» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2010       חזור

מחאה משלי
מאת: אלינור ליפמן
My Latest Grievance - Elinor lipman

ההוצאה: ספרית מעריב הוא הוכתר כספר השנה של הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס כתב עליו שהוא: "ספר שקל להתאהב בו" צמד פרופסורים שמאלנים מגדלים את בתם המתבגרת, פרדריקה, במכללת נשים בה הם מלמדים, בשנות השבעים בארה"ב. דייוויד האץ' ואביבה גינסבורג-האץ' הם הורים מהפכנים, לוחמי צדק ושוויון זכויות, משתתפי קבע בהפגנות, שעושים כמיטב יכולתם לגדל ילדה בריאה בגופה ובנפשה בתוך פנימיית נערות שופעות חדווה והורמונים. החיים משתנים כאשר מגיעה אם בית חדשה למעונות ,לורה לי. לורה לי, מתברר, היא אשתו הראשונה של דייויד האץ' , אישה הרואה עצמה כמייצגת את חיי הזוהר של מנהטן, משוחררת מכל עכבות חברתיות ומחוללת שערוריות סדרתית.

פרדריקה היא הדמות השפויה היחידה בתוך סערת הרגשות הדורסת את הקמפוס, בין הוריה הליברליים מדי, והאישה השנייה הנחושה להרוס כל הרמוניה על מנת להשיג את מבוקשה, דיקן הקמפוס הרכרוכי ואשתו האומללה.

אלינור ליפמן כתבה רומן התבגרות שנון ושובה לב, שאין בו רגע של שממון. הכתיבה קצבית, מלאת חיים וסוחפת. נפש הנערה הנוחה להתרשם מפעמת בכל השורות, אך המבט הבוגר של הגיבורה המספרת שופך על הכול אור חכם.

ליפמן היא אחת הסופרות המצליחות ביותר בארה"ב, הלוס אנג'לס טיימס השווה את כתיבתה הסאטירית לכתיבתו של לארי דייויד, אחד מספריה עובד לסרט על ידי הלן האנט (שגם מככבת בו - "כשהיא מצאה אותי") ושני ספרים נוספים שלה מעובדים כיום לקולנוע. ליפמן כתבה תשעה ספרים, ו"מחאה משלי" הוגדר על ידי המבקרים כספרה הטוב ביותר. זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית.

מחאה משלי מאת: אלינור ליפמן בהוצאת ספרית מעריב,
מאנגלית: תלמה אדמון , עיצוב עטיפה: מיכל פלד, ,357 עמודים.

מחאה משלי מאת אלינור ליפמן | הילדה המושלמת
גדלתי בבניין לבנים במעונות של מכללת דְיוּאינְג, שהיתה קודם לכן האקדמיה של מארי-רוּת דיואינג, בית ספר לבנות שנודע יותר מכול בכך שהוציא מתוכו מזכירות נאות שנישאו מיד.

בסוף שנות החמישים החלה מכללת דיואינג להעניק תארים אקדמיים לסטודנטיות מדרג ב', שעדיין נמשכו למוסד אף על פי שתחומי ההוראה שלו התרחבו אל מעבר לשדה האינטלקטואלי של לימודי הדפסה וקצרנות. לימודי החברה הפכו לסוציולוגיה ופסיכולוגיה, והתאימו יפה לתחומים המכובדים שחיפשו שני דורשי העבודה אביבה גינסבורג האץ', פרופסורית, אמי, ודייוויד האץ', פרופסור, אבי.

משרות כפולות לא היו בנמצא במאה המוסדות היוקרתיים יותר שאליהם שאפו להגיע ואליהם ניסו להתקבל. הם הגיעו לברוּקְלַיין, מסצ'וסטס ב-1960. הם לא היו מאושרים מן השכר ומן ההטבות שהעניקה מכללת דיואינג, אבל היו מלאי תקווה ונכונים לשאת ולתת - שני לבבות שותתים שפעמו כאחד, מאוחדים מאז פגישתם הראשונה ב-1955, כשצפו בקולנוע ביומן חדשות שבו הוקרן אירוע מאסרה של רוזה פּארְקְס.

האם היו הוריי לעתיד טיפוסים מיוחדים? ממרחק, ואפילו במשך זמן רב בעיניי, נראה שהם אכן היו כאלה. בתקופת הקולג' גילו, על כוס קפה, ששניהם צפו בכל דקה שצולמה בשחור-לבן בדִיוני ועדת מקארתי, ושניהם כתבו בתיכון בלהט על "ענבי זעם"; שניהם העריכו מאוד את סמואל גוֹמְפֶּרְס ואת פיט סיגר; לשניהם היו תקליטים של להקת "האורגים". בהזמנות לחתונה שלהם, שנשאו חותמת של האיגודים המקצועיים, ביקשו מהאורחים לתרום למסע הבחירות של אדלאי סטיבנסון במקום מתנת חתונה.

אבא היה זה שהעלה את הרעיון שנישואיהם היציבים ורגישויותיהם המקצועיות ישמשו לטובת מגורי חינם כאַב-ואֵם-בית במגורי הסטודנטיות. דיקנית מגורי הסטודנטיות אמרה שהיא מצטערת, אבל זוג נשוי לא בא בחשבון: בעיני ההורים לא ימצא חן שגבר יתגורר בין בנותיהם הבשלות לנישואים.

"ומה בדבר גבר עם תינוקת?" השיב אבא בביישנות. ההודעה הקדימה את זמנה. בעת ריאיון האביב ההוא המחזור של אמא ודאי לא איחר ביותר משבוע, אבל שניהם הרגישו מחויבות אתית לחלוק את נתוני מחזור הווסת שלה עם מראייניהם.

אבא הרחיק לכת ואף העלה סברה: האם שני הורים אחראים ונמרצים, בעלי תוארי דוקטור רלוונטיים, אינם עדיפים על קודמותיהם, שהיו כשירות ללא כל ספק אבל לעתים קרובות מבוגרות למדי, ואשר - עם כל הכבוד - לא ממש עזרו הרבה בהכנת שיעורי הבית, ואף נטו למות בעת מילוי תפקידן? דייוויד ואביבה חנכו את שרשרת התסבוכות הארוכה של ניהול עבודתם בנאום הגנה על זכותי לחיות ולצווח בין קירות דירתם העתידית בת השלושה חדרים וחצי.

אם יתנו להם הזדמנות, הם יטפלו בכול; הם יטפלו ישירות בכל אפשרות של ספק וחרדה במכתב שישלחו להורים ולאפוטרופסים של מארי-רוּתיוֹת חדשות, ככה אנחנו קוראים לסטודנטיות, יציגו את עצמם, יציעו להם את מספר הטלפון שלהם, את קורות חייהם, את דלתם הפתוחה ואת חזונם ביחס למשפחתיות הגרעינית.

הדיקנית המודאגת העניקה לפרופסורים האץ' שנת ניסיון; בסופו של דבר, תינוק במעונות עלול לפרוע את חיי הדיירות בדרכים שאיש לא יכול אפילו לצפות לפני הלידה. וחשבו על חזרת, אדמת ואבעבועות רוח שילד יכול להפיץ בקרב הצעירות שגופן עדיין בלתי מחוסן והוא מועד למחלות ילדות.

ביום הראשון לסיור ההיכרות עם תלמידות השנה הראשונה קיבלה אמא בברכה את פני ההורים והיא בחודש השלישי להריונה, לבושה בבגדי היריון מעל לבטנה השטוחה. היתה זו הצהרה לא מילולית, שרוב ההורים קיבלו בטפיחות ברכה ובפעיות של עונג. אמהות העידו על כישורי השמרטפות של בנותיהן. אבא נהג באיפוק אצילי. "לעולם לא נרצה להרחיק את אחת מן הבנות שלנו מהלימודים," אמר.

כשנולדתי, בפברואר 1961, הייתי מיד לידוענית הקמפוס. לא היה בכלל חשוב שאני קירחת ומקושׂקשׂת, וגם די מכוערת, אם להאמין למה שרואים בתמונות הפולרויד המוקדמות. אלבום התמונות מספר אחת לא נפתח בתינוקת פרדריקה בחדר הלידה או בזרועות קרוב משפחה, אלא בתמונה שלי - בת עשרה ימים - בתצלום קבוצתי עם כל אוכלוסיית בית גְרִיגְס, מחזור 1960 1961.

נערה בעלת כישורים, נעולה בסנדלי אצבע כהים ולראשה סרט שיער רחב, מישהי שהיתה כנראה תלמידת השנה האחרונה, נושאת אותי לעבר המצלמה. עיני עצומות, ונראה שאני מתכוננת לפצוח ביללות. אמי עומדת בשורה האחורית, מובדלת מעט מן הנערות, אבל מחייכת בחיבה כה רבה, עד שברור לי שאבי עמד מאחורי המצלמה.

דייוויד האץ' יהיה ל"דמות מופת" לפני שהצירוף המילולי הזה יחליק מקצה לשונה של כל מארחת בתכנית ראיונות. הוא הוליך אותי בעגלת התינוקות האנגלית הגדולה, מתנה משותפת מהמחלקה לפסיכולוגיה ומהמחלקה לסוציולוגיה, לאורך פסי המדרכות שהצטלבו על פני קמפוס המגורים הקטנטן, או שנשא אותי צמודה לחזהו במנשא תוצרת בית, שאמא עיצבה על פי בגדים שראתה בזמן מחקר שטח שערכה בקרב חברת החקלאים הפרימיטיביים.

לעיני הציבור, בחדר האוכל, היה מאכיל אותי בכפית מתוך צנצנת של מזון לתינוקות, מתחלף עם אמי - היא היניקה, הוא האכיל - וחולל בכך מהומה רצינית באותה תקופה, לפני עשרות שנים. הוא היה גבר שהקדים את זמנו, והמתבגרות - תחום ההתמחות שלו באוניברסיטה - הבחינו בזה. אמא ניבאה שבוגרות דיואינג, בייחוד בנות אחוות גריגְס, יאשימו אותנו כשבעליהן העתידיים לא יגיעו לדרגתו של פרופסור-אב-הבית האץ', בן הזוג השוויוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

Elinor Lipman: The Obligatory Biography
I was born in Lowell, Massachusetts, in 1950, the second daughter in an exceedingly functional family. Religion: Jewish. Schools: public. Pets: none. Roving guard in girls' basketball from 1965-68.

At Simmons college, I majored in something called "Publications"; I interned for the Lowell Sun's state house bureau, wrote snappy headlines for the school newspaper, and essays ("How to Be A Freshman," "The Blind Date") that were my first forays into social satire.

Between 1972 and 1981 I worked real jobs, writing press releases for Boston's public television station, WGBH (later mined for The Ladies' Man) and editing newsletters for various unglamorous organizations (later mined for My Latest Grievance). I married Robert Austin, a college blind date, in 1975 and would have taken his last name if I'd known what was ahead, comedy-of-manners-wise. At 28, I enrolled in an adult education creative writing course at Brandeis University, and began writing fiction with great trepidation—nights, weekends, and on my office IBM Correcting Selectric between deadlines.

My first and second published stories appeared in Yankee Magazine in 1981 and '82. Into Love and Out Again, my first book, contained seven linked stories, which gave me the courage to try a novel. Then She Found Me was published in 1990 to more attention than I expected. The Way Men Act, Isabel's Bed, The Inn at Lake Devine, The Ladies' Man, The Dearly Departed, and The Pursuit of Alice Thrift followed.

My Latest Grievance was published in April 2006. In 2001, I received the New England Book Award for fiction for a body of work. The year 2007 has brought two awards: a lifetime achievement award from NELINET (New England Library and Information Network), “created to recognize the contributions of an individual associated with New England who has significantly advanced the arts and letters.” And My Latest Grievance won The Poetry Center’s 2007 Paterson Fiction Prize “awarded annually for a novel or collection of short stories which the judges deem to be the strongest work of fiction published that year.” Next book is The Family Man, published May 5, 2009 by Houghton Mifflin Harcourt.

I've taught writing at Simmons, Smith, and Hampshire colleges, all in Massachusetts. My enthusiastic endorsements do appear on more than my share of other people's novels, but I never blurb a book unless I love it. I'm asked frequently to judge contests and to serve on panels for grants. Most recently I served on the 2006 literature panel for the National Endowment for the Arts. (If you're reading this because you're introducing me, please visit The Press and Media Drawer where I hope you'll quote the critics and not me, here, talking about my basketball career or college essays. Merci.)

I live part-time in Manhattan, but mostly in the bucolic yet chi-chi (8 sushi bars) college town of Northampton, MA, home of Smith College. Bob and I have one child, a son, Benjamin, born in 1982, who turned out great.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

מחאה משלי - אלינור ליפמן
My Latest Grievance - Elinor lipman