Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2010       חזור

דברים שלא סיפרתי
מאת: אזאר נאפיסי
Things I`ve Been Silent About - Azar Nafisi

ההוצאה:

ידיעות ספרים

אזאר נאפיסי, מחברת רב-המכר לקרוא את לוליטה בטהרן, מגוללת בספרה החדש סיפור מרתק של התבגרות באיראן בצל הורים דומיננטיים ומסוכסכים על רקע המהפכה האסלאמית וימי שלטון השאה שקדמו לה.

בסגנונה הייחודי, העמוק והקולח, היא רוקמת סיפור שהוא בעת ובעונה אחת אישי ואוניברסלי, יצירה המטלטלת את הקורא בכנותה ובעוצמתה. זהו סיפורם של הוריה, ראש עיריית טהרן וחברת הפרלמנט האיראני, של נישואיהם המסוכסכים ושל ילדותה המורכבת. זהו גם סיפורה של מדינה המתכנסת אל תוך עצמה, וכמעט בולעת את המחברת אל קרבה.

חדירת המציאות הפוליטית לחיי המשפחה, היטשטשות הגבולות בין הפרטי לציבורי ובין המציאות לבדיה והאמונה בכוחה של הספרות לברוא מחדש חיים נסבלים יותר עוברות כחוט השני בכתיבתה של נאפיסי.

דברים שלא סיפרתי
שתפו אותי

דברים שלא סיפרתי הוא ספר של סודות: סודות אישיים, סודות משפחתיים וסודות פוליטיים ואידיאולוגיים. הוא מציג דיוקן מרתק של אישה, של משפחה ושל מולדת מוכת גורל, ומעמיד במרכזו את כוחה הגואל של הבחירה, המאפשרת לאדם לברוא את עצמו מחדש.

דברים שלא סיפרתי מאת אזאר נאפיסי בהוצאת ידיעות ספרים,
תרגמה מאנגלית: צילה אלעזר, 414 עמודים.

דברים שלא סיפרתי | פתח דבר
רוב הגברים בוגדים בנשותיהם בשביל שיהיו להם פילגשים. אבי בגד באמי כי הוא רצה חיי משפחה מאושרים. ריחמתי עליו, ונטלתי על עצמי למלא חלל אחד ריק בחייו. אספתי את שיריו, הקשבתי לצרותיו ועזרתי לו לבחור מתנות הולמות, קודם לאמי ואחר לנשים שהוא התאהב בהן. לימים הוא טען שרוב יחסיו עם הנשים האחרות האלה היו לא מיניים, שהוא כמהּ אל תחושת החום ואל האישורים שהן העניקו לו. אישורים! הורי לימדו אותי כמה קטלנית יכולה כמיהה זו להיות.

אהבנו לספר סיפורים במשפחה. אבי הניח אחריו ספר זיכרונות שראה אור, ועוד אחד, מעניין הרבה יותר - שלא התפרסם, ויותר מאלף וחמש מאות עמודי יומנים. אמא לא כתבה אבל היא סיפרה לנו סיפורים מעברה, ובדרך כלל סיימה אותם במשפט: "אבל אני לא אמרתי מילה, פשוט שתקתי." היא האמינה באמת ובתמים שהיא מעולם לא דיברה על חייה האישיים, אם כי דומה שבדרכה שלה כמעט רק על זה דיברה. אין לי ספק שהיא לא היתה רואה בעין יפה את החלטתי זו לכתוב זיכרונות, בייחוד זיכרונות של המשפחה. וגם אני לא העליתי בדעתי שיום אחד אמצא את עצמי כותבת על הורי. זה חלק חזק כל כך בתרבות האיראנית, לעולם לא לחשוף עניינים פרטיים: אנחנו לא מאווררים את הכביסה המלוכלכת שלנו בפומבי, כפי שאמא היתה אומרת, וחוץ מזה, חיים פרטיים הם עניין פעוט ולא ראויים שיכתבו עליהם. מה שחשוב זה סיפורי חיים מועילים, כמו הזיכרונות שאבי פרסם לבסוף, שהיו גרסה רדודה של עצמו. אינני מאמינה עוד שאנחנו יכולים להחריש. בעצם, אנחנו אף פעם לא באמת יכולים לעשות זאת. כי אנחנו תמיד מבטאים בצורה זו או אחרת את מה שקרה לנו באמצעות האדם שהפכנו להיות.

אבי התחיל לכתוב יומן כשהייתי בת ארבע. היומן פנה אלי. הוא נתן לי אותו מקץ עשרות שנים, כשהיו לי ילדים משלי. הדפים הראשונים מסבירים איך להיות אדם טוב, איך להתחשב בזולת. אחר כך הוא מתחיל להתלונן על אמי.

הוא מתלונן שהיא שכחה כמה חיבבה אותו פעם ונהנתה מחברתו. הוא כותב שאני אמנם ילדה, ובכל זאת אני נחמתו ומשענתו היחידה. הוא מייעץ לי שאם אנשא אי פעם, עלי להשתדל להיות ידידת אמת ובת לוויה לבעלי. הוא מתאר מקרה אחד שהוא ואמי רבו, ואני - כמו "מלאך השלום" - ניסיתי להסיח את דעתם ולבדר אותם. האמפתיה שגיליתי אז היתה מסוכנת ככל פעילות חשאית: זה היה חטא שאמא לא יכלה לסלוח עליו. אחי ואני ניסינו לרצות את שניהם, אך ככל שהשתדלנו - והשתדלנו מאוד - הם לעולם לא היו מרוצים. אמי היתה מסבה את ראשה ומשקיפה בהנהון ידעני למרחק, אל בן שיח בלתי נראה, כאילו אמרה, "האם לא אמרתי לך? נכון או לא?" כאילו ידעה שאבי יבגוד בה זמן רב לפני שהוא בכלל שקל זאת. הידיעה הזו היתה מבחינתה עובדה מוגמרת, ולאחר שהיא התבררה כנכונה נראה שרוותה ממנה עונג מעוות.

כשאמי היתה חולה מאוד, שנים אחדות לאחר שמשפחתי ואני עזבנו את טהרן ונסענו לארצות הברית, סיפרו לי שימים רבים היא סירבה להתאשפז בבית החולים אלא אם כן יוחלף המנעול בדירתה. האיש הזה והזנזונת שלו יפרצו פנימה בדיוק כשם שעשו בעבר, היא הפטירה, ויבזזו את מה שנותר מרכושה. "האיש הזה והזנזונת שלו" הם אבי ואשתו השנייה, שהואשמה בכל הפורענויות שפקדו את אמא, לרבות ההיעלמות המסתורית של אוסף מטבעות הזהב שלה ושתי תיבות הכסף. איש, כמובן, לא האמין לה. כל כמה שהיינו רגילים לסיפורים של אמי, לא ייחדנו להם תשומת לב רבה.

היא העלתה מהאוב דמויות שאבדו לה אחת לאחת - אמהּ, אביה, בעלה הראשון - והטילה עלינו את האחריות לכול. איש מאיתנו לא הצליח להימלט מהעולם המדומיין שלה. היא דרשה שניוותר נאמנים - לא לה אלא לסיפור שלה.

סיפוריו של אבי היו ישירים יותר, או כך לפחות האמנתי זמן רב. הוא תִקשר איתנו באמצעות סיפורים על חייו, על משפחתו ועל איראן - נושא שעסק בו באופן כמעט כפייתי - בצטטו טקסטים קלאסיים מן הספרות הפרסית. כך התוודעתי לספרות ולמדתי על ההיסטוריה של ארצי. הוא גם סיפר לנו את הגרסה שלו לסיפורי אמי, כך שתמיד התנדנדנו בין שני עולמות אפלוליים.

כל חיינו היינו אחי ואני לכודים בסיפורים שהורינו סיפרו לנו - מעשיות על עצמם ועל אחרים. כל אחד מהם רצה שנחרוץ משפט על האחר. לפעמים הרגשתי מרומה, כאילו מעולם לא הרשו לנו להחזיק בסיפור משלנו. רק עכשיו אני מבינה שהסיפור שלהם הוא גם שלי.

כשהאנשים הקרובים לנו מתים הם מפצלים את עולמנו. ישנו עולם החיים שאנחנו בסופו של דבר נכנעים לו, וישנה ממלכת המתים, שכמו ידיד דמיוני (או אויב) או פילגש עלומה, כל הזמן קוראת לנו, מזכירה לנו את אובדננו. מהו זיכרון אם לא רוח רפאים שאורבת בנבכי המוח, מפריעה למהלכם התקין של החיים, משבשת את שנתנו כדי להזכיר איזה כאב חד או עונג, משהו שהושתק או הודחק? אנו מתגעגעים לא רק לנוכחותם או לרגשות שהיו להם כלפינו, אלא לאפשרות להרגיש שוב את מה שהם הרשו לנו להרגיש כלפי עצמנו או כלפיהם.

איך הרשתה לנו אמי להרגיש כלפיה? הדרך היחידה שבה אני יכולה להתעמת עם אובדנה היא על ידי הצגת השאלה הזאת. היו פעמים שתהיתי אם היא לא היתה אבודה לי מאז ומתמיד, אבל כשעדיין היתה בחיים הייתי עסוקה מדי בלהתנגד לה עד שלא שמתי לב. היה משהו נוגע ללב בדרך שבה דיברה על עצמה ועל עברה, כאילו גם היא עצמה היתה המצאה שישבה בגוף של אישה אחרת. אישה שהופיעה לפנינו כמו גחלילית, בהבלחות קנטרניות. עכשיו כבר תם בשבילי עידן הגחלילית ההיא. מה הוא חשף על אודות אמי ועל אודותינו?

בשנותי האחרונות באיראן נתקפתי צורך עז לעסוק בזיכרונות של אמי. אפילו לקחתי ממנה כמה תצלומים. זו נראתה לי הדרך היחידה לפתוח צוהר כלשהו אל עברה. נעשיתי גנבת של זיכרון, אספתי תצלומים שלה לצד תמונות של טהרן הישנה שהיא גדלה בה, נישאה וילדה בה ילדים. סקרנותי הידרדרה למחוזות הכפייתיות. ובכל זאת שום דבר לא הועיל. התצלומים, התיאורים, בשלבים מסוימים אפילו העובדות - אינם מספקים עוד. משום שהם מגלים פרטים מסוימים, אבל נותרים בגדר רסיסים חסרי חיים. אני מחפשת אחר הפערים - השתיקות. כך אני מתייחסת אל העבר: כאל חפירה ארכיאולוגית. מסננים את החצץ, נוטלים שבר אחד כאן, אחר שם, מתייגים אותם ומציינים מהיכן נלקחו, באיזו שעה ומה התאריך. אני מחפשת לא רק את היסודות, אלא גם משהו מוחשי ולא מוחשי בעת ובעונה אחת.

הספר הזה לא מבקש להיות ספר פרשנות בנושאים פוליטיים או חברתיים, וגם לא סיפור חיים "מועיל". אני רוצה לספר את סיפורה של משפחה שנפרש על רקע תקופה סוערת בתולדות איראן, הן מבחינה מדינית הן מבחינה תרבותית. יש סיפורים רבים על הזמנים האלה, שנעים בין לידת סבתי בתחילת המאה העשרים ועד ללידת בתי בסופה של המאה. זו תקופה שסימני ההיכר שלה הם שתי מהפכות שעיצבו את דמותה של איראן, מהפכות שזרעו מחלוקות וסתירות רבות כל כך עד שמהומות חולפות היו לדבר הקבוע היחיד.

סבתי נולדה בתקופה שאיראן נשלטה בידי מונרכיה אבסולוטית לא יציבה, וכרעה תחת חוקי דת נוקשים שהתירו סקילה באבנים, ריבוי נשים ונישואי ילדות בנות תשע. נשים כמעט לא הורשו לצאת מבתיהן, וכשכבר עשו זאת הצטרפו אליהן בני לוויה והן היו מכוסות מכף רגל ועד ראש. לא היו בתי ספר לנשים, אם כי אחדים מבני מעמד האצולה העניקו לבנותיהם חינוך פרטי. ומן הצד האחר של המטבע נראו הבהובים חיוורים של עתיד שהלך ונחשף מבעד להשלכות המשבר התרבותי והפוליטי, משבר שהפך לבסוף את החוקים הנושנים האלה על פיהם. סבתי היתה עדה למהפכה החוקתית של השנים 1905 1911, הראשונה מסוגה שהתרחשה במזרח התיכון. זו סייעה לבנות את איראן המודרנית, וחשפה שכבות חברתיות שונות, לרבות כוהני דת מודרניים, מיעוטים, אינטלקטואלים, כמה אישים מחוגי האצולה, ונשים - שאחדות מהן תמכו במהפכנים וייסדו קבוצות מחתרת שדרשו גישה להשכלה. ב 1912 מורגן שוסטר, יועץ הכלכלה האמריקני של איראן, הביע את התפעלותו מהזינוק של הנשים האיראניות שאימצו תוך פרק זמן קצר ביותר את החירויות החדשות - אותן הזכויות שנשות המערב נאבקו במשך שנים - אם לא עשורים - כדי להשיג אותן. "מאז 1907 הפכו הנשים הפרסיות למתקדמות ביותר, אם לא לרדיקליות ביותר בעולם," הוא אמר. "ואם אמירה כזאת עומדת בסתירה לתפיסה של מאות בשנים, אין בכך ולא כלום. זאת פשוט עובדה."

איך אוכל לתאר את אופייה השברירי והמסוכסך של תקופת התבגרותה של אמי, שנפרשה מאמצע שנות העשרים ועד שנות השלושים של המאה הקודמת, אז האפשרויות שהבליחו כבר קנו להן אחיזה כזאת שהיא יכלה להיראות בפומבי ללא הרעלה, ללמוד בבית ספר צרפתי ולהתאהב בבעלה הראשון בעיצומם של ריקודי חתונה שהשתתפה בה - מה שלא היה בגדר האפשר שני עשורים קודם לכן. אך היבט נוסף של תקופתה היה גם סירוב לוותר על העבר המובס. כשבשנת 1936 פרסם רֵזַא שָאָה פַּהְלאווי - במאמציו לזרז את תהליך המודרניזציה - צו שאסר על הנשים לעטות רעלות ועל הגברים ללבוש את הלבוש המסורתי, סירבה סבתי מצד אבי - כמוה כאיראניות רבות אחרות - לצאת מביתה. הצו של רזא שאה בוטל לבסוף ב 1941, אם כי זכרו עדיין מעורר שאלות ומחלוקות חדשות.

בשנות ההתבגרות שלי, שנות החמישים והשישים, התייחסנו אנחנו למערכת החינוך, לספרים, למסיבות ולסרטים כאל דבר מובן מאליו. ראינו נשים משתלבות באופן פעיל בכל תחומי החיים, נציגות בפרלמנט - ובהן, לתקופה קצרה, גם אמא שלי - ומצטרפות כשׂרות לממשלה. אבל אחר כך, ב 1984, נולדה בתי חמש שנים לאחר המהפכה האסלאמית והיתה עדה לשובם של החוקים שבוטלו בתקופות חייהן של סבתי ואמי. בתי נאלצה לעטות את הרעלה כבר מכיתה א' ונענשה אם חשפה את שערה בפומבי. בסופו של דבר מצא הדור שלה את דרכו לגלות אומץ ולהביע התנגדות.

בספר זה אינני מבקשת לתאר במדויק תקופות היסטוריות, העניין שלי הוא דווקא בצמתים השבריריים - המקומות שבהם רגעים בחיי הפרט ובאישיותו מהדהדים ומשקפים סיפור אוניברסלי יותר.

צמתים אלה בין המרחב הפרטי לציבורי היו מה שחיפשתי כשהתחלתי לכתוב את ספרי הראשון באיראן, על ולדימיר נבוקוב. רציתי לדון ברומנים של נבוקוב לאור הזמנים השונים שבהם קראתי אותם. זה לא היה בגדר האפשר, לא רק משום שלא יכולתי לכתוב בגילוי לב על המציאות הפוליטית והחברתית של איראן האסלאמית, אלא גם מפני שהתנסויות אישיות ופרטיות היו בגדר טאבו מבחינת המדינה.

בזמן הזה גם התחלתי להכין ביומני רשימה שנשאה את הכותרת: "דברים שלא סיפרתי". מתחתיה כתבתי: "להתאהב בחוצות טהרן. ללכת למסיבות בחוצות טהרן. לצפות בסרטי האחים מרקס בטהרן. לקרוא את לוליטה בטהרן." כתבתי על כפייה ועל הוצאות להורג, על תועבות ציבוריות ופוליטיות. בסופו של דבר נסחפתי לכתיבה על בגידות פרטיות, וסיבכתי את עצמי ואת הקרובים לי בדרכים שלא דמיינתי.

יש צורות רבות לשתיקה: השתיקה שמדינה רודנית כופה על אזרחיה, גונבת את זיכרונותיהם, משחזרת את תולדותיהם ומטילה עליהם את הזהות המועדפת עליה. או השתיקה של עדים שבוחרים להתעלם או לא לומר את האמת, ושל קורבנות שהופכים לעתים לשותפים לדבר העבירה שהתבצעה נגדם. וכן השתיקות שלנו לגבי עצמנו, המיתולוגיות האישיות שלנו, הסיפורים שאנחנו עוטפים בהם את חיינו האמיתיים. זמן רב לפני שהבנתי איך שלטון אכזרי כופה את תדמיתו על אזרחיו, איך הוא גונב את זהויותיהם ואת הגדרותיהם העצמיות, התנסיתי בכפיות כאלה בחיי האישיים - חיי במסגרת המשפחה. וזמן רב לפני שהבנתי את המשמעות של קורבן ההופך לשותף לדבר פשעי המדינה, גיליתי, במונחים אישיים בהרבה, את הבושה שבשיתוף הפעולה. במובן מסוים ספר זה הוא תשובה לצנזור הפנימי שלי, לאינקוויזיטור שבתוכי.

אולי השכיח שבכל הנראטיבים הוא הנראטיב על הורים נעדרים ועל הצורך הדחוף למלא את החלל שנוצר במותם. התהליך אינו מוליך לסגירת מעגל - לפחות לא במקרה שלי - אלא להבנה. זוהי הבנה שלא בהכרח נושאת עמה שלווה, אבל אולי יש בה תחושה שנראטיב זה עשוי להורות לנו את הדרך להכיר בהורינו ובמובן כלשהו להחזיר אותם לחיים, עתה משאנחנו חופשיים לעצב את הגבולות של הסיפור שלנו.

Azar Nafisi "Things I've Been Silent About" interviewed by Trita Parsi

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

דברים שלא סיפרתי - אזאר נאפיסי
Things I`ve Been Silent About - Azar Nafisi


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים