Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביוני 2010       חזור

מתחת לכיפה שקופה
מאת: סטיבן קינג
Under the Dome - Stephen King

ההוצאה:

מודן

בצ´סטר מיל, עיירה מנומנמת במיין, חיים אנשים רגילים את חייהם במסלול שנראה נוקשה וקבוע מראש. ואז, בוקר אחד, יורדת על צ´סטר מיל כיפה שקופה של שדה כוח.

בעת ירידתה היא חוצה בעלי חיים תמימים לשניים, מכוניות ומטוסים מתנגשים בה ומתפוצצים, עשרות אנשים נהרגים ללא שום אזהרה. דבר אינו יכול להיכנס או לצאת מבעד לכיפה הזו, פרט למעט מאוד אוויר.

דייל ברברה, חייל משוחרר ממלחמת עיראק שנקלע לעיר, כבר היה בדרכו אל מחוץ לעיירה כשהכיפה שינתה את תוכניותיו. בימים הבאים הוא מוצא עצמו מתמודד מול ביג ג´ים רני, סוחר מכוניות ופוליטיקאי מקומי, במאבק אימתני על חייהם ונפשותיהם של תושבי העיר הלכודים תחת הכיפה, מבוהלים ומבולבלים.

מתחת לכיפה שקופה
שתפו אותי

מתחת לכיפה השקופה הוא רומן פנורמי, עתיר דמויות והתרחשויות, המתקדם בקצב מסחרר ומצליח להפתיע את הקורא שוב ושוב בפיתולי עלילה מרהיבים ועוצרי נשימה. הוא בוחן נושאים כמו אקולוגיה, אתיקה ודת בסגנון ציני ומושחז, ומהווה שיא חדש בכתיבתו של סטיבן קינג, הבכיר והאהוב בסופרי המתח והאימה של ימינו. מספריו: ‘דומא קי´, סדרת המגדל האפל´, סלולרי, מיזרי, לוכד החלומות, הניצוץ ועוד רבים אחרים שראו אור במודן.

מתחת לכיפה השקופה מאת סטיבן קינג בהוצאת מודן, מאנגלית: אינגה מיכאלי, עיצוב עטיפה: רן ידידיה, 1022 עמודים.

מתחת לכיפה השקופה | המטוס והמרמיטה
מגובה של אלפיים רגל - שם נערך שיעור הטיסה של קלודט סאנדרז - ולאורן של קרני הבוקר, בהקה טריותה של צֶ'סטֶרז מיל כאילו נוצרה זה עתה. מכוניות הזדחלו במיין סטריט, ושמשותיהן קרצו לשמש. צריח כנסיית קונגו נראה מחודד דיו כדי לנקב את השמיים חסרי הדופי. השמש השתקפה במימי הפּריסטיל שעה שמטוס הסֶנֶקָה 5 התעופף מעל הנחל; גם המטוס וגם הנחל חצו את העיירה באותו נתיב אלכסוני.

"צ'אק, נדמה לי שראיתי שני ילדים ליד גשר השלום! הם דגים!" האושר שהפגינה הצחיק אותה. את שיעורי הטיסה קיבלה במתנה מבעלה, שהיה יושב-ראש מועצת העיר. בעבר נהג בעלה לומר: לו רצה אלוהים שהאדם יעוף, הוא היה מעניק לו כנפיים; אבל אנדי היה נוח להשתכנע, ובסופו של דבר קלודט השיגה את מבוקשה. היא נהנתה למן הרגע הראשון. אבל זו לא היתה רק הנאה; זו היתה התעלות רוח. והיום, לראשונה, הבינה באמת מדוע הטיסה היא חוויה מופלאה. ולמה זה כיף גדול.

צ'אק תומפסון, מדריך הטיסה שלה, נגע קלות בהגאים, ולאחר מכן הצביע על לוח המחוונים. "אבל בואי נשמור על יציבות, קלודי. בסדר?"

"אוי, סליחה, סליחה."

"אין בעיה." הוא הדריך טיסה זה שנים, ואהב חניכים כמו קלודי - שהיו להוטים ללמוד. ובקרוב היא תעלה לאנדי סאנדרז הרבה מאוד כסף; היא אהבה מאוד את הסנקה, והביעה בקול את רצונה לקנות אחד כזה, אבל חדש. משהו כמו מיליון דולר. אף שלא היתה מפונקת במיוחד, קלודי סאנדרז נודעה בטעמה היקר, ולמזלו של אנדי הוא לא התקשה להשביע את רצונה.

צ'אק גם אהב ימים כמו זה: ראות מצוינת, כמעט בלי רוח, תנאים מושלמים להדרכה. ובכל זאת, המטוס התנודד קלות כשקלודי ייצבה אותו.

"את לא מרוכזת. תחזרי לעצמך. תורידי מהירות למאתיים. בואי נטוס מעל כביש 119. ותרדי לגובה של תשע מאות רגל."

היא מילאה אחר ההוראות, והמטוס שב והתייצב להפליא. צ'אק נרגע. הם טסו מעל מגרש המכוניות המשומשות של ג'ים רני, והעיירה כולה נותרה מאחור. משני עבריו של 119 השתרעו שדות, ועצים שבערו בשלל צבעי שלכת. צילו של הסנקה הזדחל כמו צלב מעל צמרות העצים, וכנף כהה אחת חלפה קצרות מעל איש שנראה כמו נמלה קטנה עם תרמיל על הגב. איש־הנמלה נשא את מבטו אל־על ונופף. צ'אק נופף בחזרה, אף על פי שידע כי האיש אינו יכול לראות אותו.

"איזה יום מדהים!" קראה קלודי. צ'אק פרץ בצחוק.

נותרו להם עוד ארבעים שניות לחיות.

2
המרמיטה אצה רצה על השול של כביש 119, ופניה אל צ'סטרז מיל - אף על פי שהעיירה היתה עדיין רחוקה כשני קילומטרים וחצי, ואפילו מגרש המכוניות של ג'ים רני נראה כמו שורות ארוכות של קרני שמש נוצצות במקום שבו התעקל הכביש שמאלה. המרמיטה תיכננה (אם אפשר לומר זאת על מרמיטה) לפנות בחזרה אל תוך היער הרבה לפני שתגיע אל שיפולי העיירה. אבל לעת עתה, שולי הכביש התאימו לה היטב. היא התרחקה מהמאורה שלה יותר מכפי שהתכוונה, אבל השמש חיממה את גבה, ריחות נעימים עלו באפה ובמוחה עלו מראות פשוטים - אם כי לא בדיוק תמונות.

המרמיטה נעצרה והתרוממה לרגע על רגליה האחוריות. עיניה כבר לא היו חדות כמו פעם, אבל הספיקו לה כדי לראות את בן־האדם שצעד לכיוונה על השוּל הנגדי של הכביש.

היא החליטה להתקדם עוד קצת. כי בני־האדם נהגו לעיתים להשאיר מאחור מטעמים.

המרמיטה היתה זקנה, וגם שמנה. היא פשטה בזמנו על הרבה מאוד פחי אשפה, והכירה את הדרך למזבלה של צ'סטרז מיל לא פחות משהכירה את שלוש המנהרות במאורה שלה. במזבלה תמיד חיכו לה דברים טעימים. היא הידסה כמו זקנה המרוצה מעצמה, ועקבה במבטה אחר בן־האדם מעברו האחר של הכביש.

האיש נעצר. המרמיטה הבינה שנחשפה. מולה, מעט לימינה, נח לו גזע מת של עץ תרזה. היא החליטה להסתתר שם, לחכות לאיש שימשיך בדרכו, ולאחר מכן לתור את האזור בחיפוש אחר מטעמים - אלו כל המחשבות שהספיקה המרמיטה לחשוב - נוסף על שלושה צעדים מהוססים שהספיקה לעשות - לפני שנחצתה לשניים. ואז היא פשוט התפרקה לצד הדרך. דם פרץ מגופה; מעיה צנחו אל הקרקע; רגליה האחוריות בעטו בפראות פעמיים, וזהו.

מחשבה אחרונה חלפה במוחה לפני האפלה שנופלת על כולנו, על מרמיטות ועל בני־אדם כאחד: מה קרה?

3
כל המחוגים בלוח המחוונים קפאו במקומם.

"מה קורה פה?" קראה קלודי סאנדרז. היא הפנתה אל צ'אק עיניים פעורות, אך לא היה בהן סימן לחרדה, רק לבלבול. לא היה מספיק זמן לחרדה.

צ'אק אפילו לא ראה את לוח המחוונים. הוא ראה רק את חרטומו של הסנקה מתקפל וקורס לעברו. ואז ראה את שני המדחפים מתאיידים.

מעבר לכך, לא הספיק לראות כלום. לא נשאר לו זמן לכלום. מטוס הסנקה התפוצץ מעל כביש 119 והמטיר אש על השדות שמסביב. וגם חלקי גופות. זרוע מעלה עשן - של קלודט - צנחה בחבטה ליד גופתה החצויה של המרמיטה.

התאריך היה 21 באוקטובר.

מתחת לכיפה השקופה | ברבי
הרגשתו של ברבי השתפרה מייד כשעבר את פוּד סיטי והשאיר מאחוריו את מרכז העיירה. כשהבחין בשלט: יצאת מגבולות צ'סטרז מיל חזור אלינו בקרוב! השתפרה הרגשתו עוד יותר. הוא שמח על שיצא לדרך, ולא רק בגלל המנה ההגונה שקיבל במיל. בעיקר שמח על כך שהוא פשוט ממשיך הלאה. זה שבועיים ויותר ריחפה מעליו עננה שחורה, ואז החרא עף לו ישר לפרצוף בחניון של הדיפֶּר.

"בסופו של דבר, אני נווד בנשמתי," אמר בקול רם, ופרץ בצחוק. "אני נווד בנשמתי, והגיע הזמן שאצא אל המישורים הגדולים." ולמה לא, בעצם? למונטנה! או לוויומינג! לרפיד סיטי המזדיינת שבדקוטה הדרומית. לכל מקום, העיקר שיהיה רחוק מפה.

הוא שמע את נהמת המנוע המתקרב, סב על עקביו בהילוך אחורי והושיט את אגודלו אל הכביש. הוא ראה מולו שילוב מנצח: טנדר פורד ישן וחבוט, ובלונדינית צעירה שישבה מאחורי ההגה. מין בלונד אפור כזה, הגוון האהוב עליו. ברבי חייך חיוך רחב ומקסים. הצעירה בטנדר השיבה לו בחיוך מקסים משלה; אלוהים, אם יש עליה יותר מתשע־עשרה שנים, הוא נשבע לאכול את הצ'ק האחרון שקיבל מרוזמרין. אין ספק, היא היתה צעירה מדי בשביל גבר שראה כבר שלושים קיצים, אבל מצד שני היא גם היתה חוקית לגמרי - כמו שנהג לומר בצעירותו באיוֹוָה.

הטנדר האט, והוא נע לעברו... אך כעבור רגע הבלונדינית האיצה. היא נעצה בו מבט אחרון כשחלפה על פניו. החיוך נותר מרוח על פניה, אבל כעת נראה מלא חרטה. נדמה שהחיוך ניסה לומר: לרגע נדפק לי המוח, אבל עכשיו חזרה לי השפיות.

לברבי נדמה שזיהה את הבלונדינית, אף על פי שלא היה משוכנע במאת האחוזים. הוא ראה אותה בעיני רוחו, בחברתו של גבר מבוגר - אולי אבא שלה - ופניהם קבורות במוספים של ה'סאנדיי טיימס'. לו יכול היה לפנות אליה כשחלפה לידו, היה אומר לה: אם סמכת עלי כשהכנתי לך חביתה ונקניקיות, יכולת לסמוך עלי גם בנסיעה של כמה קילומטרים במושב שלצידך.

אבל לא ניתנה לו ההזדמנות, ולכן פשוט הרים את ידו והצדיע קלות, כמבקש לומר: אני לא לוקח את זה אישית. לרגע הופיעו אורות אדומים בפנסים האחוריים של הטנדר, כאילו נמלכה בדעתה. אבל הטנדר האיץ והיא המשיכה בדרכה.

בימים הבאים, כשהמצב במיל יתדרדר מדחי אל דחי, הוא ישחזר שוב ושוב את הרגע הקטן ההוא, בחוּמה של שמש אוקטובר. והוא יחשוב בעיקר על השנייה ההיא, כשהופיעו אורות הבלימה והיא כמעט נמלכה בדעתה... כאילו בכל זאת זיהתה אותו. אה, זה הטבח מרוזמרין, אני כמעט בטוחה. אז אולי כדאי ש-

אך אולי היא מלכודת שגם גברים טובים ממנו נפלו בה. לו זיהתה אותו, חייו היו משתנים לבלי היכר. כי היא כנראה הספיקה לברוח; ומאותו רגע, הוא לא ראה שוב את הבלונדינית הצעירה או את טנדר הפורד הישן והמלוכלך שלה. כנראה חצתה את גבולות העיירה דקות אחדות (או אפילו שניות) לפני שצנח המחסום. לו היה יושב לצידה, הוא היה יוצא לחופשי. אלא אם כן - יאמר לעצמו ברגעים של נדודי שינה - העצירה כדי לאסוף אותי היתה מובילה לאיחור גורלי. גם במקרה שכזה לא הייתי נמצא פה היום. וגם היא לא. כי המהירות המותרת על ה-119 היא שמונים קילומטרים בשעה. ובמהירות של שמונים קילומטרים בשעה...

בשלב זה תעלה במוחו תמונת המטוס.

2
הסנקה טס מעל לראשו רגע אחרי שעבר את מגרש המכוניות של ג'ים רני, מקום שהיה שנוא במיוחד על ברבי. לא שהיה קונה שם אפילו לימון (הוא לא החזיק מכונית זה שנה ויותר, אחרי שמכר את האחרונה בפּוּנטָה גוֹרדה שבפלורידה). אלא שג'ים רני הבן היה אחד מהבחורים שחיכו לו באותו לילה בחניון של הדיפֶּר. ג'וניור היה פרחח שרצה להוכיח את עצמו, ואת מה שלא הצליח להוכיח לבדו העדיף להוכיח בקבוצה. מניסיונו האישי של ברבי, זו היתה דרכם של כל הג'וניורים.

אבל עכשיו כל זה נמצא מאחוריו. ג'ים רני, הבן שלו, הרוזמרין (מנת הבית: צדפות מטוגנות! והן אפילו שלמות!), אנג'י מקיין, אנדי סאנדרז. הכול, כולל הדיפֶּר (מנת הבית: מכות רצח בחניון!). אכן, הכול נמצא מאחוריו. ומה נמצא לפניו? השער לאמריקה. להתראות, עיירה קטנה במֵיין; שלום לכם, המישורים הגדולים.

או שאולי הוא יפנה שוב דרומה. כי לא משנה עד כמה יפה ובהיר היום הזה, החורף אורב לו במרחק של עמוד או שניים בלוח השנה. בדרום יהיה יותר טוב. וחוץ מזה, הוא אף פעם לא ביקר במאסֶל שוֹלז, ושמה "השרירי" של העיירה באלבמה מצא חן בעיניו. השם נשמע כמעט כמו שירה, באמת, והמחשבה על כך עודדה את רוחו עד מאוד. לכן, כששמע את המטוס מעליו, נשא את מבטו ונופף לו במרץ. הוא קיווה לקבל בתגובה נענוע קצר בכנפיים, אבל זה לא קרה, אף שהסנקה טס לאיטו בגובה נמוך. ברבי ניחש שמדובר בתיירים - זה היום המושלם עבורם, כשעצים בוערים בשלל צבעי שלכת. או שאולי זה טייס מתלמד, והבחור חושש לפשל ומעדיף להתעלם מצמודי קרקע כמו דֵייל ברברה. הוא איחל להם כל טוב. גם אם מדובר בתיירים וגם אם זה צעיר שעדיין מחכים לו שישה שבועות עד לטיסת הסולו הראשונה שלו, ברבי איחל להם כל טוב. היום היה יפה, וכל צעד שהרחיק אותו מצ'סטרז מיל הפך את היום ליפה עוד יותר. היו שם יותר מדי שמוקים, במיל, וחוץ מזה: טיולים עושים טוב על הנשמה.

אולי צריך לחוקק איזה חוק ולחייב אנשים להמשיך הלאה, ודווקא באוקטובר. זו צריכה להיות הסיסמה הלאומית: באוקטובר כולם עוזבים. באוגוסט מקבלים רישיון לארוז, באמצע ספטמבר נותנים לבעל הבית הודעה של שבוע-שבועיים מראש, ואז -

הוא נעצר. לא הרחק לפניו, מצידו הנגדי של כביש האספלט, עמדה מרמיטה. והיא היתה שמנה. דשנה וחצופה. במקום למהר ולנוס אל תוך הדשא הגבוה, היא המשיכה לרוץ בכיוון שלו. גזע נפול של עץ תרזה נח בחלקו בשולי הכביש, וברבי היה מוכן להתערב שהמרמיטה תמהר להסתתר מתחת לגזע עד שההולך־על־שניים הגדול והרע ימשיך בדרכו. אם לא, הם יחלפו זה על פניו של זה כמו שני נוודים - האחת על ארבע רגליים ובדרכה צפונה, והשני על שתי רגליים ובדרכו דרומה. ברבי קיווה שכך יקרה. זה יהיה מדליק.

כל המחשבות הללו חלפו במוחו של ברבי תוך שניות; צילו של המטוס המשיך לנוע בינו לבין המרמיטה, כמו צלב שחור שדהר על הכביש. ולפתע קרו שני דברים בעת ובעונה אחת.

קודם כול המרמיטה. היא היתה שלמה, ופתאום היא נחצתה לשניים. שני החלקים פירכסו ודיממו. ברבי קפא במקומו, ולסתו נשמטה מתדהמה. נדמה שגיליוטינה בלתי נראית צנחה מהשמיים. ובאותה שנייה, בדיוק מעל המרמיטה הכרותה, המטוס הקטן התפוצץ באוויר.


3 ברבי הרים את מבטו. מהשמיים צנחה גרסה מעוכה - היישר מתוך עולם ביזארי - של המטוס הקטן והיפה שחלף מעל לראשו רק כמה שניות קודם לכן. עלי אש כתומים־אדומים נתלו מעליו באוויר כמו פרח שנפתח זה עתה, כמו ורד מסוג "טרגדיה אמריקנה". עשן היתמר משברי המטוס.

משהו נחת בחוזקה על הכביש, העיף שברי אספלט לכל עבר ואז התגלגל כמו שיכור אל תוך הדשא הגבוה שמשמאל. זה היה מדחף.

אם היה מתגלגל לכיוון שלי
ברבי ראה את עצמו לרגע נחצה לשניים - כמו המרמיטה חסרת המזל - ופנה לברוח. משהו נחבט בקרקע לפניו והוא צרח. אבל זה לא היה מדחף נוסף; זו היתה רגל של גבר, עטופה בג'ינס. הוא לא ראה דם, אבל התפר הצדדי של מכנסי הג'ינס נקרע לגמרי, וחשף בשר לבנבן ופלומת שיער שחור.

כף-הרגל לא היתה שם.

לברבי נדמה שהוא רץ בהילוך איטי. הוא ראה את כף-רגלו, העטויה במגף עבודה ישן, כשזו התרוממה וצנחה. ואז פתאום היא נעלמה מאחוריו ובמקומה צצה כף-רגלו השנייה. והכול באיטיות מרגיזה. כמו הילוך חוזר של שחקן שמנסה לגנוב את הבסיס השני במשחק בייסבול.

מאחוריו עלתה שאגה אדירה, שלוותה מייד בפיצוץ משני ובהדף של חום שצרב את גופו מעקביו ועד לעורפו. גל ההדף דחף אותו קדימה כמו יד חמה. כל מחשבה נגוזה ממוחו ולא נשאר דבר, פרט לאינסטינקט ההישרדות של הגוף.

דייל ברברה נס על נפשו.

4
רק כמאה מטרים משם, היד הגדולה והחמה הפכה ליד רפאים, אף על פי שבבריזה הקלה עדיין עלה באפו ריח חריף של דלק שרוף - וגם צחנה מתקתקה־מבחילה, שילוב של פלסטיק נמס ושל בשר חרוך. ברבי רץ עוד שישים מטרים, ורק אז עצר והסתובב. הוא התנשם בכבדות. הוא לא האמין שזה בגלל הריצה; הוא לא נהג לעשן והוא היה בכושר טוב (נו, בסדר... בכושר סביר; הצלעות בצד ימין של גופו עדיין כאבו מהמכות שקיבל בחניון של הדיפֶּר). הוא האמין שזה בגלל הפחד, בגלל האימה. הוא היה עלול להיהרג בעצמו משברי המטוס שצנחו מהשמיים - לא רק מהמדחף - או אפילו להישרף למוות. המזל פשוט האיר לו פנים.

ולפתע ראה משהו, ונשימתו המאומצת נעתקה. הוא הזדקף ונעץ מבט ארוך בזירת התאונה. הכביש היה זרוע שברים - זה בהחלט פלא שהוא לא נפגע. כנף שבורה ומעוותת נחה מימין; הכנף השנייה ביצבצה מתוך העשב הגבוה שמשמאל, לא הרחק מהמקום שאליו התגלגל המדחף הנמלט. נוסף לרגל העטויה בג'ינס, ראה גם יד כרותה וזרוע. ונדמה שהיד הצביעה על ראש, כאילו ביקשה לומר: הוא שלי. ראש של אישה, כך הסיק מהשיער הארוך. קווי המתח שלצד הכביש נחתכו. הם נחו על השוּל, מפרכסים ורוחשים חשמל.

במרחק־מה מהראש והזרוע נח גם הצינור המעוות של גוף המטוס. ברבי הבחין בכיתוב NJ3. ההמשך - אם היה קיים בעבר - כבר לא נראה שם.

אבל אף אחד מכל אלה לא היה המראה שצד את עינו ועצר את נשימתו. הוורד מסוג "טרגדיה אמריקנה" נעלם כלא היה, אך בשמיים עדיין בערה אש. זה דלק בוער, חשב לעצמו. אבל...

אבל האש צנחה מהאוויר ביריעה דקיקה, כמו מסך. ומעבר לאש, מבעד לה, ראה ברבי את אזור הכפר של מיין - שנראה עדיין שלֵו, כאילו לא הספיק להגיב ובכל זאת פתח בתנועה. אזור הכפר פשוט בהק כמו האוויר מעל כבשן או חבית בוערת. כאילו שמישהו התיז דלק על שמשה ענקית והצית אותו.

ברבי היה כמעט מהופנט - כך לפחות הרגיש - כשהחל לצעוד באיטיות בחזרה אל זירת ההתרסקות.

5
הדחף הראשון שלו היה לכסות את חלקי הגופות, אך הם היו רבים מדי. הוא ראה כעת רגל נוספת (במכנסיים ירוקים), וגם פלג גוף עליון של אישה שנלכד בתוך שיח ערער. הוא יכול להסיר את החולצה שלו ולכסות את ראשה של האישה, אבל מה עם השאר? טוב, היו לו עוד שתי חולצות בתרמיל -

ולפתע קרבה מכונית מכיוון מאטוֹן, העיירה הסמוכה שמדרום למיל. זה היה רכב שטח קטן, והוא קרב לזירה במהירות. מישהו כנראה שמע את ההתרסקות או ראה את הפיצוץ. סיוע. תודה לאל. ברבי עמד על הקו הלבן שבמרכז הכביש, במרחק בטוח מהאש המוזרה שנזלה מהשמיים כמו מים על שמשה, הניף את זרועותיו מעל לראשו ויצר מעין איקס גדולה.

האיש צפר פעם אחת בתגובה, ואז בלם בפראות והותיר מאחוריו שובל ארוך של גומי חרוך. הוא זינק מהטויוטה הירוקה והקטנה כמעט לפני שזו נעצרה, גבר מגודל ומרושל למראה, עם שיער ארוך ואפור שצנח על גבו מתחת לכובע מצחייה של הסי-דוֹגז. הוא רץ אל שולי הכביש כדי לעקוף את זירת ההתרסקות.

"מה קרה פה?" צעק האיש. "מה, לכל הרוחות -"

ופתאום הוא פגע במשהו. בעוצמה. לא היה שם כלום, אבל ברבי ראה את אפו של האיש נשבר ונדחף הצידה. האיש עף לאחור, אף על פי שהתנגש באוויר, ודם נזל מאפו, מפיו וממצחו. הוא נפל על גבו, ומייד ניסה להתיישב. הוא לטש בברבי מבט מופתע, המום; וגם ברבי לטש בו מבט, שעה שמפלים של דם מפיו ומאפו הכתימו את חולצת העבודה שלו.

מתחת לכיפה השקופה | ג'וניור ואנג'י
שני הילדים שדגו ליד גשר השלום לא טרחו לשאת את מבטם כשהמטוס חלף מעליהם, בניגוד לג'וניור רני. הוא עמד במרחק של רחוב אחד משם, בפריסטיל סטריט, וזיהה את הקול. זה היה מטוס הסנקה 5 של צ'אק תומפסון. הוא הרים את ראשו, ראה את המטוס, ומיהר להשפיל את מבטו כשקרני שמש מסמאות חדרו מבעד לצמרות העצים וכאב פילח את עיניו. עוד כאב ראש. הוא סבל מהם הרבה מאוד לאחרונה. לפעמים התרופה חיסלה אותם. אך לעיתים, במיוחד בשלושה-ארבעה חודשים האחרונים, היא פשוט לא עזרה.

מיגרנות, קבע דוקטור האסקל. ג'וניור ידע רק שני דברים: שזה כואב כמו סוף העולם, ושאור מסמא מחמיר את המיגרנה, במיוחד כשהכאב רק מתפתח. לפעמים היה נזכר בנמלים שהוא ופרנק דֶלֶסֶפּס נהגו לשרוף כשהיו ילדים. צריך זכוכית מגדלת, ולכוון אליהן את השמש כשהן זוחלות החוצה מתוך הקן שלהן. התוצאה היתה פריקסה של נמלים. אך כעת, כשאחת המיגרנות התעצמה והלכה, הרגיש שהמוח שלו הוא קן הנמלים ושעיניו הן צמד זכוכיות מגדילות.

והוא רק בן עשרים ואחת. האם זה מה שצופן לו העתיד, בערך עד גיל ארבעים וחמש? כי דוקטור האסקל אמר שאז המיגרנות ייפסקו.

אולי. אבל הבוקר הבטיח לעצמו שגם כאב ראש לא יעצור בעדו. רק רכב השטח של הנרי מקיין או הפּריוּס של לה דוֹנה מקיין בשביל הגישה אל ביתם היו עוצרים בעדו; במקרה שכזה, היה עושה אחורה פנה, חוזר לביתו, לוקח עוד כדור אימיטרקס, מכסה את מצחו במטלית קרה ושוכב במיטתו מאחורי וילונות מוגפים. ואז אולי המיגרנה היתה מתפוגגת והכאב המייסר היה פוחת, אבל סביר להניח שלא. כי כשאחד מאותם עכבישים שחורים קנה לעצמו אחיזה -

הוא שב והרים את מבטו, והפעם גם צימצם את עיניו אל מול האור הנתעב; אבל מטוס הסנקה נעלם, ועימו נמוג גם זמזום המנוע (שהיה מרגיז לא פחות - למעשה, כל צליל הרגיז אותו כשהיה נתון בטלפיו של אחד מכאבי הראש שלו). זה בטח צ'אק תומפסון עם אחד מחניכי (או חניכות) הטיסה שלו. לג'וניור לא היתה טינה כלפי צ'אק - הוא בקושי הכיר אותו - ובכל זאת ייחל במין זעם ילדותי ופתאומי שהחניך של צ'אק יפשל בגדול והמטוס יתרסק.

ואם אפשר, במרכז מגרש המכוניות המשומשות של אבא שלו.

כאב נוסף ומחליא פילח את ראשו, אבל הוא לא נכנע ועלה במדרגות אל דלת ביתה של משפחת מקיין. הוא ידע שהוא מוכרח לעשות את זה. כבר מזמן הגיע הזמן. כי צריך ללמד את אנג'י לקח.

אבל לקח קטן. אל תרשה לעצמך לאבד שליטה.

כאילו זימן אותה, נשמע לפתע קולה של אמו. קולה השאנן שהוציא אותו מדעתו. לג'וניור תמיד היה מזג רע, אבל עכשיו הוא כבר שולט בזה. נכון, ג'וניור?

מה את אומרת. הוא שלט בזה, לפחות בעבר. הפוטבול עזר לו. אבל עכשיו כבר לא היה שום פוטבול. וכבר לא היו לימודים בקולג'. היו רק כאבי הראש. ובגללם הוא הרגיש כמו בן־זונה אכזרי במיוחד.

אל תרשה לעצמך לאבד שליטה.

לא. אבל הוא כן ידבר איתה, עם או בלי כאב ראש.

ואולי הוא יצטרך לדבר איתה ביד חזקה, כמו שאומרים. מי יודע? כי אולי זה ישפר את ההרגשה שלו אם יעכיר את שלה.

ג'וניור צילצל בפעמון.

2
אנג'י מקיין יצאה מהמקלחת. היא לבשה חלוק, כרכה את החגורה סביב מותניה ועטפה במגבת את שערה הרטוב. "אני באה!" קראה, וירדה במדרגות אל קומת הקרקע כמעט בריצה. על פניה היה חיוך קטן. זה בטח פרנקי, היא היתה משוכנעת בכך. נראה שהמצב יחזור לקדמותו. כי הטבח הבן־זונה (הוא היה אמנם נאה, אבל בכל זאת בן־זונה) עזב כבר את המיל או שהיה בדרכו החוצה, וגם ההורים שלה לא היו בבית. השילוב בין השניים היה עבורה סימן מאלוהים שבקרוב המצב יחזור לקדמותו. היא ופרנקי ישאירו מאחור את כל החרא, ויחזרו להיות שוב ביחד.

היא ידעה מה עליה לעשות: לפתוח את הדלת, ולאחר מכן את החלוק שלגופה. ממש כך, לאור יום, בשבת בבוקר, כשכל עובר אורח עלול לראות אותה. מובן שתצטרך לוודא שזה אכן פרנקי - כי לא היתה לה שום כוונה לחשוף את עצמה בפניו של מר ויקר השמן, אם צילצל בפעמון כדי למסור לה דואר רשום - אבל הדואר אמור להגיע רק בעוד חצי שעה לפחות.

לא, זה פרנקי. היא היתה משוכנעת בכך.
היא פתחה את הדלת, והחיוך הקטן התרחב והפך לחיוך קורן ומזמין - ואולי היתה מיטיבה לעשות לו שמרה על פה סגור, כי השיניים שלה היו צפופות מאוד ובגודל של מסטיקים. ידה נחה על הקשר שיצרה בחגורת החלוק. אבל היא לא פתחה אותו. כי זה לא היה פרנקי. זה היה ג'וניור, והוא נראה כעוס -

היא ראתה בעבר את המבט האפל הזה - לאמיתו של דבר, אפילו פעמים רבות - אבל הוא לא נראה אפל כל כך מאז כיתה ח', כשג'וניור שבר את הזרוע לַבֵּן של דוּפּרי. כי המתרומם הקטן העז להעלות את התחת השמן שלו על מגרש הכדורסל שבפארק העירוני, וביקש להצטרף למשחק. אנג'י גם ניחשה שאותה סערה החשיכה את פניו של ג'וניור גם בלילה ההוא בחניון של הדיפֶּר, אבל היא כמובן לא היתה שם, היא רק שמעה על כך מאחרים. צ'יף פרקינס זימן אותה לשיחה, וגם ברבי בן־האלף היה שם, ובסוף האמת יצאה לאור.

"ג'וניור? מה -"

ולפתע הוא סטר לה, וכל מחשבה נגוזה ממוחה.

3
הוא לא סטר לה בכל כוחו, כי היא עמדה בפתח הבית ולא היה לו הרבה מקום להניף את זרועו; בקושי עד אמצע הדרך. ואולי בכלל לא היה סוטר לה (לא מייד, בכל אופן), אילולא עלה על פניה החיוך הזה - אלוהים, איזה שיניים איומות, הן העבירו בו צמרמורת כבר בבית־הספר היסודי - ואילולא קראה לו ג'וניור.

ודאי שכולם בעיירה קראו לו ג'וניור; אפילו הוא חשב על עצמו כג'וניור. אבל הוא לא ידע עד כמה שנא את השם הזה - שאני־יתפגר־יהפוך־לגרגר, אני שונא את השם הזה! - עד ששמע אותו בוקע מבין שיני המצבה המפחידות של הכלבה הזאת, שעשתה לו כל כך הרבה צרות. הצליל של שמו פילח את ראשו בדיוק כמו קרני השמש, כשנשא את מבטו אל המטוס.

ובכל זאת, זו היתה סטירה ראויה לשמה. היא מעדה לאחור אל העמוד המרכזי של טור המדרגות והמגבת עפה מראשה. קווצות סבוכות של שיער חום נתלו סביב לחייה, ולרגע נראתה כמו מדוזה. את החיוך החליפה ארשת של תדהמה, וג'וניור הבחין בזרזיף של דם שניגר מזווית פיה. טוב מאוד. אפילו מצוין. מגיע לכלבה לדמם אחרי כל מה שהיא עשתה. היא היתה פשוט צרה צרורה, ולא רק בשבילו: גם בשביל פרנקי ומֶל וקרטר.

קולה של אמו הידהד שוב בראשו: אל תרשה לעצמך לאבד שליטה, חומד. גם אחרי שמתה, היא לא הפסיקה לחלק עצות. למד אותה לקח, אבל קטן.

ואולי הוא באמת היה מסתפק בכך, אלא שאז נפתח החלוק שלגופה והיא היתה עירומה לגמרי. הוא ראה את משולש השיער השחור מעל לחוות ההרבעה שלה, חוות ההרבעה המזורגגת שלה שעשתה כל כך הרבה צרות - כי כשחושבים על זה, החוות האלה הן הסיבה לכל הצרות בעולם. והראש שלו כאב, פָּעַם, דפק, נבקע, התפוצץ. נדמה שבכל רגע הוא עלול לעבור היתוך גרעיני. ועננת פטרייה קטנה ומושלמת תפרוץ מכל אוזן רגע לפני שהכול יתפוצץ מהצוואר ומעלה, וג'וניור רני פשוט ייצא מדעתו (הוא לא ידע שיש לו גידול במוח - דוקטור האסקל הזקן וקשה הנשימה אפילו לא שקל את האפשרות הזאת אצל בחור צעיר ובריא שעדיין לא יצא לגמרי מגיל ההתבגרות). זה היה בוקר חסר מזל לקלודט סאנדרז וצ'אק תומפסון; למעשה, זה היה בוקר חסר מזל לכל תושבי צ'סטרז מיל.

אבל מעט מאוד היו חסרי מזל יותר מחברתו לשעבר של פרנק דלספס.

4
רק עוד שתי מחשבות קוהרנטיות למחצה חלפו במוחה כשנשענה על מעקה המדרגות והביטה בעיניו הבולטות מחוריהן ובאופן שנשך את לשונו - נשך עד ששיניו שקעו פנימה.

הוא מטורף. אני חייבת להתקשר למשטרה לפני שהוא יפגע בי.

היא פנתה אל הפרוזדור כדי לרוץ למטבח, לחטוף מהקיר את שפופרת הטלפון, לחייג 911 ולצרוח בכל כוחה. היא הספיקה לעשות שני צעדים לפני שמעדה על המגבת שכרכה סביב ראשה. היא מיהרה להתעשת - בתיכון היא היתה מעודדת, וכישוריה האתלטיים לא נעלמו לחלוטין -

ובכל זאת כבר היה מאוחר מדי. ראשה נמשך לאחור באחת, ושיניה כמעט התעופפו החוצה. הוא גרר אותה בשערה.

הוא משך אותה אל גופו. הוא בער, כאילו סבל מחום גבוה. היא חשה היטב בדפיקות ליבו: בה־בם, בה־בם. כאילו ניסו להשיג זו את זו.

"כלבה שקרנית!" צרח ישירות באוזנה. הצרחה היתה כמדקרת חרב שפילחה את ראשה. היא עצמה צרחה, אבל הצליל נשמע לה עמום ובטל בשישים בהשוואה לשלו. ולפתע עטפו זרועותיו את מותניה והוא סחב אותה בפרוזדור במהירות מטורפת, כשרק כריות אצבעותיה נוגעות בשטיח. לשבריר שנייה חלפה במוחה המחשבה שהיא הקישוט על מכסה המנוע של מכונית שודים. ופתאום הם היו במטבח, שהיה שטוף באור מסמא.

ג'וניור שוב צרח. אבל הפעם לא מזעם, מכאב.

5
האור הרג אותו, הוא טיגן את מוחו המתייסר, אבל הוא לא הניח לו לעצור בעדו. כי עכשיו היה כבר מאוחר מדי.

מבלי לעצור, הטיח אותה בשולחן המטבח המכוסה פורמייקה. השולחן פגע בה בבטנה, ואז החליק ונתקע בקיר. קערית הסוכר, המלחייה והפלפלייה התעופפו באוויר. נשימתה נעתקה במעין נביחה. הוא המשיך לאחוז בידו את מותניה, בידו השנייה לפת את קווצות שערה הרטוב, ואז השליך אותה על המקרר. היא פגעה בו בחבטה שהפילה ממנו את רוב המגנטים שהוצמדו אליו. פניה היו לבנות כסיד והמומות. כעת דיממה גם מאפה, בנוסף לשפתה התחתונה. הדם היה אדום כשני על רקע עורה הלבן. הוא ראה את עיניה נעות אל הדלפק, שם עמד לו סט של סכינים, אך כשניסתה להתרומם הטיח את ברכו בפניה בכל כוחו. הוא שמע צליל עמום של ריסוק, כאילו שמישהו הפיל כלי חרסינה גדול - אולי מגש - בחדר אחר.

זה מה שהייתי צריך לעשות גם לדייל ברברה, חשב לעצמו, ונסוג לאחור כשכריות ידיו לוחצות על רקותיו הפועמות. דמעות זלגו במורד לחייו. הוא נשך את לשונו בעוצמה - דם נזל על סנטרו ומשם אל הרצפה -

אבל ג'וניור אפילו לא שם לב לכך. הכאב בראשו היה בלתי נסבל.

אנג'י שכבה עם הפנים על הקרקע, בין המגנטים המפוזרים. על המגנט הגדול ביותר התנוסס הכיתוב: מה שנכנס לכם היום לפה יופיע מחר על התחת שלכם. הוא חשב שאיבדה את ההכרה, אלא שאז החל גופה לרעוד. אפילו אצבעותיה רטטו, כאילו התכוננה לנגן יצירה מורכבת לפסנתר (הכלי היחיד שהכלבה יודעת לנגן עליו הוא זין גדול, חשב לעצמו). ולפתע החלו רגליה לפרכס, וזרועותיה הצטרפו גם הן. אנג'י נראתה כאילו התכוונה להתרחק ממנו בשחייה. הכלבה לקתה בהתקף.

"תפסיקי עם זה!" צרח לעברה. ולאחר מכן: "די כבר! תפסיקי עם זה, כלבה!"

הוא צנח על ברכיו ואחז בשני צידי ראשה, שהתרומם וצנח חליפות. מצחה נחבט שוב ושוב באריחי הרצפה, כמו אחד מאותם ערבושים כשהם מתפללים לאללה.

"די כבר! תפסיקי עם זה!"

אנג'י החלה לנהום. בקול רם להפתיע. אלוהים, חשב לעצמו ג'וניור, ואם מישהו ישמע אותה? ואם יתפסו אותו? יהיה לו קשה נורא להסביר את זה לאבא שלו, עוד יותר מאשר למה עזב את הלימודים (וגם לזה עדיין לא אזר מספיק אומץ). והתגובה תהיה הרבה יותר קשה מקיצוץ הקצבה החודשית שלו בשבעים וחמישה אחוזים, כמו שקרה בעקבות הקטטה עם הטבח המזדיין - קטטה שיזמה הכלבה חסרת התועלת הזאת. לא, כי הפעם אפילו ביג ג'ים רני לא יצליח לשכנע את מפקד המשטרה פרקינס ואת שאר האידיוטים להעלים עין. הפעם זה עלול -

בעיני רוחו ראה פתאום את החוֹמוֹת הירוקות והמפחידות של כלא שוֹשאנק. אסור לו להגיע לשם, כל חייו עדיין לפניו. אבל בסוף זה יקרה. גם אם הוא ישתיק אותה כעת, בסוף זה יקרה. כי היא תדבר. וגם הפנים שלה ידברו במקומה - והן נראו גרועות בהרבה מפניו של ברבי אחרי אותה קטטה בחניון.

אלא אם כן הוא ישתיק אותה לנצח.

ג'וניור אחז בשערה ועזר לה להטיח את ראשה ברצפה. הוא קיווה שתאבד את הכרתה כדי שיוכל לסיים... את מה שהתכוון לעשות... אבל היא רק המשיכה לפרכס. היא הלמה במקרר בכפות רגליה, ושאר המגנטים נפלו כמו גשם.

הוא הִרפה משערה ואחז בגרונה. הוא אמר לה, "מצטער, אנג', זה לא היה אמור לקרות ככה." אבל הוא לא ממש הצטער. הוא היה רק מפוחד, והתייסר מכאב, והיה משוכנע שלעולם לא תפסיק להיאבק בו במטבח המואר להחליא. אצבעותיו כבר התעייפו. מי היה מעלה בדעתו שכל כך קשה לחנוק מישהי?

אי־שם, בדרום, נשמע לפתע בום. כאילו מישהו ירה ברובה גדול. ג'וניור לא התייחס לזה. הוא רק הידק את אחיזתו בצוואר, עד שלבסוף נחלשו ניסיונות ההתנגדות של אנג'י. אי־שם, קרוב הרבה יותר - למעשה, בתוך הבית, ואפילו בקומת הקרקע - נשמע פתאום צלצול נמוך. הוא הרים את ראשו, ועיניו היו קרועות מפחד, כי לרגע חשש שמדובר בפעמון הדלת. מישהו שמע את כל המהומה והזעיק את השוטרים. ראשו איים להתפוצץ, נדמה לו שנקע את כל אצבעותיו, והכול היה לשווא. במוחו חלפה תמונה איומה, של ג'וניור רני המובל אל אולם בית־המשפט של מחוז קאסל, להקראת כתב האישום, וראשו מכוסה במעילו של אחד השוטרים.

אבל אז הוא זיהה את הצליל. זה היה אותו צלצול שהשמיע המחשב כשהיתה הפסקת חשמל והוא פעל על סוללה.

בינג... בינג... בינג...

הלו? שירות חדרים? תשלחו לי בבקשה חדר, חשב לעצמו, והמשיך לחנוק. היא שכבה ללא ניע, אבל הוא המשיך בשלו עוד דקה ארוכה. הוא הִפנה את ראשו הצידה, וניסה לסלק מאפו את ריח הצואה שלה. כמה שזה מתאים לה, להשאיר מתנת פרידה שכזאת! כמה שזה מתאים לכולן! נשים! נשים וחוות ההרבעה שלהן! בסך הכול קיני נמלים מכוסים בשיער! ועוד אומרים שגברים הם המין הבעייתי!

6
הוא עמד מעל גופתה, המגואלת בדם ובצואה וללא ספק מתה, ותהה מה עליו לעשות כעת. ואז פתאום נשמע עוד בום שעלה מדרום. הפעם זה לא היה רובה; הרעש היה חזק מדי. זה היה פיצוץ. אולי המטוס הקטן של צ'אק תומפסון התרסק, ככלות הכול. אי אפשר להוציא את זה מכלל אפשרות; כי הכול אפשרי ביום כזה, כשאתה רק רוצה לצעוק על מישהי - להכניס בה קצת פחד, זה הכול - ובסוף היא מכריחה אותך להרוג אותה.

סירנה של ניידת משטרה החלה ליילל. ג'וניור האמין שהיא נמצאת בדרכה אליו. מישהו הציץ מחלון ביתו וראה אותו חונק אותה. המחשבה על כך דירבנה אותו לפעול. הוא רץ בפרוזדור אל דלת הכניסה, הגיע למגבת שנפלה מראשה כשסטר לה סטירה ראשונה, ואז קפא במקומו. כי גם הם ייכנסו משם, ככה זה אצל שוטרים. הם יעצרו בכניסה, והפנסים החדשים והמסנוורים שלהם יירו חיצים של כאב אל תוך מוחו האומלל -

הוא הסתובב ורץ בחזרה למטבח. הוא לא עמד בפיתוי, והשפיל את מבטו אל הגופה לפני שדילג מעליה. בכיתה א', פרנקי והוא נהגו למשוך לאנג'י בצמות, והיא היתה משרבבת אליהם את לשונה ומפזילה את עיניה.

אבל כעת עיניה בלטו מחוריהן כמו גולות ישנות, ופיה היה מלא בדם.

מה עשיתי? יכול להיות שזה אמיתי?

כן. זה אמיתי. ודי היה באותו מבט קצרצר כדי להסביר גם למה. בגלל השיניים המזוינות שלה. בגלל השיניים הענקיות והמכוערות שלה.

סירנה נוספת הצטרפה לקודמתה, ולאחר מכן שלישית. אבל נדמה שהן התרחקו. תודה לאל, הן התרחקו. הן פנו דרומה על מיין סטריט, לכיוון קולות הבום.

אבל ג'וניור לא האט. הוא יצא אל החצר האחורית של משפחת מקיין, ואפילו לא ידע שהיה צורח מייד הודאה באשמה באוזניו של כל אדם שהיה נקרה בדרכו (אלא שאיש לא היה בסביבה). מעבר לערוגת העגבניות של לָה דוֹנָה עמדה גדר עץ גבוהה ובה שער. בשער נקבע מנעול, אבל הוא היה פתוח. בכל שנות ילדותו, כשבילה לעיתים בחצר הזאת, מעולם לא ראה את השער נעול.

הוא פתח את השער. מאחוריו היתה חורשה, עם שביל שהוביל במדרון אל נחל פריסטיל המפכה. פעם, כשהיה בן שלוש־עשרה, הבחין ג'וניור בפרנק ובאנג'י שעמדו על השביל והתנשקו. זרועותיה נכרכו סביב צווארו וידו חפנה את שדה, וג'וניור הבין אז שילדותם כמעט חלפה ואיננה.

הוא רכן קדימה והקיא לתוך המים הזורמים. קרני השמש שריצדו על פני המים נראו לו זדוניות, מרושעות. אבל אז הצטללה ראייתו והוא ראה את גשר השלום מימינו. שני הילדים-הדייגים נעלמו, וכעבור שניות דהרו במורד גבעת הפארק שתי ניידות נוספות.

אזעקה נשמעה ברחבי העיירה. הגנרטור של בית־העירייה החל לפעול, כפי שהיה אמור לעשות בעת הפסקת חשמל, וכך איפשר לאזעקה להשמיע את מסר החירום עתיר הדציבלים שלה. ג'וניור נאנק וכיסה את אוזניו.

גשר השלום היה למעשה רק גשר עץ מקורה להולכי רגל, וכעת נראה מוזנח ושקוע מעט. שמו האמיתי היה מעבר אלווין צֶ'סטֶר, אבל ב-1969 שינו את שמו לגשר השלום, כשכמה ילדים ציירו עליו בצבע כחול את סמל השלום (באותם ימים תהו כולם מיהם הילדים שעשו את זה). הסמל עדיין היה שם, אף על פי שדהה מאז ובקושי נראה. בעשר השנים האחרונות יועד הגשר להריסה. סרט משטרתי צהוב עם הכיתוב "אין מעבר" נמתח בצורת איקס משני עברי הגשר, אך מיותר לציין שכולם המשיכו להשתמש בו. בכמה מלילות השבוע נהגו האידיוטים מהבריגדה של מפקד המשטרה פרקינס להאיר את הגשר בפנסים, אבל תמיד מצד אחד או מהצד האחר, אף פעם לא משני הצדדים ביחד. הם לא רצו לעצור את הילדים ששתו או התמזמזו על הגשר, הם רק רצו להפחיד אותם. ובאספה השנתית של מועצת העיר הועלתה תמיד ההצעה להרוס את הגשר, ומייד אחריה הועלתה ההצעה לשפץ אותו - ושתי ההצעות הועמדו לדיון. אבל לעיירה היה רצון סודי משלה, כך נדמה, והרצון הסודי היה שגשר השלום יישאר במקומו כפי שהוא.

דווקא היום ג'וניור רני שמח על כך.

הוא צעד לגדתו הצפונית של הפריסטיל עד שהגיע אל מתחת לגשר -

הסירנות כמעט נמוגו, אבל האזעקה המשיכה ליילל במלוא עוצמתה - ולאחר מכן טיפס במדרון אל סטרָאוּט לֵיין. הוא הביט לשני הצדדים, ואז עבר בריצה ליד השלט: "מבוי סתום, הגשר סגור". הוא התכופף מתחת לאיקס שיצר הסרט הצהוב ונעלם בין הצללים. השמש חדרה מבעד לגג זרוע החורים, ויצרה מטבעות של אור על לוחות הרצפה השחוקים; אבל אחרי האור המסמא במטבח האיום והנורא, האפלולית היתה מבורכת. יונים המו זו אל זו על קורות הגג. הגשר היה זרוע משני עבריו בפחיות בירה ובבקבוקים של ליקר קפה מתוצרת אלן.

בחיים לא אצליח לצאת מזה בלי עונש. אין לי מושג אם השארתי פיסות עור מתחת לציפורניים שלה, אני לא זוכר אם היא שרטה אותי, אבל הדם שלי שם. וגם טביעות האצבע שלי. האמת היא שיש לי רק שתי אפשרויות: לברוח או להסגיר את עצמי.

לא, היתה גם אפשרות שלישית. הוא יכול להתאבד.

הוא מוכרח לחזור הביתה. להגיף את הווילונות בחדרו ולהפוך אותו למערה. לקחת עוד כדור אימיטרֶקס, לשכב במיטה, אולי אפילו לישון קצת. רק אז יצליח לחשוב. ואם הם יבואו לעצור אותו בזמן שהוא ישן? נו, לפחות זה יחסוך ממנו את הצורך לבחור בין דלת מספר 1, דלת מספר 2 או דלת מספר 3.

ג'וניור חצה את הפארק העירוני. מישהו - אדם זקן שבקושי זיהה - אחז בזרועו ושאל, "מה קרה, ג'וניור? על מה המהומה?" אבל ג'וניור רק הניד את ראשו, סילק מעליו את ידו של האיש והמשיך ללכת.

מאחוריו המשיכה האזעקה ליילל כאילו היה זה סוף העולם.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

מתחת לכיפה שקופה - סטיבן קינג
Under the Dome - Stephen King


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים