חלק מן הכותבים להתנער מהנתונים שמסרו בזמן אמת. גורם שלישי, וכנראה החשוב ביותר, היה נפשי. לאחר המלחמה ראו מקצת מן הניצולים, ובמיוחד אלו ששרדו מבין מפקדי המרד, צורך להסביר - קודם כל לעצמם ובשלב הבא לציבור היהודי - את חשיבותו של המרד. מבחינת מי שאחזו בנשק, החשיבות המרכזית היתה עצם ההתקוממות, שהיתה חסרת תקדים לא רק בעם היהודי אלא באירופה הכבושה כולה. הרצון שלא למסור את החיים בקלות ובחינם, אלא לגבות מן הגרמנים את המחיר הגבוה ביותר שניתן, היה מניע מרכזי במרידה (אם כי לא היחיד, כפי שנראה בהמשך). אם מתברר בדיעבד שהמחיר שנגבה מהגרמנים היה נמוך מאוד - שטרופ מדווח על 16 הרוגים ו 84 פצועים מתוך כוח שמנה אלפים - האם המרד נכשל? עשרות אלפי יהודים נרצחו במהלך המרד או מיד אחריו, בגטו או במחנות ההשמדה; האם היתה הצדקה "אמפירית" לתפיסת המרד? ודאי שאין לבחון את המרד רק ב"ספירת ראשים", אלא גם ובעיקר במשמעותו הסמלית וההיסטורית הרחבה, ובמיוחד ברישומו האדיר בקרב יהודים ולא יהודים הן בזמן אמת והן עשרות שנים לאחר מכן. כך למשל היתה למרד השפעה ישירה על נכונותם של פולנים לסייע אחריו למאמצי ההצלה שניהלו בני הזוג אברהם ובתיה ברמן בצד הארי של ורשה. אך הראייה האובייקטיבית שלנו כעבור עשרות שנים לא זהה בהכרח לראייה הסובייקטיבית של מפקדי המרד מיד אחריו. יש לראות זאת במיוחד על רקע התפיסה הכללית (והמוטעה) ששררה משנות הארבעים ועד שנות השישים, בעיקר ביישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל, ולפיה הגבורה היחידה שהתגלתה במהלך השואה היתה זו של המורדים החמושים. כיוון שכך - חשבו אולי אותם ניצולים - יש להעצים את מספר הקורבנות הגרמנים, ובכך לבסס בדיעבד את ההחלטה למרוד, גם אם פירוש הדבר הוא עיוות משמעותי של העובדות. ספריו של צוקרמן, שבע השנים ההן ובגיטו ובמרד, הפכו במיוחד לאבני יסוד בנרטיב הציבורי של המרד. אך ספרים אלו עמוסי טעויות ופגמים, במיוחד בנוגע לחלקו של צוקרמן עצמו בהתרחשויות. חשוב לזכור, כי בזמן המרד לא היה צוקרמן בגטו אלא בצד הארי, שם שימש כנציג אי"ל וניסה נואשות להשיג עזרה למורדים, כך שכל תיאוריו לגבי המרד עצמו מבוססים על עדויות שמיעה בלבד. אין ספק שהוא פעל באומץ רב, בנחישות ולפי מיטב יכולתו ושיקול דעתו. את העובדה שהעזרה כמעט ולא הגיעה אין לתלות בצוקרמן, כי אם בגורמים בצד הפולני שבהם אנו עוסקים בהרחבה בספר זה. מצד שני, אין להתעלם מהליקויים הקשים בתיאוריו של צוקרמן. נביא כאן רק שלוש דוגמאות בולטות. צוקרמן טוען, כי הורה לאליעזר גלר, מפקד כוחות אי"ל בשטח המפעלים של טבנס ושולץ, לתקוף את הכוחות הגרמניים שחלפו בשטחו בדרכם לגטו המרכזי. הוא אף מגדיל ומספר כיצד פקודתו לא נתמלאה ומותח ביקורת חריפה על המעורבים - שכבר לא היו בחיים. אך כלל לא יעלה על הדעת שצוקרמן המצוי בצד הארי ייתן פקודות לגלר, הנמצא בגטו והכפוף למפקד אי"ל, מרדכי אנילביץ. עוד אומר צוקרמן, כי המכתב האחרון שקיבל מאנילביץ נשא את התאריך 23 באפריל - הלא הוא המכתב הידוע, שאותו סיים אנילביץ במילים "חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה". צוקרמן היה מודע לקיומו של מכתב נוסף, מ 26 באפריל, שפורסם בקובץ המסמכים המעולה שערכו יוסף קרמיש ונחמן בלומנטל. אך למרות זאת הוא כותב: "עלי לקבוע החלטית, שלא היה שום מכתב מאנילביץ שהגיע אחרי המכתב מ 23.4, שאותו ציטטתי. המכתב הנוסף שהתפרסם בקובץ של 'יד ושם' הוא ממרס 1943". אולם קריאה, ולו שטחית, של המכתב השני, מעידה ללא ספק שהוא נכתב בעיצומה של פעילות צבאית - וכזו כידוע לא היתה במרס אלא באפריל. גם ישראל גוטמן מביע ספק בדבר האותנטיות של המכתב, בציינו שהוא מובא רק בידי אברהם ברמן ואין לו סימוכין משום מקור אחר. אך דומה שלא היה בסיס לנחרצות שבה פסל צוקרמן את המכתב. והנקודה השלישית: צוקרמן מתאר את עצמו כסגן מפקד אי"ל ואף מסביר באריכות, כי למעשה לא היתה חשיבות לזהות מפקד הארגון, שכן את כל ההחלטות קיבלו הוא ואנילביץ במשותף. לדבריו, מטה הארגון כלל אותו עצמו, את אנילביץ ואת לובטקין. צוקרמן אכן נתקבע בתודעה כסגן מפקד המרד, והדבר אף מוצג כך גם בתערוכת הקבע שבבית לוחמי הגטאות. אלא שבידינו עדות סותרת כמעט מזמן אמת, שאין סיבה לפקפק באמינותה. הירש ברלינסקי, נציג פועלי ציון שמאל במטה אי"ל, כתב עדות בשבתו במחבוא בצד הארי של ורשה לפני שנספה בספטמבר 1944. הוא מונה חמישה חברים במטה אי"ל: אנילביץ, צוקרמן, הוא עצמו, ברק שניידמיל ויוחנן מורגנשטרן. לגבי חלוקת התפקידים במפקדה אומר ברלינסקי כי אנילביץ היה המפקד העליון; צוקרמן הופקד על החימוש; הוא עצמו היה איש התכנון; שניידמיל היה מפקד הביצוע. אף מילה על סגן מפקד - לא צוקרמן ולא אף אדם אחר. צביה לובטקין, בספרה בימי כיליון ומרד, מדייקת הרבה יותר מאשר בעלה ונמנעת מגוזמאות. כתיבתה אמפתית, חושפת לבטים ומודה במשגים. אך פה ושם גם לובטקין נכשלה בתיאורים מוּטים. דוגמה בולטת היתה בעדותה במשפט אייכמן, שבה אמרה על ההוראות שהוציא אי"ל ליתר תושבי הגטו בליל 19-18 באפריל: "הודענו שמי שאין לו נשק, הנשים והילדים וכדומה, יירדו לבונקרים ובהזדמנות הראשונה של האנדרלמוסיה שתהיה עקב המלחמה יילכו לצד הארי, יפרצו ויעברו ליער". זוהי עדות מוזרה, בלשון המעטה. אין כל ראיה לכך שאי"ל הכין תוכנית כלשהי לפינוי, אפילו חלקי, של האוכלוסייה הבלתי לוחמת מן הגטו. לא היה שום סיכוי לבצע פינוי שכזה, אפילו לא של כמה מאות אזרחים, בשל הכוחות שהקיפו את חומת הגטו, בשל העוינות של רוב הפולנים תושבי הצד הארי, בשל מיעוטם של הפרטיזנים באיזור ורשה ובשל חוסר רצונם לקבל מי שאינם לוחמים. בקיצור: זהו משפט חסר כל יסוד. אך הוא נאמר במשפט אייכמן, אשר קבע במידה רבה את דימוי השואה למשך שנים רבות. ניתן לסכם סוגיה זו במילותיו של בכיר חוקרי שואת יהדות פולין, חבר אי"ל וניצול מיידנק ואושוויץ, פרופ' ישראל גוטמן, האומר על ספרות הזכרונות: "חומר זה עשיר בקווי הסתכלות וחוויות אישיות, התורמים להשלמת הרקע של המאורעות והבנת ההתפתחות ודרכי הפעולה של המחתרת הלוחמת. לעומת זאת לא מועטות הן בחומר זה השמועות שקלטו המחברים, שלא תמיד הבדילו ביניהן לבין חוויותיהם ומראה עיניהם. יתרה מזו, ההד העז שעורר המרד מוליך לעתים לשלהוב הדמיון, לתיאור דברים שקשה למצוא להם ביסוס במציאות". © כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור הקרב האחרון - מרד גיטו ורשה - איתמר לוין, שלומית לן
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|