|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

מהלך לא מוצלח
מאת: לינווד ברקלי
Bad Move - Linwood Barclay

ההוצאה:

מודן

כשזק ווקר, סופר מדע בדיוני בעל נטיות פרנואידיות, עובר לגור עם משפחתו בפרבר שקט מחוץ לעיר, הוא מקווה למצוא שקט ולהתרחק מהאלימות והפשע הגוברים בעיר הגדולה.

אבל זק מודאג. אשתו וילדיו אינם זהירים דיים. הם שוכחים את המפתחות נעוצים במנעול הדלת, מניחים את התיקים בראש המדרגות, שם מישהו עלול להיתקל בהם וליפול, ומותירים את המכונית לא נעולה.

זק מחליט ללמד את בני משפחתו לקח, ועושה זאת ביצירתיות פרועה. אולם בעת שאשתו מתחילה לתהות מדוע נישאה לו מלכתחילה, וילדיו שוקלים את האפשרות לאשפז את אביהם, דברים מתחילים להשתבש. בטיול הבוקר שלו זק מוצא גופה. הוא מכיר את הנרצח, ונדמה לו שהוא יודע מי היה עשוי לרצות במותו.

מהלך לא מוצלח
שתפו אותי

מאותו רגע ואילך העניינים מתחילים בהחלט להידרדר, וזק נאלץ להתמודד, בשלומיאליות משוועת, עם הונאה, עם סחיטה ואף עם מקרה רצח נוסף.

מהלך לא מוצלח הוא ספר מתח שרגעי השיא שלו אפלים, ובכל זאת הוא מצחיק ועתיר שמחת חיים. האירועים שעוברים על בני משפחת ווקר בביתם החדש מעלים שאלות מעניינות על החיים בפרברים, ועל ההפתעות שאפשר להיתקל בהן דווקא במקומות שמתגאים בשלווה ובאיכות החיים הנפלאה שלהם.

ספריו הקודמים של לינווד ברקלי, 'בלי לומר שלום', ''קרוב מדי הביתה' ו'החבר'ה הרעים' יצאו בהוצאת מודן וזכו להצלחה מסחררת.

'אוהבי ספרי מתח קלילים יחגגו.' - פבלישרס ויקלי -

מהלך לא מוצלח מאת לינווד ברקלי בהוצאת מודן,
מאנגלית: דורית בריל-פולק, עטיפה: שלומי נחמני, 304 עמודים.

מהלך לא מוצלח | פרק ראשון
שנים קינאתי בחבר שלי, ג'ף קונקלין, שבגיל אחת־עשרה מצא בן־אדם מת.

היינו אז בכיתה ו', והמורה שלנו היה מר פינְדְלי. כמעט כל יום ג'ף ואני חזרנו ביחד הביתה, אבל דווקא באותו יום אמא שלי אספה אותי אחרי הלימודים, לא רק מפני שירד גשם די חזק, אלא גם מפני שהיה לי תור לדוקטור מרפי, רופא השיניים המשפחתי שלנו. אמא של ג'ף לא היתה מהאמהות שחשוב להן לאסוף את הילד שלהן אחרי הלימודים כשיורד גשם, ולכן הוא השתרך לו הביתה, בלי מטרייה ובלי מעיל גשם, ובוסס בשלוליות בנעלי ההתעמלות שלו.

בשלב מסוים נפתחו ארובות השמיים וירד מטר סוחף, עד שהרחובות הוצפו. אני זוכר שכשחנינו במגרש החניה של רופא השיניים אי אפשר היה לראות דבר מבעד לשמשה הקדמית, אפילו כשהמגבים עבדו במלוא הקצב וחבטו הלוך ושוב במכונית הדודג' פָּלוֹרה שלנו, מודל 1965. כאילו לא היינו במכונית, אלא בספינה הקרויה 'עלמת הערפל', ממש מתחת למפלי הניאגרה.

בינתיים הגשם שכך קצת, וג'ף, שהיה רטוב עכשיו כאילו שחה עשר בריכות בבריכה השכונתית, פנה לרחוב גילמור. ממש לפניו חנתה בסמוך לשפת המדרכה מכונית פורד גלקסי כחולה, ולידה, שרוע על בטנו, היה גבר.

ברגע הראשון ג'ף חשב שזה ילד, אבל ילדים לא לובשים בדרך כלל מעילי גשם יפים ומכנסיים של חליפה ונעליים משובחות. זה היה גבר ממש נמוך. ג'ף התקרב אליו לאט ונעצר. הרגליים הקצרות של הגבר היו פשוטות אל הרחוב, הנעליים נטויות בזווית משונה, ומהמקום שג'ף עמד בו נראה כאילו הראש שלו נערף סמוך לשפת המדרכה, מה שהפחיד את ג'ף עד מוות.

הוא פסע כמה פסיעות אחורה. העולם כאילו טבע בקול הגשם היורד.

הוא צעק: "אדוני?"

האיש הקטן לא אמר דבר ולא זז.

"אדוני? אתה בסדר?"

עכשיו ג'ף עמד ממש מעליו, והוא ראה שחזהו של האיש מונח על פתח ניקוז. המים זרמו סביבו ונעלמו בתוכו. הזרוע הימנית והראש שלו היו תקועים בפתח הניקוז. עכשיו ג'ף הבין למה נראה לו קודם שראשו של האיש נערף.

"אדוני?" צעק שוב, בפעם האחרונה. ג'ף גילה לי בסוד שהוא עשה אז במכנסיים, אבל זה היה בסדר, כי הוא היה כבר רטוב לגמרי, ואף אחד לא היה יכול לראות. הוא ניגש במרוצה אל הבית הקרוב ביותר, הלם בחוזקה בדלת ואמר לקשיש שפתח אותה שיש ראש של איש מת בפתח הניקוז. הזקן הציץ החוצה, ראה מה מזג האוויר והחליט להתקשר למשטרה במקום לנהל בעצמו את החקירה.

למיטב הבנתם של השוטרים, זה מה שקרה: האיש - שמו היה ארצ'י רוזֶ'ה, והוא היה רואה חשבון - יצא מוקדם מהעבודה ותיכנן לעשות כמה סידורים בדרך הביתה. הוא ראה את העננים מתקרבים והבין שהגשם הקל עומד להפוך למבול, ולכן חנה בסמוך לשפת המדרכה כדי להוציא מתא המטען את מעיל הגשם שלו (אשתו אמרה לשוטרים שהוא לא יצא לשום מקום בלי מעיל גשם בתא המטען ובלי כרית על המושב הקדמי, כדי שיוכל לראות מעל ההגה). הוא פתח את תא המטען במפתחות שהוציא ממתג ההתנעה - אלה היו הימים שבהם עדיין לא פתחו את תא המטען באמצעות שלט־רחוק - לבש את המעיל שלו וטרק את מכסה תא המטען. ואז, איכשהו, נפלו לו מפתחות המכונית מהידיים וצנחו בין סורגי הברזל של הסבכה המכסה את פתח הניקוז. פתח הניקוז היה מאלה הצמודים לשפת המדרכה, ושם יש חלל אנכי רחב יותר, רחב די הצורך כדי לתחוב לתוכו לפחות את הזרוע.

רוז'ה כרע על ארבע. הוא כנראה הצליח לראות את המפתחות שלו והושיט פנימה את ידו. אבל הזרוע שלו, כמו שאר איברי גופו, היתה קצרה מדי בכמה סנטימטרים, ולכן כדי להתקרב עוד מעט, הוא תחב פנימה גם את ראשו, שכמו שאר איברי גופו היה זעיר.

והראש שלו נתקע.

ואז התחיל לרדת גשם סוחף.

בדיוק כפי שהמגבים במכוניתה של אמא שלי לא הצליחו להתגבר על הגשם, גם פתחי הניקוז לא הצליחו לרוקן את הרחובות במהירות מספקת. הם עלו על גדותיהם, וריאותיו של ארצ'י רוז'ה התמלאו במי גשם.

נסיבות מותו של האיש היו כל כך משונות, עד שהסיפור הגיע לעיתונים ואפילו לתקשורת האלקטרונית. לא רק כתבים מקומיים ראיינו את ג'ף, אלא גם עיתונים ממקומות רחוקים כמו ספוֹקיין ומיאמי. בבית־הספר הציבורי וֶנְדֶל הילְס הוא הפך, מכל מקום, לאישיות מפורסמת. ולולא היה לי תור לרופא השיניים, אולי גם אני הייתי חולק איתו את אור הזרקורים. זו היתה ההיכרות הראשונית שלי עם אכזריות הגורל.

הסתובבתי בבית מדוכדך במשך שבוע כמעט. איך זה ייתכן שלי לא יצא למצוא בן־אדם מת? למה ג'ף זכה בהזדמנות הפז הזו? כולם רצו להיות חברים שלו וניסו ליהנות מזיו תהילתו. לחברַי בצופים, קבוצת חברים שונה מאלה שבבית־הספר, אמרתי: "שמעתם את הסיפור על האיש שטבע כשהראש שלו נתקע בפתח הניקוז? החבר הכי טוב שלי מצא אותו, ואני הייתי יכול להיות איתו, אבל היה לי תור לרופא שיניים." לא היה לי אף חור, דרך אגב. בדיקה מושלמת. יכולתי לפספס את התור, וזה ממש לא היה משנה. די היה באירוניה הזו כדי לבלבל ילד בן אחת־עשרה על כל הראש.

אבא שלי הרגיש שיש כאן לפחות לקח אחד שכדאי ללמוד. "כשתהיה גדול, זק, זכור להצטרף למועדון הרכב AAA. זה כמו ביטוח. אם האיש הזה היה חבר במועדון הרכב, מישהו היה בא ושולף בשבילו את המפתחות, והוא היה בחיים היום. אל תשכח את זה." אולי באותו זמן התחלתי לפתח את האובססיה ארוכת השנים שלי לבטיחות, אבל על כך אספר בהמשך.

מובן שכל הסיפור הזה עם ג'ף עורר כזה עניין גדול מפני שמציאת גופה של בן־אדם לא נמנית עם הדברים שקורים לך כל יום. פרט לג'ף, לא עולה בדעתי שום ידיד או מכר שנתקל פעם בגופה. לא ששאלתי את כולם. אין צורך בכך. אם אחד מהחברים שלך ימצא גופה, יש סיכוי טוב שבפעם הבאה שתראה אותו הוא יזכיר את זה מייד. זו פתיחה נפלאה לשיחה. למשל: "לא תאמין מה קרה לי ביום שישי. עשיתי קיצור דרך וחתכתי דרך הסמטה ההיא מאחורי המעדנייה, ופתאום ראיתי רגליים מבצבצות מאחורי פח זבל."

ישנן כמה נסיבות של מציאת גופות שאני לא לוקח בחשבון. למשל, כשאתה הולך לבדוק מה שלום הדודה שלך, הִילדה, שהיא בת תשעים ותשע, מתגוררת בגפה ולא עונה לטלפון כבר שלושה ימים, ומוצא אותה יושבת נוקשה בכורסה האהובה עליה, הטלוויזיה דולקת, השלט־רחוק זרוק על הרצפה ליד כפות הרגליים שלה והחתול מטפס על הווילונות מרוב רעב. דברים כאלה קורים. זה טבעי.

וישנם גם כמה משלחי יד שבהם גילוי גופות הוא לא כזה עניין גדול. אני חושב על שוטרים, למשל. לעיתים קרובות הם מחפשים את הגופה לפני שהם מוצאים אותה, ואז גורם ההפתעה הולך לאיבוד. אין דין מציאת גופה כשאתה מחפש אותה כדין מציאת גופה כשאתה יוצא לך סתם כך לטיול קצר. "סוף כל סוף. הנה היא. עכשיו אפשר ללכת לאכול צהריים."

אני לא מועמד סביר למציאת גופה. קודם כול, בניגוד לבלשי משטרה, אני לא עובד בעבודה שבה מציאת קורבנות פשע היא התרחשות סבירה, אלא אם כן אתם יודעים משהו שאני לא יודע על סופרי מדע בדיוני. שנית, כשאני מצאתי גופה, לא גרתי באיזו עיר גדולה, שבה, אם אתם מאמינים למה שאתם רואים בטלוויזיה, אנשים נתקלים בגופות בערך באותה תדירות שבה הם יוצאים לקנות כעכים.

את הגופה שלי מצאתי בפרברים, שבהם, למרות שאין בידי נתונים סטטיסטיים עדכניים שיאששו את זה, סיכוייו של אדם למות משעמום גדולים יותר מהסיכויים שלו להיתקל במקרה במישהו מגעיל. אני נתקלתי בגופה במקום הכי רגוע ויפהפה שתוכלו למצוא.

בנחל וִילוֹ, אם לדייק. לשם נושאות אותי רגלי לעיתים קרובות. ההאזנה לקול המים הרדודים, המפכפכים מעל הסלעים הקטנים, מנקה ומטהרת את המוח ועוזרת לפתור בעיות בעלילה. אבל כשאתה שקוע במחשבות על תגליות בין כוכבים ועל השאלה אם אלוהים מסוגל להתפשט די הצורך כדי לפקח על עולמות אחרים מלבד העולם שלנו, אין כמו מציאת ברנש עם גולגולת מרוצצת כדי להחזיר אותך למציאות.

הוא היה שרוע בנחל, עם הפנים למטה. ובניגוד לניצב הטיפוסי בסדרה 'חוק וסדר', שנתקל בזר שהיתה לו פגישה עם הגורל, אני ידעתי מי האיש ומי בעצם היה עלול לרצות במותו.

כמה דברים. למרות שבילדותי קינאתי בג'ף, שמחתי לעבור את חיי בלי למצוא שום בן־אדם מת, מפני שהגילוי הזה לא הנחיל לי פרסום מסוג זה שג'ף זכה בו, אלא הביא איתו את נטל האחריות המוטל על המבוגר.

ועוד דבר. לו הגופה הזו היתה הגופה הראשונה והאחרונה שהייתי נתקל בה, אז הסיפור הזה היה קצר הרבה יותר.

אבל לא כך השתלשלו העניינים.

2
לא יעבור זמן רב עד שתתחילו לחשוב שאני, נאמר זאת בקיצור ולעניין, שמוק. או במקרה הטוב, סתם אידיוט. אני במקרה לא חושב שאני שמוק, אבל אני רוצה לציין גם את העובדה שהשמוק הטיפוסי לא בורך במתת המודעות העצמית. כמה שמוקים יודעים שהם שמוקים? אז מה שאני רוצה בעצם להגיד זה שאם בנסיבות מסוימות התנהגתי כמו שמוק, אין שום סיכוי שאני באמת כזה. אבל אני אבין אם תישארו לא משוכנעים. אחרי שתשמעו את הסיפור הזה, יכול להיות שתגידו: "בחיי, הזק ווקר הזה, הוא באמת טיפוס."

נאמר רק שהמניעים שלי לא תמיד הובנו והוערכו במלואם, על אף שזה נשמע קצת כמו פוליטיקאים סתומים שמפסידים כי הם לא מצליחים "להעביר את המסר שלהם". מן ההגינות יהיה לומר שהיה אפשר להקדיש קצת יותר מחשבה לשיטות החינוך שלי ולניסיונות ללמד את האנשים האהובים עלי איך לנהוג באחריות רבה יותר. אבל בסך הכול, אני לא אחד מהבחורים הרעים. תמיד אהבתי את המשפחה שלי ותמיד רציתי רק בטובתה. חיים טובים, אושר, ומעל לכול, ביטחון. פשוט, המאמצים שלי לדאוג לכך שיחיו את חייהם תוך הכרת הסיכונים הקיימים בחוץ עברו לפעמים את הגבול, ואפילו נחלו תוצאות לא רצויות. לכן לא אאשים אתכם אם תקבלו את הרושם שהתנהגתי כמו אחד שמעמיד פנים שהוא יודע הכול, כמו טמבל - שמוק, אם תרצו - שבמקום להסתובב ולהגיד לכולם איך לנהל את החיים שלהם, היה יכול להפיק יותר תועלת מכך שהיה מתעסק רק בעניינים שלו.

תולדות חיי הנישואים שלי עמוסות דוגמאות לשמוקיות הנאורה שלי, אבל הדוגמאות הנוגעות לענייננו מתחילות באמת ביום שבו פסעתי אל הבית החדש שלנו מפינת הרחובות צ'נְסְרי פארק וסמטת לילך, שם תחבתי זה עתה לתיבת הדואר צ'ק על התשלום האחרון של מס הרכוש.

הגברת בחלוק השקתה את החניה שלה. היא עשתה את זה כמעט מדי יום ביומו, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת בפרק זמן נתון של עשרים וארבע שעות, בדרך כלל כשהיא לבושה בחלוק פרחוני. היא נהגה להתיר את הצינור מהגלגל הסמוך למוסך, לאחוז בידה את הברז וללחוץ עליו, וכך אילצה גבעולי דשא ושאר חלקיקי אשפה מיקרוסקופיים לזרום על שיפוע האספלט לעבר הרחוב. היא ובעלה התעסקו המון בחצר שלהם - עישבו ויישרו את הקו שבו הדשא פוגש במדרכה. "לא תזניח את הדשא אשר בגינתך" - זה היה אחד הדיברות שלהם, אבל חניה נקייה למשעי היתה צו המוסר הנעלה ביותר בעבורם. החניה שלהם, שהיתה חפה מכתמי שמן, ובדרך כלל גם ממכוניות, היתה יכולה להיות מקום נפלא לביצוע ניתוח ביום שטוף שמש. נופפתי אליה כשחלפתי על פניה וצעקתי: "זה נראה טוב!" כשאני מתגבר על קול המים הזורמים.

הבית שלנו נמצא בפינת הרחובות צ'נסרי וסמטת גְרינְוֵויי, וחזיתו פונה לסמטת גרינוויי. כשהתקרבתי אל החניה שלנו ראיתי משהו נוצץ בדלת הקדמית. כשהסתכלתי מקרוב ראיתי שצרור מפתחות תלוי שם.

בזמן שלא הייתי בבית חנתה מכונית הטויוטה קאמרי של שרה, אשתי, ליד מכונית ההונדה סיביק המזדקנת שלי. היא בטח הגיעה הביתה מהעבודה, וידיה בטח היו עמוסות בתיק שלה ובמצרכי מכולת, כי המפתחות שלה עדיין השתלשלו מהמנעול. מפתח הבית היה נעוץ במנעול וממנו השתלשל מחזיק המפתחות, שעליו נתלו מפתחות המכונית שלה (מפתח מַמשי, וכן שלט־רחוק עם לחצנים לדלתות ולתא המטען ורצועה אדומה שמפעילה את האזעקה אם לוחצים עליה מספיק חזק), מפתח מכונית ההונדה סיביק שלי ומפתח הלוקר שלה בחדר הכושר שבעיתון.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהיא השאירה את המפתחות בדלת. בוקר אחד, בערך לפני שישה שבועות, כשירדתי להביא את העיתון, שלא מספק לנו רק את החדשות, אלא גם את משכורתה של שרה, מצאתי את המפתחות שלה משתלשלים מהמנעול. היא חזרה מהעבודה בערך בשעה שמונה בליל אמש, ופירושו של דבר שהמפתחות היו תלויים שם יותר מעשר שעות. לא זו בלבד שמישהו היה יכול להיכנס לבית, אלא הוא היה יכול גם לגנוב מהחניה את שתי המכוניות. פסעתי לי בנחת למטבח עם ה'מטרופוליטן' ביד והשלכתי אותו, יחד עם המפתחות, על השולחן מול שרה. היא הכירה במשגה שלה, ואני זכיתי בהודאה מסויגת.

הבעיה היתה שאפילו זו לא היתה הפעם הראשונה. כמה חודשים קודם מצא פול, בננו בן החמש־עשרה, את המפתחות שלה נעוצים במנעול בערך חמש דקות אחרי שהיא הגיעה הביתה. אבל אז היא טענה שהיא ידעה, ושכשהיא נכנסה היא החזיקה בזרועותיה את הבגדים שהביאה מניקוי יבש, ושכשפול נכנס היא התכוונה לגשת להוציא אותם. אף אחד לא קנה את הסיפור הזה, אבל עדיין היה מקום לספק הגיוני. לא עמדנו להשיג הודאה.

אולי זה מה שקרה הפעם. עדיין היה סיכוי שבכל רגע היא תופיע ותיקח את המפתחות שלה. לכן החלטתי לתת לה הזדמנות. נשענתי על הפגוש האחורי של הטויוטה קאמרי שלה, המתנתי וסקרתי את הרחוב.

אין הרבה דברים שיסתירו את הנוף. עיריית אוקווד שתלה עצי אדר בשדרות, ליד שפת המדרכה, כדי להעניק עץ לכל בעל בית - שני עצים, אם יש לך מגרש פינתי כמו שלנו - אבל היא שתלה אותם רק לפני שנה. אתה יכול לכרוך את כף ידך סביב הגזע, והבוהן והאצבע ייגעו זו בזו. ביום מן הימים, זמן רב אחרי ששרה ואני - ומן הסתם גם ילדינו - כבר לא נהיה על הפלנטה הזו, אולי הם יטילו הרבה צל, אבל בינתיים הם מסוג העצים שלא מספקים הרבה תעסוקה לנערי השכונה המחפשים עבודה בגירוף עלים. ורק מכוניות מעטות חונות ברחוב, פרט לאלה החונות לפני הבית של טריקסי, שנמצא במרחק של שני בתים מהבית שלנו. היא מנהלת בביתה משרד לראיית חשבון, ויש לה לקוחות שמגיעים אליה. לרבים מהבתים יש מוסכים לשתי מכוניות ואפילו לשלוש, ואף אחד לא משכיר את המרתף שלו.

בזמן שחיכיתי כדי לראות אם שרה תזכור לקחת את המפתחות שלה, הגיע מפינת הרחוב ארל, הבחור שגר מול טריקסי, בטנדר שלו. הוא נכנס בהילוך אחורי לחניה שלו, יצא מהטנדר, פתח את המוסך והתחיל לפרוק את שקי הקומפוסט מחלקו האחורי של הטנדר. הוא ראה אותי נשען על הטויוטה. נופפתי לו בידי, והוא השיב לי בניד ראש, אבל זה לא היה ניד ראש מזמין במיוחד. התכוונתי לגשת אליו ולנהל איתו שיחה קלה, אבל ירדתי מזה. ואז ארל שלח מבט אחורה, מן הסתם כדי לראות אם אני עדיין מסתכל עליו. כשהוא ראה שאני עדיין מביט בו, הרגשתי פתאום מבוכה. ולכן אמרתי: "הי."

הוא שוב השיב לי בהנהון ובמין משיכת כתפיים, וכשהוא לא הסתובב ופנה לדרכו, חציתי את הכביש.

"הי, זק," אמר ארל. הוא לא היה איש שיחה מוצלח במיוחד. היה צריך להוציא את זה ממנו בכוח. ראשו המגולח הבהיק מזיעה וחולצת הטריקו שלו היתה לחה. בין שפתיו היתה נעוצה סיגריה כמעט גמורה. לארל תמיד היתה סיגריה בפה.

משכתי בכתפי. "הי. מה העניינים?"

הוא נופף בידו כלאחר יד. "עסוקים."

שנינו שתקנו לרגע. אני שברתי את השתיקה בשאלה גאונית במיוחד. "שוב חזרת מהמשתלה?"

ארל חייך. "כן. אין יום שאני לא ניגש לשם." הוא השתתק לרגע. "אז איך הולך עם הכתיבה?" "זה לא יום רע." נדמה לי שלארל היה קשה להבין איך אני מסוגל לעבוד למחייתי בישיבה בתוך הבית כל היום, בלי ללכלך את הידיים. "בדיוק הלכתי לפינת הרחוב. שלחתי את מס הרכוש שלי," הוספתי.

ארל שלח מבט לעבר תיבת הדואר. "מה שלום הבית?"

הנדתי בראשי. "גמרתי כבר שלוש שפופרות חומר איטום על חלון חדר השינה שלנו. אני אפילו לא טורח להזיז את הסולם. בכל פעם שיורד גשם, קצת יותר מים נכנסים פנימה."

"התלוננת?"

"התקשרתי לקבלן. הם אמרו שהם יבואו, אבל אף אחד לא בא. אני אקפוץ למשרד שלהם. אולי זה יהיה אחרת אם אני אגיע לשם בעצמי. שמעת את הסיפור הזה בחדשות?"

"מה?"

"בחור אחד נכנס לחנות סדקית וירה בבעל החנות בראש. ממש לפני אשתו."

"בחייך. כאן?" הוא זרק את בדל הסיגריה בחניה שלו, תחב את ידו דרך החלון הקדמי של הטנדר ולקח חפיסת סיגריות מלוח המחוונים.

"לא. במרכז העיר. שרה התקשרה מהעבודה. היא שלחה לשם כתב וצלם וסיפרה לי על זה. אחר כך שמעתי שמדברים על זה ברדיו."

"בחייך," אמר ארל שוב. "אני בחיים לא אגור במרכז העיר." הוא נעץ בפיו סיגריה חדשה, הדליק אותה, שאף ממנה שאיפה ארוכה והפריח את העשן מנחיריו. קורות חייו של ארל, כפי שהסביר לי בזמנו, כללו מגורים בחוף המזרחי וקצת גם בחוף המערבי. הוא היה גרוש, לא היו לו ילדים, והוא נראה כמועמד לא מתאים לשכונה הזו - בחור שמסתובב לו לבדו בבית החדש שלו. אבל הוא אמר לי בזמנו שהוא הרגיש שהוא צריך לטעת שורשים איפה שהוא, ושכונה חדשה, שבה הרבה אנשים יוכלו לנצל את כישרונותיו כמעצב גינות, נראתה כמקום מתאים להתפרנס. פול התקשר אליו כמה פעמים כדי לשאול בעצתו, אם כי אולי "נידנד" תהיה מילה טובה יותר. בתחילה ארל לא גילה נכונות רבה להכניס את הבן שלי לעולמו, אבל לבסוף, אולי רק כדי להיפטר מהנדנודים שלו, הוא הסכים לתת לו כמה עצות, וכמה פעמים ראיתי בסופי השבוע את ארל ופול, נטולי חולצות ומיוזעים, משתופפים תחת השמיים הצחים בפינה המרוחקת של החצר שלנו, חופרים בורות ושותלים שיחים קטנים.

"טוב, כבר עברנו את זה," אמרתי. "גרנו במרכז העיר. זה היה מדאיג, בייחוד כשיש ילדים, אתה יודע, בני-עשרה? הם עלולים להיקלע בעיר לכל כך הרבה צרות."

"לא שהם לא יכולים להיכנס לצרות כאן," אמר ארל. "אתה יודע מה זה ילדים. הם ימצאו את הצרות בכל מקום שיהיו בו. מי הליצן הזה?"

ארל הביט לעברו השני של הרחוב. במרחק כמה בתים מביתה של טריקסי היה ברנש שעבר מדלת לדלת. הוא היה גבוה ורזה, בעל שיער אפור וקצר, בערך בן חמישים, תיארתי לי, חמוש בקרש כתיבה. הוא לבש בגדים פשוטים ויומיומיים: ג'ינס, נעלי הליכה גבוהות וחולצה משובצת, ולכן לא נראה כמישהו בתפקיד רשמי.

"אין לי מושג," אמרתי. הוא שיכנע אישה אחת לגשת אל הדלת, והיא האזינה לו, כשראשה תחוב בפתח והיא מחזיקה את הדלת פתוחה כדי מרווח צר בזמן שנשא באוזניה נאום קצר.

"אני מוכן להתערב שזה קשור לציפוי מחודש של החניה," אמר ארל. "כל יומיים איזשהו טמבל רוצה לצפות מחדש את החניה שלי."

האישה הנידה בראשה לשלילה, והאיש קיבל את זה יפה והינהן בנימוס. הוא התקדם אל הבית הבא, ואז ראה אותי ואת ארל. "הי," אמר ונופף אלינו בידו.

"או הצינורות," אמר לי ארל. "אולי הוא רוצה לסדר את הצינורות שלך."

"איזה צינורות?" אמרתי.

"יש לכם רגע, בחורים?" שאל האיש, שהיה עכשיו במרחק מטרים ספורים מאיתנו. משכנו בכתפינו. ברור.

"שמי סמיואל סְפּנְדר," אמר. "ואני נמצא כאן מטעם האגודה לשימור נחל וילו."

"אהה," אמרתי. לא אמרתי את שמי, וגם ארל לא אמר את שמו.

"אני מנסה לגייס שמות לעצומה," אמר ספנדר. "כדי להגן על הנחל."

"מפני מה?" שאלתי.

"מפני הבנייה. נחל וילו הוא אזור בעל רגישות סביבתית, וזהו אחד האזורים הלא־מזוהמים האחרונים באוקווד, אבל קיימות תוכניות לבנות מאות בתים שיגבלו ממש בנחל, וזה מאיים על מגוון רחב של זנים, לרבות סלמנדרת מיסיסוֹגָה."

"מי?" זו היתה המילה הראשונה שיצאה מפיו של ארל.

"הנה תמונה," אמר ספנדר. הוא שלף תצלום מהאטב של לוח הכתיבה שלו. הסתכלנו על יצור ירקרק, בעל ארבע רגליים, ולו עיניים גדולות יתר על המידה, שהיה מונח ביד של מישהו.

"נראה כמו לטאה," אמר ארל.

"זו סלמנדרה," אמר ספנדר. "מאוד נדירה. ומאיימים עליה קבלנים חמדנים, שהרווחים שלהם חשובים להם יותר מאיכות הסביבה." הוא הושיט קדימה את קרש הכתיבה, שדף שורות ועליו בערך עשרים חתימות היה צמוד אליו. מתחתיו היו דפים נוספים, אבל לא הצלחתי לראות אם הם ריקים או מלאים שמות.

אני שונא לחתום על עצומות, אפילו למען הדברים שאני מאמין בהם. אבל כשהדברים אמורים בסוגיה שאין לי מידע מלא לגביה, יש לי תרגיל התחמקות קבוע. אמרתי לספנדר: "יש לך חומר קריאה כלשהי שאתה יכול להשאיר לי, כדי שאוכל לקרוא על הנושא?"

"כן," אמר ארל. "גם לי."

משהו מת בעיניו של ספנדר. הוא ידע שהוא איבד אותנו. "פשוט תקרא ב'סַבּרְבּן'. הם עוקבים די בעיון אחרי הסיפור. העיתונים הגדולים של העיר, כמו ה'מטרופוליטן', לא שמים על זה, כי הבעלים שלהם הם אותם תאגידים שמשקיעים את הכסף במיזמי הנדל"ן האלה."

זה לא נראה כעיתוי טוב לציין איפה אשתי עובדת. ספנדר הודה לנו על הזמן שהקדשנו לו וחזר אל המדרכה כדי להמשיך לדפוק על הדלתות. "הבית הזה?" אמרתי לו והצבעתי על הבית. "זה הבית שלי. אז אתה יכול לפסוח עליו."

"סלמנדרות," אמר לי ארל בשקט. "אתה חושב שאפשר לעשות אותן על האש?"

"הן בטח ייפלו מהרווחים ברשת," אמרתי.

פיטפטנו עוד רגע. סיפרתי לארל, אף שהוא לא שאל, שפול מתכוון להמשיך לפתח את העניין שלו בעיצוב גינות, אולי ללמוד יום אחד בקולג' תכנון ועיצוב נוף. בעיני זו היתה התפתחות מפתיעה. רוב הנערים בגילו רוצים לתכנן משחקי וידיאו.

"הוא טוב בזה," אמר ארל. "לא אכפת לו ללכלך את הידיים."

"זה לא התחום שלי. תשים לסופר את בידיים, ואחרי חמש דקות הוא יתחיל לבכות בגלל השלפוחיות."

בהחלט נראה ששרה לא מתכוונת להגיע אל הדלת הקדמית ולקחת את המפתחות שלה. הרגשתי שהענקתי לה די והותר זמן לכפר על מעשיה, אמרתי לארל שאני חייב ללכת ופניתי בחזרה אל הבית שלנו. בדרך הוצאתי מהמנעול את צרור המפתחות של שרה ותחבתי אותו לכיס הקדמי של מכנסי הג'ינס שלי. שמעתי אותה במטבח וקראתי : "הי!"

"חזרתי," אמרה. זה היה מטבח גדול, ובו חלון־גומחה המשקיף על החצר האחורית, לא מעט משטחי עבודה, וכתם כהה בתקרה, מעל הכיור הכפול, שם טיפטפו מים מהמקלחת שלנו, שלא רוצפה כמו שצריך. השתדלתי לא להרים לשם את העיניים לעיתים קרובות מדי. זה שיגע אותי. הייתי חייב לגשת אל משרד המכירות ולעשות שם בלגן.

התיאוריה שהגיתי לפני כן, לפיה שרה עברה בדלת כשידיה עמוסות מצרכים, היתה נכונה. שקיות ריקות היו פזורות על משטחי העבודה. עדיין היה צריך לשים במקום את הגזר והחלב. הסתובבתי אל המקרר, שככל הזכור לי היה לבן, אבל הוא היה מכוסה בכל כך הרבה מגנטים ותצלומים ותלושי הנחה לפיצה, עד שכבר אי אפשר היה להיות בטוח בכך. חלק גדול מהדלת היה מכוסה בלוח שנה, שמיפה את החיים שלנו מדי חודש בחודשו. תיעדנו בו את התורים שלנו לרופא השיניים, את המשמרות של שרה, את ארוחות הצהריים עם העורך שלי, את סעודות הערב עם חברים, והכול בטוש מחיק. ממש לפני שפתחתי את הדלת כדי להכניס את הגזר ואת החלב, ראיתי שבעוד מעט יותר משבוע יש לנו פגישה עם המורה למדעים של פול. כמה ימים לאחר מכן צוין יום הולדתה של שרה בסימני קריאה וכוכבים, שהיא ציירה.

"הי," אמרה.

"שמעתי ברדיו על הקטע הזה, עם היריות," אמרתי.

שרה משכה בכתפיה. "הם יורידו ב'מטרו' כתבה אחת מהעמוד הראשון ויכניסו צילום בצבע."

"אהה." היד שלי היתה תחובה בכיס. ליטפתי באצבעותי את המפתחות. "השארת במכונית משהו שצריך להכניס הביתה?"

"לא. זהו זה. סיימתי. אני עשיתי קניות. אתה יכול לבשל. אני גמורה." היא עבדה משמרת כמעט כפולה בחדר החדשות.

"מה להכין?"

"יש עוף. הבאתי כמה המבורגרים, סלט, מה שבא לך. אני הרוסה."

באותו שבוע שובצה שרה למשמרת שבה היה עליה להתייצב במשרד בשעה שש, מה שאמר שהיא קמה כבר בארבע וחצי בבוקר.

"הכנסת את התיק המשרדי שלך?" היה לי נדמה שציון הפריטים שהיא בדרך כלל לוקחת איתה אל הבית עשוי לרענן את הזיכרון שלה בעניין המפתחות.

"הכנסתי אותו," אמרה, התיישבה על אחד מכיסאות המטבח וחלצה את נעליה.

"רוצה בירה?" שאלתי.

"אם זה מגיע יחד עם עיסוי של כפות הרגליים," אמרה שרה. הוצאתי בקבוק בירה מהמקרר, חלצתי את הפקק והושטתי לה אותו.

"העיסוי בהמשך," אמרתי. "אני חייב לעשות משהו. עוד רגע אני חוזר." שרה לא טרחה לשאול מה, ובמקום זאת לגמה מהבירה שלה. יצאתי בגניבה מהדלת הקדמית, פתחתי את הטויוטה קאמרי במפתחות שלה ויצאתי בהילוך אחורי מהחניה. לא הייתי צריך להתרחק יותר מדי. רק להגיע אל קצה רחוב צ'נסרי, ומשם לפנות ימינה, להיכנס לסמטת לילך ולהגיע רק עד תיבת הדואר. זה היה מספיק רחוק, ומעבר לפינת הרחוב, כך שאי אפשר היה לראות את המכונית מהבית שלנו, גם אם ניגשים לקצה החניה ונעמדים שם. החניתי את המכונית סמוך לשפת המדרכה, וידאתי שכל החלונות סגורים, נעלתי אותה וחזרתי הביתה בריצה קלה, כשאני חולף בדרכי על פני ספנדר, מגן הסלמנדרות. כשנכנסתי שרה עדיין ישבה אל שולחן המטבח.

"לאן הלכת?"

"קניתי היום נייר למדפסת והשארתי אותו במכונית," שיקרתי. "ואז ראיתי את ארל והתחלתי לדבר איתו."

שרה הינהנה. היא לא הכירה את השכנים טוב כמוני, ומעולם לא עשתה היכרות עם ארל.

הראש שלה עדיין היה במשרד. "אז האיש ההוא, המוכר... אשתו היתה שם כשהוא נורה."

"הקטע בחנות הסדקית. כן, זה נורא."

"לפעמים אתה צודק."

"אה?"

"בזה שעברנו לכאן. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לעזוב את העיר, אבל אודה ואתוודה שכאן אני לא שולחת כל הזמן מבטים אחורה כמו ברחוב קרנדול. אין כאן נרקומנים שמשאירים את המחטים שלהם על המגלשות בגן השעשועים או בחורות שנותנות מציצה במושב האחורי של המכוניות תמורת חמישים דולר, ואין כאן בחור שמראה לך את הזין שלו בפינת הרחוב..."

"אני זוכר אותו. איך קראו לו?"

"טרי? משהו כזה? תמיד חשבתי עליו, תמיד קראתי לו מר זין."

"נתקלתי בו פעם במאפייה האיטלקית. הוא קנה קנולי. את חושבת שיש קשר?

" "אלוהים אדירים, קנולי," אמרה שרה ולגמה עוד לגימה מבקבוק הבירה שלה. "בדרך הביתה חיפשתי קנולי במכולת. אין להם את זה כאן. אין קנולי. כל כך קשה למצוא דברים כאלה. עוגיות טְווינְקיז - את זה אפשר למצוא. אם אתה רוצה לחם לבן, את זה אני יכולה להשיג לך."

"אני יודע," אמרתי בשקט.

"ואין כאן שום מסעדה סינית נורמלית," אמרה שרה. "הילדים כל הזמן מתלוננים שאין כאן שום מסעדה סינית נורמלית או הודית. שלשום בלילה פול אמר שהוא היה הורג בשביל סמוֹסָה. מה עם העיסוי שלי?"

הסרתי את העטיפה של בשר בקר טחון רזה. מחשבותי לא היו נתונות להכנת הארוחה, אלא לתוכנית שהכנסתי לפעולה. בלילה, ואולי בבוקר, כשהיא תתכונן לצאת לעבודה, אז תהיה פעולת התגמול. בשלב מסוים שרה תציץ במקרה מהחלון או תצא אל אוויר הלילה, ופתאום יעלה בדעתה שהמכונית דפקה עריקות. בתחילה היא תפטור את הרעיון הזה כלאחר יד, תתאר לעצמה שאני או אנג'י, בתנו בת השבע־עשרה, לקחנו אותה, ואז היא תקלוט שאני נמצא בחדר העבודה שלי וקורא שוב את מה שכתבתי באותו יום, ושאנג'י נמצאת בחדרה שבקומה העליונה או רבה עם אחיה, והיא תתחלחל לרגע ותגיד בשקט: "אוי, לא."

ובאותו רגע בדיוק היא תראה בדמיונה את מפתחות המכונית שלה נעוצים בדלת, ופתאום היא תבין מה קרה.

"אני יכול להכין המבורגרים או לעסות לך את כפות הרגליים," אמרתי. "ואני יכול לעשות גם את זה וגם את זה, אבל נדמה לי שאדבר בשם שאר בני המשפחה אם אגיד שההמבורגרים בעדיפות ראשונה."

זוג דלתות הזזה מפריד בין המטבח שלנו לבין משטח הדֶק הקטן שבחצר האחורית. יצאתי לשם ופתחתי את מכסה מתקן הגריל. פתחתי את הברז שמעל מכלית גז הבישול שבתחתית המתקן והסטתי את המחוג אל הצד הימני. כששמעתי את הגז מחלחל פנימה, לחצתי על הלחצן האדום הקבוע בלוח הכפתורים שמלפנים כדי להצית את הגז.

לחצתי פעם אחת. לחצתי שוב. לחצתי בפעם השלישית. "הדבר הזה שווה לתחת," אמרתי לשרה מבעד לזגוגית. ניסיתי בפעם הרביעית, ללא הועיל. עכשיו הגיע לנחירי ריח הגז הלא־דלוק, שהתאבך היישר אל הפרצוף שלי. הסטתי את המחוג אל "כיבוי" וניגשתי אל המטבח כדי להביא קופסת גפרורים. כבר עשיתי את זה בעבר - השלכתי גפרור בוער לקרקעית הגריל, ואחר כך הדלקתי את הגז. וזה עבד טוב בדיוק כמו לחצן ההצתה האדום, כשלחצן ההצתה האדום עבד.

הדלקתי גפרור וזרקתי אותו פנימה, בהנחה שהגז שהיה שם לפני רגע כבר התנדף. אבל אז האוויר שמסביב לרשת הגריל עלה בלהבות בשריקה עזה, חרך את השיער שעל גב ידי הימנית, ואני הבנתי שטעיתי.

זינקתי אחורה בתנועה פתאומית, שצדה את תשומת ליבה של שרה. היא פתחה לרווחה את הדלת. "אתה בסדר?"

"כן," אמרתי. ניערתי את ראשי והרגשתי כמו אידיוט. "בחיי, זה כואב."

שארית גז הבישול כבר התנדפה, ללא ספק, ולכן ניסיתי שוב. השלכתי גפרור דלוק לתוך הגריל, ואחר כך סובבתי את המחוג. הלהבה נדלקה בשריקה חרישית יותר, ואני סגרתי את המכסה.

"אתה רוצה משהו לטיפול ביד שלך?" שאלה שרה.

"לא, נדמה לי שזה בסדר."

"תן לי להביא משהו." היא פנתה אל הקומה העליונה וניגשה אל חדר האמבטיה שלנו, שבו היא מחזיקה ציוד עזרה ראשונה. היא קראה מלמעלה: "יש לי אלוורה איפה שהוא."

דלת הכניסה נפתחה ופול נכנס פנימה. "הי," אמרתי, כשאני עומד בכניסה ומחזיק את ידי הימנית בידי השמאלית.

"אה," אמר ועבר על פני. ואז הוא ראה שגב כף היד שלי אדום ומבהיק. "מה עשית?"

"גריל," אמרתי.

"הלחצן הזה לא עובד," אמר פול.

"אני יודע."

"מתי אמא חוזרת הביתה?"

"היא בבית. היא למעלה."

"המכונית לא כאן," הוא היטה את ראשו לכיוון החניה.

"אני יודע. אבל אל תגיד שום דבר."

"על מה?"

"על זה שהמכונית שלה לא כאן. היא לא יודעת שהמכונית לא כאן."

פול הביט בי. "מה קרה? עשית איתה תאונה או משהו כזה? כי אני מתכוון לבקש ממנה להסיע אותי לבית של חכים אחרי האוכל."

"לא עשיתי איתה תאונה. רק הזזתי אותה."

עכשיו הוא נעץ בי מבט חד יותר. "אתה זומם משהו, נכון?"

"אולי."

"אל תעשה שוב את אחד הדברים המטומטמים האלה, אבא. אתה מנסה ללמד אותה לקח או משהו כזה? כי קצת נמאס לנו מהדברים האלה. מה היא עשתה? השאירה את המפתחות במכונית?"

"לא בדיוק, אבל בערך. פשוט תיכנס למטבח ותתחיל למרוח בחמאה כמה לחמניות בשביל ההמבורגרים."

"אני לא רעב."

"לא שאלתי אותך אם אתה רעב. ביקשתי ממך למרוח..."

"אני לא מוצאת את האלוורה!" צעקה שרה מחדר האמבטיה.

"אל תדאגי," אמרתי, אבל למען האמת, גב כף היד שלי ממש צרב עכשיו.

"אולי יש לנו משהו אחר. למשל... לא יודע. חמאה לא אמורה לעזור?"

"חמאה? איפה שמעת את זה?"

"לא יודע. נדמה לי ששמעתי."

"אני יוצאת לקנות אלוורה." היא ירדה כעת במדרגות, הושיטה את ידה אל הארון כדי לקחת את הז'קט שלה ונטלה במהירות את התיק שלה מהספסל הסמוך לדלת הכניסה.

"באמת. אני אהיה בסדר."

אבל שרה לא הקשיבה. היא חיטטה בתיק שלה וחיפשה את המפתחות.

"איפה לעזאזל ה..." היא זרקה את התיק על הספסל וניגשה אל המטבח. "בטח השארתי אותם כאן כשחזרתי עם המצרכים..."

לא התכוונתי להבהיר במהירות כזו את מה שרציתי להבהיר בנוגע למפתחות. לוח הזמנים השתבש קצת, מפני שנכוויתי ביד ומפני ששרה היתה להוטה להקל את סבלי. נראה שהתזמון שלי היה יכול להיות קצת יותר מוצלח.

"אולי השארתי אותם במכונית..." אמרה שרה, לעצמה יותר מאשר למישהו אחר. "אבל אני זוכרת שפתחתי את הדלת ו..."

האסימון נפל. היה אפשר לראות את זה בעיניים שלה. היא ידעה בדיוק איפה למצוא את המפתחות האלה. היא צעדה בביטחון במסדרון אל דלת הכניסה, פתחה אותה ונעצה את מבטה במנעול.

השתלשלות העניינים לא היתה כפי שציפתה.

"לעזאזל," אמרה. "הייתי בטוחה שהשארתי אותם כאן. השארת את הדלת לא נעולה כשיצאת?"

"נדמה לי שלא," אמרתי.

"אם ככה, הם בטח במכונית." היא פסעה צעד אחד החוצה וקפאה במקומה. היא עמדה בגבה אלי, ולכן לא יכולתי לראות את הפנים שלה, אבל היה לי מושג לא רע איך היא ודאי נראית. המומה. נרעשת. מבועתת.

"זק?" אמרה. לא בצעקה אלא בהיסוס. "זק, אנג'י עדיין לא חזרה, נכון?" "לא," אמרתי. למיטב ידיעתה, לא ידעתי שהקאמרי כבר לא בחניה. ניגשתי אליה ונעמדתי מאחוריה. "תקשיבי," אמרתי ונופפתי את ידי לצד גופי, בניסיון לסלק את תחושת הצריבה. "כדאי שאני אגיד לך..."

"לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! צדקת. עשיתי את זה! זה באשמתי! בחיי, איזה חרא!"

היא חגה במקומה ועברה במהירות על פני בדרכה חזרה אל הבית. היא פנתה ישר אל המטבח, ונאלצתי ממש לרוץ אחריה. היא החזיקה את הטלפון ביד. "אני אצטרך להתקשר למשטרה."

"שרה." לא רציתי שהיא תתקשר. הדבר האחרון שרציתי היה שמוקד המשטרה יקבל אזעקת שווא נוספת מהכתובת הזו.

"גנבו את המכונית," התוודתה בפני. "איזה חרא. אני לא מאמינה. אני אפילו לא יודעת מה היה לי שם. מה היה לנו במכונית? היו לנו הדברים מהטיול, ערכות המפות ההן שקיבלנו ממועדון הרכב, ובתא המטען היתה שקית בגדים ישנים שהתכוונתי למסור לנזקקים ו..."

"אל תתקשרי," אמרתי.

"...לא שיש לזה הרבה ערך, אבל בחיי, התכוונו לתת אותם לאנשים שזקוקים להם, לא לאיזה שמוק שגונב..."

"תניחי את השפופרת," אמרתי, אבל היא לא הקשיבה לי. היא עמדה להקיש את הספרות, ולכן תחבתי את ידי לכיסי, הוצאתי את צרור המפתחות והנחתי אותו על משטח העבודה במטבח, במקום שבו תוכל לראות אותו.

היא בהתה במפתחות לרגע מבלי להבין. אם המכונית שלה נגנבה, איך ייתכן שהמפתחות אצלי?

"היא בפינת הרחוב," אמרתי חרש.

"אני לא מבינה," אמרה שרה. "השתמשת במכונית?"

"היא בפינת הרחוב," חזרתי על דברי בלחש. "הזזתי אותה. הכול בסדר." שרה הניחה את השפופרת. פניה היו סמוקות והיא נשמה נשימות קצרות ומהירות. "למה הזזת את המכונית שלי לפינת הרחוב? ולמה המפתחות אצלך?"

"אוקיי. תביני. מה שקרה זה ש... נכון שחשבת שהשארת את המפתחות בדלת?"

שרה הינהנה בראשה.

"ואת יודעת שכבר דיברתי על זה איתך בעבר?"

שרה הינהנה שוב בראשה, הפעם קצת יותר לאט.

"בכל אופן, כשחזרתי הביתה, כמה דקות אחרייך..."

"רק נכנסתי עם המצרכים," אמרה שרה באיטיות. "קפצתי לקנות אותם בדרך חזרה. על אף שהיה לי יום מזעזע במשרד, על אף שעשיתי שעות נוספות כי קוזלובסקי הודיע שהוא חולה והיה את הקטע עם חנות הסדקית, בכל זאת קניתי כמה דברים כדי שנוכל לאכול ארוחת ערב."

זה לא היה טוב. שרה פיתחה נעימת קול, שפירושה שהיא כבר היתה צעד אחד קדימה. היא ידעה לאן הסיפור הזה מתקדם ואיך הוא עומד להסתיים. אבל אני החלטתי להגיד בכל זאת את כל השאר. "אז כשהגעתי לחניה, ראיתי שהמפתחות שלך משתלשלים מהדלת, במקום שבו כל אחד יכול למצוא אותם. זה העניין. תדעי לך שיש לך מזל. באמת. אם חושבים על זה, יש לך מזל שאני זה שהגעתי לחניה, ולא איזה רוצח מטורף עם גרזן או גנב מכוניות או משהו כזה, כי זה מה שהיה עלול לקרות. את יודעת שכבר דיברתי איתך על זה קודם, שאמרתי לך שאת משאירה את המפתחות שלך במנעול, וכל מה שניסיתי לעשות היה להבהיר את מה שרציתי להבהיר. תביני, כדי לעזור לך, כדי שלא תעשי שוב כזה דבר ולא תחשפי אותנו לשום... אני מניח שאפשר לומר: לשום סיכון לא חיוני."

עכשיו שרה נשמה הרבה יותר לאט וסתם נעצה בי את עיניה.

"אז תביני, לכן עשיתי את מה שעשיתי."

"ומה בדיוק עשית?"

"הזזתי את המכונית. את יודעת... רק קצת, אל קצה הרחוב. אל הפינה."

"למקום שבו אני לא אוכל לראות אותה."

"נכון. זאת היתה התוכנית."

"וכשהייתי ניגשת לחפש את המפתחות, לא הייתי מוצאת אותם, וכשהייתי רואה שהמכונית נעלמה, הייתי חושבת שהיא נגנבה, והייתי חוטפת התקף לב מזוין, כדי שתוכל להבהיר את מה שרצית להבהיר. זה נכון, פחות או יותר?"

"לא היתה לי שום כוונה לגרום לך להתקף לב או משהו כזה. הכוונה היתה רק ל... ללמד לקח."

"ללמד אותי לקח."

בלעתי את רוקי. "כן."

"אני כבר גמרתי ללמוד בבית־הספר, זק. סיימתי את הלימודים בתיכון. יש לי תואר אקדמי. אני אדם מבוגר עכשיו, והאדם האחרון שאני צריכה שילמד אותי לקח זה אתה."

"פשוט הרגשתי שזה יעזור לך לזכור בעתיד."

"אתה יודע מה עוד היה עוזר לי לזכור בעתיד? היית יכול להוציא את המפתחות שלי מהדלת, לגשת אלי ולהגיד משהו בנוסח: 'הנה, מותק, השארת את המפתחות שלך בדלת.' הייתי מודה לך מאוד, והייתי אומרת: 'תודה רבה. בפעם הבאה אני אשתדל להיות יותר זהירה.'"

"למען האמת, בפעם הראשונה שעשית את זה, זה בדיוק מה שאני..."

"והקטע שממש פוגע בי זה שאני מתרוצצת בבית הזה ומנסה למצוא את המפתחות שלי, כדי שאוכל לרוץ לבית־המרקחת ולהביא לך איזושהי משחה שתוכל למרוח על היד המטופשת שלך, שנכווית בה כיוון שזרקת גפרור בוער לתוך גריל מלא גז, דבר שאם זיכרוני אינו בוגד בי, כבר אמרתי לך קודם לא לעשות אף פעם!"

במשך כל הזמן הזה עמד פול ליד דלת המטבח, ועכשיו, כשהשתררה הפוגה קלה בין הצעקות, החליט שזהו הרגע המתאים לנווט בינינו כדי שיוכל להגיע אל המקרר. "מהלך יפה, אבא," אמר. "הקטע עם הילקוט שוב חוזר על עצמו."

לפני ששרה שלחה אותי להביא את המכונית שלה, היא אמרה לי: "אלוהים, אתה כזה שמוק."

אתם מבינים למה אני מתכוון. אתם לא היחידים.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

מהלך לא מוצלח - לינווד ברקלי
Bad Move - Linwood Barclay

Bad Move - Linwood Barclay


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים