» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2010       חזור

גבעת הסלעים
מאת: אילנה היילי

ההוצאה: פרדס הספר "גבעת הסלעים", מאת אילנה היילי, כולל סיפורים קצרים ושירים של מחברת השואבת את השראתה מילדותה בקיבוץ כבת למשפחת חלוצים. הסיפורים והשירים בספר, מתייחסים למאמץ הרגשי של אנשים שעברו את המלחמות בישראל ואיבדו את יקיריהם, והניסיון האישי שלהם , שהוא כמעט בלתי אפשרי להשתקם. הספר נפתח בסיפור שמספר חייל צעיר,כשהוא יושב על קברה של אמו, הממוקם על "גבעת הסלעים" . שם לראשונה, הוא מתוודה ומגולל בפניה את טרגדיית חיי משפחתם, הטמונה זה שנים בנבכי נשמתו, ומספר לה על הבלבול והמהומה שפגעו בעיצוב דמותו ואינם מניחים לו להירגע. " ...באתי כדי לספר לך סוף סוף, על הלילה ההוא, כשבחוץ השתוללה סופה איומה ואני פחדתי נורא, ואת לא היית. עדיין יש לי חלומות בלהה מהלילה ההוא, ויום האזכרה המטורפת ההיא עדיין רודף אותי כשד מהגיהנום של דאנטה...."

כל אחד מן הסיפורים והשירים בספרה של היילי הוא מסע למעמקי הרגש. עדות מתוך חורים שחורים בקוסמולוגיה של הנפש. הקולות המדברים אלינו מן העמודים האלה עולים מנבכי כאב עתיק , שהשכחה אצרה בגנזכיה וטענה אותו לעד.

אילנה היילי מצליחה לטלטל את רגשות הקוראים. היא מצליחה לייצר רגעים מבליחים של מגע, התכוונות ואהבה שקפאו כגבישים. במהלך מפותל, שב ועולה לאורך כל הספר, הקול המפציע מן הפצע. פעם אחר פעם, במקומות שונים ברחבי העולם, ובסיפורים לכאורה לגמרי אחרים, נרקמת מסכת של עזיבות - פתאום, חיתוכים מכאיבים' ומעבר להם תמיד אותן תחושות האבל והגעגוע- שיצירתה של היילי נאמנה לה ללא סייגים.

היילי, ילידת קיבוץ חולדה, מתגוררת כיום עם בעלה בשיקגו ארה"ב. הייתה רקדנית, מעצבת אופנה, מורה ליוגה ומורה לספרות עברית ,פרסמה מאמרים וספרי שירה ופרוזה בארה"ב. "גבעת הסלעים" הוא הספר הראשון שלה היוצא לאור בישראל בעברית.

גבעת הסלעים | (ריטה)
הבאתי לך את הפרחים שכל כך אהבת ואני שומע אותך אומרת, מייקל'ה, פרחים צריכים להישאר במקום שאליו הם שייכים, באדמה. ומילאת את הבית בעציצים, וכל פינה בבית פרחה, וחייכת אלי את חיוכך המקסים, ואמרת שאם אני באמת באמת רוצה, אני יכול לדבר אל השורשים, ולראות איך צומחים הצמחים ופורחים הפרחים, וכשאבא אמר, ריטה, אל תשגעי את הילד, התעלמת ממנו. אבל את רואה, זכרתי את מה שאמרת על הפרחים, וחפרתי אותם עם השורשים, כדי שאוכל לשתול אותם כאן, היכן שהאדמה רוויה ולחה, כמו אחרי הגשם שכל כך אהבת.

את זוכרת את הימים שבהם החיים נראו כמו חלום נצחי ואת הילדים אפשר היה להשאיר לבד בבית, ולא צריך היה לנעול את הדלתות, כי הקיבוץ היה מקום בטוח ־ או לפחות כך כולם חשבו ־ והבקרים היו תמיד כחולים, ויום יום שיחקנו בשדות, והיער השתולל בצבעי גאווה ונמלא בניחוחות של כלניות ונרקיסים ואיריסים ועצי אקציה ואורנים וברושים, שנעו ברוח כמתפללים, ובפרפרים, ובהמון חלזונות, שהגיחו אחרי הגשמים, ובתולעים. ועל עולם רוגש זה ניצחה שמש הילדות שצבעה בזהב את הפנים והעיניים והשיערות וניקדה את האף בנמשים חומים, גדולים ועגולים.

אחר כך התחילו המלחמות, וכל הבנים רצו להיות צנחנים, ובכיתה קראנו בתנ"ך יום יום כי 'זאת המורשת וזאת ההיסטוריה', וגרא הזקן עוד היה בחיים, וסמי החתול התגנב בלילות ללולים לטרוף תרנגולות, ושיערותיו של אבא היו עדיין חוּמות, ונתי היתה ילדה זעירה ושובבה, שכבר בגיל שבע הייתי מאוהב בה.

אבל לא בשביל לספר לך את זה ברחתי ממחנה הצבא ובאתי לכאן, ואני פרוע, ומוזנח, ומזיע, וללא נשימה. באתי כדי לספר לך סוף סוף, על הלילה ההוא, כשבחוץ השתוללה סופה איומה ואני פחדתי נורא, ואת לא היית. עדיין יש לי חלומות בלהה מהלילה ההוא, ויום האזכרה המטורפת ההיא עדיין רודף אותי כשד מהגהינום של דנטה, ואיך זה היה, אז, כשהייתי ילד קטן. אולי, רק אולי, יֵרָגָע הכאב.

אז תקשיבי הטב, אימא, הפעם תקשיבי היטב:
פעם, כשהייתי בערך בן שבע, שכבתי בחדר הגדול על הרצפה, מנסה להתרכז בהרכבת פאזל, ומחכה שנתי תבוא לשחק אִיתי. בחוץ שאגה הרוח בקול איום והלמה בתריסים, ורחשושים ולחשושים וקולות אנחה מוזרים צרו על הבית. אמרתי לעצמי שנתי לא תבוא בסערה המפחידה הזאת. אך למרות החרדה שמילאה את ליבי חייכתי, כי אי אפשר היה לדעת מראש מה נתי תעשה, היא היתה שובבה מאוד, אהבה הרפתקאות, ולא פחדה מכלום ־ אולי רק קצת מאימא שלה, כי לפעמים, באמצע המשחק, היא היתה אומרת פתאום, כאילו בבהלה, עכשיו אני צריכה ללכת, אימא מחכה לי. ראיתי איך הפנים שלה נדרכים בתערובת של מתח ועצבות, מחווירים פתאום, ולפעמים אפילו רטטו לה השפתיים. את מאוד אהבת את נתי והיית מחבקת ומנשקת אותה ואומרת, תושק'ה, כמה שאת יפה. ואז היית נאנחת ואומרת, תמיד רציתי בת, ואני קינאתי קצת.

אבל לא אהבת אף אחד כמו את מייקה הגדול, אפילו אחרי שהוא עזב אותך והצטרף אל המתים. בשום אופן לא הצלחתי להבין למה את מבזבזת כל כך הרבה אהבה על אדם מת. ואחרי שכבר לא הייתְ, אבא כמעט שלא דיבר, והשיער שלו הפך לבן, והפנים שלו מלאו קמטים, והעיניים שלו ־ קשה לי לתאר את המבט בעיניים שלו, זה היה כאילו שפתאום אין בעיניים שלו כלום. אם עיניים יכולות להיות ריקות, אז העיניים של אבא היו ריקות אחרי מה שעשית. ולפעמים הן התכסו במין ענן שחור ורווי גשם שאף פעם לא ירד. רוב הזמן הוא היה משוטט כמו רוח בכרם הזיתים, או יושב ליד החלון שניבט ממנו הנוף של האקציה, הדשא, הדליות והנרקיסים, וכשהייתי מדבר אליו הוא היה מביט בי במין מבט רחוק ובוהה, כאילו הוא בכלל לא רואה אותי, ושואל מבולבל, מה? מה אמרת, ילד? ברגעים כאלה רציתי להרוג אותך בעצמי.

לפעמים נתי היתה באה ומצילה את המצב, ומצליחה לזמן קצר להוציא את אבא מהדיכאון שרבץ עליו כמו מפלצת בעזרת הסיפורים על הכבשים והשדות, ובבדיחות על סבא שלה, עזרא, שאותו היא אהבה אפילו יותר מאשר את סבתא שלה, מרתה, שמתה מסרטן. אחרי שסבתא שלה מתה נתי אמרה שזה בסדר, כי סבתא שלה נמצאת עכשיו במקום שבו יש אור גדול וכל הזמן יורד גשם. סבתא שלה השתגעה על גשם, היא אמרה שהגשם הוא מהות החיים.

המחשבה שנתי לא תבוא בגלל הסופה גרמה לי להתרומם פתאום בבהלה ולפרק את הפאזל. הסתכלתי בערבוביה של חתיכות הקרטון הקטנות שהתפזרו על הרצפה, חרחרתי בזעם, גלגלתי עיניים, חשפתי שיניים ושאגתי, אני נמר! אני טורף אנשים! ניתרתי סביב החדר בציפורניים שלופות, המוכנות לנקר את עיני האויב. אחר כך הייתי סמי החתול, השתטחתי על הרצפה, קימרתי את גבי, ולא השמעתי קול. כל גופי נדרך בכוננות לקרב. אבל ברגע שזינקתי אל תוך החלל, מוכן לתפוס את טרפי, התמוטטתי. רגע ארוך שכבתי על הרצפה מתנשף, גונח, נחנק, נושם בקושי. שוב הייתי רק ילד קטן עם אסטמה ־ תענוג מפוקפק, בעיקר כשאתה לבד בבית שפתאום שוב אינך חש בו בטוח.

פתחתי את הרדיו בתקווה שהמוזיקה, או אפילו חדשות, לא משנה מה, יצליחו להסיח את דעתי. אבל הרדיו ילל ושרק כאילו עדת תנים וצבועים נלכדו בתוכו ורצתי לחלון. ראיתי איך הרוח פורעת את העננים ויורקת נחשי אש אל השמים השחורים והמבולבלים, ופיצוצים ורעמים ורעשים אימתניים ממלאים את האוויר הזועם. לא הצלחתי לסגור את התריס שהיכה והיכה בקיר. הרוח גברה והרגשתי שהבית נע.

השעון הראה שהשעה היא רק קצת אחרי שש, ואת עדיין לא היית בבית, כי דווקא באותו ערב הגיע תורך לעבוד בחדר האוכל. בדמיוני ראיתי אותך עומדת מאחורי דלפק הנירוסטה ומגישה מנות אוכל מהבילות, ונחירי התמלאו בריחות של אפונה ירוקה, תפודים אפויים ועוף. בעיני רוחי ראיתי את פנייך הסמוקים, המבריקים מזיעה, את ידייך החלקלקות משומן, ועינייך הירוקות והיפות היו אפורות, עכורות ומלאות עייפות.

ידעתי עד כמה את שונאת לעבוד בחדר האוכל, כי תמיד ברגע שנכנסת הביתה היית חולצת את הנעליים, מעסה את כפות הרגליים, מתלוננת כמה הן נפוחות ושורפות ואומרת שנודף ממך ריח גועלי של ?וּם ושמן שרוף. גועל נפש, אני זוכר שאמרת פעם, פנייך היו מכווצים מרוב תיעוב. אבא הביט בך, על פניו החיוך הזה, השמור רק בשבילך, ואמר, כמה שאת מפונקת, ריטה. ואת הסתכלת עליו, והעיניים שלך הצטמצמו, שפתייך התעוו ואמרת בקול מחוספס, חכם גדול. ואבא אמר, לא התכוונתי, וכשהגיש לך כוס קפה דחית את ידו. תיזהרי, הוא אמר, ולא היה לו יותר צחוק בעיניים. אמרת שאת מצטערת, ואני דחפתי את האצבעות לתוך האוזניים מפחד ששוב תריבו. מייקל'ה, אמרת, תוציא את האצבעות מהאוזניים, זה לא בריא. השקית את הצמחים? שאלת, ואני הנהנתי, אהה. את חייכת אלי, וסביב עינייך נפרשה רשת של קמטים זעירים.

אבל הגרוע מכול היה בימים שבהם היית עייפה מכדי לשבת על מיטתי לפני השינה ולשיר לי. כשהיית שרה לי קולך הנמוך והרך היה גורם לי... כאן תמיד הגעתי אל גבול מחשבותי, כי בגיל שבע לא היו לי מילים להביע את הרגשות שהתעוררו בי כששרת לי.

אבא היה בישיבת מזכירות. הוא תמיד היה בישיבת מזכירות, מתווכח עם גרא הזקן על יבולי החורף, על המצב הקריטי של המים (לא ידעתי אז מה זה קריטי, אבל המילה עניינה אותי מאוד), ואם צריך לעקור את כרם הזיתים או לא, או כמה חברים חדשים יוכל הקיבוץ לקלוט השנה.

ובאותו לילה נורא, כאשר הייתי בטוח שאין לי אף אחד, ושדבר לא קיים בעולם מלבד הסערה, המחשבה עלייך ועל אבא הציתה בי זיכרון, זיכרון כה ברור, כמו קול הרעם שזעזע את החלונות. זיכרון ישן של ערב קיץ מוקדם, שבו שיחקתי עם הטנקים והחיילים שלי בפינה של החדר הגדול. באותו ערב חזרתם את ואבא מחדר האוכל מאוחר מהרגיל. אבא התיישב במקומו הקבוע ליד השולחן, מתחת לחלון עם הנוף של הדשא, האקציה, הדליות והנרקיסים, ופר? מולו את העיתון. את הנחת על השולחן צלחת מלאה בעוגיות שאפית באותו יום, שהפיצו ריח מטרף של וניל, פקאנים וצימוקים. לבריאות אלי, אמרת. אז ניגשת אלי, חפנת את סנטרי בידך, נשקת לי על השפתיים ונתת לי שתי עוגיות. בלעתי אותן כמעט בלי ללעוס. לאט לאט מייקל'ה, אמרת, יש עוד הרבה. וצחקת, ונתת לי עוד נשיקה. אחר כך הלכת להדליק את תנור הגז הקטן והעמדת מים לקפה.

היית מקסימה בחולצת משי לבנה ובמכנסי ג'ינס חדשים, שערותייך נופלות בגלים על כתפייך, עינייך הירוקות עמוקות וזוהרות. לא יכולתי להתיק את עיני ממך. התפללתי בלבי שתביטי אלי, אבל את מזגת לאבא קפה ושאלת, איך עבר היום שלך, אֵלִי? בלי להרים את הראש מהעיתון אבא אמר, כמו כל יום. ויכוחים. בלי סוף ויכוחים. את צחקת, באמת אלי, הרי זה כל מה שאתם עושים בשיחות המזכירות שלכם, מתווכחים. אבא לא חשב שזה מצחיק ואמר, כן, ככה זה נראה. הוא התחיל לתופף בכפית הסוכר על דפנות צלחת העוגיות, הֵרְגֵל שתמיד שיגע אותך עד שאמרת לפתע בקול חותך, תפסיק את זה, והוא הפסיק. אחרי זה לא דיברתם, רק שתיתם את הקפה המר. את לא צחקת יותר.

אני המשכתי לשחק בטנקים ובחיילים, מדמיין שאני רב סרן בתותחנים, שהחיילים שלי מסתערים בגבורה, הטנקים ערוכים בשורה ישרה, מוכנים למתקפה, ושדה הקרב זרוע חללים. האויב כמעט הובס. אש! צעקתי, אש! ומחאתי כף אל כף, הֵרְגֵל שגרם לכפות ידי להיות תמיד קצת אדומות, זוכרת? פתאום אמרת בקול נרגז, מייקל'ה, למה אתה תמיד משחק במלחמה? לך לשחק בחוץ, זה יותר בריא. הסתכלתי עלייך נדהם, לא הבנתי את כעסך הפתאומי, הרי מאז שזכרתי את עצמי שיחקתי במלחמה. כל הבנים שיחקו במלחמה. כל מה שיכולתי לומר היה, לא יודע. את הבטת בי בחשדנות ואמרת, מה זאת אומרת אתה לא יודע? אל תתחכם איתי. ההתפרצות שלך בלבלה אותי. התאפקתי בכל הכוח לא לבכות. אבא הרים את עיניו מהעיתון ואמר בפסקנות, כי בנים משחקים במלחמה, ריטה. את שתקת והתחלת לאכול את העוגיות במהירות נוראה, פירורים נפלו על השולחן והרצפה, אבל את לא שמת לב. הייתי מופתע. מעולם לא ראיתי אותך אוכלת בצורה פראית כזאת. תמיד הקפדת על סדר וניקיון ־ אפילו הפרזת, לדעתי.

פתאום רעם קולו של אבא, תקשיבי ריטה! את הפסקת לאכול את העוגיות, והבטת בו בעיניים מופתעות, ולי התחילו לרטוט העפעפיים. מה העניין אלי, למה אתה צועק? אף אחד לא חרש פה, אמרת. אבא אמר שהדור הצעיר צריך לעשות את ההחלטות הרציניות בקיבוץ. את אמרת לו שוב שלא יצעק, ושאלת על מה הוא בכלל מדבר. הוא אמר שהוא מדבר על ישיבת המזכירות האחרונה, ועל זה שהוותיקים משגעים אותו עם הרעיונות שלהם מימי איכה. ראיתי איך מעמיק הקמט בין הגבות שלך כששאלת למה. תני להם לעשות את ההחלטות, אמר אבא, ואנחנו נשוב להשתמש בפרדות ומחרשות. אני אומר לך ריטה, אנשים זקנים צריכים לדעת מתי לפרוש ולתת לצעירים לנהל את העניינים. את צריכה לשמוע את הגעגועים בקולם כשהם מדברים על 'הימים הטובים' שבהם גרו עדיין באוהלים ולא היה חשמל או מים. אפשר לחשוב שהיו להם חגיגות ופסטיבלים ולא קדחת, טיפוס וביצות.

את ישבת ושתקת זמן ארוך, בוהה בחלל בעיניים עצובות. ופתאום דיברת בקול שגרם לי לרצות לרוץ אלייך ולהגן עלייך. הימים הטובים שלהם נשמעים כל כך רומנטיים, אמרת. עכשיו הגברים שלנו מתים במלחמות, והילדים שלנו משחקים במלחמות. מלחמות, תמיד מלחמות. יותר טוב למות במלחמה, אלי? הקול שלך היה גבוה ומתוח, ומבטך רווי עצב. אני יודע, אני יודע, אבא אמר, מלחמות הן דבר נורא, אבל הגיע הזמן שהקיבוץ ישתנה. ימי החלוציות נגמרו מזמן. מבלי להביט לעברו אמרת, יש לך אבן במקום לב, והתחלת לספר על הימים שבהם את ומייקה הגדול ביליתם את שעות השקיעה בכרם הזיתים, מסתכלים במשחק של אור השמש האחרון על ההרים. בכל פעם ההרים נראו אחרת, אמרת, וקולך היה שקט ומשיי וחולם, לפעמים בהירים וקרובים, ולפעמים מכוסים בעננים נמוכים או ערפילים. אבל, הקסם האמיתי היה כאשר... אך לא סיימת את דברייך, כי אבא שאג, מספיק! צריך לשים לכך סוף! הוא נעמד ודחף בכעס את הכיסא, אבל את המשכת לדבר על הלילות שלך בכרם הזיתים עם מייקה הגדול, כאילו לא שמעת אותו. מרפקו של אבא פגע בכוס. הקפה נשפך והכתים את המפה הלבנה. לעזאזל, סינן אבא. הוא הדליק סיגריה באצבעות רועדות, ושמעתי אותו נושם בכבדות. חשבתי בלבי שאת לא פֵייר, אפילו אכזרית. לא רציתי לחשוב עלייך כך.

אבא התחיל לשוטט בחדר, ופתאום נעצר ליד כיסאך ואמר, זה הדבר היחידי שאת מסוגלת לחשוב עליו. לא שמעת מילה ממה שאמרתי לך. צריך לעשות סוף לעניין הזה. למען הילד. למעני.

את ישבת קשה ומתוחה, עינייך עוקבות אחר כתם הקפה המתפשט על המפה. לבסוף הבטת בו בעיניים מלאות דמעות ואמרת, לא היית צריך להתחתן איתי.

פניו החלקים והכהים של אבא האפירו פתאום ונראו כל כך עצובים. ריטה, אני אוהב אותך, הוא אמר בקול מוזר. את הרמת אליו פנים סחוטים ואמרת שאת נורא מצטערת על ההתפרצות, שהיה לך יום קשה ואת עייפה, ואז לקחת את העיתון, והעברת את עינייך על הכותרות. חדשות רעות, אמרת, זה נורא. כל ההפצצות, וההרג, השנאה וה... אבל שוב לא סיימת את דברייך, כי אבא תלש מידייך את העיתון, הרים אותך מהכיסא, ומשך אותך אליו. הוא הצמיד את גופך אל גופו ואמר, ריטה, ריטה, טומן את פניו הכבדים בתוך שיערך.

כל זה לא מצא חן בעיני. את היית קטנה ושברירית, והוא היה גדול ומחוספס, ונראה היה כאילו הוא יכול לכסות את כל גופך המושלם בכף יד אחת, ואני פחדתי שהוא ישבור אותך. אני מצטערת אלי, נורא מצטערת, אמרת, וכתפייך רעדו.

ידעתי שאת בוכה בתוך חזה הענקים שלו. הוא ליטף לך את השיער. זה בסדר, זה בסדר, אמר, אך קולו נשמע כמו כשהולכים על חצץ.

אני ישבתי בפינת החדר ורעדתי. שמעתי את הדם הולם לי ברקות. הייתי מסוחרר ומבולבל. לא הבנתי שום דבר ממה ששמעתי. הייתי בטוח ששכחת לגמרי שגם אני נמצא בחדר, וכמו תמיד כשהתנהגת כך, חשתי מחנק בגרון ומועקה בחזה. כמהתי לראות אותך צוחקת, מאושרת, קלה, ובוהקת כמו העור של פנייך, זרועותייך, בטנך ורגלייך. אבל את היית עצובה, תמיד עצובה או כועסת.

חשתי שאינני מסוגל לשאת את המתח. המלחמה יכולה לחכות. עזבתי את החיילים והטנקים פזורים על הרִצפה ויצאתי החוצה. ישבתי על הדשא ויידיתי אבנים בסמי החתול. במשך מספר רגעים עמדנו נוהמים, חושפים שיניים זה אל זה, ואז שמעתי אותך קוראת מן החלון הפתוח, מייקל'ה, שוב אתה מתעלל בחתול? עזוב אותו. זמן ללכת לישון. מהר. אני אקריא לך סיפור. לא זזתי. אני לא רוצה סיפור, אמרתי. אני רוצה שתשירי לי. לא הלילה, אמרת בקול עצבני, אני עייפה. וכאשר עדיין לא זזתי אמרת בטון הזה המרגיז שלך, מותק שלי. אבל אני התעקשתי שתשירי לי. תשכבי לידי רק כמה רגעים אימא, התחננתי, ואת התחננת, תיכנס הביתה, מייקל'ה. עכשיו בבקשה.

באותו ערב ניצחתי. את ישבת לידי על המיטה והקראת לי סיפור עצוב על ילד בשם דייוויד קופרפילד, ושרת על צימוקים ושקדים, על הירח והשדות. אחר כך שכבת לידי ונרדמת, ואני נשארתי ער ושמרתי עלייך. באותו רגע היינו רק שנינו, לבד, מצונפים זה בזה. אני לא יודע מתי נרדמתי ומתי את התעוררת והלכת לחדרך.

למחרת כשחזרתי מבית הספר לא מצאתי את החיילים והטנקים שלי. הם לא היו במקומם הקבוע, בקופסת העץ מתחת למיטה. חיפ?תי בכל הבית אבל הם נעלמו. לא שאלתי כלום, רק הלכתי לבית השימוש, נעלתי את הדלת במפתח, ישבתי על האסלה ובכיתי.

ובליל הסערה ההוא, כאשר הזיכרונות האלה מצצו אותי ואת לא היית, דמיינתי שאני ציפור שעפה רחוק רחוק. ואת חושבת עלי ומתגעגעת אלי, ובוכה, ומתחננת, וקוראת לי לחזור אלייך. פתאום הלמה בי מחשבה איומה: מה יהיה אם תשכחי אותי, לא תחשבי עלי יותר לעולם? לא הצלחתי להתאפק והרטבתי את מכנסי כמו תינוק. רצתי לחדרי, טרקתי את הדלת, קילפתי מעצמי במהירות את המכנסיים, רחצתי את רגלי שנרטבו מפיפי, לבשתי מכנסי פיג'מה והחבאתי את הראיות המסריחות לקלוני מתחת למיטה. רועד ומיואש התחבאתי מתחת לשמיכה וכיסיתי את ראשי בכר, מנסה בכל הכוח לא לחשוב, לאטום את שאגת הרעם שהתגלגלה בנהימה רחוקה, והפכה פתאום לקולות שלך ושל אבא שהחלו לנהל את השיחה ששמעתי אתכם מנהלים פעמים רבות: מקרה. תמיד זה מקרה. מה יהיה עם המקרים האלה? ואת השבתְ, זה יעבור לו, זה יעבור, תן לילד זמן.

אבא אמר, איזה בושות הילד הזה עושה לנו, כבר בן שבע, ובכיתה ב'. הוא צריך לישון בבית הילדים, כמו ילדים אחרים, אבל לא, הוא ישן בבית, כי הוא עדיין מרטיב. מה יהיה איתו? ואת אמרת, זה קורה, אני דווקא אוהבת שהוא ישן בבית. אם היו שואלים לדעתי, כל הילדים היו ישנים בבית. ואבא השיב, אנחנו דנים בנושא הזה בישיבות המזכירות. הורים רבים רוצים את ילדיהם בלילה בבית. החלטנו להביא את העניין להצבעה כללית בשבת הבאה. אישית, אני נגד. אבל אלי, אמרת, הרי אתה תמיד מדבר על שינויים. שינויים גדולים. ואבא אמר, יש דברים שלא צריך לשנות וזה אחד מהם. הילדים מקומם בבית הילדים, ביחד. זה מחזק את רוח הקומונה שלהם ומחשל אותם. אבל עזבי את זה עכשיו, ותגידי לי מה את מתכוונת לעשות בקשר לילד. מה לדעתך הבעיה שלו? אני לא יודעת, נאנחת. פשוט לא יודעת.

ואז חשבת רגע ואמרת, אולי צריך לקחת אותו לפסיכולוג. זה נשמע לי כאילו אתם רוקחים נגדי קנונייה. אפילו עכשיו, מתוך החושך, מתחת לשמיכה, יכולתי לראות אותך מנענעת בראשך ונאנחת. ראיתי בבירור את פנייך. המתיחות בתוכי גברה, והתחלתי לחשוב שאף פעם כבר לא תבואי הביתה. החרדה גרמה ללחץ בראשי ובריאותי. זרקתי מעלי את השמיכה, והתיישבתי רועד. חטפתי את הכר וחיבקתי אותו חזק חזק. חשבתי על זה שאני לא רוצה ללכת לפסיכולוג, ושאני אפילו לא יודע מה זה פסיכולוג. נשבעתי לעצמי שיותר לא אבכה, לא חשוב מה.

לרגע שכחתי את החרדה ואת הסערה. החלטתי לשחק בכדור הרגל שלי. יש! צעקתי ומחאתי כף אל כף. קפצתי מהמיטה ורצתי להוציא את הכדור מהארון. פתאום קפאתי בבהלה, כאילו מישהו בלתי נראה אחז בי מאחור. נשארתי עומד ובוהה בדלת הארון, נזכר שרק לפני ימים ספורים שברתי שניים מעציצי הגרניום שלך, כששיחקתי בכדור בחדר, ואת כל כך כעסת שחשבתי שלעולם לא תסלחי לי. הרטבתי, ואבא רטן ורטן. מחשבות אלו רוקנו את האנרגיה הפתאומית שמילאה זה עתה את גופי. הכיתי באגרופי בדלת הארון, בעטתי בה ופצעתי את הבוהן. חרא! חרא! צעקתי, מתעלם מן העובדה שהבטחתי לך לא להגיד מילים כאלה אף פעם. לא מצאתי פורקן. הגשם שהצליף על הגג נשמע כמו סוסים שועטים מעל לראשי. הייתי בטוח שהעולם הולך להיחרב בכל רגע, ואת לא שם כדי להגן עלי.

כועס על הגשם, על אבא, עלייך, זועם על כל העולם האפל, לקחתי נייר גדול ואת הצבעים שלי, כרעתי על ברכי וציירתי איש גדול שנראה דומה לאיש בתמונה שעל השולחן הקטן, ליד המיטה שלך. מעל הציור כתבתי שֵם באותיות שחורות. אחר כך הלכתי אל שולחן הכתיבה שלך, פתחתי את המגירה, והוצאתי את המספריים החדים שהזהרת אותי לעולם לא לגעת בהם. ניקרתי לציור את העיניים, חתכתי לו את האף, הפה והאוזניים. בתאווה פראית ערפתי את ראשו. תלשתי כל אצבע לחוד וקטעתי את זרועו הימנית, ואחר כך גם את הזרוע השמאלית. הסרתי את הרגליים ואת הכפות וביתרתי את הגוף לארבעה חלקים שווים.

כשגמרתי לנקר ולבתר, לתלוש, לחתוך ולקרוע, אספתי את כל החתיכות וזרקתי אותן גבוה באוויר, נשפתי עליהן בכל כוחי, מחאתי כף אל כף וצעקתי, תסתלק מפה! תסתלק כבר! ראיתי את חלקי הגוף השסועים מרחפים לרגע מעלי. התכופפתי וכיסיתי את ראשי בידי. ראיתי אותוו צונח על הרצפה. עיניו המנוקרות נעצו בי מבט, והפה המחורר חייך אלי חיוך לועג. אספתי את החתיכות ורצתי לבית השימוש, זרקתי אותן לתוך האסלה, הורדתי את המים ואמרתי, זהו. הלב שלי הלם כמו משוגע.

חזרתי לחדר הגדול, לקחתי את שמיכת הצמר האדומה מהספה והתעטפתי בה. התיישבתי וחיבקתי את ברכי צמוד לחזי. ניסיתי לדמיין שאני חיה גדולה ושעירה, אבל לא הצלחתי. נשארתי אותו ילד קטן. פתאום שטף אור גדול ולבן את החדר. עצמתי בכל הכוח את עיני, סתמתי את אוזני בחוזקה בידיי, וחשתי את ההלם מטלטל את גופי. אמרתי בקול רם, זה רק רעם, וניסיתי לשרוק, אבל לא הצלחתי להניע את השפתיים. הלב שאג לי בתוך הגרון. סובבתי מהר את הראש והסתכלתי בשעון. השעה היתה רק שבע, ואת לא היית אמורה לחזור עוד לפחות שעתיים. רציתי אותך נורא.

התכרבלתי חזק חזק בשמיכת הצמר האדומה, שמטתי את ראשי אל גב הספה, עצמתי את עיני וניסיתי לנשום לאט לאט דרך האף: לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף, כמו שדוקטור שוהם לימד אותי לעשות כשאני לא מרגיש טוב. זה לא עזר. מוחי השתולל במערבולת של מראות אפלים ומפחידים: מתוך הדממה של גבעת הסלעים שבה קבור מייקה הגדול עטה הישר אלי דמות אימתנית ומפלצתית. ניערתי את ראשי כדי לסלק את החיזיון המבעית, מצצתי אוויר אל תוך ריאותי, פערתי את עיני ונשבעתי לעצמי לא לעצום אותן עד שתבואי הביתה.

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד שמעתי אנשים אומרים שמייקה הגדול בכלל לא קבור בגבעת הסלעים, כי גופו נקרע לגזרים כאשר צנח מעל ירושלים לכיוון גבעת התחמושת בזמן מלחמת ששת הימים, ולא היתה אפשרות לזהות אותו. באותם ימים לא הצלחתי בשום אופן להבין למה השמות מייקה א?רן חרוטים על אבן גדולה בגבעת הסלעים. אמרו לי שזה סמלי, אבל מה ילד בן שבע יודע על סמליות? הוו, אימא, נורא פחדתי. כמו שפחדתי באותו יום, כשכל המבוגרים בקיבוץ הלכו לגבעת הסלעים (גם אני הלכתי, כי את התעקשת שזה חשוב, אפילו שאבא התנגד) והתאספו סביב האבן שעליה היה חרוט השם מייקה אוורן. פני כולם נראו רציניים וזעופים, ראשיהם תלו על חזיהם כמבוישים, ואת עיניהם הסתירו משקפיים כהים. הם נראו כמו עיוורים. פתאום התעורר בי חשק עז לצחוק. עצרתי את הצחוק בכל הכוח ואפילו לא חייכתי, כי ידעתי שתכעסי ולא אצליח להסביר לך שגם אם צחקתי זה לא בגלל שהיה שם משהו מצחיק. ראיתי את שפתי האנשים נעות, אך לא הבנתי מה הם ממלמלים ככה ללא קול. ואז שמעתי את גרא הזקן קורא מהתורה:

"...ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני: ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך אל-ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך..."

לא האמנתי אפילו למילה אחת בסיפור הנורא הזה אפילו כשדליה, המורה הכי טובה שלי, הקריאה לנו אותו בשיעור תורה. שנאתי את אברהם שנאת מוות, ונורא ריחמתי על יצחק, שהתחלתי לבכות בכיתה. הילדים הסתכלו עלי במין תמיהה מהולה בלגלוג, חוץ מנתי כמובן, כי גם היא קצת בכתה, אבל עשתה כאילו רק יש לה נזלת. דליה ליטפה לי את הראש ושלחה אותי לשטוף פנים ולשתות מים ואמרה לי לא להיות עצוב, מפני שזה רק סיפור. את זוכרת את דליה? גדולה ודשנה ומאוד מאוד טובה, תמיד חורשת את שיערה באצבעות מוכתמות בגיר, כמו מחרשה בשדה חיטה. לפעמים, כשהייתי חולם עלייך בהקיץ, או מתבונן ברגליים של נתי, דליה היתה נעצרת לידי ואומרת, מייקה, נסה להתרכז. אף פעם לא הבנתי איך היא יודעת שאני לא מתרכז.

למחרת את הגעת לבית הספר והלכת עם דליה לחדר המורים. נשארת שם המון זמן. אני התחבאתי מאחורי בית הספר, בין עצי הרימונים, וחיכיתי שתצאי. כשיצאת פנייך היו לבנים ודאוגים, עינייך נפוחות ואדומות, ורגלייך כשלו. הייתי בטוח שאת חולה, אז דאגתי גם אני. תקפה אותי בחילה איומה והקאתי בין עצי הרימון. וכך עמדתי מאחורי בית הספר, נשען אל הקיר, ובכיתי.

את לא הזכרת את הפגישה שלך בחדר המורים אפילו במילה, ואני לא שאלתי. ידעתי שאת מחבבת מאוד את דליה, כי מכל האנשים שביקשו את חברתך בארוחות הצהרים או בארוחות הערב תמיד בחרת לשבת עם דליה, וכששאלתי אותך למה, אמרת שיש לכן המון נושאים לשיחה.

הו אימא, ביום האזכרה ההוא, בגבעת הסלעים, כל כך רציתי לברוח משם: האוויר רחש נשיפות והדים וחריקות ונהמות חלולות ואנחות, והייתי בטוח שבעוד רגע יתנפלו עלי רוחות רעות. נכספתי לרוץ ולהתחבא בין הסלעים, לאסוף חלזונות, לחפור תולעים, לראות איך הפרפרים משגעים את הפרחים. הרכנתי את הראש והסתכלתי באדמה, והחלטתי בשום פנים ואופן לא לחשוב. פתאום ראיתי צב קטן, אומלל וחסר ישע, שוכב על גבו בתוך העשב ורגליו מנופפות בחולשה באוויר, במאמץ להתהפך על בטנו. רציתי להתכופף ולעזור לו, אבל לא יכולתי לזוז, כי ידי היתה מחוצה בכפו הענקית והמזיעה של אבא. כמו תחת מים, דרך דמעות של תסכול וכאב, ראיתי שמות של מתים חרוטים באותיות שחורות על המצבות מסביבי. ראשי הסתחרר. נשאתי את מבטי אל צמרות העצים, הקשבתי לשירת הציפורים בין הענפים, והרגשתי יותר טוב.

פתאום החלה תכונה רבה מסביבי, אנשים רצו מולי ואבא שמט את ידי. התכופפתי, במהירות, הפכתי את הצב, ולחשתי, ברח לך צב קטן, ברח לפני שיחסלו אותך. כשהרמתי את ראשי ראיתי אותך שוכבת על העשב, עינייך עצומות ופנייך לבנים כמו גיר. נראית כמו בובה שבורה. אבא כרע לידך על ברכיו, אחרי רגע הרים את גופך הרפוי ונשא אותך בזרועותיו כל הדרך חזרה הביתה. אני רצתי אחריו. הוא השכיב אותך על המיטה וסגר את הדלת בפני.

בליל האזכרה האומלל ההוא ישב אבא על מיטתי שעה ארוכה ושתק. שתקתי גם אני. פתאום שמעתי את עצמי שואל, לאן הולכים אחרי שמתים? ואבא אמר, אחרי שמתים לא הולכים לשום מקום. שאלתי, אתה בטוח? אבא אמר, כן, אני בטוח. מי הכניס שטויות כאלה לראש שלך? אבל אני התעקשתי, אחרי שמתים נפגשים בשמים. אבא נאנח. הוא נשק לי במצח ועיניו הרציניות היו עצוּבות ועייפות מאוד. נדמה היה לי שאני שומע אותו ממלמל לעצמו, ריטה, ריטה, מה את עושה לילד. הוא נשק לי עוד פעם נוספת. לילה טוב, בן, הוא אמר. באותו רגע אהבתי אותו נורא. כרכתי את זרועותי סביב צווארו, הוא הצמיד אותי אל חזה הענקים שלו, ממש כמו שראיתי אותו מחבק אותך ביום ההוא.

בלילה לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה, ספרתי עד מאה, הקשבתי לצפרדעים ולצרצרים שבחוץ, לחצתי על עיני באצבעות עד שראיתי כתמים צבעוניים, משונים. אפילו ניסיתי לשיר מתחת השמיכה, אבל שום דבר לא הצליח להניס את המתים מגבעת הסלעים שפצחו בתוך מוחי במחול שדים. גופי המאובן ממתח היה קשוב לכל תנועה או רחש מחדרך, אולי בכל זאת תבואי ללחוש לי לילה טוב ואני אגיד לך כמה אני מפחד, ואת תחבקי אותי חזק, והלילה יהיה שקט ורך. התעוררתי בין סדינים מצחינים. אוויר הבוקר הקר דקר מבעד לפיג'מה הרטובה. אבל אני הרי לא עצמתי עין כל הלילה, אז איך זה קרה? אל תבכה, תחזיק את עצמך, ציוויתי על עצמי, אבל רק במאמץ הצלחתי לבלום את הרצון לצעוק ולבעוט מרוב כעס וייאוש.

למחרת האזכרה היית אחרת. סירבת לראות את חברייך והתעלמת מאבא. כשדיברת אֵלַי היה קולך שטוח ומונוטוני. אבא הניח לך. חברותייך נענעו בראשן, צקצקו בלשונן ואמרו, מסכנה ריטה. אני נדבקתי אלייך כמו עלוקה. מייקל'ה, אמרת, אין לך דבר יותר טוב לעשות מאשר להיגרר אחרי כל היום? אל תעצבן אותי. אבל אני משכתי לך בידיים, וצחקתי צחוק שאפילו אני בעצמי שמעתי עד כמה הוא צורם, וסיפרתי לך סיפורים על בית הספר, ועל החברים, ועל גרא הזקן שלקח אותי לראות איך נולד עגל. כל כך הרבה דם אימא, אמרתי. המון המון דם, אבל לפרה לא היה אכפת, היא בכלל לא פחדה, היא רק ליקקה וליקקה את העגל שלה בלשון ורודה וכל כך גדולה ומחוספסת עד שהוא הפך חלק ומבהיק, והוא מעד ונפל, וקם, ושוב מעד, עד שגרא הזקן הרים אותו ושם אותו ליד העטינים של אימא שלו, והוא ינק ומצץ וסחב והשמיע קולות מצחיקים, וגרא הרשה לי ללטף לו את הראש. הראש שלו היה חם, רטוב ודביק, כל כך נעים. וכל מה שאמרת היה, מייקל'ה, אל תצעק, אני לא חרשת. התבלבלתי. לא שמתי לב שאני צועק. טוב, אולי הקול שלי היה גבוה מהרגיל. רציתי לספר לך על כמה שאני אוהב את נתי, אבל לא סיפרתי כי את לא הקשבת. אז עזבתי אותך לנפשך.

בגיל שבע עדיין לא הבנתי מה פשר ההתאספות המשונה הזאת בגבעת הסלעים, אם מייקה הגדול באמת לא קבור שם, כי גופו נקרע לגזרים ולא הצליחו לזהות אותו. הלוואי שהייתי מבין אז מה זה לזהות. רציתי לשאול הרבה שאלות, אבל לא שאלתי, כי בכל פעם שכמעט יצאו לי המילים, שפתי התאבנו ולא יכולתי להוציא הגה, מרוב פחד שלא אמצא את המילים הנכונות.

ידעתי שלפני שנולדתי רצית להתחתן עם מייקה הגדול, כי היית מאוהבת בו. תַהִיתִי אם הרגשת כלפי מייקה הגדול את מה שאני הרגשתי כלפי נתי, ואף על פי שמחשבה זאת מאוד העסיקה אותי לא הצלחתי להחליט, כי מניסיוני ידעתי שאנשים מבוגרים מלאים בסודות אפלים. חשתי כאילו אני חי במקום שבו כולם חוץ ממני יודעים סוד חשוב, אבל אף אחד לא מודה בזה, לפחות לא כשאני בסביבה.

מתי נודע לי עלייך ועל מייקה הגדול? נראה לי כאילו תמיד ידעתי. אני זוכר במיוחד ליל ירח מלא של קיץ לוהט ורטוב. את ואבא השארתם את דלת חדר השינה שלכם פתוחה, ואני שכבתי במיטתי ער ועצבני, מזיע בתוך הסדינים, כשפתאום שמעתי אותך בוכה ואומרת שהיית צריכה להתחתן עם מייקה הגדול, ואבא ענה לך בקול עצוב, שמייקה הגדול לא היה מהמתחתנים, שהיתה לו נפש של צועני. לא הבנתי, אבל עצמתי את עיני בחוזקה, כאילו חיכיתי לסטירת לחי. ואז אמרת דבר שנשמע לי מאוד משונה: לא תמיד מתחתנים עם מי שבאמת אוהבים. זה בדיוק מה שאמרת. אחרי זה היתה דממה. אני חשבתי שדברייך אינם הגיוניים, ושאולי את אפילו משקרת, כי אני אהבתי את נתי יותר מכל הילדות בקיבוץ, והייתי בטוח שאתחתן איתה מיד אחרי הצבא, ואולי אפילו קודם, כי תמיד כשחשבתי על נתי הרגשתי רטט של תענוג חולף בכל גופי. רגליה של נתי היו משגעות, צבע שיערה דמה לשלך ועיניה היו ענקיות וחומות ומוארכות כשקדים. לא היה לי ספק שאתחתן איתה. מה שאמרת היה בהחלט משונה.

לא הייתי צריכה להיכנע לדיבורים הרומנטיים שלו על חיים חופשיים ביחד, שמעתי אותך אומרת לאבא מאוחר יותר באותו לילה לוהט. הוא היה אומר לי, ריטה, מה זה משנה מה יגידו אנשים. אבל לי זה שינה. לא הייתי צריכה לשמוע לו, הייתי צריכה לעמוד על דעתי בתוקף. במיוחד אחרי שנודע לי באיזה מצב אני.

ריטה, ריטה, השתנק קולו של אבא, כבר שבע שנים מאז שמייקה איננו. מספיק אני מתחנן אלייך. מספיק עם זה. ואת רק צחקת צחוק נורא, ואולי היה זה בכי.

לא שמעתי יותר כי דחפתי את האצבעות לתוך האוזניים וראיתי איך קירות חדרי זזים וסוגרים על מיטתי. ראשי כאב ורקותי הלמו. בקושי יכולתי לנשום. באותו רגע שנאתי אותך אימא.

בלילה חלמתי שהלמתי באבן גדולה בגולגלתו של מייקה הגדול. הלמתי והלמתי אבל גולגלתו לא התנפצה ופיו לחש משהו שלא הבנתי. הרמתי את האבן להכות עוד פעם, אבל במקום באבן אחזה ידי ביד. זאת היתה ידך. התעוררתי מבועת ובוכה. את באת בריצה מחדרך ונכנסת למיטתי, ואספת את גופי אל תוך זרועותייך, ואפילו לא נרתעת מצחנת השתן. אני נאחזתי בך. אימא, התייפחתי, חלמתי חלום רע, ואת אמרת בקול רך, זה בסדר, גם מבוגרים חולמים חלומות רעים, ששש... מתוק שלי, אני כאן עכשיו, לא צריך יותר לפחד, אין יותר חלומות רעים, ששש... את עטפת אותי בגופך ושרת לי בקולך הרך והעצוב שיר אחרי שיר, וגירשת את האימה. נרדמתי כשראשי טמון בחזך.

שנאתי את השם מייקה הקטן. הייתי הכי גבוה בכיתה, ובכל פעם שחלפתי על פני המראה בכניסה נתקלתי בילד עם כתפיים רחבות, ראש מלא בתלתלים אדומים, סמיכים כמו צמר כבשים, ופנים מכוסים בנמשים שאותם תיעבתי, ושהמבוּגרים היו אומרים עליהם "כמה שזה חמוד". נחמתי היחידה היתה עיני שהיו ירוקות, כמו שלך. עיניו של מייקה הגדול, כך סיפרת לי, היו חומות, כמו של אבא, כי זה טבעי שלאחים יהיו אותן עיניים.

יותר מכל שנאתי את שיערי. כל כך שנאתי אותו עד שיום אחד, כשחזרתי מבית הספר, הלכתי ישר לארון המטבח, שבו את מחזיקה בקבוק שמן זית, ורוקנתי את כל תוכנו על ראשי. כשהסתכלתי בראי שבחדר האמבטיה מחאתי כף אל כף וצעקתי, קסם! קסם! שיערי המתולתל הפך ישר וחום כמו השיער של אבא. אבל שמן הזית נטף לתוך עיני. שפשפתי את עפעפי באגרופי, והעולם נראה פתאום כמו משחק הפאזל המפוזר על הרצפה. ואז ראיתי אותך עומדת בדלת (אפילו לא שמעתי אותך נכנסת הביתה). ניסיתי להתעלם ממך, ולהתנהג כאילו שאת בכלל לא עומדת שם, אבל בליבי תהיתי איך זה שאת לא אומרת שום דבר או כועסת, ורק מתבוננת בי ככה, שותקת, פנייך חיוורים מתמיד. בסופו של דבר, כמעט עיוור, שמן הזית בוער בעיני, ניגשתי אלייך לעזרה.

את לא אמרת מילה, רק אחזת בידי והובלת אותי בחזרה לחדר האמבטיה, וחפפת לי את השיער ושטפת את עיני. אחר כך עמדתי בין ברכייך כששפשפת את ראשי במגבת עד שחשתי כאילו נקלף עור גולגלתי ביחד עם שיערי השנוא. כשגמרת אספת את פני בין כפות ידייך, והבטת בי בעינייך שזהרו כשני כוכבים ירוקים. מייקל'ה, אמרת, כך אלוהים יצר אותך. זה חשוב שתאהב את עצמך כמו שאתה. אני דומה לאבא שלי, התעקשתי בכעס. קמת, עדיין אוחזת את פני בין שתי כפות ידייך, וחייכת את חיוכך הנפלא. לדויד המלך היה שיער אדום, אמרת, והוא היה הגבר היפה ביותר בתנ"ך. נרתעתי ממך, וכשדמעות חונקות את גרוני צעקתי אל תוך פנייך, לא אכפת לי מהשיער של דויד המלך. השיער שלך לא אדום! באותו רגע עמדת וגבך מופנה אל החלון הפתוח. שמש אחר הצהרים עמדה מאחורייך וקרניה הצהובות שלחו גלי זהב בשיערך. כמו אור השמש, אמרתי, שיערך הוא כמו אור השמש, רק שלי אדום. מגעיל. מגעיל. ראיתי את הצבע הירוק הזוהר של עינייך מתקשה ומאפיר. יש לך מזל שיש לך שיער אדום, אמרת. למייקה הגדול היה שיער אדום, והוא היה יפה כמו דויד המלך.

באותו רגע הבנתי שהוא יפריד בינינו תמיד. מייקה הגדול מת! צווחתי בפנייך. לאנשים מתים אין מזל! הגופות שלהם נקרעות לחתיכות ואף אחד לא יודע איפה הם קבורים! זה מה שקורה לאנשים עם שערות אדומות! ראיתי איך נשימתך כמעט נעתקת, חיוורון נורא פושט בפנייך, ולרגע לא יצא לך קול, ואז לחשת, אלוהים אדירים, איך אתה מדבר? אני צווחתי, גרא אמר שזה מביא מזל רע, לקרוא לילד על שם דוד מת! שמעתי אותו אומר כך! שמעתי אותו אומר את זה הרבה פעמים! להרבה אנשים! שמעתי אותו אומר את זה לאבא. פנייך החיוורים נהפכו אדומים-סגולים והרמת את ידך, ובפעם הראשונה בחיי הייתי בטוח שתכי אותי. נעצתי את ראשי בין כתפי, ממתין למהלומה, אבל את שמטת את ידך. גרא, ירקת את שמו, הזקן האידיוט הזה. הייתי צריכה לדעת. אתה לא צריך להקשיב לכל מה שאנשים אומרים. אני לא מקשיב! צווחתי. אני שומע! אני שומע אותם לוחשים! הם לוחשים כל הזמן!

ידייך תפסו בכתפי. נעצתי את עיני שהיו פעורות עד גבול יכולתן בעינייך, הזעם והכאב חנקו אותי. חיוך דקיק ומעוקם חלף על פנייך. מייקה הגדול היה איש נפלא, אמרת. ידייך הרפו מכתפי. שחררתי את נשימתי והתקתי את עיני מעינייך. גבר יפה שלי, אמרת בקולך הרך והעצוב, והעברת יד מרחפת בשיערי, אבל מבטך היה נעוץ במרחקים, ועינייך מלאו געגועים. בלעתי את דמעותי, מתחתי את גופי וחשבתי בליבי, לא, אני לא תינוק. אני לא מתרפק ובוכה ־ כל עוד זה תלוי בי. הבטתי בך במבט שניסה להפגין אדישות, הפניתי אלייך את גבי, תחבתי את ידי לכיסי מכנסי והלכתי לשחק עם חברים. בדרך יידיתי כמה אבנים בסמי החתול. הפעם פגעתי. סמי יילל כמו מטורף וברח, אבל אני לא חשתי כמנצח. מבולבל פסעתי ללא מטרה בשביל הצר, מכה בשיחים, בועט באבנים, מתפלל שלא אפגוש באיש.

חשבתי לעצמי שאת אומרת הרבה דברים שאינני מבין. רציתי להאמין שאלו דברים טובים, כי קולך היה רך ופנייך כל כך יפים. אבל הכי אהבתי את עינייך: ירוקות ובהירות, ולפעמים כחולות או אפורות. לפעמים היה מבטך מתמקד במשהו שלא יכולתי לראות, משהו שנמצא מעבר לראשי, ופנייך הוארו בחיוך מלא רוך וערגה. אז הייתי רץ אלייך, כורך זרועותי סביב מותנייך, טומן את פני בבטנך ואומר, אל תהיי עצובה, אימא. אני אוהב אותך, ואני אשמור עלייך. את היית מחייכת ומלטפת לי את הראש, ומגע ידייך היה שולח גלים מענגים בגופי. תמיד אמרת שאת אוהבת אותי יותר מכל דבר בעולם. אז למה הרגשתי שאת מדברת אל מישהו שבכלל לא נמצא שם? אימא, אימא.

אף פעם לא כינית אותי בשם מייקה הקטן. מייקל'ה קראת לי. תהיתי אם את עושה את זה מפני שידעת כמה הרגיז אותי שקראו לי מייקה הקטן. זה היה ממש משגע אותי כאשר איזה מבוגר היה פורע את שיערי, צובט בלחיי ואומר: מייקה הגדול, ממש מייקה הגדול. טוב, העיניים של ריטה. בכל זאת דמיון מפליא. מייקה הגדול היה גיבור. גם אתה גיבור, נכון? ברגעים כאלו הייתי מרגיש איך החרון בוער בי כמו שריפה. נשימתי היתה נעצרת, גופי מתאבן וידיי מתכווצות לאגרופים, מוכנות להכות ולעשות מעשה נורא, כמו שעשיתי אז, אחרי בית הספר, כשהלכתי לרפת. אהבתי ללכת לרפת בחורף, אבל את תמיד רטנת וקימטת את אפך, ואמרת פוי מייקל'ה, אל תתקרב אלי, אתה מסריח כמו פרה. שוב היית ברפת. מה אתה מחפש שם? למה אתה לא משחק עם חברים? אבל לי לא היה אכפת שאני מסריח כמו פרה, כי ברפת היה חם וידידותי ומלוכלך ומהביל, וגרא הזקן נהג לתת לי לשתות חלב ישר מעטיני הפרה. את זה אף פעם לא סיפרתי לך, כי ידעתי שתכעסי ותרצי לי ימים שלמים על חיידקים, בקטריות ובריאות.

לפעמים גרא סיפר לי בדיחות שבכלל לא הבנתי, כמו הבדיחה על האיכר והפרה, ומשהו על אהבה וטִיט. כששאלתי אותו מה זה טִיט זה כמעט חיסל אותו. הוא התחיל גועה כמו משוגע והתמוטט על ספסל החליבה, ואני פחדתי שהוא ימות מרוב צחוק. פתאום, להפתעתי, מצאתי את עצמי צוחק וגועה כמו שאף פעם לא צחקתי וגעיתי, עד שכאבה לי הבטן והדמעות זלגו מעיני. הו אימא, זה היה נפלא. אז מה אם לא הבנתי את הבדיחה? ובעת שצחקתי וגעיתי וקיפצתי סביב הרפת, הבחנתי פתאום שגרא הזקן מתבונן בי במבט מוזר, כאילו גנבתי לו משהו. נעמדתי, הטיתי את ראשי, לכסנתי אליו את מבטי ושאלתי, מה? גרא אמר, הם צריכים לספר לך. זה לא בסדר. אתה נראה בדיוק כמוהו. ולמה לא? זה בהחלט נורמאלי שילד ייראה כמו... שאר המילים התמוטטו עלי כמו כביסה מלוכלכת. ליבי החל משתולל, והדם הציף את פני. אני נראה כמו אבא שלי! צווחתי. התכופפתי, תקעתי את ידי בערמת הזבל, חפנתי אגרוף מלא בחרא של פרות והטחתי אותו בפניו של גרא. ברחתי מהרפת והתחבאתי באסם. ושם, באסם, אפוף בלחישות, היתה לי התקפת אסטמה ענקית, וריחפתי שעות על ענן לבן.

בערב, כשאבא שאל איך יכולתי להתנהג בצורה מחפירה כזאת, הבטתי לתוך עיניו ושתקתי. מה כבר יכולתי להגיד? לספר לו על הכעס הנורא? על תחושת חוסר האונים? הלחשושים, המבטים רבי המשמעות הנזרקים לעברי? למה, מייקל'ה? למה? את התחננת. רציתי לרוץ אלייך ולצעוק, תאהבי אותי כמו שאת אוהבת את מייקה הגדול, אבל לא יכולתי. הרגשתי כאילו דחפו לי סמרטוט לתוך הגרון, אפילו ללחוש לא יכולתי. באותו ערב, בפעם הראשונה בחיי, חטפתי מאבא מכות. את ישבת והסתכלת ולא אמרת מילה, אך עינייך היו אפורות ופצועות כמו המצבות בגבעת הסלעים, ידייך היו קמוצות לאגרופים. כשאבא היכה אותי לא הרגשתי כלום.

ומאוחר יותר, כאשר חשבתם שאני ישן ,שמעתי את אבא אומר, אני חושב שהגיע הזמן לספר לו, יותר טוב שהילד יידע. ואת צעקת, לא! ואבא אמר, מתי ריטה, מתי? ואת אמרת, בקול מלא אימה, עוד לא, הוא כל כך צעיר. הוא לא יבין. (באמת חשבת שאינני מבין? היית תמימה מאוד אימא). הגיע הזמן ריטה, הוא כבר לא תינוק, אבא אמר. את התחלת לבכות, לא אֵלִי, אלוהים, לא, הוא לא יסלח לי לעולם, הוא אפילו שונא את השם שלו. הוא ישנא אותי. (איך זה שלא ידעת, אימא, שלעולם לא הייתי יכול לשנוא אותך. איך יכולת לְהיעלֵם ככה, לבגוד בי, להשאיר אותי לגדול בלעדייך. לחגוג בר מצווה בלעדייך. ללכת לצנחנים בלעדייך. איך יכולת לעזוב את אבא?) בקול שעלה מאיזה מקום עמוק עמוק בבטן שלו, אבא אמר ריטה, ריטה, מה אני אעשה אִיתך?

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

גבעת הסלעים - אילנה היילי