Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2010       חזור

נוצות
מאת: חיים באר
Feathers - Haim Be`er

ההוצאה:

ידיעות ספרים - עם הספר

נוצות של חיים באר שראה אור לראשונה בשנת 1979 (עם עובד, ספריה לעם 259), הוא רומן שראשיתו בירושלים של שנות החמישים, וסופו על גדות האגם המר בימי מלחמת יום הכיפורים. ידידות קסומה ומרירה נרקמת בין ילד בעל עין בוחנת ולב רגיש ובין אוטופיסט תימהוני המבקש לגאול את העולם.

סיפור מלא כנות, שהומור ועצבות משמשים בו בערבוביה, המתאר פינת חיים שאינה מוכרת לרבים. הספר תורגם לשפות שונות, זכה לשבחי הביקורת ובפרסים ספרותיים ואף עובד להצגת תיאטרון.

חיים באר נולד בירושלים ב-1945. ספריו – "שעשועים יום יום" (שירים, 1970); "נוצות" (רומן, 1979); "עת הזמיר" (רומן, 1987); "גם אהבתם גם שנאתם – ביאליק, ברנר, עגנון מערכות יחסים" (1992), "חבלים" (1998), " לפני המקום" (2007), "אל מקום שהרוח הולך" (2010). פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, חתן "פרס ביאליק" לספרות עברית, תשס"ב.

נוצות
שתפו אותי

ספר זה רואה אור מחדש ב"סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית" של ידיעות ספרים ובתמיכת בנק הפועלים המגישה את מיטב הספרים מן השורה הראשונה שראו אור בארץ, עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית, מדור הפלמ"ח ועד שנות האלפיים. הסופרים והספרים בסדרה מייצגים קשת רחבה של תקופות, הלכי רוח ונקודות מבט, ומבטאים את עושרה ואת רבגוניותה של הספרות הנכתבת בישראל בפרט ושל החברה הישראלית בכלל. אלה הם הספרים שעיצבו ועודם מעצבים את ההוויה הישראלית, את השפה ורבדיה, את הזיכרון המשותף ואת התרבות העברית של ימינו. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית רואה אור לרגל 70 שנה לידיעות אחרונות.

חיים באר בלקסיקון הספרות העברית החדשה

נוצות מאת חיים באר בהוצאת ידיעות ספרים סדרת עם הספר,
איור עטיפה: אנה ברסקי, כריכה קשה, 287 עמודים.

נוצות מאת חיים באר | פרק ראשון
כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום.
חודשים רבים לאחר שסיימתי שירות מילואים ממושך לאורך חופיו המערביים של האגם המר הגדול עדיין הייתי מרבה לראות את פַנַרָה בחלום.
באותם ימים של שלהי מלחמה נמניתי עם חוליה שתפקידה לאתר את שרידי גופותיהם של חיילים שנפלו בקרב על בסיס חיל הים המצרי. בוקר בוקר, עם שחר, היינו יוצאים מן הקיטון שלנו, הצמוד לחדר המתים של פאיד ומדרימים בכביש המוליך אל "מפעלי נאצר" הנראים למרחוק ואל נמל עדבִיָה שבעיבוּרה של העיר סואץ.

היינו שלושה בקַבּינה. מינץ ישב מכונס בתוך עצמו, מסלסל את זקנו המאפיר, שפתיו נעות וקולו לא יישמע. מקפיד הוא, כך אמר לי באחד הבקרים, לשנן לפחות פעם אחת בשבוע את איגרת הרמב"ן. הוא דיפדף בסידור התפילה שלו ואמר כי הקריאה באיגרת, ששיגר הרמב"ן אל בנו בקטלוניה שבע מאות שנה קודם לכן, יש בה כדי לנטוע בליבי יראת שמים אמיתית, ויפה שעה אחת קודם.

מכונית השלל המצרית היטלטלה ללא הרף בדרך המשובשת ואני התאמצתי לקרוא את האותיות הקטנות והמטושטשות. אבל כשהגעתי לדברי הרמב"ן האומר כי "תתן אל לבך תמיד מאַיִן באת ולאן אתה הולך ושאתה רימה ותולעה בחייך ואף כי במותך", סגרתי את הסידור ואמרתי שהדברים ידועים לי היטב ומוטב לחוס על העיניים.

מינץ הוסיף למלמל והנהג, שלא התערב בשיחתנו, ניסה לקלוט את גלי צה"ל, אך קולו של הקריין דובר העברית העילגת של הרדיו הקהירי נשמע בבהירות וכיסה על קולותיה הרחוקים של התחנה הישראלית. "איזו ארץ!" אמר הנהג והניח לרדיו. ולאחר שתיקה הוסיף, שהחרא הזה יושב פה קרוב, מאחורי ההרים, והצביע על רכס הג'ניפה המתנשא מימיננו.

במהרה פנינו שמאלה, לפנרָה, במקום שהציבה המשטרה הצבאית פח גלי ועליו נכתב בחיפזון שם המקום וצוּיר חץ אדום. מינץ התנער ופרשׂ את המפה וקבע היכן נערוך הפעם את חיפושינו. כך הלכנו וסרקנו בקפדנות, יום אחרי יום, את השטח שהיה ממוקש כולו.

מינץ היה איש מהיר במלאכתו ודי היה לו בכנף מעיל המבצבצת מבין השיחים, בכפתור או בקן שורץ נמלים לגלות אותה צניפה ההולכת ומתאחדת עם הקרקע שמתחתיה. הדרך היתה מגודרת לכל אורכה בגדר תיל ומסומנת במשולשים אדומים. בשעות הצהריים, לאחר שהיינו מאתרים את מקום החללים, היו אנשי ההנדסה הקרבית באים ומפלסים לנו דרך אל לב השטח הממוקש.

חודשים רבים לאחר ששבתי משם, ולאחר שהקפדתי לרחוץ דבר יום ביומו את ידי בסבון קרבּוֹלי, עדיין הייתי מפחד ללטף את ילדי ועדיין הייתי שב ורואה את פנרה בחלום.

אני ומינץ מתקדמים תמיד לאורך דרך אספלט נטושה, שעשבי בר מציצים מבין סדקיה, עושים דרכנו בזהירות אל עבר מעגן הספינות שלחוף האגם. ובשעה שמינץ היה עוסק במלאכתו השקפתי אני במשקפת השדה אל עבר האגם שחופיו זרועים מוקשים. במקום הזה, כך סיפר אחד מחיילי המשמר, כבר נהרגו כמה וכמה אנשי מילואים, שירדו למים להתרחץ ולכבס את בגדיהם.

הולכתי את המשקפת שבידי, תחילה אל עבר חמש האוניות, שהצטופפו ככבשים נפחדות בלב האגם. הן עמדו ללא נוע ורק המצוֹפים הלבנים האדומים התנודדו קלות על הגלים. כל אות חיים לא נראה עליהן. ואחר כך, באיטיות רבה, הפניתי את מבטי אל עבר השטחים שבין הבתים ההרוסים שלשמאלי.

הכול היה קרוב כדי מגע יד. מסגד צבאי בנוי לוחות פח וצבוע בצבעי הסוואה מצריים, צריף בריטי סדוק, בית שארבעת קירותיו קרסו ובתווך ריצפה אוריינטלית ושולחן וכיסא וענף של בוגנוויליה. בוגנוויליה עזה, פורחת, מכאיבה בסגול אדום, חודרת לבית מבעד לחלון שקרס. ובמרחק צעדים אחדים משם קיר מיותם, שריד של בית אחר, ועליו מצויירים בחום ובכחול ערבי ובאדום סיינה חמור ודרקון יורק אש, דומים מאוד לציוריו של פלדי. ולפתע פתאום, מאחורי הקיר, הזדקפה דמות מגולחת למשעי, לבושה חליפה לבנה, קולוניאלית, מנופפת בכפפותיה, קוראת לנער שחרחר, יפה תלתלים ועצום עפעפיים מבין ההדסים אשר במצולה.

"מה אתה עושה פה, רֶבּ דוֹויד," קראתי בחלום, והתחלתי לצעוד לקראתו.

מינץ, שהיה כאמור שקוע במפה ובתלולית שבין ההריסות, התנער וצרח: "אתה רוצה לחזור הביתה בארון פוֹרמייקה? ילד שכמוך!"

2
את רֶבּ דוֹויד לֶדֶר לא ראיתי מעודי. הוא הסתלק מן העולם עוד בטרם הופעתי אני על במתו. אבל את תמונתו ראיתי לשעה קלה, יותר מעשרים שנה קודם לכן, בימים שבנו, מרדכי לדר, הגובה הקטן של בית חינוך עיוורים, דיבר על ליבי להתגייס לצבא התזונה.

ראשית המעשה בשעת צהריים ירושלמית רחוקה, כאשר חזרתי מבית הספר, עושה דרכי בין בתי נחלת שבעה. בהגיעי לרחוב בן יהודה ראיתיו, את אדון לדר, ניצב על סיפּה של חנות הספרים הרוסית שבבניין סנסור. הוא נשא את עיניו אל תמונתו של סטלין, שניצבה במרכז חלון הראווה מוקפת ספרים אדומי כריכה ומעוטרת בציפורנים ובענפי אספרגוס. "הקומוניסטים האלה," אמר במנוד ראש כשהבחין בי. "הם לא יחזיקו מעמד, אתה עוד תזכה לזה," ואחר כך שאל אם שמעתי אי פעם על פופר לינקיאוס.

"אחיו של דוקטור פּרוֹפּר מ'הדסה'?" שאלתי.

לדר צחק בשקט: "לא פרופר, פופר," ופתח את אחד הספרים שנשא מתחת לבית שחיו והראה לי את דיוקנו. "איש גדול," אמר לדר, "עשרים שנה לפני דפרה ידע כיצד מעבירים זרם חשמלי בחוטי מתכת." הוא שהה רגע, התבונן באיש גבה המצח - הדומה משהו לאיינשטיין - ובחתימתו המסוגננת, ואחר כך הציע שניכנס לקפה "וינה". זו היתה לי הפעם הראשונה שישבתי בבית קפה.

רוחו היתה מרוממת. הוא סיפר כי פניו של הז'דָנוב הסובייטי לבשו ארשת חמורה ואטומה בשעה ששמע כי ברצונו לרכוש את ספריו של פופר לינקיאוס. המוכר דחה את הספרים שהראה לו לדר ואמר שלא מן התבונה היא, בייחוד בימים אשר כאלה, לקרוא ספרים מאסכולה מיושנת. ומובן, הוסיף המוכר, שספרים אלה לא תורגמו לרוסית ואין גם כל סיבה שיתורגמו ביום מן הימים.

לדר הזיח את מגבעתו לאחור ואמר שאם ירצה השם עוד נזכה שבחנויות המכולת של הורי ושל אדון רַכלֶבסקי יארזו זיתים וגבינה בכתביהם של סטלין ושל לנין. וכך אומנם קרה, לתדהמתי, כעבור שנים אחדות ועל כך עוד אספר בהמשך הדברים.

המלצרית הופיעה ולדר ביקש פעמיים "אַקוָה דיסטילָטה" ופתיתי קוקוס והוסיף שתקפיד על הכוסות שתהיינה רחוצות. אין הוא רוצה לשתות מכוס שאיזו יצאנית השאירה עליה עקבות של שפתון. המלצרית פערה פיה בתימהון ולדר שאל אותה ללא ניד עפעף אם היא אכן וינאית כשֵׁם בית הקפה שהיא משרתת בו.

היא השיבה כן ולדר הוסיף ושאל אם אכלה אי פעם במסעדה הצמחונית שהיתה בווינה מול האוניברסיטה.

"מתי זה היה?" שאלה המלצרית.

"בתשע עשרה."

"אדוני," ענתה נעלבת. "בתשע עשרה עוד הייתי ילדה."

"מה יש?" אמר לדר וקירב לעברי את המפיון, "גם ילדים יושבים בבתי קפה."

"פה פלשתינה," פסקה המלצרית וביקשה להצית לעצמה סיגריה.

לדר היישיר אליה מבט ואמר בקימוץ שפתיים כי בווינה, לעומת זאת, היו המסעדות קולטוּריות מאוד ואפילו לסועדים אסור היה לעשן שם.

"אולי קפה הפוך ושטרודל מהיום," שאלה בקרירות והחליקה בידה על סינרה המגוהץ.

לדר חכך בדעתו ואמר שיש להצטער צער רב על כך שאדון פרברוב סגר את הצמחונייה שלו שליד "אגד" ובלית ברירה הזמין שתי כוסות מים רתוחים ודבש דבורים טבעי.

המלצרית התרחקה ולדר סיפר כי במשך שנה, כשהיה בווינה, נהג להיפגש באותה מסעדה עם חברי "האגודה הקוֹקוּברית".

"הקוֹקוּברית," חזר על דבריו כשהבחין במבט התמיהה שבעיני וסיפר כי חברי האגודה ראו באגוז הקוקוס את מזונו הטבעי של האדם והתכוונו לצאת אל אחד האיים באוקיינוס השקט, להשליך מאחורי גוום את מנהגי הציוויליזציה ולחיות בחיק הטבע.

"והם היו מטפסים ערומים על העצים, כמו קופים," לא התאפקתי.

"וקופים זה רע?" קטע לדר את הוויכוח ואמר כי עלינו להיות ריאליים ולהימנע מהתרפקויות על העבר ומוויכוחים תיאולוגיים חסרי חשיבות. הוא שלף את הפַּרקר והתחיל לרשום באיטיות ובדייקנות על מפית נייר, שסמל בית הקפה מודפס עליה: "תוכנית המינימום הסוציאלי של פופר לינקיאוס". משסיים זקף את עיניו ושאל אם לדעתי אכן פתר הליברליזם הכלכלי את בעייתם של הרעבים.

"מי ניצח במירוץ - המחרשה או החסידה?" גיחך לדר והבעה של ניצחון שפוכה על פניו.

כיוון שבאותם ימים עדיין לא שמעתי על דוויד ריקרדו ועל ג'ון סטיוארט מיל, כשם שלא ידעתי מיהו פופר לינקיאוס, הוספתי להתבונן מוקסם בסמל המוזר הנעוץ בדש מקטורנו, סמל שלא ידעתי את משמעותו באותה שעה. זה היה ציור חובבני של ספינת מפרש שעין תלויה במרומי תורנה וקווי אור, כקרני שמש, יוצאים מאישונה לכל עבר.

לדר, שככל הנראה פירש את שתיקתי כהסכמה שבחולשה, הוסיף ושאל האם לדעתי הדין וחשבון של בֶּוֶריג' הפחית במשהו את מספרם של הזקנים והזקנות המתים ברעב ובבדידות בכל רחבי הממלכה המאוחדת, אותם זקנים המוטלים ימים על ימים בחדריהם ורק כלבם עומד מעליהם ומיילל בנאמנות ובעקשנות לנוכח פניהם המתות.

"ומי ימנה את מספרם של הבריות אשר מחשבות החרדה מפני הרעב והמצוקה הוציאו אותם מדעתם והם כלואים בבתי משוגעים, וסניטרים בעלי גוף שומרים עליהם יומם ולילה כדי שלא יאבדו עצמם לדעת," אמר לדר ושקע בהרהורים.

3
שנים אחדות לאחר מכן הייתי הצעיר בחבורת אנשים קטנה, שהתגודדה בחצר בית החולים אביחיל, שמאחורי בניין בית המשפט, והמתינה להלווייתו של לדר. עמדתי ליד החצר המטופחת של הנזירות הרוסיות ושיחקתי בנעלי בשיכבת החצץ הרבוצה על פני הרחבה הצרה ופתאום חשתי בנוכחותו של ריקלין. הקברן הזקן הניח את זרועו על כתפי ובידו הפנויה התווה קשת רחבה באוויר. "כולם מתים, מיין קינד," אמר ריקלין ומבטו נע באיטיות על פניהם של המלווים עד שנח על התופרת בעלת התלתלים הצפופים שעמדה בקירבתנו ומוללה ענף רוזמרין. "כולם מתים," חזר ריקלין על דבריו בקול רם כל כך שחששתי שמא ישמע אותו מישהו.

הוא נגס בגניבה מחפיסת שוקולד דיאבֶּטי, "אבל אלינו הם באים יום יום במנות קטנות. הוא יודע שאנחנו לא יכולים לקבור את כולם ביום אחד," סיים וגילגל עיניו כלפי מעלה.

שאלתי את ריקלין כיצד מת לדר. מבטו הרצין והוא אמר כי מי שרק לפני שנים ספורות היה לבר מצווה אינו צריך לשאול שאלות כאלה, "ובכלל," הוסיף, "האמהות ואמך בראשן, סבורות שנערים בגילך אינם צריכים ללכת ללוויות."

התופרת בעלת התלתלים הצפופים התקרבה אלינו בפסיעות קטנות. "גברת שכטר, אולי חתיכת שוקולד," הציע ריקלין לבהירה התופרת. היא נדה בראשה ואמרה שבושה וחרפה היא לאכול בלוויות. ריקלין פרץ בצחוק ואמר שאילו שמע בקולה כבר היה מזמן מת ברעב.

בפתח חדר הטוהרה הופיעה דמות בשרוולים מופשלים וריקלין טפח על שכמי ונבלע בפתח הנמוך. כעבור רגעים אחדים הוצא לדר מכוסה בטלית. בטנו צבתה כגבעה קטנה ולרגע נדמה היה שאין זה כלל לדר, שכל ימיו היה דל בשר.

הטלית המצהיבה הבליטה את תווי הגווייה שמתחתיה. התאוויתי להתבונן בפניו של האיש ואף על פי כן הסבתי עיני ממנו. גם כשהייתי, כעבור שנים, אפוף יום ולילה באותם ריחות מתקתקים, ומסביבי פנים גלויות מגואלות בדם ובקיא, עדיין הייתי חש בחילה בזוכרי את הגווייה המרומזת, בצהרי היום ההוא, במגרש הרוסים בירושלים.

רחש עבר בקרב הנאספים ומביניהם ניתק בצעדים מעודנים, מלאי חשיבות עצמית, יהודי נשוא פנים שלבושו תערובת של בן היישוב הישן ושל דוקטור רבינר מרכז אירופי. זה היה הרב ציפר, שלא פעם הטילה הדודה צִביה ספק בדתיותו. "המנוול," היתה הדודה אומרת, "שתה בלונדון פייב אוֹקלוֹק טי עם איינגלשע דאַמעס וכאן הוא גורר מלאכים ממכון שִׁבתם בשמים." היא הכירה אותו בנעוריו והיתה מספרת שתאוות העישון שלו היתה כה עזה בשעתו עד שהיה ממלא בכל יום שישי בקבוקים בעשן של טבק ושותה מהם בשבת.

הרב ציפר כיחכח בגרונו ופתח בקול נמוך: "ומרדכי יצא מלפני המלך, המנוח הדגול המוטל עכשיו לפנינו, רֶב מורדכֶה לֶדֶר זיכרֶינָה לברוֹכֶה, יוֹצא עתה מלפני המלך ומלפני מלכו של עוֹילם. במסכת כלים מצאנו..."

4
אלא שאני מקדים את המאוחר, ועלינו לשוב אל קפה "וינה" באותה שעת צהריים מנומנמת, עת הונח היסוד לפרשת ידידותי עם לדר, שהיא צירו המרכזי של סיפור זה.

הגובה התמהוני כבר הספיק להיפרע מן הליברליזם האקונומי ועתה הלך וכילה את חמתו במרכסיזם כשקטע בואה של המלצרית את שטף דיבורו. היא הניחה על השולחן שתי כוסות מים ושתי צלוחיות דבש והספיקה להסתלק קודם שטעם לדר מן המים ועיקם את פיו.

הוא יצק את הדבש למים ואמר כי חברה המבקשת שהצדק ילין בה חייבת בראש וראשונה לדאוג לצורכי מחיה מינימליים ולא לשטרודלים. הוא לגם מן המשקה ואמר כי צריך להקים את צבא התזונה. "הצבא," אמר לדר, "יספק את מזון המינימום לאוכלוסייה, הן בצורה מבושלת והן בצורה לא מבושלת. ירצה אדם, יקבל את מנתו ובביתו יבשלנה; ירצה, יאכל בבתי האוכל הציבוריים, בדיוק כמו שאנחנו עושים, אבל," הוסיף לדר, "הם יהיו תחת פיקוח ציבורי, והנקבות הווינאיות המזדקנות תעשינה בדיוק מה שיאמרו להן."

המים בכוס שלפני היו עדיין צלולים ולדר האיץ בי לעשות כמותו. על פני מפת השולחן המשובצת משבצות ירוקות, במקום שהיה מונח עטו של לדר, הלך והתפשט כתם דיו כחול. לדר הבחין בכך והניח מאפרה על גביו ואמר כי אל להם לדברים חיצוניים להסיח את דעתי מן העיקר.

כאשר יסיימו הצעירים את שירותם הצבאי, אמר לדר וחיוך על פניו, יזכה כל אחד לחיי חופש ויהיה רשאי לבלות את חייו כאוות נפשו.

נעתי על כיסאי בחוסר מנוחה. חששתי מפני דאגתה של אמא, שתצא לחפש אחרי ברחובות, וביקשתי לקום. לדר הורה לי לשבת ושאל אם לדעתי אין בתוכניתו משום כפייה. הנהנתי לו בראשי, ולדר כאילו ציפה לכך. "והצבא, הצבא שלכם זה לא כפייה," התפרץ לעברי, "לא חושבים פה אף פעם עד הסוף."

הוא גמע מן התמָד ואמר שהדברים בדוקים. "אנחנו עומדים פה בשתי רגלינו על קרקע המציאות," והבעיה היא לרכז לפחות עשרים אנשים ריאליסטים שיהיו נבונים דיים לרצות בהקמתה של ממלכת פופר לינקיאוס.

כאן נעץ בי לדר את עיניו ואמר כי לא יעכב אותי עוד, אך לא רחוק היום והוא יהיה מנהלו של "המשרד לקיום החיים", שיהיה המוסד העליון העוסק בייצור המינימום ובחלוקתו - "מפקד צבא התזונה", כפי שבוודאי יכתבו העיתונים בקיצור - והוסיף כי כבר נתקבלה בדרגים המתאימים ההחלטה להעניק לי, למרות גילי הצעיר, דרגת "ספק ראשון" כאשר אצטרף לשורות הצבא.

"תחשוב על זה," אמר ובדל חיוך נסתמן על שפתיו חסרות הדם. הוא נבר בתיק העור הגדוש פנקסי קבלות וקופות קיר של בית חינוך עיוורים והעלה ספר עטוף בנייר עיתון.

"קח, תקרא את הספר של דוֹריוֹן ואת ההקדמות של פרויד ושל איינשטיין. כן, הפרופסור אלברט איינשטיין. תראה איזה בן אדם היה פופר לינקיאוס."

אבל לדר לא הניח לי לדפדף בספר. הוא פתח את ילקוטי, שהיה מוטל על הכיסא שבינינו, דחק לתוכו את "ממלכת לינקיאוס - תוכנית ליצירת משטר חיים חדש, תקין ואנושי" ואמר שבמקום לרוץ בהפסקות לקיוסק, לאכול אפיפיות ולשתות מי סודה ממותקים במי רגליים, מוטב לשבת בחצר, מתחת לאחד האילנות, ולקרוא בספר.

לדר קם ממקומו ולפני שפנה לצאת שאל באיזה בית ספר אני לומד.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים ולאחרים.

נוצות - חיים באר
Feathers - Haim Be`er


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים