Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2010       חזור

אבי, רומולוס
מאת: ריימונד גייטה
Romulus, My Father - Raimond Gaita

ההוצאה:

כרמל

אבי, רומולוס הוא סיפור על תשוקה, בגידה וטירוף הדעת; סיפור על חברות ועל יחס של כבוד לעבודה; על אופי וגורל; על מצוקה ועליונות הרוח. ספר שכוחו במבט הצלול והעז שהוא מישיר אל החיים.

המרחבים האוסטרליים הצחיחים והיפים מהווים תפאורה לסיפורו של ריימונד גייטה על מהגרים יוגוסלבים המגיעים מגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה אל מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. גייטה מתאר את סיפור התבגרותו בפְרוֹגמוֹר, מעין "תיבת נוח" הממוקמת בחווה כושלת. זהו סיפור על יחסיו של ילד עם אִמו השרויה בעולם של מצוקה נפשית ובגידות, ועם אביו המסור והנוקשה. על התפכחות מאשליות במציאות רוויה בכאב.

אבי, רומולוס, הוא סיפור אלגי על אודות אדם טוב לב, שחייו האציליים והטרגיים נסכו השראה בבנו ובכל מכריו.

אבי, רומולוס
שתפו אותי

ריימונד גייטה מכהן כפרופסור לפילוסופיה בקינג'ס קולג' בלונדון ובאוניברסיטה הקתולית באוסטרליה. אבי, רומולוס קיבל ב-1998 את פרס .Victorian Premier's Literary Award for Non-Fiction

אבי, רומולוס מאת ריימונד גֵייטה בהוצאת כרמל, מאנגלית תרצה גור-אריה.

אבי, רומולוס | פרק ראשון
הוא עמד מאחורי דלת הכניסה של בית סבו, קלשון לפוּת בשתי ידיו, יודע שהוא קרוב לוודאי יהרוג את דודו אם זה יתפרץ בכוח אל החדר. כדי להימנע מכך הוא קפץ בעד החלון החוצה ברגע שדודו שבר את הדלת, ברח על נפשו, וחזר לשם לחודש אחד בלבד רק כעבור חמש שנים.

זו היתה הפעם האחרונה מִנִי רבות שדודו, שהיה בדרך כלל שיכור, דחף את אבי לעמדת הגנה נואשת. זמן לא רב לפני כן, בעת שניסה להגן על סבו ממכות, איים אבי שהוא יירה בדודו בשני האקדחים שהוא תיקן באותו זמן והסתיר בכיס מעילו. בליל בריחתו הוא שהה אצל אמו, שעמה התגורר מפעם לפעם, ובבוקר יצא לדרך, חוצה את יוגוסלביה בחיפוש אחר עבודה. הוא היה בן שלוש-עשרה.

אבי, רומולוס גֵייטה, נולד בשנת 1922 במארקוביץ', כפר באזור הדובר רומנית ביוגוסלביה, אך הוא תמיד הציג את עצמו כרומני. אביו מת בילדותו. לאחר שאמו לקחה לעצמה גבר אחר הוא התגורר לפעמים אִתה אבל מרבית הזמן עם סבו וסבתו. הוא הכיר רק עוני. כל שנה הוא קיבל זוג נעליים אחד לימי החורף, ובגדים מעטים.

מגיל צעיר הוא עבד קשה, כמו כל הילדים בכפר, לפני הלימודים ואחריהם, עוזר למבוגרים בעת הקציר ומטפל בבעלי החיים. בשר, סוכר, לחם לבן או שחור שנאפה מקמח טוב היו מותרות; ממתקים או גלידה באו אל פיו רק פעם או פעמיים בשנה. ירקות ופירות טריים היו בהישג יד, אך רק בעונתם; אחר כך הם נשמרו במחסנים ונאכלו במשך השנה. ילדוּת כפי שאנחנו מכירים, מרחב נפרד מעולם המבוגרים, חיים כשלעצמם, לא היו קיימים באותם ימים בחלק זה של העולם. ברגע שהילדים היו מסוגלים לכך, היה עליהם לתרום לכלכלת המשפחה ולרווחת הכפר.

הלמידה - ספרים וכל השאר - היתה קלה לאבי. בית-הספר הסב לו הנאה, הוא היה מסיים את מטלותיו במהירות ומתיישב לקרוא ספרים שהחזיק מתחת לשולחן. כשנתפס בשעת מעשה הוא הוכה לעתים קרובות במקל בכל חלקי גופו, בראשו ובפניו - היכן שנחת המקל. חבול ככל שנותר בידי המכות, התלהבותו מן הקריאה לא פחתה, וכל חייו אהב לשמוע ולספר סיפור טוב. רבים מן הסיפורים האלה היו מהתנ"ך, הוא זכר אותם והם הזינו את אמונתו כל חייו. כך גם המוזיקה הכנסייתית. לסבו היה קול ערֵב והוא שר במקהלה המקומית; היה לו גם כתב יד יפה והוא נהג לכתוב לאיטו את רשומות הכנסייה והרשות המקומית. גישתו הדתית למשימות האלה הטביעה באבי יראת כבוד אינסטינקטיבית לטקסים דתיים ולתשמישי קדושה, גם כאשר לימים התחיל לחשוד בדת הממוסדת ונטה להיות אנטי-כנסייתי.

בבית-הספר היסודי למדו הילדים רק ארבע שנים ומעטים מהם המשיכו ללמוד בבית-הספר התיכון, אלא אם היו מוכשרים במיוחד וזכו במלגות. המורה של אבי עודד אותו לגשת לבחינות למלגה, כי היה בטוח שהוא יצליח בהן; ואולם בשל חוסר היעילות של שירותי הדואר לא הגיעה הבקשה בזמן. אבי בכה בכי מר, לא משום שהחמיץ הזדמנות לתעסוקה טובה יותר, אלא משום שהיה ברור לו שאהבתו ללימודים לא תתממש לעולם.

כשברח מן הבית בשנת 1935 אבי עשה את דרכו לכפר במרחק כמאה וחמישים קילומטר, שם חיפש נפח שיהיה מוכן להעסיקו כשוליה. ניתנה לו תקופת ניסיון, ואבי הוכיח שהוא עולה על הציפיות. קשה היום להאמין כמה קשה הוא עבד בשנותיו כשוליה. עבודתו התחילה באחת בלילה ונמשכה, בלי הפסקה פרט לארוחות, כמעט עד ארבע אחר הצהריים, ואז היה עליו לטפל בבעלי החיים של מעבידו. לא היה לו מה שבימינו נקרא פנאי, כי כמעט כל דבר שהיה רוצה לעשות לאחר שעות העבודה היה גוזל ממנו שעות שינה שהיו נחוצות לו מאוד.

מגורים פרימיטיביים היו חלק בלתי נפרד מתנאי החיים של השוליה, וכך גם האוכל הדל, שלעתים קרובות היה בלתי אכיל, כמו מרק כרוב או מרק תפוחי אדמה, שעיקרם מים, או סלק כה מלא בחול עד שיצר שלולית של בוץ בתחתית הקערה. כדי להרוויח כסף, שכן אבי לא קיבל שכר על עבודתו כשוליה, הוא נעזר בכישורים שרכש בכפר הולדתו כמו שזירת סלים, עשיית מטאטאים ותיקון אקדחים, העבודה המכניסה ביותר. בכסף שהרוויח קנה לעצמו בגדים - החשוב שבהם היה מעיל חם לחורפים הקשים.

אבי לא היה סתם מיומן, היו לו ידי זהב, ובאותם ימים פרח כישרונו, כי הוא נהנה להחזיק בידיו קורנס ופלדה. עם הזמן הוא פיתח קצב מיוחד להלמות הפטיש - הקש הקש הלום, הקש הקש הלום - אם כי הקול שעלה היה כמובן קולו של הקורנס ההולם בסדן. אני מניח שהנקישות נתנו לו זמן לתכנן מה לעשות ולאמוד את הדיוק בעבודתו. הוא היה מסוגל לעשות כל דבר על פי הדרישות והתקנים הקפדניים ביותר, ואיש לא יכול לעלות עליו, לא באיכות ולא במהירות. מכיוון שהיה כה זריז בעבודתו הוא הרשה לעצמו ליהנות מאהבתו לספרים, כבר לא מתחת לשולחן אלא בשירותים, שם לפעמים היה יושב וקורא יותר משעה. כשהבוס שלו התלונן, היה אבי עובד בחמת זעם ועושה באחר צהריים אחד מה ששני אנשים היו עושים בדרך כלל ביום שלם. מכיוון שאיש לא יכול לערער על העובדה שהוא בעל מקצוע מעולה, לא המורה שלו ולא שאר הנפחים, הם הניחו לו לנפשו.

כשאבי סיים את תקופת החניכות שלו, בגיל שבע-עשרה, מעבידו התחנן בפניו שיישאר, הוא אף הציע לו את בתו לאישה והבטיח לו שיקבל את הנפחייה לאחר מותו, אבל כל רצונו של אבי היה להתקדם. הוא נסע לגרמניה, שם, חשב, הוא יוכל לפתח את כישוריו ולעבוד במקצועו בתנאים נאותים.

כשפרצה המלחמה גויס אבי לצבא העובדים הזרים, שחיו רוב הזמן במחנות עבודה, שם ניצלו את כישוריהם בבתי-חרושת שהוסבו לייצור מלחמתי. כשהוא נשלח ב-1944 לדורטמוּנד, לעמק הרוּהר המתועש שהופצץ מאוד בשנים ההן, הוא פגש את אמי, כריסטין אנה דור, והתאהב בה. היא היתה בקושי בת שש-עשרה והוא בן עשרים ושתיים.

היא היתה נמוכה מעט מן הממוצע, והיו לה שיער שחור, גזרה נאה, פנים גלויות, עיניים כהות לוהטות וקול מתנגן, שבו דיברה גרמנית גבוהה של משכילים. גברים נמשכו אליה, לא רק בשל הופעתה הנאה אלא גם בשל החיוניות והעצב המטריד, העמוק, שהתמזגו בה. היא היתה משכילה וכשפגשה את אבי למדה כימיה. היא נהנתה מאוד מתאטרון וקראה את שייקספיר בגרמנית וגם אהבה אופרה. אף שאבי אהב לקרוא ונמשך לטקסים בכנסייה ולמוזיקה ליטורגית, הוא לא נמשך לתאטרון או לאופרה ופירש בטעות את הנאתה של אמי מהם כביטוי לסנוביות, תכונה שסלד ממנה כבר באותם ימים. אך הוא עשה כרצונה כי היה מאוהב בה.

הוא בגר והיה לבחור יפה. כהה, לא גבוה במיוחד, הוא התנשא לגובה 175 סנטימטר. הוא היה נבוך מעט מגוון עורו הכהה וכינה את עצמו צועני ולימים, באוסטרליה, אבוריג'ין. פניו היו גלויות כאופיו. הכול הבחינו בעיני השקד החומות-ירוקות הלוהטות שלו. אנשים נמשכו אליהן. אך היו כאלה שעיניו עוררו בהם מידה של אי-שקט. הוא משך את שערו השחור-כחול, שהתדלדל ברקות, לאחור. אפו היה עקום מעט, בשל בעיטה שבעט בו סוס בימיו הראשונים כנפח. כגבר צעיר היו פניו רכות ופיו חושני. גופו היה חזק ושרירי כגופו של נפח. תכופות שר, בקול ענוג שהיה ערב לאוזן גם כשדיבר.

בתקופה שהוריי נפגשו היה אבי מעורב מעט בשוק השחור. רק כך היה יכול לקנות לחם, חלב, סיגריות, ומפעם לפעם בגדים, מוצרים שהיו אז בפיקוח חמור. אני מניח שבזכות השפע היחסי הזה, בין שאר הדברים, קיבלו אותו הוריה הגרמנים הבורגנים של אמי, שבזמנים אחרים היו מזלזלים בזר הזה בעל תווי הפנים הסלביים והיו מודאגים מפני הרומן שלו עם בתם. היתה להם סיבה לדאגה, כי אילו גילו אנשי הגסטפו את אבי ואמי יחד הם לבטח היו נורים, קורבנות מדיניות הגזע הנאצית.

לפיכך הם התראו בסתר, בדרך כלל בבית-הקברות, ושם, כך האמין אבי, נוצרתי אני. אין ספק שהסכנה והמסחר בשוק השחור, מעצריו המזדמנים והמכות שהוא קיבל מן הגסטפו הקנו ליחסיהם, בעיני אמי המרדנית בת השש-עשרה, צביון לוהט ורומנטי. בשנים האחרונות של המלחמה, כשדורטמוּנד נהרסה כליל בהפצצות, השיכרון שליווה את ההרס האלים של סמלי הסדר וההמשכיות עודד אורח חיים אנרכיסטי עד מאוד, ודבר לא יכול היה להפר אותו, גם לא עולה של האחריות.

יחסיהם היו טעונים. היא נטתה לפרציי קנאה. כעבור שנים שמעתי במקרה את אבי מזכיר לה שהוא לא נישא לה מפני שאהב אותה. ואף על פי שהיא ענתה שהיא יודעת, הוא סתר את עצמו בהמשך דבריו. באותם ימים הוא אהב אותה עד כדי כך שהוא קעקע את שמה על זרועו וניסה לירות בעצמו כשהיא עזבה אותו, בראשית יחסיהם. הוא כיוון את הרובה לצד הראש ולחץ על ההדק אך הכדור רק שרט את עצמות לחיו וחלק מאפו. כזו היתה באותם ימים רכבת-ההרים של רגשותיהם הסוערים. אדם היה יכול לרוץ לתפוס מחסה מפני הפצצות הנופלות בלילה, למחרת להצמיד אקדח לראשו ובלילה הבא לרוץ שוב כמטורף מחשש לחייו.

בסוף המלחמה, כשהיו נשואים ומטופלים בתינוק, הכול השתנה, במיוחד אצל אמי. אחרי לידתי היא הראתה סימנים למחלה שהיתה עתידה להחמיר מאוד בעשור הבא. נראה שלא היתה מסוגלת לטפל בי, היא התעלמה מצרכיי הבסיסיים כמו האכלה ורחצה. סבתי סיפרה שזמן קצר לפני שילדה את אמי היא חלמה חלום ובו ראתה את ישו מכוסה דם מראה לה את פצעי צליבתו. כשהיא התעוררה היא אמרה לבעלה, "הילד הזה שאני נושאת יסבול". לימים היא סיפרה את הסיפור לאמי, וקשה להאמין שלסיפור הזה לא היתה השפעה על האופן שבו גידלה סבתי את אמי. הוא גם יכול להסביר את החרדה שנשקפה בעיניה של אמי, כבר בגיל צעיר, כאילו פחדה שגורלה נחרץ.

משפחתה של אמי פיצתה אותי די והותר על הזנחתה. אחותה, מריה, אף שהיתה צעירה מאמי בשנתיים, רחצה אותי ולעתים קרובות אף האכילה אותי. סבי וסבתי היו כרוכים אחרי, נהנים ממתנת הנכד הלא צפוי. חייתי אִתם לא פחות משחייתי עם הורי. היו זמנים קשים וחֹסר רב ניכר בכול. בחורף 1946, כשהייתי בן שישה חודשים, הרבו אנשים להישאר בבית כי כמעט לא היה אוכל או דלק לחימום. אבי נהג ללכת שמונים קילומטרים כדי לקנות ליטר חלב, שק שעועית או תפוחי אדמה. הוא היה מותש מן המאמצים להשיג לנו אוכל, וכיוון שמנע מעצמו אוכל כדי שלי יהיה יותר, הוא התעלף מרעב יותר מפעם אחת. קפה עולש (ציקוריה) היה הסמל של אותם ימים בגרמניה, אך התחליף לנקניק הכבד, שהיה עשוי מנסורת, מסמל יותר את המציאות.

בסופו של דבר מצא אבי את העבודה שתמיד חשק בה, בניית שערי ברזל נאים, מדרגות, מעקים וחפצי בית קטנים כמו מאפרות נהדרות ממתכת רקועה ועליהן דמויות ציפורים מסוגננות. הוא קיווה שהעתיד בגרמניה לאחר המלחמה יהיה טוב יותר, אבל אמי חסרת המנוחה, שלקתה באסתמה קשה, נשאה את עיניה למקומות אחרים. בהתחלה חשבה על אמריקה, אך כיוון שלא התאפשר לה להגיע לשם במהירות שרצתה היא התפשרה על אוסטרליה, שם נאמר לה שהאסתמה שלה תשתפר. אבי לא רצה לנסוע לשום מקום, אולם חומרת מחלתה שכנעה אותו שהם חייבים למצוא מקום שיהיה טוב יותר לבריאותה.

ב-1950, כשהייתי בן ארבע, הם היגרו בסיוע השלטונות האוסטרליים באוניית המהגרים הרשי. ערב נסיעתם קראה אישה אחת בקלפים את עתידו של אבי. הנבואה הזאת הטרידה אותו כל חייו והוא הזכיר אותה לעתים קרובות. היא אמרה שהוא עומד לחצות ים גדול, שהוא יאבד את אשתו ויסבול סבל רב.

אבי, רומולוס | פרק שני
לנמל מלבורן הגענו באפריל 1950 ומיד הועברנו לבונגילה, מחנה קליטה ומיון למהגרים בצפון מזרח מדינת ויקטוריה. מהגרים שהגיעו בסיוע השלטונות נדרשו לעבוד שנתיים בכל מקום שיישלחו אליו, בעבודות שקבעה הממשלה. אבי נשלח לעבוד בבארינגאפ, במרכז מדינת ויקטוריה, במאגר המים קיירן קארן, שנועד לסכור את נהר לודון. אמי ואני נשארנו בבונגילה. לא יכולנו לנסוע עם אבי לקיירן קארן כי המחנה שנשלח אליו נועד לגברים בלבד. בצמוד למחנה היה מחנה משפחות אך רק אוסטרלים יכלו להתגורר בו.

בארינגאפ הוא כפר השוכן על גדות הנהר לודון, אחד-עשר קילומטרים ממזרח למלדון, עשרים וארבעה קילומטרים ממערב למאריבורו. עד לא יאוחר מ-1860 התגוררו במקום אבוריג'ינים, והיסטוריונים מקומיים טוענים, אם כי הדבר אינו מתקבל על הדעת, ששם המקום הוא שיבוש של שם אבוריג'יני שפירושו "הנהר הזורם כלפי מעלה". העמק מוקף גבעות נמוכות עגלגלות שמתנשאות מצדו האחד של ההר טארנגאואר, מעל מלדון, ומשתפלות בצדו האחר, בקפלים עדינים, לעבר המישורים הוולקניים של מולורט, ושוב מתרוממות לעבר קאריסברוק, וחולפות על פני מאריבורו לעבר הפירנאים. על הגבעות צומחים מעט מאוד עצים, אך בעברה השני של מלדון הן מכוסות צוקי גרניט עגלגלים כגבעות, כמה מהם מתנשאים לגובה של כמעט עשרה מטרים.

בארינגאפ ממוקם על פרשת המים בין ארץ הגרניט במזרח והארץ הוולקנית במערב. המחנה נמצא על גבעה קטנה שהסתירה את הנהר. זה זרם בצדה האחר כשהוא חוצה מישורים ומגיע אל אזור קטן מוקף בשתי גבעות. אזור זה היה לאגן המים המרכזי, שם נבנה קיר הסכר העיקרי. על הגבעה ממזרח למחנה נמצא בית-הקברות של בארינגאפ, שם אפשר למצוא מצבות משנות השבעים של המאה התשע-עשרה, ועליהן שמות גברים ונשים שמשפחותיהם עבדו את האדמה הזאת יותר ממאה שנה.

בשלהי המאה התשע-עשרה, בימי פריחתו, התגאה בארינגאפ במאה הילדים שלמדו בבית-הספר במקום, בספריה הציבורית ובבתים הנאים מאבן החול הכחולה. בשווקים מכרו יבולים ממקומות רחוקים וקרובים - יינות, גבינות, ריבות ופירות. התערוכה החקלאית של בארינגאפ היתה אירוע בולט במושבה ויקטוריה, כפי שנקראה באותם ימים. הגבינות של בארינגאפ זכו בפרסים רבים.

ב-1950 כבר לא היה בארינגאפ אלא כפר ובו עשרה בתים, בית-ספר, כנסייה פרסביטריאנית ומלון "לודון", שהיה גם חנות הכלבו והדואר. המלון נבנה על שרידי מלון "קוב ושות'" הישן, שם נהגו נהגי הכרכרות לנוח במסעם בין מאריבורו למלבורן בימי הבהלה לזהב. מחנה הפועלים העלה את מספר הילדים בבית-הספר, אך לאנשים שזה מקרוב באו לא היה כמעט מה לעשות בשעות הפנאי שלהם. באולם הגדול התקיים שוק בשבת אחר הצהריים, בשבת בערב הוקרנו סרטים, ולעתים התקיימו שם גם ריקודים.

הגברים מהמחנה היו יוצאים לחפש לעצמם בידור כל אימת שהצליחו לארגן לעצמם תחבורה למלדון, מאריבורו או קאסלמיין. קית' לייטי ואשתו מיירה ניהלו במלדון שירות מוניות והתיידדו עם מהגרים רבים, ובהם אבי. מיירה, צעירה נאה ואוסטרלית טיפוסית, לא פחדה מן הזרים הצעירים והנמרצים שביקשו באופן מיוחד את "הגברת הנהגת" ומילאו את המונית שלה. איש מהם לא חיפש צרות. כולם שמחו שהמלחמה והימים הקשים חלפו להם.

למרות שהנוף באזור נדיר ביופיו, לעין האירופית והאנגלית הוא נראה קודר, וגם אחרי ארבעים שנה לא השלים עמו אבי. הוא התגעגע אל העלווה האירופית הירוקה, הרכה. לעומתה האקליפטוסים של בארינגאפ, מלבד עצי אקליפטוס המקור האציליים על גדות הנהר, היו מסוקסים, ונדמו לו כסמלי המחסור והשיממון. בכך הוא דמה לרבים מן המהגרים, שהביטו על העלווה ותמיד הסבו את מבטם ממנה בעלבון. אפילו ריחם הנהדר של האקליפטוסים בקיץ משך את תשומת לבם רק מפני שידעו שיוכלו להפיק מהם שמן שימושי מאוד.

ברגע שאבי הגיע למחנה, במאי 1950, הוא שאל את האדם שקיבל את פני הבאים אם יש שם עוד אנשים מרומניה. נאמר לו שנמצאים שם שני אחים, פנטלימון ודומיטרו (מיטרו) הורא. הוא מצא אותם מיד והם התיידדו עד מהרה.

פנטלימון היה בן עשרים וארבע ומיטרו בן עשרים ושתיים. הם היו משכילים, בוגרי בית-ספר תיכון ברומניה, אך נמנעו מהם לימודים באוניברסיטה מפני שסירבו להצטרף לארגונים של המפלגה הקומוניסטית, שהיו מזכים אותם במלגות. כשהקומוניסטים עלו לשלטון הם מיהרו להציב חברי מפלגה כמלשינים שידווחו על כל מי שביטא עצמאות מחשבה ורוח. פנטלימון, שהבין מה צפוי לכל מי שמעריך חירות וצדק, החליט לברוח ודחק באחיו להצטרף אליו, לפני שעול הדיכוי הקומוניסטי יופנה לעברם. הם ברחו ליוגוסלביה, הוחזרו לרומניה, נאסרו וברחו שוב, הפעם בהצלחה. מיוגוסלביה הם עשו את דרכם לאיטליה, שם התגוררו במחנה פליטים עד שהצליחו להבטיח לעצמם את אפשרות הנסיעה לאוסטרליה.

פנטלימון, שבמשך כל שנות ידידותם האמיצה אבי פנה אליו בשם הורא (ומעתה והלאה גם אני אעשה כך), היה גבוה יותר וחזק ממיטרו ובעת בריחתם עזר לו ברגעי חולשה. שניהם היו גברים מרשימים מאוד. הורא היה נאה במיוחד. היה לו מצח גבוה, עיניו ופיו הקנו לפניו מראה שכעבור שנים רבות הזכיר לי את הסופר הצרפתי אַלבֶּר קאמי, ואילו למיטרו, שהיה נמוך יחסית אליו, היו עיניים מלוכסנות קמעה, שיער שחור חלק וקול רך, שהזכיר לי את שחקן הקולנוע פיטר לורה.

אני קראתי להורא דאנציו הגדול, ולמיטרו דאנציו הקטן, דאנציו הוא כינוי היתולי רומני לצוענים. הורא למד גרמנית ברומניה ודיבר אתי גרמנית ועם אבי רומנית. מיטרו לא ידע כלל גרמנית, כך שנאלצתי להסתדר אִתו בלי שפה עד שהצלחנו לתקשר באנגלית מהוססת. אבי התיידד עם שני האחים, אולם כבר מההתחלה היתה ידידותו עם הורא עמוקה יותר.

אולי מסיבה טובה, או אולי סתם כביטוי לדעה קדומה נגד ה"אוסטרלים החדשים" (כפי שנקראו אז המהגרים), בחרו הרשויות האחראיות לחלוקת העבודה במחנה שלא להשתמש בכישוריהם הרבים של העובדים הזרים, וכמעט בלי יוצא דופן נשלחו כולם לעבוד בעבודות כפיים בזויות. רוב האוסטרלים קראו להם "הבאלטים", כי רובם באו מן המדינות הבאלטיות. במקרה של אבי, האיש הזה, בעל הכישרונות יוצאי הדופן, נשלח לעבוד במכוש ובאֵת. הוא ראה עד כמה לא יעילים היו כמה מבעלי המקצוע האוסטרלים, במיוחד הרתכים, אך לא הביע כעס או התנגדות, רק אירוניה ספקנית. הוא - ובזה היה מהגר טיפוסי - קיבל את גורלו ולא חש טינה או התמרמרות, או תגובה אחרת על כך שכנראה היה ראוי למשהו טוב יותר. אבל קבלת הדין הזאת לא פגמה בחלומותיו הצעירים על חיים חדשים והוא התייחס לשתי שנות עבדות אלה כאל תקופה חולפת, זמן סביר שנגבה ממנו בתמורה לנסיעה שאותה לעולם לא יכול היה לממן.

באותה תקופה ראיתי את אבי מעט מאוד. בינו ובין אמי שררו מתחים רבים, שהתחילו עוד בגרמניה, מתחים שהלכו והעמיקו בשל פרשיות האהבים שניהלה אמי עם גברים אחרים באונייה, ועכשיו במחנה בבונגילה. הסיפורים על בגידותיה הגיעו עד קיירן קארן. יותר מפעם אחת נאמר לאבי, "רסן את אשתך, היא גונבת לנו את הבעלים". כשאישה אחת מבונגילה ביקרה את בעלה בקיירן קארן היא סיפרה לאבי שאני מוזנח וגדל פרא. לא היתה לו בררה אלא להביא אותי לקיירן קארן, למרות שילדים לא הורשו להיות שם. הוא התחנן בפני רשויות המחנה ואלה אישרו לו בחוסר רצון שאשאר עמו, בתנאי שאשהה שם חודש אחד בלבד.

באותו הזמן עבד אבי בקיר המרכזי של המאגר, כקילומטר מן המחנה. העבודה היתה במשמרות, ביום ובלילה. לפעמים עבד אבי במשמרת בוקר ולפעמים במשמרת לילה. הוא והורא התחלפו במשמרות כך שאחד מהם יוכל לשמור עלי. לבקשתו, הועבר אבי לעבוד בניקוי השירותים של המחנה כדי שיוכל להיות קרוב אלי.

לאחר כמה חודשים הזכירו לו רשויות בארינגאפ את התנאי להבאתי. אבי טען בתחינה שאין לו אלטרנטיבה אחרת, אין לו מגורים אחרים והוא לא יכול להשאיר אותי עם אמי. הם הקשיבו לו באמפתיה אך עמדו על כך שהמחנה נועד לגברים בלבד, שהתקנות אוסרות על ילדים לחיות שם, שהם חוששים מתקדים, ושמכל מקום, התנאים אינם מתאימים לילד בן ארבע. הם האיצו בו לשלוח אותי לבית-יתומים, אבל את זה הוא לא היה מוכן לעשות בשום פנים ואופן. כך נמשכו העניינים עוד חודש-חודשיים.

לעתים נתן המתח את אותותיו. אבי לא היה מן המהירים לכעוס, אבל כשחמתו בערה בו, היא היתה עשויה להיות עזה. פעם התלקחה כנגדי. חלקנו חדר עם מישהו שרק שמו, שוואבה, שמור בזיכרוני. יום אחד לקחתי את בקבוק האפטרשייב הקטן שלו, יצאתי החוצה והתזתי על האדמה כדי לראות אם זה יגרום למשהו לצמוח. כשהתברר לשוואבה שהבקבוק איננו הוא מיד האשים אותי, ללא היסוס, ובלי לשאול אם אני אשם. אבי שאל בתוקף אם לקחתי את הבקבוק. עניתי לו שלא, אך כנראה לא הייתי משכנע מספיק, כי הוא הכה אותי בישבן. דבקתי בהכחשתי, אך מכיוון שאבי חשד שאני משקר הוא החטיף לי יותר חזק. אני סירבתי להודות במעשה, וכעסו גבר כל כך עד שהוא לא היה מסוגל לדבר.

למזלי, הופיע הורא. "די", הוא צעק לאבי, אבל אבי לא הקשיב. הורא הפריד בינינו פיזית, לקח אותי מאבי והושיב אותי על ברכיו. בכיתי בכי היסטרי והורא המתין זמן מה עד שבין יפחה ליפחה יכולתי לדבר.

סקרן לדעת אם אכן לקחתי את בקבוק האפטרשייב הוא שאל, "ריימונד, כמה גדול הבקבוק?"

"הוא כזה קטן".

המרחק בין אצבעותי נמדד בחמישה סנטימטרים. לא יכולתי להעלות בדעתי שגנבת בקבוק כל כך קטן תצדיק עונש כל כך גדול.

לעתים היתה אמי מגיעה לביקור, פעמים לבדה ופעמים עם חברה שבעלה התגורר במחנה. היינו מטיילים לנו בגבעות ולפעמים היינו שוחים בנהר, אני עם פח ברזל חתום היטב שהותאם במיוחד בעבורי ונקשר אל גבי כאמצעי ציפה. בתצלומים אפשר לראות שהיא היתה לבושה בגדים אלגנטיים. באותו הזמן היא היתה בת עשרים ושתיים ובבגד הים שפע גופה נשיות יפהפייה. לבו של אבי ודאי נשבר למראה אשתו הלא מובנת, הכואבת, מלאת החיים והבוגדנית. בעקבות הלחץ שהפעילו עליו רשויות המחנה, הוא קיבל הצעה לחלוק בית בחווה עם זוג אוקראיני ובנם שהיה בן גילי, שישה קילומטרים ממערב לבארינגאפ. אמי הסכימה להצטרף אלינו שם.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

אבי, רומולוס - ריימונד גייטה
Romulus, My Father - Raimond Gaita


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים