Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

כוכבים מעל ג'נין
מאת: איתי דרור
Stars over Jenin - Itay Dror

ההוצאה:

כרמל עמדה

”לולא החליפו את הידיעה בעמוד 8, אפשר שהמגיה היה חי היום, הרהר אחד העורכים”.

כך נפתח הסיפור החותם את הקובץ כוכבים מעל ג'נין ומפגיש את הקוראים עם המצבים יוצאי הדופן שהוא מזמן להם. בסיפור זה מנסה מגיה מסור לצאת למלחמה נגד המערכת שדיכאה אותו במשך שנים ונושא בתוצאות.

בסיפור אחר שכנים של דייג מתגעגעים לנוכחותו אף שבחייו ייחלו למותו, ובעוד אחד כולא מרצה לאסתטיקה את אחת הסטודנטיות שלו באמתלה של מחקר.

בשפה קולחת ומלאת הומור, יצוקה מעברית משובחת ועשירה בדימויים מפתיעים, טווה המחבר את הדרמות הקטנות המעסיקות את גיבוריו מתוך פינותיה המאובקות, היומיומיות, של ההוויה הישראלית.

כוכבים מעל ג'נין
שתפו אותי

המציאות הקשוחה הסובבת אותנו מתוארת באירוניה דקה, שמצליחה להוביל את הקורא לרזולוציה ביקורתית אך מלאת חמלה, בלי שזה יסיר לרגע את החיוך מעל שפתיו; והמאבקים הנצחיים בין טוב לרע ובין הצלחה לכישלון, שכה מעסיקים בני אדם, תופשים בקובץ הזה את קדמת הבמה.

סיפוריו של איתי דרור פורסמו בקשת החדשה, מאזנים, עיתון 77, המוסף לספרות של ידיעות אחרונות ובאתר מעריב nrg.

עיצוב עטיפה: יעל בר-דיין

כוכבים מעל ג'נין | קרדום לחפור בו
האיש הזקן שפתח לנו את הדלת הצדיע והתמתח אחורנית על עקביו כחניך תורן המקבל את פני מפקדו. הוא לבש חולצה בצבע חאקי, שהייתה נתונה בתוך מכנסי חאקי, שחגורת עור דקה ושחורה סגרה עליהם כחבל. המכנסיים חרגו קצת מגובה החגורה, והחגורה הידקה אותם כטבעת לגופו הנוקשה, ורגליו הרזות השתחלו כשני ענפים למכנסיים התפוחים הגדולים עליו במספר. בלבושו וברזונו הזכיר לי את מהאטמה גאנדי ונראה כאילו נלקח היישר מסרטוני התעמולה שהוקרנו בבתי-הקולנוע בימי מלחמת השחרור, בן-גוריון ושנות הצנע. ידיו היו קשות ומיובלות, ידי פועל, סדוקות בחריצים עמוקים של ערוצים וגאיות.

"המפקדת", אמר.

המפקדת נכנסה והציגה אותי בפניו. "זה יוני, הוא יכתוב לך את הספר".

הסבנו במטבח הקטן של דירת הדיור המוגן בסביוני השרון והתכוננו לריאיון. שולחן המטבח היה מפורמייקה כתומה ותמונות מקרמה כתומות הציצו מהסלון הקטן שבסמוך. לא היה דבר בדירת זקנים זו שלא ראיתי כבר קודם בבתים של זקנים אחרים שנקלעתי אליהם בקיבוצים, במושבים ובערים ברחבי הארץ, ואשר הקפיאו את רוח ימי קום המדינה בסלוניהם בדמות רהיטי עץ, ספות בעלות כיסויים מעקצצים, וקוצים יבשים שהושמו בכלי קרמיקה חומים, שבי מיד עוררו חשק להתגרד. לעתים הציץ אלבום תמונות ישן מהשולחן בסלון. ביתו של הזקן דמה בכול לבתים אלה, חוץ מדבר אחד: קירות הדירה כוסו בתעודות הוקרה, הכרה והצטיינות מלוא העין. ואם לדייק: כבר קרה שראיתי בתים שבהם הציגו הבעלים תעודות הוקרה או הצטיינות, אך מעולם לא נתקלתי בשפע שכזה.

"תעודת הצטיינות זאת ניתנת למר... עבור חריצות, נאמנות והתמדה. תעודת הוקרה זו ניתנת למר... על התנדבות ללא לאות. אנו מתכבדים להעניק את אות המתנדב למר... שלא החסיר משמרת". וכן הלאה וכן הלאה. גם תעודות מטעם צה"ל היו שם, ואף כמה תמונות שבהן נראה הזקן בבגדי החאקי שלו, שעכשיו הבנתי שאין הוא פושט אותם לעולם, לראשו כובע אוסטרלי צה"לי בצבע זית והוא מגנן לו בשלווה שיח ורדים קוצני באחורי בסיס צבאי נידח, וסביבו חיילים אתיופים מחייכים.

הבנתי עם מי יש לי עסק וחיכיתי בציפייה לבאות. ברור היה לי שאכתוב את קורות חייו של איש שהיה פעיל מאוד בהקמת המדינה ובהגנה עליה, איש ההתיישבות, מאלה שקל לומר עליהם שהם מלח הארץ, ואולי אף מיותר: הצניעות הנזירית שקרנה מהאיש והעברית המשובחת שבפיו העידו זאת עליו יותר מכל תעודה.

גם ארונות המטבח היו כתומים והזכירו ארונות בחדר אוכל בקיבוץ - פונקציונליים אך נעדרי חן. הדירה הבהיקה מניקיון וראיתי שהזקן מקפיד להחזיר כל דבר למקומו. הוא נצמד בחשש לבת-לווייתי ונתן בי מבטים חשדניים מבעד לגבות עבותות ושֹער אוזניים ונחיריים שחור צפוף שנראה כצמר פלדה. איך שומעים בכלל משהו כשיש לך שיער כזה באוזניים? חשבתי. ומילא שומעים, איך נושמים? הילוכו היה כפוף, אך הוא היה נמרץ למדי, כאיש העובר מחור לחור במגרש גולף בלי לטרוח להזדקף.

"מה קורה?" שאל את בת-לווייתי בעברית רעננה, "השגת כבר את שירה?"

שירה הייתה בת אחות של אשתו ז"ל והיא הייתה דמות מפתח בסיפור חייו, שכן אשתו המנוחה טיפלה בה כבת והזקן הניח שיהיו לה דברים רבים לומר עליו.

"עדיין לא הצלחתי להשיג אותה, אני מתקשרת ומתקשרת והיא דוחה אותי שוב ושוב", אמרה בת-לווייתי, היא בעלת החברה, אישה כבדה וגדולה ששערה הבלונדיני דהה וידע ימים יפים יותר. וכיוון שהייתה זו פגישתי הראשונה עם הלקוח, ניאותה להצטרף אלי, אם כי מיד הבהירה שלא תישאר לזמן רב, כיוון שהיא צריכה לקחת את בתה שחוזרת היום לאמסטרדם לנמל התעופה.

את בתה כבר פגשתי קודם. היא זו שפתחה לי את הדלת במשרד, שהתגלה כמשרד ובית מגורים בעת ובעונה אחת. כשחלפתי על פני חדרה של הבת הצעירה והיפה, שעיניה כחולות, שערה שחור ופיה דובדבני, הבחנתי בהבעה חולמנית מוזרה הפרושה על פניה. במרכז החדר שכבה מזוודה פעורה, שחפצים שונים הושלכו לתוכה בחטף. הבחורה אמרה לי להמשיך לחדר הבא. בחדר הבא מצאתי את רות, בעלת החברה, עם מזכירתה, ומשם נסענו בשתי מכוניות נפרדות לביתו של הזקן. במעלית, כששאלתי את רות מה בתה עושה, היה נדמה לי שענתה בזלזול, "היא מתַקשרת ומומחית לפרחי בך. אתה יודע מה זה מתקשרת?" הנהנתי בראשי. משהו חולני הזדקר מפניה של הבת, כמו צעקה אילמת, והיה נדמה לי שהיחסים בין השתיים אינם טובים. נבוכותי.

גם ביתה-משרדה של רות נעדר אינטימיות והיה מלא בכלי כסף יהודיים, נרות ומנורות חנוכה שעמדו באור נאון לבן כאילו היו מוצגים במוזיאון. בסלון עמד שולחן רחב עשוי זכוכית כהה שמפת מקרמה לבנה נפרשה עליו ומאחוריו עמדה טלוויזיה גדולה, שחורה וכהה אף היא. איש חבוש כיפה עמד במרפסת ונע קדימה ואחורה כמתפלל. מוזר, חשבתי בלבי.

"תרצו לשתות?" שאל הזקן. רות סירבה מיד. קצת התפלאתי, שכן היה זה יום חמסין חם במיוחד. השמים נצבעו אדום ופלטו חום כבשני כגריל ענק.

"אולי קצת מים קרים", אמרתי בעדינות, כיאה לאורח, אם כי בלבי קיוויתי שיפתיע אותי הזקן בקולה או בספרייט. אך לא. הוא הוציא בקבוק זכוכית רחב שלפנים עמד בו תרכיז, שפס חלודה כתום חבק את צווארו, שלף כוס חד-פעמית מקלקר, הראשונה מבין טור של כוסות חד-פעמיות שעמדו על כוננית אדומה מעל שולחן המטבח, ומזג לי בה מים. הכוס הושחרה בכתמי פחם ונראה ששימשה במנגל ביום העצמאות האחרון. ראיתי שרות מתבוננת בי בסקרנות. אחרי לגימה הבנתי: למים היה טעם של חלודה.

כשהחזיר הזקן את ג'ריקן הזכוכית הרחב המיושן שלו למקרר, הצלחתי לראות שורה של בקבוקי מי-עדן של חצי ליטר קורצים לי בתוויותיהם הכחולות. אם כן, דין אחד לאורחים ודין אחר למארחים.

"אלחנן, יש לך אולי דוגמאות של הספרים הקודמים?" שאלה רות, "יוני מעוניין לעיין בהם". ראיתי שהזקן שמח למלא את מבוקשה. הוא אץ לחדר השינה בצעדים כפולים וחזר עם שלושה ספרונים. על ספרון בעל כריכה ירוקה בוהקת נכתב: "בנאמנות ובהקרבה", על הספרון השני נכתב: "בנאמנות ובהקרבה ב'" ועל הספרון השלישי, שהיה שחור והאירו אותו לשונות אש, נכתב:

"תימרות עשן למרחוק".
"מה שמך?" שאל אותי הזקן.
"יוני", השבתי.
"מה?" שאל שוב.
"יוני", עניתי.
"יוני מה?" שאל נרגז.
"יוני קוץ", השבתי.

הזקן נטל עט נובע כחול מצדף לבן גדול שעמד על השולחן ורשם הקדשה.

"מה אמרת ששמך?" שאל שוב. הפעם עניתי בצעקה מיואשת דרך שתי כפות הידיים, "שמי יוני".

"קוץ, כן?" צעק הזקן כדרך אנשים שהחלו להתחרש ומשוכנעים שאין שומעים אותם ורשם לי הקדשה: "לקוץ, בידידות, אלחנן". הוא רשם הקדשה בכל ספרון, ואף שהיה משונה בעיני שבחר להקדיש את ספרוניו לשם משפחתי הלא-רגיל, לא עשיתי מזה עניין. הנחתי שהוא סנילי.

"ומה עם יעל? דיברת אתה?" שאל הזקן במבט מודאג. "כי אם לא, אני מוכן להתקשר אליה תכף ומיד".

"היא לא הסכימה לבוא למשרד להתראיין", אמרה רות. "אתה חושב שתצליח לשכנע אותה?"

כעת חיכינו שוב לזקן שדידה לחדר השינה כדי להביא את ספר הטלפונים שלו. אך את הטלפון של בתו שלף מדף שנתחב לדש הספר הפנימי, ולכן לא פתחו כלל. רשמתי את מספרי הטלפון של הבת על נייר משבצות שהזקן הביא לי. התקשרתי ודיברתי אתה. קבענו שניפגש בעוד כיום-יומיים, אך שלפני זה אתקשר אליה כדי לתאם זמן נוח לשנינו.

"דיברת עם יעל?" שאל שוב הזקן ברצינות ואני חשבתי שהוא חומד לו לצון וחייכתי.

"הרגע דיברנו", השבתי וחשבתי עד כמה קשים חייהם של האחים הסיעודיים הפיליפינים והתאילנדים. הרי זו שגרת יומם.

"ומה הוחלט?"

"שניפגש בעוד יום-יומיים. אבל לפני זה אני צריך להתקשר אליה ולהודיע לה מתי נוח לי".

כעבור שתי דקות הציצה רות בשעונה בדאגה וקמה.

"אני משאירה אתכם לבד. אלחנן, אני משאירה אותך בידיים טובות. שתף פעולה עם יוני, הוא הכותב הכי טוב שיש לנו".

"ללוות אותך למעלית?" שאל הזקן ורות נשקה לו בשתי הלחיים כדרך הצרפתים, נשיקות שפגשו את האוויר.

"לא, אין צורך, אני אסתדר".

כשעמדה בפתח הדלת, סימנה לי בידה תנועה של חיוג.

"נדבר".

התפניתי אל הספרונים. כפי שחשבתי, הם שפעו סיפורי עשייה ותרומה אופייניים לתקופתם. משפחתו של המחבר מקורה ברוסיה והם נמלטו ממנה כשעלו הבולשביקים לשלטון, גזלו מהם את מקורות הפרנסה שלהם, והעבירו אותם לידי המדינה. האב היה סוחר עצים עשיר והאם תופרת עילית שתפרה לנשות החברה הגבוהה שמלות הוֹט קוֹטוּר לפי הזמנה. מרוסיה עברו לפולין ומשם עלו לארץ ישראל. הם נחתו ביפו בשנת 1924, עם עולי העלייה הרביעית. משפחתו בנתה את ביתה במו ידיה בחולות תל-אביב, הוא ואחיו שירתו ב"הגנה", ואלחנן עצמו אף נלחם כחייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה במצרים ובאיטליה. בבית-ספר תיכון למד ב"כדורי", ואחרי שירות צבאי ארוך, שכלל קורס חובלים בשובו מהמלחמה, מונה לרב-חובל. בסוף התגלגל ל"צים" שבה עבד עד שיצא לגמלאות, עטור אותות הצטיינות ועשיר בתמונות של ערי נמל, שקיעות ושחפים, שהציצו אלי כעת מהקיר שממולי בסלון.

הספרונים הציגו תמונות מפרקי חייו השונים של אלחנן, פעם כחייל בריגדה במדים אפורים ופעם במדים לבנים של צוער בקורס חובלים, פעם כורע ברך במכנסי שלושת-רבעי עם שני אחיו הבוגרים לפני צריף מצליבים טוריות, ופעם עם אשתו המנוחה, חבוש כומתה צבאית משולשת בערב חתונתם.

אך דומה שחשת שדמותו של האב מזדקרת ומאפילה בבירור על כל השאר. לא יכולת לדמיין את האיש ללא מדי שרד. בכל תמונה שהופיע בה הוסיף ממלכתיות הדורה בכובע המצחייה הנוקשה השחור שלראשו, במדיו השחורים שכפתורי זהב ואותות הצטיינות נצצו בהם, ובזקן טרוצקי הלבן שלו, שהפך את קלסתר פניו לחד וזוויתי, כהר משונן. כל פרצופו נראה כיתד של מטפסי הרים, מאלה שנועצים אותן במעלה ההר בדרך כעוגני ביטחון. הוא נראה מרוצה לגמרי מעצמו ומחייו, ולא נראה שפקפק מעודו בצדקת הדרך או המטרה שהציב לעצמו. היה ברור שהאיש אוהב את תפקידו עד מאוד. כאשר שאלתי את הזקן מה הם המדים שאביו לובש, ענה: "מדים של מכבי אש".

התברר שכבר ברוסיה היה האב מתנדב פעיל בשירות הכבאות המקומי, ועבד ככבאי שהוצב במכרה פחם. בארץ הקים את תחנת הכבאות הראשית בתל אביב ותחנת הכבאות הישנה ברחוב באזל אף נקראה על שמו. האב התנדב כל חייו כדרך חיים ואף שעבודתו נעשתה בהתנדבות, הרי שמחויבותו כלפיה נראתה מוחלטת, עד שנהפכה לזהותו העיקרית. הוא היה למתנדב הנצחי. גם אלחנן בנו החרה-החזיק אחריו.

פעמיים בשבוע הוא מגנן בהתנדבות בבסיס צבאי, שח לי. הצבא שולח לו מכונית עם נהג, ואלחנן, חבוש בכובע אוסטרלי צה"לי כדי להבדיל בין בגדי עבודה לבגדי בית, שם פעמיו אל שיחי הוורדים הקוצניים שבאחורי הבסיסים. הוא פתח יומן כיס קטן והראה לי את רשימת מחויבויותיו השבועית. במרכז הדף נכתבו ספרות, 351, 445 וכו', שמות של בסיסים צבאיים.

לעתים הוא אף מרצה בבתי-ספר תיכוניים על חלקו במפעל הציוני: פעילותו ב"הגנה", שירותו כחייל בבריגדה, עבודתו ב"צים", סך הכול חלק לא מבוטל כלל בשלם. ואת הרצאותיו בפני התלמידים הוא מסיים תמיד באזכור פעולות ההתנדבות שלו שנעשו לאורך השנים, שהן בעיניו גולת הכותרת של כל מעשיו. "לולא חינך אותי אבי בדרך זו, לא הייתי נוהג כך", סיים בגאווה.

לא יכולתי שלא להתרשם מהמשפחה הזאת, שיֵצר ההתנדבות עבר בה מדור לדור. קל היה לדמיין אותם מעפילים יחד לאוורסט, כשהם קשורים זה לזה בחבלים. מבחינת האומץ, לא נפלו בעיני מסר אדמונד הילרי.

כעת עברתי לשאלות שהתעוררו בי למקרא התמלילים שקיבלתי מהמשרד. דברים רבים נותרו סתומים בעיני, ורציתי לקבל ממנו הבהרות. לדוגמה, שאלתי אותו לשמות אחיו ודודיו, כיוון שמדי פעם צצו שמות ונעלמו בלי שידעתי במי מדובר, והדבר פגם בהבנה השוטפת של הסיפור. אך דווקא פעולה זו, שהייתה בעצם סיבת בואי, התקבלה אצלו בחשדנות.

"מה אתה לא מבין?" רטן, "זה כמו שאני מספר לך".

הזקן התכדר כקיפוד וזקף מולי את שערות נחיריו השחורות ומיאן להינחם. הוא חזר שוב ושוב על הפרטים שלא הבינותי ונאחז בהם בעקשנות בלא להאירם.

"למה אתה מסבך הכול ומכניס עוד פרטים?" הקשה. הסברתי לו שאינני מכניס עוד פרטים אלא מנסה לברר את זהותם של האנשים שכבר נוכחים בסיפור. וכשמדי פעם קטעתי אותו בנקודה מסוימת כדי לרדת לעומק דבריו, הכה בשולחן הפורמייקה הכתום כאילו עשיתי לו עוול. לזאת לא הייתי מוכן.

"אלחנן", אמרתי, "אני מבקש שלא תצעק עלי. אני בסך הכול מנסה להבין את מה שאתה אומר. אחרת, אכתוב לך ביוגרפיה בדיונית".

הטיעון ההגיוני שלי ריכך אותו מעט והוא קם מכיסאו. כבר עברו שעתיים מאז הגעתי ובחוץ נצבעו השמים בגוון ארגמן סוריאליסטי. האוויר היה מלא בחלקיקי חול שהגיעו כל הדרך ממדבר סהרה, אמרה הקריינית מדי שעה בחדשות ברדיו, שצליליו הגיעו לאוזנינו מהסלון הסמוך. חוץ משתי לגימות של מי חלודה לא שתיתי דבר וגרוני התייבש. חשבתי שטוב יהיה לנצל את ההפוגה הזאת לעשיית קפה.

"אלחנן, אתה לא נוהג לשתות קפה?" שאלתי בחשש-מה, כפוסל בעצמי את הרעיון.

"אני לא מתעסק בדברים כאלה", אמר, "זה מסובך מדי. מאז שאשתי נפטרה אני מסתפק במים".

"אשמח להכין קפה לשנינו", הצעתי בהתלהבות שלא נשאה חן בעיניו, ומיד הבנתי שהוא מהאנשים שלא אוהבים שנוגעים להם בחפצים.

"קפה זה מסובך מדי, אבל נראה אם נשאר תה".

הוא קם מכיסאו והתקדם לעבר ארונות המטבח הכתומים, פתח ארון והוציא צנצנת מלאה תיונים שלידה עמדה קופסת קפה פשוטה של עלית.

"הנה, יש לך קפה", אמרתי במהירות כאילו יש לי רק הזדמנות אחת לפגוע בקופסה ברובה הרצון שלי ולהפילה מהמדף לפני שיסגור אותה הזקן לעד שוב בארונו.

אך שעת הכושר חלפה, אם בשל חירשותו של הזקן ואם בשל רצונו, וכאשר הגיש לי תה בכוס זכוכית מוכתמת, הרגשתי שבכל-זאת אנו מתקדמים קצת. ומי יודע, אולי בפגישה שלישית אפשר יהיה לקבל כוס קפה בלי פרוצדורות מסובכות ובלי הטעיות, סתם כך, כי לאורח מתחשק.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

כוכבים מעל ג'נין - איתי דרור
Stars over Jenin - Itay Dror


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים