Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2010       חזור

רקמת סתיו
מאת: טרו מימוטו
Kinshu - Teru Miyamoto

ההוצאה:

מודן

יום אחד מחליטה אקי לקחת את בנה הנכה בן השמונה לצפות בכוכבים מעל הר הגעש זאו ביפן. בדרכם מטה עולה לקרונית הרכבל גבר שאותו לא ראתה אקי יותר מעשר שנים - הגרוש שלה, יסואקי.

היא בוהה בו כלא מאמינה. מה הוא עושה כאן? ומדוע השתנה כל כך? האור שבעיניו כבה, ונראה כי לא עברו עליו ימים קלים.

המפגש מעורר בה זיכרון נוסטלגי, הרי בירח הדבש שלהם הגיעו להר זאו. הם מחליפים שלום רפה וממשיכים איש איש לדרכו.

משנוקפים הימים היא משקיעה מאמץ לאתר את כתובתו ושולחת לו מכתב. הוא מהסס אבל לבסוף מחליט להשיב לה. מכאן מתחילה התכתבות מסחררת ומותחת, שבמהלכה חושפים גיבורי הרומן את מכאוביהם ולבטיהם בכנות ובאומץ.

רקמת סתיו
שתפו אותי

מחליפת המכתבים* מתבהרת ההחלטה על הסיבה להתיר את קשר הנישואים, נפתח פתח לחשיפת חוויות רוחניות שחוו בעבר ושהתנהלו לאורך הגבול הדק שבין חיים למוות, מתקבלות החלטות ונפתח פרק חדש בחייו של כל אחד מבני הזוג.

*המכתב היפני המסורתי נפתח במשפטים הנוגעים לעונות השנה ולמזג האוויר. כשהכותב בוחר לוותר על המשפטים האלה, נפתח המכתב לרוב בביטוי שתרגומו: "ללא הקדמות". בתרגומם נבחר לשמר את המבנה המקורי של המכתבים היפניים שבהם נכתבים התאריך ושם הנמען בסוף המכתב ולא בראשו.

בין היתר מחליטה האישה להתמסר לאהבתה הגדולה - המוסיקה, ממנה היא שואבת נחמה גדולה. בעיקר אהובה עליה סימפוניה מס' 39 במי במול מז'ור, ק' 543 , של מוצרט.

רקמת סתיו הוא רומן אפיסטולרי, רומן במכתבים, העוסק בחייהם של אנשים רגילים במציאות בת זמננו ביפן. הוא נשען על מסורת הכתיבה המערבית אך באים בו לידי ביטוי אלמנטים תרבותיים מובהקים של החברה והתרבות היפנית.

דורון ב. כהן חיבר במיוחד לספר זה אחרית דבר מרתקת ומקיפה על הרומן האפיסטולרי בכלל ועל רקמת סתיו בפרט, שבמסגרתה הוא מתייחס בהרחבה גם לרומנים 'קופסא שחורה' של עמוס עוז ו'שתהיי לי הסכין' של דויד גרוסמן וכן מאיר לקורא הישראלי פנים רבות של התרבות היפנית.

רקמת סתיו מאת טרו מימוטו בהוצאת מודן: סדרה לספרות יפה בעריכת אורנית כהן-ברק, תרגם מיפנית: דורון ב' כהן, איור עטיפה: רות גוולי, 217 עמודים.

טרו מימוטו - ביוגרפיה
טֶרוּ מִימַוֹטו נולד ב 1947- בעיר קוֹבֶּה, באזור קַנְסַאי, שבו מתרחשות מרבית עלילות ספריו. הוא היה בן יחיד להוריו וחווה ילדות קשה המשתקפת ביצירתו בדרכים שונות. אביו היה אדם חולני ואיש עסקים כושל. כשלא היה עסוק בהימלטות מנושיו נהג להתקוטט עם אמו האלכוהוליסטית.

כמפלט, מימוטו נהג להסתגר בארון ולשקוע בקריאה. את תקופת לימודיו האקדמיים (הוא למד ספרות באוניברסיטה) העביר מימוטו בעיקר בשתייה ובהימורים. לאחר שאביו מת משבץ מוחי והותיר אחריו חובות כבדים, נאלצו הבן והאם להימלט מנושים. בשנת 1970 החל מימוטו לעבוד בפרסום, ועבד לסירוגין בכמה חברות עד שנת 1977 , ביניהן בחברה שהתמחתה בפרסום למספרות, ומעבודה זו שאב חלק מהרקע לרקמת סתיו. ב 1972- התחתן עם חברתו מימי האוניברסיטה, ולזוג נולדו שני בנים. מימוטו לא התמיד בעבודה, בין היתר בשל מחלה שגרמה לו התקפי שיעול ומחנק והסבה לו חרדת מוות, ואובחנה תחילה כפסיכוסומטית ולאחר מכן כשחפת. הוא אושפז בבית חולים, והחלמתו נמשכה כשנה שבמהלכה החל לכתוב. כישרונו בלט מייד וכבר מראשית דרכו זכה מימוטו להכרה והערכה.

מימוטו הוא סופר פורה מאוד, שפירסם עשרות ספרים שרבים מהם עובדו בהצלחה לקולנוע ולטלוויזיה, ביניהם: 'נהר הבוץ' (דּוֹרוֹ נוֹ קַוַוה) בבימויו של אוֹגוּרִי קוֹהֵי (1981), שהיה מועמד לאוסקר ואף הוצג בישראל בהצלחה; 'מבורושי' (1995) בבימויו של קוֹרֵאֵדַה הִירוֹקַזוּ, שזכה בפרסים בין-לאומיים, ביניהם הפרס לבמאי בפסטיבל ונציה.

רקמת סתיו טרם הוסרט, אך בשנת 2007 הוא עובד למחזה ובוים בתיאטרון על ידי הבמאי האנגלי המפורסם ג'ון קיירד (Caird), שמרבה לעבוד גם ביפן, והוצג בהצלחה בהשתתפות יוֹ קִימִיקוֹ וקַגַה טַקַשִי בתפקידים הראשיים. בשנת 1977 זכה בפרס על שם הסופר דַזַאי אוּסַמוּ, ובשנת 1978 בפרס אַקוּטַגַוַוה (על שמו של אמן הסיפור הקצר אַקוּטַגַוַוה רְיוּנוֹסוּקֵה), שהוא הפרס היוקרתי ביותר לסופרים צעירים ביפן. מאז זכה בפרסים נוספים ובפופולריות בקרב קהל הקוראים היפני, ובשנים האחרונות גם להכרה מחוץ ליפן, לאחר שהחלו לתרגם את ספריו לשפות שונות.

דורון ב' כהן | אחרית דבר: מרקם החיים והמוות
קִינְשוּ, שמו המקורי של הרומן רקמת סתיו פרי עטו של מִיַמוֹטוֹ טֶרוּ, קשה לתרגום, בין היתר מפני שהוא נושא בחובו כפל משמעות, שלקורא היפני המשכיל עשוי להיות מובן ממבט ראשון. מילולית, משמעות הביטוי היא "משי רקום בשלל צבעים" (והכוונה היא לבְּרוֹקַד או למשי עבה עם רקמה), אבל נרמזת בו גם המשמעות הפואטית של "מִגוון עלי הסתיו". למרבה התסכול, בתרגום אין ברירה אלא לבחור באחת מהמשמעויות או לנסות לשלב את שתיהן אף שהתוצאה היא בהכרח בלתי מספקת. כפל המשמעות בביטוי נולד ממסורת פואטית רבת שנים הקושרת את יפי צבעי הסתיו עם רקמת משי, כגון בשירו המפורסם של קִי נוֹ טְסוּרַיוּקִי, שנכלל באנתולוגיה קוֹקִינְשוּ (אוסף ישן וחדש, הושלמה בשנת 905), שהוא נמנה עם עורכיה:

עֵין אָדָם לא רָאֲתָה
אֶת נְשִירָתָם
בְּעֹמֶק הֶהָרִים;
עֲלֵי הַסְּתָיו הָיוּ כְּמֶשִי רָקוּם

המסורת היפנית רואה בצבעי הסתיו את המראה המרהיב ביותר, שמשתווה לו, אולי, רק פריחת הדובדבן באביב. הן בדפיו הראשונים של הרומן והן בדפיו האחרונים מתוארים צבעי השלכת בשיאם. עלי הסתיו, הלובשים מגוון אין־סופי של צבעים בטרם ינשרו, משמשים כמוטיב המקשר בין פגישתם המקרית של בני-הזוג הגרושים בראשית הסיפור, לבין החלטתם לסיים את ההתכתבות הבלתי צפויה שהתנהלה ביניהם בעקבות אותה פגישה. אולי אין זה מקרה שבשמות שני בני-הזוג מופיע הצליל "אַקִי", שפירושו "סתיו" (אף שהשמות כתובים בסימניות שמשמעותן אחרת). במהלך ההתכתבות מועלים זיכרונות ומושלמים פערים, מתקבלות החלטות ונפתח פרק חדש בחיים. רקמת הסתיו היא רקמת החיים עצמם. וכמו המשי בחשכת הלילה, הנזכר בשיר לעיל, שהוא דימוי ליופי חמקמק, נסתר, שאפשר לדמיין אותו בעיני הרוח אך לא לראותו בעיני הבשר, כך היא גם חוויית החיים והמוות, שהמתכתבים מנסים לעמוד על טיבה אך מתקשים לתת לה הסבר מספק.

רקמת סתיו מאמץ את דגם הרומן האפיסטולרי, הרומן במכתבים, שהוא תת־סוגה נדירה יחסית של סוגת הרומן בספרות המודרנית. דוגמאות מוקדמות בספרות האירופית מוכרות עוד מתקופת הרנסנס, אך סוג זה של רומן נעשה פופולרי במיוחד במהלך המאה השמונה־עשרה, בהשפעת הרומנים שכתב סמואל ריצ'רדסון פאמלה (1740, שזכה מייד לפארודיה שאמלה, פרי עטו המושחז של הנרי פילדינג), וקלאריסה (1747). בגרמניה הדוגמה המהוללת ביותר היא ייסורי ורתר הצעיר (1774) של גתה, ובצרפת יחסים מסוכנים (1782) של דה לאקלו. בספרות העברית של ראשית תקופת ההשכלה בלט ספרו של יוסף פרל מגלה טמירין (1819), פרודיה אכזרית על החברה החסידית, שאף הוא כתוב כולו כמכתבים שהחסידים מחליפים ביניהם. אבל עוד במאה התשע־עשרה ירד הרומן האפיסטולרי מגדולתו (ג'יין אוסטֵן כתבה את הגרסה הראשונה של על תבונה ורגישות כרומן במכתבים, אך התחרטה וכתבה את הספר מחדש כרומן רגיל), ומאז חוּדַש לעיתים נדירות יחסית, אף שסופרים מפורסמים רבים, ביניהם דוסטוייבסקי ובלזאק, ניסו גם בו את כוחם.

כיצירה בדיונית יש לרומן האפיסטולרי יתרונות וחסרונות ניכרים. יתרונו לעומת צורות אחרות של הרומן הוא בריאליזם שלו, לכאורה; הקורא מתרשם שהוא זוכה לדיווח ישיר ואובייקטיבי מפי הדמויות, ללא התערבותו של המספר. המכתבים חושפים מצב נפשי עכשווי ומיידי בדרך כמו־אובייקטיבית, וממכתב למכתב אפשר לעקוב אחר יחסו של הכותב כלפי נמעניו כתהליך ההולך ומתפתח, ולא בדיעבד, כמו ברומן הכתוב כזיכרונות. כמו כן, כשברומן משתתפים שני מתכתבים או יותר, מתאפשר לקורא ללמוד על אירועים מסוימים מנקודות מבט שונות, ולעיתים סותרות; ואולם הרומן עלול לעורר דווקא רושם של מלאכותיות, בשל ההכרח של הסופר ליידע את הקורא דרך עטם של המתכתבים בעובדות שמוכרות להם עצמם, אך אינן מוכרות לו. ובימים אלה, כשכתיבה ושליחה של מכתבים הופכת לתופעה שלמרבה הצער נעלמת כמעט מחיינו, מתמעטת ההצדקה לכתיבת סוג זה של רומן, אף שאפשר להעלות על הדעת רומן המבוסס על התכתבות בדואר אלקטרוני או בצורות אחרות של תקשורת עדכנית, וכבר יש לכך דוגמאות אחדות.

רקמת סתיו הוא רומן יפני, אבל הוא נשען גם על מסורת הספרות המערבית. אמנם, לספרות היפנית יש מסורת ארוכה ומפוארת משל עצמה בשירה ובפרוזה, וכבר לפני אלף שנה נכתב ביפן אחד הרומנים הגדולים בספרות העולמית, מעשה גֵּנְגִּ'י, פרי עטה של אשת החצר מוּרַסַקִי שִׁיקִיבּוּ. ביפן אף התפתחה מאוד צורת היומן ככלי ספרותי המשלב פרוזה ושירה. אולם מאמצע המאה התשע־עשרה, מששבה יפן ונפתחה למערב לאחר תקופת הסתגרות ממושכת, היא ספגה בעוצמה רבה את השפעת הספרות המערבית, וסופרים יפנים החלו לכתוב סיפורים קצרים ורומנים על פי הנוסח האירופי והאמריקני. גם הדגם של הרומן האפיסטולרי אומץ, אף שכמו במערב, השימוש בו נדיר יחסית.

היתרונות והקשיים המוּבְנים בסוגת הרומן האפיסטולרי ניכרים גם בספרו של מִיַמוֹטוֹ. לכתיבת המכתבים המפורטים בין בני-הזוג הגרושים יש הסבר טבעי, שכן הם לא התראו עשר שנים ויש להם דברים רבים לספר זה לזו, והם אף חשים צורך לשוב ולדון באירועים מהעבר שטרם נחתמו. מִיַמוֹטוֹ מצליח למסור את המידע הנחוץ לקורא בדרך אמינה, ואפילו כשבני-הזוג מספרים זה לזו עובדות הידועות לשניהם, בדרך כלל יש לכך הסבר מתבקש. אמנם התיאורים המפורטים של מקום ואווירה, הלשון הספרותית הגבוהה יחסית, ואף אורכם המופלג של חלק מהמכתבים, עלולים לעורר מידה של חוסר אמון, אבל הקורא הנסחף בסיפור עשוי בהחלט להשעות תחושה זו ולהזדהות עם גיבורי הרומן בשעה שהם חושפים את מכאוביהם ולבטיהם בכנות ובאומץ.

רקמת סתיו מעורר להשוואה עם ספרות העולם, ואף עם הספרות העברית. הדוגמה המובהקת לרומן אפיסטולרי בספרות העברית החדשה, שגם בו ניצבת במרכז פרשת יחסיהם של בני-זוג גרושים, היא קופסה שחורה, ספרו של עמוס עוז, שראה אור בשנת 1987 (עם עובד), חמש שנים אחרי ספרו של מִיַמוֹטוֹ, ושקוראים לא מעטים בוודאי נזכרו בו במהלך הקריאה. שלא כמִיַמוֹטוֹ השתמש עוז בטכניקה של ריבוי קולות, ופרט למכתביהם של בני-הזוג, אילנה ברנדשטטר ואלכסנדר גדעון, כלולים בספרו גם מכתביהן של כמה דמויות אחרות, ביניהן בנם המשותף בועז ובעלה השני של אילנה ואבי בתה, מישל סומו, וכן כלולים בו סוגים שונים של מסמכים כתובים, נוסף על המכתבים. אך על אף ההבדל בטכניקה, נקודות השקה רבות להפתיע מתגלות בין שני הספרים.

עם הופעתו התקבל הרומן של עוז בעוינות ובחוסר הבנה מתמיה מצד הביקורת, אך במרוצת השנים מצא את מקומו בין יצירותיו החשובות של הסופר. אפשר לקרוא אותו כמחציתו של דיפטיך, ובמובנים מסוימים כתמונת ראי של מיכאל שלי (1967), הרומן החשוב של עוז, שנכתב בשנות השישים ומתאר מציאות חיים של זוג נשוי בשנות החמישים, כשם שקופסה שחורה, שנכתב בשנות השמונים, מתאר מציאות של שנות השבעים. חוטים רבים קושרים בין הדמויות המרכזיות בשני הספרים: אילנה היא השתקפותה של חנה גונן בגרסה מוחצנת שמממשת את הפנטזיות שלה, אבל כמו קודמתה אין היא מגיעה לסיפוק אמיתי (היא אף ירשה מחנה את שמלת הצמר הכחולה, קופסה שחורה, עמ' 73); אלכסנדר הוא מיכאל בגרסה מתוחכמת יותר, לכאורה, של קצין קרבי ואיש העולם הגדול, אך כמו מיכאל אף הוא נכשל בהבנת אשתו ובסיפוקה (שניהם מתוארים כבעלי גוף דק ונערי, קופסה שחורה, עמ' 146); ובועז הוא יאיר שגדל, חזק, פראי ועצמאי (נקודות דמיון רבות קושרות בין השניים). כל זה על קצה המזלג, מתוך עושר גדול של פרטים, מפני שלא כאן המקום להאריך בניתוח הספר המורכב והחשוב הזה או בשאלת מקומו ביצירתו של עוז, ולהלן יובאו רק כמה נקודות להשוואה בין הרומן העברי לרומן היפני, שראו אור באותו עשור.

בשני הספרים נפתחת ההתכתבות לאחר נתק ממושך בעקבות גירושים (עשר שנים אצל מִיַמוֹטוֹ, שבע אצל עוז). בשניהם הדחף להתכתבות נובע, בין היתר, מהצורך לפענח את הקופסה השחורה כדי לברר את נסיבות האסון שהוביל לתאונה, כלומר לחורבן הקשר בין בני-הזוג, ובשניהם מבקשת האישה להבין את מה שלכאורה הוא מובן מאליו: מדוע בעצם נפרדו? (קופסה שחורה, עמ' 80.) בשני הספרים יוזמת האישה את ההתכתבות, אך צופה שהנמען יקרע וישליך את מכתביה. אולם לא כך קורה, מפני שמתברר שלבן-הזוג בעבר עדיין יש יחס רגשי עמוק כלפי גרושתו. קשר המכתבים הולך ונרקם, תחילה במהוסס, ובהדרגה כצורך חיוני, ומגיע לסיומו לאחר שמיצה את תפקידו, אף שבנקודה זו יש הבדל בין שני הספרים; אצל מִיַמוֹטוֹ, המרחק הפיזי בין הגרושים נותר בעינו, אף שהושגה הבנה, ובכלל זה ההבנה שההתכתבות הגיעה לסיומה. אצל עוז, בתחילת הרומן אילנה כותבת לאלכסנדר בשעה שהיא נמצאת לצידו של מישל, ובסופו היא נמצאת לצידו של אלכסנדר וכותבת למישל, ואפשר לשער שהיא עוד תשוב ותחדש את הקשר עם אבי בתה, כפי שחידשה את הקשר עם אבי בנה. שלב זה הוא כבר מעבר לגבולו של הרומן, אך האפשרות נרמזת, והמכתב האחרון בספר הוא ממישל, המצטט פסוקי תהילים שעניינם סליחה וכפרה. משך ההתכתבות בשני הרומנים אף הוא דומה: אצל מִיַמוֹטוֹ, מ-26 בינואר עד 18 בנובמבר; אצל עוז מ-5 בפברואר עד 28 באוקטובר, הפרש של כשלושה שבועות, ומהלך דומה על פני עונות השנה מחורף עד סתיו.

מוטיב משותף לספריהם של מִיַמוֹטוֹ ושל עוז הוא האישה כמַפַּלְתו של הגבר וכגאולתו, אם כי המוטיב מתממש בדרכים שונות בשני הספרים. בספרו של מִיַמוֹטוֹ נחלקים התפקידים הללו בין שלוש נשים: מן העבר האחד נמצאת יוּקַקוֹ, המפתה המסוכנת, שמביאה לחורבנו של הגיבור וכמעט למותו, ואילו מן העבר השני ניצבת רֵייקוֹ, המוליכה אותו אל גאולתו ונותנת לו סיבה לחיות; בתווך ניצבת אַקִי, גרושתו, שיש לה חלק הן במפלתו והן בגאולתו. העובדה שלא עמדה על דעתה אלא נכנעה ללחץ להתגרש תרמה לחורבנו, אבל בעידוד ובאהבה שהיא משפיעה עליו במכתביה היא משמשת זרז לתהליך היחלצותו, שמתממש בעיקר בזכותה של רייקו, אישה שיש בה תמימות ילדותית ואורך רוח של קדושה. אצל עוז ממלאת את כל התפקידים האלה אותה אישה עצמה, אילנה, העומדת במרכז העלילה. היא הקדֵשה־הקדושה, כעין מרים המגדלית, שהיתה זמינה לכל גבר, אבל הפכה לדמות של חסד ורחמים, והיא מטפלת בגבר שנצלב על ידי מחלתו ומעניקה לו שוב את הרצון לחיות. (דימויים אלה מתבקשים בהקשר זה, שכן קופסה שחורה רווי בסמלים דתיים בכלל ונוצריים בפרט.) בה בעת נותר בה גם לא מעט מהווייתה המקורית, והיא עדיין מוכנה להעניק מחסדיה הארוטיים לבעלה הנוכחי, שהפך לבעלה בנפרד, מישל סומו, ואפילו מפנטזת על משולש ארוטי בצוותא עם גרושהּ החולה, אלכסנדר גדעון (קופסה שחורה, עמ' 229). בה בעת היא מגלמת עבור אלכסנדר גם את דמות האם האבודה, שהיעדרותה היא מוטיב מפתח לכל אורך יצירתו של עמוס עוז. היא מטפלת כאם בגבר חסר הישע שנותרו לו רק חודשי חיים ספורים בשל מחלת הסרטן, ולמרבה הפלא, מצבו משתפר (קופסה שחורה, עמ' 223).

בשני הספרים, חרף המשקעים של טינה וכעס, בני-הזוג הגרושים עדיין אוהבים ועדיין קשורים זה לזה, ושני הספרים מסתיימים בסוג של פיוס. עוד בתחילת ההתכתבות מפריחה אקי כמה רמזים על כך שהיא מעוניינת לשוב ולהיפגש עם גרושהּ, ואולי אפילו לחדש את חייהם המשותפים (אילנה מפורשת הרבה יותר בעניין זה). יסואקי עובר בשתיקה על רמזיה, אף שגם הוא מתוודה על אהבתו אליה, שטרם פגה. אקי מוותרת על מימוש הקשר כשהיא מבינה שגאולתו של יסואקי תבוא מידיה של אישה אחרת, שמתאימה יותר ממנה למלא את התפקיד שבו היא חפצה, ושעימה הוא יוכל באמת לפתוח דף חדש. הכיסוף הרומנטי, לשוב ולאחד בין בני-הזוג שנועדו זה לזה, איננו מתממש, אולי משום שהשבר שנגרם בעטיה של יוקקו, שהוליך את הגיבור עד שערי המוות, הוא אמנם בלתי ניתן לתיקון. אצל עוז בני-הזוג שבים ומתאחדים למרות הכול, אם כי באופן שונה מבעבר, בהתחשב בנסיבות. בשני המקרים האישה היא הגואלת מפני שהיא חזקה יותר מהגבר ומתמודדת טוב ממנו עם המכות שהחיים מכים אותה.

כאמור, הגבר נושע, ובהתחשב בהתנהגותו - בוגדנותו של יסואקי, אכזריותו של אלכסנדר, הבריחה מאחריות והרחמים העצמיים של שניהם - אולי יהיה מי שיתהה אם הוא ראוי בכלל לישועה. אולם דומה ששני הסופרים שותפים לדעה שהחסד הנשי ניתן גם לפנים משורת הדין. אך מה בדבר האישה עצמה? גם חייה משתנים, ואולי לטובה, אף שאין היא זוכה באותה מידה של חסד כמו הגבר. אקי מחליטה להיפרד מבעלה השני, שאותו אין היא אוהבת, ולהתמקד בגידול בנה הנכה. אולי היא מתחילה גם להשתחרר מהשפעתו החונקת של אביה, ולומדת לקבל החלטות חשובות בכוחות עצמה, אם כי דרכה לעצמאות עדיין ארוכה. היא מוותרת על יחסים זוגיים ומוצאת את סיפוקה במוזיקה של מוצארט. אילנה אף היא מתנתקת מבעלה השני מישל, שלמורת רוחה הולך ומשתנה לנגד עיניה, אף שכאמור אין היא סוגרת את הדלת בפניו. בשני המקרים "הסוף הטוב" הוא יחסי, אבל הושגה המטרה המקורית של ההתכתבות, והיא הבנת קשר הנישואים הראשון, קשר שהופר אף שהאהבה לא מתה, והתובנה החדשה מוליכה להתפייסות.

נקודת דמיון נוספת בין שני הספרים היא שלגיבורים מתברר הכורח להשלים עם ההווה, לוותר על כיסופים למה שמעבר, ולהתכחש למשאלת מוות. הם מקבלים את הצורך לעסוק בעבודה החיונית לקיום ולדאוג לעתיד הילדים, כי זה מה שיש וזוהי החובה האמיתית. (אלכסנדר כותב למישל: "איזה הוד נסתר, אדון סומו? נטרפה דעתך? תסתכל על הילדה שלך פעם: זה כל ההוד הנסתר", קופסה שחורה, עמ' 206). אברהם בלבן מפרש השקפה זו אצל עוז גם במובן הפוליטי של המציאות הישראלית, בשאיפה לשמור על הקיים ולרסן את החלומות על התפשטות טריטוריאלית. אצל מִיַמוֹטוֹ נעדר הממד הפוליטי, והחברה שהוא מתאר איננה שסועה כמו החברה הישראלית, אולם גם גיבוריו חייבים להתמודד עם מציאות חברתית סבוכה, ולעיתים מאיימת. נראה שמִיַמוֹטוֹ איננו מטיף לשמרנות חברתית, מצד אחד, או לשבירת מסגרות, מצד שני, אלא למיצוי האפשרויות האנושיות במסגרת הקיים, וההקשר האישי והפרטי מעסיק אותו יותר מאשר ההקשר החברתי או הציבורי.

בקריאת שני הספרים חייב הקורא להטיל ספק מסוים במהימנותם של הכותבים. מכתביהם אינם תמימים, ולעיתים הם מניפולטיביים. מוטיב זה בולט יותר אצל עוז, ולא בפעם הראשונה (ראו מיכאל שלי). אילנה מתוודה לא אחת ששיקרה קודם לכן, וגם מניעיו של אלכסנדר אינם חשופים בהכרח. אך גם אצל מִיַמוֹטוֹ יש דוגמאות לחוסר מהימנות. במכתבה הראשון כותבת אקי שהיא מאושרת למדי, אך עד מהרה מתברר שזוהי הסוואה לצורך התגוננות. יסואקי מספר לגרושתו שאין הוא חש חיבה לרייקו, האישה שאיתה הוא חי, אבל במהלך ההתכתבות מתברר עד כמה היא יקרה לו, ולא רק כמי שהוא תלוי בה למחייתו. השימוש בטכניקה זו של הסתרה וגילוי הוא עדות לתחכום הרב בכתיבתם של שני הסופרים.

נראה שהסיפור שביקשו לספר - על אודות בני-זוג שמרחק במקום ובזמן מפריד ביניהם אך הם מבקשים לגשר עליו ולשוב ולהתקרב זה לזו במידה זו או אחרת, ולברר בכתב את מה שלא דיברו עליו פנים אל פנים - הוא שהכתיב לשני הסופרים כאחד את השימוש בדגם הרומן האפיסטולרי, דגם ששניהם השתמשו בו בהצלחה בדרכים דומות ושונות כאחת.

כאמור, קופסה שחורה הוא הדוגמה המובהקת לרומן אפיסטולרי בספרות הישראלית, שסופריה אמנם אימצו את הדגם הזה לעיתים נדירות, אבל אפשר לציין עוד כמה דוגמאות. עוז עצמו עשה ניסיון קודם בסיפור "געגועים" (אחת משלוש הנובלות בספר הר העצה הרעה, 1976), שבו המכתבים נכתבים חד־סטרית בידי כותב אחד, ואף לא ברור אם יישלחו או יגיעו ליעדם, ואין הכותב מצפה לתשובה. קדמה לו בכך לאה גולדברג בספרה מכתבים מנסיעה מדומה (1937). תת־סוגה זו מקרבת את הרומן במכתבים לרומן הכתוב כיומן, שבו לכאורה אין נמען, והמחבר כותב למען עצמו; גם תת־סוגה זו איננה נפוצה במיוחד, והיא שונה מסיפור הזיכרונות הנכתב בדיעבד, כמו למשל ספרו של יצחק בן נר, פרוטוקול (1982), וכמובן, מיכאל שלי. בספרות היפנית ראוי לציון הרומן המתוחכם המפתח (1956) מאת טַנִיזַקִי ג'וּנְאִיצִ'ירוֹ, הכתוב כיומנים של בני-זוג השקועים במשחק סבוך של הסתר וגילוי, ויומניהם, הפרטיים לכאורה, משמשים אותם גם כמכתבים זה לזו, כיוון שכל אחד מהם יודע שבן-זוגו קורא ביומנו של זולתו בגנבה (הספר הופיע בעברית בתרגומי, בהוצאת כתר, 2004).

נוסח ניסיוני אחר של סוגת הרומן במכתבים הוא ספרו של דויד גרוסמן, שתהיי לי הסכין (הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1998). גם בספר זה ההתכתבות היא בין גבר לאישה, אבל ללא קשר משותף בעברם. יאיר רואה את מרים במפגש מחזור ומתחיל לכתוב לה, והיא נענית ומשיבה למכתבו. רובו של הספר מוסר רק את מכתביו של יאיר, שמהם אפשר ללמוד בעקיפין על תוכן מכתביה של מרים (טכניקה שאומצה אולי גם בהשראת א"ב יהושע והדיאלוגים שרק צד אחד שלהם נמסר, בפרק של קלדרון בגירושים מאוחרים, וברומן מר מאני כולו). בשליש האחרון של הספר מתברר שמרים העתיקה את מכתביו של יאיר במחברת לאחר שנפסקה התכתבותם, והיא אף ממשיכה למלא את המחברת בדפי יומן, או במכתבים שאינם נשלחים. בפרק האחרון מדברים שני הגיבורים לראשונה בטלפון, ובסופו חשה מרים לעזרתם של יאיר ובנו, שנקלעו למשבר חמור. בצירוף מקרים מעניין, גם מרים, כמו אקי, מגדלת ילד פגוע ומקריבה למענו הרבה מעצמה, וגם בחייה ממלאת ההאזנה למוזיקה קלאסית תפקיד חשוב. צירוף מקרים נוסף טמון בכותרת ספרו של גרוסמן. יאיר מבקש ממרים, "עכשיו, עכשיו תהיי לי הסכין" (עמ' 187), ואילו היא מביאה את הציטוט ממכתבו של קפקא למילנה: "האהבה היא, שאת לי הסכין שבה אני נובר בקרבי" (עמ' 221). ברקמת סתיו הסכין איננה מטפורית אלא ממשית, כשיוקקו, בכוח אהבתה הבלתי מתפשרת וייאושה, נועצת את הסכין בגופו של אהובה ובגופה, אבל ספרו של גרוסמן מראה שלעיתים אין צורך בסכין של ממש כדי לפרק אדם לגורמים.

שלושת הרומנים הנדונים - רקמת סתיו, קופסה שחורה ושתהיי לי הסכין - נכתבו בידי גברים, ושלושתם מעמידים את האישה כדמות חזקה, אמיצה ונדיבה יותר מהגבר, לפחות בהתגלמותה האידיאלית, זו הגואלת - או המנסה לגאול - את הגיבור המוכה והאבוד. בשלושת הספרים מודגש גם האספקט האמהי והרחום של האישה. (אקי ומרים הן אמהות מסורות לילד נכה או חולה, ואגב, בשני המקרים גם בן-זוגה של האם מסור לילד, אבל עיקר הנטל נופל עליה; אילנה מטפלת כאם באלכסנדר החולה, ואת מכתבה האחרון לבעלה מישל, שלקח אליו את בתם יפעת, היא חותמת במילה "אמכם".) האם אפשר להסיק מכאן מסקנה כללית כלשהי, חוצה גבולות תרבותיים ודוריים? אולי מדובר בניסיון תיקון, לאחר דורות של ספרים שבהם צוירה האישה דווקא כחורבנו של הגבר (ובכלל זה ברומנים הנזכרים לעיל של גתה ודה לאקלו)? כדאי להעיר כאן על עוד נקודת דמיון בולטת בין שלושת הספרים, והיא נוכחותו של אב עריץ, שמהשפעתו קשה להשתחרר: אביה של אקי, שמכתיב כל צעד בחייה, ואביהם של אלכסנדר אצל עוז ושל יאיר אצל גרוסמן. עם זאת כדאי להיזהר מהכללות, מפני שכל סופר מביא אל כתיבתו את עולמו האישי ואת רגישויותיו, וראוי לבחון את יצירתו בראש ובראשונה בכלים הספרותיים הנוגעים ליצירה. כמו כן, כל רומן מעמיד דמויות שונות, שיש לבחון אותן בהקשרן, על אף נקודות הדמיון הקוראות להשוואה. בכל זאת אפשר אולי למצוא כאן עדות, אם עדיין יש בה צורך, לבסיס העמוק והמשותף של החוויה האנושית באשר היא.

בקופסה שחורה אומר אלכסנדר גדעון על עצמו: "המוות נראה לו עכשיו לא כאִיוּם מרחף כי אם כמאורע הנמצא כבר מזמן בעיצומו" (עמ' 86). דברים אלה מזכירים את המשפט החוזר ונשמע ברומן של מִיַמוֹטוֹ, על כך ש"אולי לחיות ולמות זה אותו הדבר". במהלך הרומן מרבים בני-הזוג להזכיר גם את המונח "קַרְמָה", ויַסוּאַקִי מספר לגרושתו על חוויה חוץ־גופית שחווה על סף המוות, ועל המחשבות שהחוויה עוררה בו. כמו כן נזכרת האמונה בגלגול ובלידה מחדש כאדם או כחיה. החוויות והלבטים המתוארים בספר משותפים לאנושות כולה, אבל יש בו גם כמה היבטים שעשויים להתפענח בהקשר התרבותי היפני.

מן הראוי להקדים מילים אחדות על היחס לדת ביפן, שהוא שונה עקרונית מהיחס אליה בקרב המאמינים בדתות המונותיאיסטיות. מהתקופה הפרה־היסטורית ואילך התפתחה ביפן דת טבע אנימיסטית שסוגדת ל"קַמִי" (רוחות או אלים) השוכנים בכוחות הטבע ובתצורות הנוף, בייחוד בהרים, סלעים, עצים וחיות. בשלב מאוחר יותר ראו גם בבני-אדם מסוימים וגם ברוחות המתים "קַמִי". אמונות ופרקטיקות עממיות אלה השתלבו בהדרגה במסורת הבודהיסטית, שהגיעה ליפן מהמאה השישית לספירה ואילך דרך קוריאה וסין, שאליהן הגיע הבודהיזם ממקום הולדתו בהודו. ביפן צמחו והתפתחו כיתות רבות של בודהיזם, ולאורך מרבית ההיסטוריה היפנית התקיימו הבודהיזם ופולחני הקמי כמסורת משולבת. רק כעבור מאות שנים, במאה השמונה־עשרה, החלה מסורת הקמי להיבדל ולעמוד לעצמה, והיא מוכרת מאז כדת השִׁינְטוֹ (מושג שנטבע עוד קודם לכן, כדי להבחין בין פולחני הקמי לבין הבודהיזם). התהליך הגיע לשיאו בראשית התקופה המודרנית, ובשנת 1868 הופרדו הבודהיזם והשינטו בצו המדינה. עד היום מתקיימות שתי המסורות זו לצד זו כדתות משלימות ולאו דווקא מתחרות. בהכללה גסה מקובל לומר שהשינטו ממונה על החיים - טקסי לידה ונישואים, חגיגות עממיות, שתייה ושמחה - והבודהיזם על המוות, ובכלל זה טקסי לוויה ואזכרה. למרבית היפנים אין קושי להשתמש לסירוגין בטקסיהן של שתי הדתות, לפי ההקשר והצורך, ובתקופה המודרנית אף אומצו טקסים נוצריים, כגון חתונה בכנסייה. האקסקלוסיביות של הדתות המונותיאיסטיות זרה במידה רבה לחוויה הדתית היפנית.

מצירוף מסוים של אמונות קַמִי ובודהיזם נולדה גם המסורת של שׁוּגֵנְדוֹ. מסורת עתיקה זו כוללת פרקטיקות נזיריות חמורות, כגון מאמץ פיזי קשה בהרים, הליכה על גחלים וטבילה במי קרח. הנזירים שמאמצים פרקטיקות אלו, ושנקראים יַמַבּוּשִי, מבקשים להשיג הארה בודהיסטית בחייהם, ואף לזכות בכוחות על־טבעיים, ובכללם יכולתה של הנפש להיפרד מהגוף ולבקר בשמיים ובגיהינום. אין הם עושים זאת רק לצורכיהם שלהם, אלא גם כדי לסייע לבני-אדם רגילים בעזרת הכוחות שקיבלו. מסורת זו קשורה במיוחד בהרים מקודשים בכל רחבי יפן. ההר מסמל את העולמות האחרים שמחוץ לעולם הזה, והטיפוס עליו מסמל את המעבר ממצב של חולין למצב של קודש. בשוּגֵנְדוֹ, כמו בתופעות אחרות הקשורות לבודהיזם ולדתות המזרח האחרות, מדגישים גם את אחדות הניגודים, או זהות ההפכים, ובכלל זה חיים ומוות.

נראה שהמקום שבו מתרחשת הפגישה המקרית בין בני-הזוג בראשית הרומן של מִיַמוֹטוֹ איננו מקרי. הר זַאוֹ קשור בשמו של זַאוֹ גּוֹנְגֵן, סוג של אלוהות מטילת אימה שהתגלתה לסגפני השּׁוּגֵנְדוֹ. מרכז הפולחן של זַאוֹ גּוֹנְגֵן נמצא אמנם בקַנְסַאי, האזור שבו חיים הגיבורים, אך הביקור בהר זאו שבצפון מעורר אסוציאטיבית את הקשר לאמונה זו. כשאקי חשה חרדה כמו מפני להב חרב נסתרת בהר, אפשר אולי לראות ברקע את דמותו המבהילה של זַאוֹ גּוֹנְגֵן. ודווקא שם רואה יסואקי את החתול המשתעשע בעכבר וטורף אותו חי, ומזהה את עצמו בחתול ובעכבר גם יחד. המפגש בהר מעורר אצל בני-הזוג את הזיכרון הנוסטלגי לעברם המשותף בזכות הטיול שערכו באזור זה לאחר נישואיהם, ובה בשעה הוא פותח את הפתח לחשיפת החוויות הרוחניות שחוו בעבר, שרובן מתנהלות לאורך הגבול הדק שבין חיים למוות.

כאמור, ברקמת סתיו מזכירים בני-הזוג כמה פעמים את המושג "קרמה". רעיון הקרמה משותף לכל האמונות והדתות המגוונות שצמחו בתת־היבשת ההודית ובמזרח אסיה. תמציתו של חוק הקרמה היא שמעשיו של אדם מוליכים לקבלת הפרס או העונש שהוא ראוי להם. חוק הקרמה מופיע, בגרסאות שונות, בדת ההודית הקדומה ובבודהיזם, והוא זכה לפירושים פילוסופיים ותיאולוגיים מגוונים. רעיון זה קשור גם לתפיסת ההתגלמות מחדש, שכן האדם יורש בלידתו "מטען קרמי" מגלגולים קודמים, ומוריש אותו הלאה לאחר מותו. (בתפיסה הבודהיסטית הקלאסית אין מדובר ב"גלגול נשמות", שכן רואים בנשמה אשליה; מה שמתגלגל הוא הקרמה. יש, כמובן, פערים ניכרים בין המחשבה הקלאסית לבין התפיסה העממית של מושגים אלה ואחרים.) בני-הזוג המתכתבים בספר מתקשים בהבנת המושג, אך נראה שהם נוטים לפרש אותו במשמעות העממית, כגורל שאין להתחמק מפניו. בכל זאת, אין ההבנה הזו מביאה אותם לידי כניעה פטליסטית. אקי מתעקשת להשקיע את כל כוחה כדי לאפשר לבנה הנכה להשתקם ולחיות חיים נורמליים. בניגוד לה, יסואקי נכנע לגורלו במשך זמן רב, אבל בעידודן של רייקו ושל אקי הוא מגלה שהוא יכול לחלץ את עצמו, ושאין סיבה שמה שהכריע את יוקקו יכריע גם אותו.

סבתהּ של רייקו מביעה את ההשקפה הבודהיסטית המסורתית כי אין דבר נורא יותר מהרג של יצור חי, ובכלל זה התאבדות. אולם ההשקפה היפנית לא תמיד התאימה לתפיסה זו. לא תמיד נתפסה ההתאבדות כחטא, ובמצבים מסוימים אף ראו בה מוצא מכובד, לפחות בקרב המעמדות העליונים. סַמוּרַאִי שנוצח בקרב, או שכבודו ניטל בדרך אחרת, היה מעדיף להתאבד מאשר לשאת את נטל הבושה בחיים, ומעשהו היה זוכה להערכה ומשיב לו את כבודו. בתקופה המודרנית הוחדרה השקפה זו גם לציבור הרחב, וחיילים ואזרחים פשוטים צֻוו להתאבד ולא להיכנע לאויב. ברקמת סתיו נזכרת גם המסורת של שִׁינְג'וּ, התאבדות אוהבים. הביטוי מורכב מצירוף של "לב" ו"אמצע": לאוהבים יש לב משותף, אבל הנסיבות החברתיות אינן מאפשרות להם לממש את אהבתם בעולם הזה, ולפיכך הם מתאבדים בצוותא, בתקווה לשוב ולהתאחד בעולם הבא. הרומנטיקה הסובבת את השינג'ו התפתחה בתקופת אֵדוֹ, בין המאה השבע־עשרה למאה התשע־עשרה, והפכה למוטיב פופולרי בתיאטרון הקַבּוּקִי ובתיאטרון הבובות, שפרחו בתקופה ההיא. שינג'ו, כפי שניכר גם מהפרשה המתוארת ברקמת סתיו, מכיל תערובת מושכת של ארוטיקה ומוות, ואפילו ארוטיזציה של המוות, ועדיין לא איבד את קסמו בתרבות היפנית.

הדימוי המקובל שיש ליפנים בנוגע למוות, ושנזכר גם בדבריו של יסואקי, הוא שעם המוות מתחולל מעבר לתוך היקום, שמכיל הן את העולם המוכר והן את נשמות המתים, ושהקיום בו נמשך זמן מה ומסתיים בהתפוגגות הדרגתית. ביפן מקובל לחגוג בקיץ את "חג המתים" (בּוֹן), שבמהלכו שבות רוחות המתים לבקר בבית משפחתן, והן פוקדות את המזבח הבודהיסטי הביתי (בּוּטְסוּדַן), שבו נשמרים לוחות הנושאים את שמותיהם של מתי הבית. אולם השמות נשמרים לכל היותר שלושים ושלוש שנה (או ארבעים ותשע, על פי מסורת אחרת), שאחריהן נפרדת נשמת המת מהקבוצה המשפחתית שאליה השתייכה ומתאחדת עם נשמות יתר המתים. במסורת זו ניכרת השאיפה לשמר את האמונה בקיום אחר המוות, אולם קיום זה איננו נצחי, כפי שמקובל ביהדות או בנצרות. אמנם התגבשה באמונה העממית גם מסורת על אודות גן עדן השמור לצדיקים וגיהינום המיועד לרשעים, בדומה לתפיסות המוכרות בדתות המונותיאיסטיות, אך גם השהייה בהם אינה נצחית: הצדיקים ינוחו בגן עדן עד בואו של הבודהה העתידי שיגאל אותם ממחזור הלידות והמיתות, והחוטאים יסבלו בגיהינום עד בוא יומם לשוב ולהיוולד בגלגל העולמות. זוהי אלטרנטיבה להשקפה הפרסונלית פחות על היקום שהנשמות נבלעות בו. האמונות השונות האלו התקיימו זו לצד זו במהלך ההיסטוריה. בספר נזכרת גם האזכרה לנשמת המת הנערכת ביום הארבעים ותשעה למותו; האמונה המקובלת היא שעד יום זה נמצאת הנשמה בקיום ביניים, קודם שנקבע גורלה.

אַקִי כותבת שהיא חסרת אמונה, אך בכל זאת מרגישה צורך להתפלל, והיא בוחרת להתפלל ליקום. יסואקי אינו מדבר על דת, אבל גם הוא כותב על "החיים" ששורדים אחרי המוות אך הולכים ומתמזגים ביקום. על אף החוויה הייחודית שעבר, כאשר ראה את עצמו מת ושב לחיים, אין הוא מוצא הסבר ייחודי או מספק למה שחווה, והסברו נוטה לכיוון המסורתי. "היקום" שבו מדובר אינו לובש ישות פרסונלית כמו של אל, אבל הוא הרמוני, ואינו מבחין בין טוב לרע. נראה שיסואקי מעדיף השקפה זו על פני האמונה בקיומם של גן עדן וגיהינום, גם אם קשה לו להשלים עם ההתאפסות המוחלטת של האישיות.

היקום נזכר גם בדבריו של בעל בית־הקפה 'מוצארט', המדבר על "הפעולה המסתורית של היקום" בעקבות דבריה של אקי: "אולי לחיות ולמות זה אותו הדבר. נדמה לי שזה המסתורין הגדול שהמוזיקה העדינה של מוצארט מביעה". ואמנם, נוסף על היסודות הרוחניים היפניים, המודגשים בייחוד מצידו של יסואקי, עולמה הרוחני של אקי מתמקד בעיקר בקוטב האוניברסלי מכול: המוזיקה של מוצארט. אקי מתמכרת למוזיקה ומוצאת בה נחמה, אף שהיא גורמת לה גם להגיד את המשפט הנזכר לעיל. האם יש הצדקה לדבריה, שאף היא עצמה אינה מבינה מאין באו? מוצארט עצמו רמז אולי בכיוון זה, אבל אצלו חוויית המוות היתה כרוכה ללא הפרד בהקשר הדתי ובאמונתו בגאולה הנוצרית. במכתב לאביו הנושא את התאריך 4 באפריל 1787 הוא כותב (בתרגום חופשי): "עשיתי לי זאת להרגל, לדמיין תמיד את הגרוע מכול. וכיוון שבמובן הצר המוות הוא מטרתם האמיתית של חיינו, בשנים האחרונות ערכתי היכרות עם הידיד האמיתי והטוב ביותר הזה של האדם, כך שהחזון הזה לא רק אינו מפחיד אותי אלא יש בו הרבה מהמרגיע והמנחם. ואני מודה לאל על שנתן לי את האושר ואת ההזדמנות (אתה מבין אותי) ללמוד להכיר אותו [את האל] כמפתח לברכה האמיתית". ייתכן אמנם שמוצארט, שפחד מאביו כל חייו, העמיד פנים חסודות במכתבו אליו, אף שעדויות רבות מאשרות שרגשותיו הדתיים היו כנים. מכל מקום, נראה שהמוזיקה המופלאה שלו עשויה לגלות לכל מאזיניה את הפנים שהיא או הוא מבקשים למצוא בה.

מקומו של המוות כנוכחות מוחשית בחיים תופס מקום בולט ברקמת סתיו. בצירוף מקרים נוסף, אחד מרבים שהוזכרו לעיל, כך הוא הדבר גם ברומן יפני אחר שנכתב באותו עשור, יער נורווגי מאת מוּרַקַמִי הַרוּקִי (1987), שהוא כיום הסופר היפני המוכר והנקרא ביותר ביפן, ובייחוד מחוצה לה (הספר הופיע בעברית בתרגומי בהוצאת כתר, 2000). וַוטַנַבֶּה טוֹרוּ, גיבור הספר, מנסח בעקבות התאבדותו של חברו את התובנה ש"המוות אינו ניגודם של החיים, הוא קיים כחלק מהם". הוא מוסיף ומסביר שלאחר מות חברו לא היה עוד באפשרותו לראות את המוות והחיים כניצבים במנותק זה מזה. תחושתו היא ש"ממש במרכזם של החיים סבב הכול סביב המוות" (עמ' 28), ונראה שיסואקי ברקמת סתיו היה מזדהה איתו. וכמו ווטנבה, גם יסואקי גובר על משיכתו הפתיינית, הארוטית לעיתים, של המוות, ולומד לדבוק בחיים.

החוויה של חיים בצל המוות אינה זרה למִיַמוֹטוֹ. הוא נולד בשנת 1947 בעיר קוֹבֶּה, שהיא חלק מאזור קַנְסַאי, שבו מתרחשות מרבית עלילות ספריו. מִיַמוֹטוֹ, ששמו הפרטי המקורי הוא טַדַהִיטוֹ, הוא בן יחיד, והוא חווה קשיים מרובים בילדותו, המשתקפים ביצירתו בדרכים שונות. אביו, יצרן של חלקי אופניים, נכשל לעיתים קרובות בעסקיו, והעתיק את מגורי משפחתו מעיר לעיר ברחבי אזור קנסאי. בילדותו אפילו נמסר מימוטו לטיפולם של דודיו, למשך שנה אחת. הוא סיפר שבשעה שאביו החולני היה מתקוטט עם אמו, שעברו עליה תקופות של אלכוהוליזם ואף ניסתה להתאבד, היה הוא עצמו מסתגר בתוך ארון ומשתקע בקריאה. גם בשנים שאחר כך העדיף קריאת ספרות על פני לימודים ונכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. לבסוף התקבל לאוניברסיטה קטנה שנפתחה זמן לא רב קודם לכן, וסיים בה לימודי ספרות, אף שהעביר את רוב זמנו בשתייה ובהימורים ולא בלימודים. באותה עת מת אביו בגיל שבעים משבץ מוחי, לאחר ששנים אחדות קודם לכן עזב את אמו וחי עם אישה צעירה. האב הותיר אחריו חובות שאילצו את הבן והאם להימלט מנושים. בשנת 1970 החל מימוטו לעבוד בפרסום, ועבד לסירוגין בכמה חברות עד שנת 1977, ביניהן בחברה שהתמחתה בפרסום למספרות, ומעבודה זו שאב חלק מהרקע לרקמת סתיו. הוא לא התמיד בעבודה, בין היתר בשל מחלה שגרמה לו התקפי שיעול ומחנק והסבה לו חרדת מוות, ואובחנה תחילה כפסיכוסומטית. לבסוף אובחן כחולה בשחפת ואושפז בבית־חולים, והחלמתו נמשכה כשנה. עוד בשנת 1972 התחתן עם חברתו מימי האוניברסיטה, ולזוג נולדו שני בנים. אמו, שחלתה בסרטן הקיבה, גרה איתם. האם החלימה מהמחלה, אך כמו האב מתה משבץ מוחי, בגיל שבעים ותשע.

מימוטו התחיל לכתוב בעת מחלתו, בשנת 1975 לערך. הוא התיידד עם עורך כתב־עת שבישר לו שהוא בעל כישרון מופלג (ואף הציע לו את שם העט, טֶרוּ). ואכן, כבר מראשית דרכו זכה מימוטו להכרה. בשנת 1977 זכה בפרס על שם הסופר דַזַאי אוּסַמוּ, ובשנת 1978 בפרס אַקוּטַגַוָוה (על שמו של אמן הסיפור הקצר אַקוּטַגַוָוה רְיוּנוֹסוּקֵה), שהוא הפרס היוקרתי ביותר לסופרים צעירים ביפן. מאז זכה בפרסים נוספים ובפופולריות בקרב קהל הקוראים היפני, ובשנים האחרונות גם להכרה מחוץ ליפן לאחר שהחלו לתרגם את ספריו לכמה שפות (ביניהן סינית, קוריאנית, רוסית, צרפתית ואנגלית). מימוטו הוא סופר פורה מאוד, שפירסם עשרות ספרים (מהדורה ראשונה של כתביו המקובצים פורסמה כבר בשנת 1992), והוא מרבה בנסיעות ברחבי העולם, וגם מהן הוא שואב חומר לכתיבתו.

רבים מספריו של מִיַמוֹטוֹ עובדו בהצלחה לקולנוע ולטלוויזיה. ספרו המוקדם נהר הבוץ (דּוֹרוֹ נוֹ קַוָוה) זכה לגרסה מוצלחת במיוחד בבימויו של אוֹגוּרִי קוֹהֵי (1981). סרט זה היה מועמד לפרס האקדמיה האמריקנית לקולנוע (אוסקר) ואף הוצג בישראל. זהו סיפור רגיש על חברות בין ילדים באוסקה המשתקמת, כעשור אחרי מלחמת העולם השנייה. ספר אחר שלו, שתרגום שמו הוא בקירוב "אור של חזיון תעתועים" (מַבּוֹרוֹשִי נוֹ הִיקַרִי), בוים אף הוא על ידי במאי מוכשר, קוֹרֵאֵדַה הִירוֹקַזוּ, והופץ מחוץ ליפן בשם מַבּוֹרוֹשִי (1995). הסרט זכה בפרסים בין־לאומיים, ביניהם הפרס לבמאי בפסטיבל ונציה. סיפור הספר והסרט מזכיר במידת מה בתוכנו את רקמת סתיו. בני-זוג צעירים ולהם בן תינוק חיים באוסקה; הבעל, שהוא פועל דפוס, מתאבד יום אחד בדריסת רכבת, ללא כל הסבר. כעבור שנים אחדות האישה מתחתנת עם אלמן המטופל בבת קטנה וחי בכפר דייגים לחוף ים יפן. היא מתאמצת לשקם את חייה, אבל מותו הבלתי מוסבר של בעלה הראשון מוסיף לרדוף אותה. בן-זוגה מציע הסבר ועל פיו משהו מן העֵבֶר האחר משך אותו אל המוות. רקמת סתיו טרם הוסרט, אך בשנת 2007 הוא עובד למחזה ובוים בתיאטרון על ידי הבמאי האנגלי המפורסם ג'ון קיירד (Caird), שמרבה לעבוד גם ביפן, והוצג בהצלחה בהשתתפות יוֹ קִימִיקוֹ וקַגָה טַקַשִי בתפקידים הראשיים.

רקמת סתיו, כמו מרבית ספריו של מִיַמוֹטוֹ, עוסק בחייהם של אנשים רגילים במציאות בת ימינו, אף שהכותרת רומזת על משקע של מסורת, ואולי על הבנה שיסודות החברה אינם משתנים בנקל. כאמור, הספר נכתב בשנת 1982, ומציאות החיים ביפן השתנתה מאז במובנים אחדים. מהפכת האינטרנט והטלפון הסלולרי שינתה לבלי הכר את דרכי התקשורת והחלפת המידע. המשבר הכלכלי שהתרחש בשלהי העשור שבו נכתב הספר, עירער במידה רבה את הביטחון העצמי של החברה היפנית, ועוד בטרם הצליחה להיחלץ לגמרי מהמשבר הקודם היא חווה כיום עם שאר העולם משבר גלובלי חמור בהרבה, שאת תוצאותיו עדיין קשה לשער. בין היתר הוליכו משברים אלה לירידה בערבות ההדדית ולאבטלה בקנה מידה שלא היה מקובל ביפן מעולם. גם מערכת החינוך עוברת זעזועים. אבל, כאמור, היסודות העמוקים של החברה אינם משתנים בפרק זמן קצר, והיבטים שונים של המסורת היפנית, לטוב ולמוטב, מוסיפים להתקיים כמימים ימימה. לכמה מהיבטים אלה ניתן ביטוי גם ברקמת סתיו, שבעיון יסודי מתגלה כרומן עשיר ורב פנים. בדברים שלעיל עמדנו רק על היבטים אחדים של הרומן, אך הקוראים יוכלו בוודאי לדלות ממנו עוד כהנה וכהנה.

דורון ב. כהן | קיוטו, פברואר 2009

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

רקמת סתיו - טרו מימוטו
Kinshu - Teru Miyamoto


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים