» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

גרילה והמלחמה נגדה
מאת: טל טובי
Guerrilla and the War Against It, The Military Heritage of Mao - Tal Tovy

ההוצאה: כרמל מאו דזה דונג נחשב לתיאורטיקן החשוב ביותר של מלחמת הגרילה המודרנית. כתביו הצבאיים הדריכו ארגוני גרילה מהפכניים בכל רחבי העולם והפכו למשנה סדורה במאבקי הגרילה, שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה. מטרתו של הספר לנתח את תיאוריית הגרילה של מאו ולעמוד על השפעתה. לאחר מלחמת העולם השנייה התרחשו ברחבי העולם השלישי מלחמות גרילה, בהן ניסו כוחות לאומיים להשתחרר מעול האימפריאליזם המערבי. מניתוח המלחמות עולה כי הכוחות הלוחמים פעלו לפי עקרונות הגרילה של מאו. חלקו השני של הספר עוסק בתיאוריית הנגד של המערב, המתמודד גם כיום עם סוג של לוחמה, המושפע (גם אם לא במודע) מעקרונותיו של מאו. חיבור זה ישרת קהל רחב המתעניין בסוגיות הטרור, הגרילה והמלחמה בהם בזיקתן להוויה הישראלית.

ד"ר טל טובי הוא מרצה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן. ספרו, כמו לאכול מרק בסכין: הניסיון האמריקני בוייטנאם 1973-1959 (2006), זכה בפרס יצחק שדה לכתיבה צבאית.

גרילה והמלחמה נגדה - מורשתו הצבאית של מאו מאת טל טובי בהוצאת כרמל, עריכה: צליל הורביץ, 230 עמודים.

גרילה והמלחמה נגדה | מבוא
מאו דזה דונג נחשב אחד מאנשי ההלכה והמעשה החשובים ביותר של הגרילה המודרנית. למרות המיתוס שנרקם סביב דמותו ופועלו, הרי כתביו הצבאיים שימשו ארגוני גרילה מהפכניים בכל רחבי העולם, והם הפכו למשנה סדורה במאבקי הגרילה שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה.

שורה ארוכה מכתביו של מאו תורגמו לעברית (מרוסית) על ידי מ. מישקינסקי בספרו כתבים נבחרים. בתוך מפעל תרגום זה נמצאים גם חלק מכתביו הצבאיים. את אלה נוכל למצוא כפרגמנטים גם בספר בעריכתו של יהושפט הרכבי, ובספרו של יהודה ואלך. אך את חיבורו החשוב ביותר, על לוחמת הגרילה (1937), אי אפשר למצוא במלואו בספריהם של הרכבי וואלך, והוא כלל לא נמצא בקובץ בתרגומו של מישקינסקי. לעתים קרובות נוטים לבלבל בין חיבור זה ובין חיבור אחר של מאו שנכתב ב-1938 וכותרתו היא שאלות האסטרטגיה של מלחמת הגרילה נגד יפן. כמו כן מאו חוזר על עקרונותיו הפוליטיים והצבאיים גם בחיבורו על המלחמה הממושכת, שהתפרסם גם הוא ב-1938.

על לוחמת הגרילה מהווה למעשה את סיכום הניסיון הפוליטי-צבאי של מאו, והוא יתווה את דרכי הפעולה העתידיים של המפלגה הקומוניסטית בזמן המלחמה עם יפן (1937-1945) ובמהלך מלחמת האזרחים הסינית (1945-1949). אך בכך לא הסתיימה חשיבותו של החיבור. לאחר מלחמת העולם השנייה התרחשו ברחבי העולם השלישי שורה של מלחמות גרילה, שבהן ניסו כוחות לאומיים להשתחרר מעול האימפריאליזם המערבי. מניתוח המלחמות עולה בבירור כי קבוצות הגרילה פעלו לפי עקרונות הגרילה של מאו.

במיוחד אפשר למצוא את השפעתו הצבאית של מאו על מנהיגי התנועה הקומוניסטית הוייטנאמית, ובראשם הו צ'י מין ווו נגויאן גיאפ. בספרו של וו נגויאן גיאפ, מלחמת העם - צבא העם, אפשר לזהות בבירור את הגותו הצבאית של מאו, גם אם שמו לא מוזכר במפורש. את השפעת תורתו של מאו אפשר למצוא גם בארגוני הטרור הפלסטינים, ובראשם 'פתח'. במיוחד בולט הדבר בניסיונם לבנות דפוס פעולה מדיני-צבאי לאחר מלחמת ששת הימים.

התאוריה שעיצב מאו רלוונטית גם לעידן המלחמה הגלובלית בטרור. עקרונותיו החשובים כגון תפיסת המלחמה הממושכת, הקשר שבין האוכלוסייה האזרחית לארגון הגרילה/הטרור וחשיבותם של אזורי בסיס או אזורי מקלט מהם תפעל הגרילה ובהם תחזק את כוחה הפוליטי והצבאי, רלוונטיים גם במלחמה מול ארגוני טרור מקומיים כמו גם עולמיים.

כיוון שחיבורו של מאו על לוחמת הגרילה הוא הדיון המרוכז הראשון של מאו בתפיסת המלחמה המהפכנית, מטרתו של הספר היא להגיש תרגום ביקורתי בעברית המבוסס על התרגום לאנגלית שנעשה על ידי סמואל ב' גריפית, הנחשב למדויק ולמהימן ביותר לשפת המקור.

מטרתו של פרויקט התרגום כפולה. ראשית ישנה חשיבות להבנת התאוריה ממנה שואבים ארגוני גרילה וטרור את דרכי פעולתם, גם אם לא באופן מוצהר. כפי שצבאות סדירים לומדים את תורות הלחימה של צבאות סדירים מולם הם עתידים ללחום, הרי יש להבין גם את התאוריה והדוקטרינה של הגרילה כדי לבנות תמהיל מבצעי יעיל - תמהיל אשר אסור לו להדגיש ולקדש את הפעילות הצבאית באופן בלעדי.

המטרה השנייה היא להוסיף לתרגום כמה פרקים, אשר ינתחו את מהות הכתיבה הצבאית של מאו בתור תאורטיקן חשוב של לוחמת הגרילה בכלל ואת על לוחמת הגרילה בפרט. פרקים אלו ישלימו את התרגום, והם יכולים להוות מסד ידע תאורטי במלחמה נגד הגרילה/הטרור. כבר בשלב זה יש לומר כי מאו מדבר על מלחמה מהפכנית שבה הפעילות הצבאית היא אמצעי ולא מטרה.

על לוחמת הגרילה נכתב בקו פרשת מים חשובה בהיסטוריה של סין המודרנית בכלל ובהתפתחותה של המפלגה הקומוניסטית הסינית בפרט. בקיץ 1937 פלשה יפן לסין, והחלה מלחמה שנמשכה עד לכניעתה של יפן באוגוסט 1945. כמו כן בשלב זה החלה המפלגה הקומוניסטית להתאושש ממסעות המלחמה של הצבא הסיני הלאומני (הגואמינדנג) נגד מאחזי הקומוניסטים שנערכו במחצית הראשונה של שנות ה-30.

כתיבתו של מאו אמנם כוונה במוצהר לבנייתו של מכניזם פוליטי וצבאי של כלל האומה הסינית נגד התוקפנות היפנית, אך הבנת המסגרת ההיסטורית מעלה את העובדה כי מאו הכין את כוחותיו לקראת חידוש ההתמודדות עם המפלגה הלאומנית, לכשתסתיים המלחמה עם יפן. לפיכך כדי להבין את הרקע לעל לוחמת הגרילה, יבחן הפרק הראשון את המציאות ההיסטורית שבה נכתב החיבור.

הפרק השני יבחן את מאו בתור תאורטיקן צבאי, וינתח גם את כתביו הצבאיים האחרים שחיבר החל משלהי שנות ה-20 ובמהלך שנות ה-30. כמו כן יעסוק פרק זה במקורות ההשפעה על כתיבתו הצבאית של מאו - השפעות הנובעות מהמסורת הסינית הצבאית העתיקה, מלימוד ההיסטוריה הצבאית, השפעות של התאורטיקנים הקומוניסטים, ובעיקר לנין, וכן הניסיון שצבר מאו בעשר השנים קודם לכתיבת על לוחמת הגרילה.

הפרק השלישי יתמקד בהשפעתו של החיבור על לוחמת הגרילה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מקרה המבחן שיידון בפרק זה יהיה המאבק הממושך של התנועה הקומוניסטית הוייטנאמית (הוייט מין) באימפריאליזם הצרפתי. דיון בהגות הצבאית הוייטנאמית יוכיח את השפעתו הרבה של מאו, עם התאמת עקרונות המלחמה שעיצב מאו למציאות הפוליטית והצבאית של וייטנאם.

הפרק הרביעי יבחן את דרכי הפעולה מול תפיסת הגרילה המאואיסטית, תוך דיון בכמה מקרי מבחן היסטוריים. מקרה המבחן הראשון יהיה דיכוי המרידה הקומוניסטית במלאיה על ידי בריטניה (1948-1960).

מקרה המבחן השני יהיה המלחמה נגד ה'הוק' - התנועה הקומוניסטית בפיליפינים (1945-1954). מקרה המבחן השלישי יהיה דיון על ראשיתו של הניסיון האמריקני בוייטנאם תוך ניתוח התאוריה האמריקנית, שהתבססה על לימוד לקחי הניסיון הבריטי והצרפתי. ניתוח מקרי מבחן אלה מוכיח כי מדינות המערב הבינו את העקרונות שעיצב מאו, ובעיקר את חשיבותה של האוכלוסייה האזרחית בשביל התנועה המהפכנית.

תאוריות הנגד חיפשו את הדרך המעשית לניתוק הקשר שבין הגרילה לבין האוכלוסייה. הפרק החמישי יבחן את דרכי הפעולה של ארגון 'פתח' לאחר מלחמת ששת הימים ואת ההתמודדות הישראלית. כך יהוו פרקי הספר מסד תאורטי והיסטורי להבנת החשיבה הצבאית של מאו אודות המלחמה המהפכנית, וכך תודגש הרלוונטיות הרבה של החיבור לימינו אנו.

גרילה והמלחמה נגדה | הרקע ההיסטורי
1937, השנה שבה פורסם על לוחמת הגרילה, מציינת קו פרשת מים חשובה בהיסטוריה של סין המודרנית בכלל ובהתפתחות המפלגה הקומוניסטית הסינית בפרט. ביולי 1937 החלה מלחמת סין-יפן השנייה, שהפכה להיות חלק ממלחמת העולם השנייה עם תקיפת יפן את ארצות הברית ובריטניה בראשית דצמבר 1941. הפלישה היפנית לסין הייתה סיומו של תהליך ארוך שבו נגסה יפן שטחים מסין החל מ-1895. תחילת המלחמה עזרה לקומוניסטים להתאושש ממסעות המלחמה שניהל נגדם צ'יאנג קאי שק (Chiang Kai-shek), מנהיג המפלגה הלאומנית (הגואמינדנג). כך, מבחינת המפלגה הקומוניסטית, שני המסלולים - המאבק על השליטה הפוליטית בסין והמאבק עם יפן - נפגשו ב-1937.

אף על פי שהחיבור מתאר כיצד על סין להתארגן למלחמה אל מול הפולש היפני, הרי יש לייחס את הכתוב לדרכה של המפלגה הקומוניסטית נגד הגואמינדנג לכשתסתיים המלחמה עם יפן. במקומות רבים מצוטט מאו כאומר כי שבעים אחוזים מזמנה של המפלגה הקומוניסטית צריך להתמקד בהגדלת כוחה הפוליטי, עשרים אחוזים בהתמודדות עם הגואמינדנג ורק עשרה אחוזים במלחמה עם יפן.

אם הטענה היא כי על לוחמת הגרילה מציג את דרכי הפעולה אל מול יפן, אך גם אל מול הגואמינדנג, הרי יש להבין כיצד נפגשו שני המסלולים. לפיכך מטרתו של פרק זה היא לבחון את הרקע ההיסטורי שהביא לכתיבת על לוחמת הגרילה, ולמעשה לבחון את האירועים ההיסטוריים בעשר השנים שהחלו עם כינונה של סין הלאומית ב-1928 ועד שהתברר היקף העימות הסיני-יפני בשלהי 1937, לאחר התבוסות הקשות שספגה סין בחודשי המלחמה הראשונים.

סין: מאבקים פנימיים
עד 1928 המשיכה סין לסבול מאנרכיה פנימית, שנבעה ממאבקי כוח פנים סיניים מצד אחד, ומלחץ המעצמות, ובעיקר יפן, מן העבר השני. חוסר היציבות וכתוצאה מכך הקריסה של המערכות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות החל עם נפילת שושלת צ'ינג ב-1911. אווירה זו הביאה להתפתחות זרמים אידאולוגיים-פוליטיים רבים, וביניהם שניים מרכזיים. הזרם הראשון הוא הזרם המרקסיסטי-לניניסטי בהנהגתו של צ'ן דו-שיו (Chen Duxiu), אשר ב-1921 הקים את המפלגה הקומוניסטית. הזרם השני הדגיש את רעיון 'ההדרכה הלאומית' שעיקרו קבע כינון ממשלה חזקה שתכיר בכפיפותה לשאיפותיו הדמוקרטיות של העם. זרם זה - הגואמינדנג - הונהג על ידי סון יאט סן (Sun Yat-sen), והוא עמד למעשה בניגוד לתפיסה הקומוניסטית. שני הזרמים לא הצליחו ליצור יציבות פוליטית, והאווירה של חוסר ביטחון והיעדרו של שלטון מרכזי יציב וחזק הביאו לכך שסין נשלטה הלכה למעשה על ידי כמה מאות אילי מלחמה בעלי צבאות פרטיים, אשר ניהלו את שטחיהם לפי ראות עיניהם. בייחוד הייתה חזקה שליטתם במחוזות הצפוניים של סין. בראשית 1923 הצליח סון יאט סן לחזק את מעמדו בדרום סין בחסות רוסיה. סון מיקד את מרב מרצו בהקמתה של חזית לאומית מאוחדת ובחיסול שלטונם של אילי המלחמה בצפון סין. במרס 1925 נפטר סון בלי שהשלים את מהלכיו המדיניים.

הקשרים המתהדקים בין הגואמינדנג ובין מוסקבה הביאו בתורם לשיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית, ולשילובה במערכת הפוליטית. להתחזקותה ההדרגתית של הגואמינדנג יש לייחס את המאבקים בין אילי המלחמה, וכן את הקו האנטי אימפריאליסטי שנקטה המפלגה. תהליכים אלו אפשרו לגואמינדנג להרחיב את בסיסו הטריטוריאלי בדרום סין. באמצע 1926 התמנה צ'יאנג קאי שק למפקד הצבא הלאומני. שתיים מפעולותיו הראשונות היו הצרת צעדיהם של הקומוניסטים בתוך הגואמינדנג, ועריכת מסעות מלחמה לצפון סין כנגד אילי המלחמה. עמדותיו האנטי אימפריאליסטיות והאנטי קומוניסטיות אפשרו לצ'יאנג לגייס כספים רבים מעשירי סין, אשר חששו מהאידאולוגיה הקומוניסטית ואשר פעולותיהם הכלכליות הוצרו על ידי המעצמות הזרות.

סיוע זה אפשר לצ'יאנג להתנתק מרוסיה, ולהתחיל לפעול באופן תוקפני נגד הקומוניסטים הסינים. ב-12 באפריל 1927 ערכו כוחות הגואמינדנג טבח בקומוניסטים בעיר שנחאי. לפיכך אפשר לקבוע את התאריך הזה כתחילתה של מלחמת האזרחים הסינית, זו בין הקומוניסטים ללאומנים, מלחמה שתסתיים רק באוקטובר 1949. בינואר 1928 הגיע צ'יאנג קאי שק לעמדת כוח בלתי מעורערת, והפך למעשה לראש הגואמינדנג ולמפקד כוחות הצבא של המפלגה. העיר נאנג'ינג נקבעה כבירה הסינית, ובכך נפתחה תקופה המכונה 'העשור של נאנג'ינג'.

המאבק עם הקומוניסטים העלה לבימת ההיסטוריה את מאו דזה דונג (Mao Zedong), אשר היה דמות שולית במפלגה הקומוניסטית במחצית הראשונה של שנות ה-20. בספטמבר 1927, בניגוד להוראות שהגיעו ממוסקבה, ניסה מאו לארגן את איכרי מחוז הונאן לצאת למרידה נגד הגואמינדנג. מרידה זו, הידועה בשם 'התקוממות קציר הסתיו', נכשלה, ואף על פי שמאו סולק מהמפלגה הקומוניסטית, בהוראתו של סטלין, הוא הרחיב את פעולותיו המהפכניות. החשיבות הגדולה של 'התקוממות קציר הסתיו' נעוצה בעובדה שמאו ראה במעמד האיכרים תחליף הולם לפרולטריון העירוני, אשר לפי התפיסה המרקסיסטית יהיה הבסיס למהפכה הקומוניסטית. חשיבותה של האוכלוסייה הכפרית תודגש רבות בכתביו השונים של מאו בתור בסיס הכוח הפוליטי והצבאי של המהפכה הקומוניסטית הסינית.

בראשית ינואר 1928 הצטרפו למאו שני קציני צבא עם יחידותיהם. כך הוקם הצבא האדום הסיני כשמאו משמש כקומיסר פוליטי. למעשה, סילוקו של מאו מהפוליטביורו הסיני מחד גיסא, והמשך פעולותיו המהפכניות עם הקמת כוח צבאי לצדו מאידך גיסא, יצרו מפלגה קומוניסטית סינית חדשה, שבה מאו מחזיק בעמדות הכוח החשובות. עם זאת הוא עדיין לא הגיע לשיא כוחו, ומולו עמדה אופוזיציה פנימית חזקה. אך בעוד צ'יאנג פועל לביסוס שלטונו, החל גם מאו לבסס את שליטתו במפלגה הקומוניסטית.

בראשית שנות ה-30 העביר מאו את עיקר פעולתו למחוז ג'יאנג-שי, ובמקביל הוקמו בסיסים קומוניסטיים נוספים ('סובייטים') במחוזות שונים בדרום מזרח סין. מאו פעל בניתוק משליטתם ומפיקוחם של ראשי המפלגה הקומוניסטית. ניתוק זה אפשר לו לפעול לפי עקרונותיו ולא לפי הקו הרשמי של המפלגה. כישלון 'התקוממות קציר הסתיו' חיזק במאו את התפיסה כי כדי להצליח במהפכה יש ליצור מערכת צבאית יעילה. "תנאי בל יעבור לקיום השלטון האדום", כתב מאו ב-1928, "הוא מציאותו של צבא אדום סדיר וחזק. בלי צבא אדום סדיר אי אפשר לעמוד נגד הגייסות הלבנים (=הגואמינדנג) הסדירים".

ב-1930 הצליח צ'יאנג לייצב את שלטונו מול אילי המלחמה. הוא טען כי הסכנה העיקרית לאחדות מלאה של סין נובעת מעצם קיומה של המפלגה הקומוניסטית, ובייחוד הסובייטים שהוקמו על ידי מאו. במטרה לחסל את הסובייט במחוז ג'יאנג-שי, שהיה הגדול ביותר, יצא צ'יאנג קאי שק לחמישה מסעות מלחמה בשנים 1930-1934, בניסיון לכתר ולהשמיד את המאחזים הקומוניסטיים. מסעות המלחמה נערכו לאחר מודרניזציה מקיפה שערך צ'יאנג בצבאו בעזרת יועצים גרמנים. בלי כל יכולת להתמודד ישירות עם עוצמתו של צבא הגואמינדנג, הפעיל מאו את אסטרטגיית 'מלחמת העם', שביטויה התאורטי נמצא בחיבור על לוחמת הגרילה.

מבחינה צבאית ניהלו הכוחות הקומוניסטיים קרבות לפי עקרונות הגרילה הקלסיים. עם זאת מאו טוען בחיבורו מניצוץ עלולה להתלקח תבערה כי לוחמת הגרילה של הקומוניסטים הסינים שונה באופן מהותי מעקרונות הגרילה שבהם נקטו עמים שונים במהלך ההיסטוריה. בחיבור זה, המסכם את הניסיון הצבאי שצבר מאו בשלוש השנים שחלפו מאז כישלונה של 'התקוממות קציר הסתיו', אפשר למצוא את שלושת העקרונות החשובים אשר ביצועם יביא להצלחתה של מלחמת העם: כינון אזורי בסיס, חיזוק הקשר הפוליטי עם האוכלוסייה המקומית והקמת צבא סדיר. כמו כן אפשר לראות כי בהיבט הצבאי-טקטי פעל מאו לפי עקרונות הפעולה של הגרילה בצורתה הקלסית.

כך, כוחותיו של מאו לא ניסו להדוף את פלישת כוחות צבא הגואמינדנג, אלא נסוגו לפנים הארץ. המטרה הייתה למשוך את הכוחות הסדירים עמוק לתוך היבשת, ולנהל לחימה בתנאים הנוחים לצבא האדום. כשהגיעו כוחות הגואמינדנג לעמדות שמהם לא יכלו להתקדם עוד או שהם התפצלו ליחידות משנה קטנות יותר, התקיף הצבא האדום תוך שהוא מרכז את כוחותיו אל מול כוחות אויב מבודדים ושיירות אספקה. מאו הכיר בעובדה כי אין צבאו מסוגל להילחם בקרב סדור נגד צבאו הגדול והמודרני של צ'יאנג. לצבא האדום לא היו מחסני נשק, והוא הסתמך על כלי נשק שנפלו שלל כדי לצייד את חייליו. מאו ארגן את צבא האיכרים שלו ללחימת גרילה, תוך שימת דגש על ביצוע מארבים וטקטיקות פגע וברח. "כשהאויב מתקדם אנו נסוגים. האויב חונה אנו מטרידים. האויב מותש אנו מתקיפים", כתב מאו בעל לוחמת הגרילה, וסיכם למעשה את עקרונות הגרילה הקלסיים, שהיו ידועים לאלה שנקטו דרך לחימה זו במהלך ההיסטוריה.

נסיגת הצבא האדום משטחים שכבר התבסס בהם נבעה גם משיקולים פוליטיים. מאו הבין כי לעתים קרובות יחידות הגואמינדנג מנצלות ועושקות את האוכלוסייה הכפרית באזורים אליהם הגיעו, תוך ביטול הרפורמות האגרריות שביצעו הקומוניסטים. מאו קבע כי היד הקשה שנקטו כוחות הגואמינדנג הביאה לכך שכפריים רבים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית, והגבירו את כוחה הפוליטי והצבאי.

שתי מערכות הכיתור הראשונות הונחתו על המאחזים הקומוניסטיים בדצמבר 1930 ובפברואר 1931. שתיהן הסתיימו בכישלון מידי עבור הגואמינדנג. כוחות הגרילה הניידים של הצבא האדום הצליחו לפגוע ביחידות הגואמינדנג המתקדמות, תוך שהם נעים במהירות ופוגעים מהמארב ביחידות מבודדות ובדרגי הלוגיסטיקה. כך, במקום לחסל את הסובייט בג'יאנג-שי, שני מסעות הכיתור הרחיבו את השטח שבשליטת הקומוניסטים. בעקבות התבוסות שנחל, הותיר הגואמינדנג אלפי כלי נשק ואמצעי לחימה אחרים באזורי הלחימה, אשר נפלו בידיהם של הקומוניסטים. כמו כן יוקרתו של הצבא האדום גברה בעיניה של האוכלוסייה המקומית, דבר שהביא להרחבת השליטה הפוליטית ולגיוס אנשים נוספים לשורות הצבא.

צ'יאנג עצמו פיקד על מסע הכיתור השלישי, שהחל ביוני 1931. למחוז ג'יאנג-שי נשלחו כ-130,000 חיילים במטרה לחסל סופית את הבסיס הסובייטי. אך בדומה לשני המסעות הקודמים, גם כעת אפשרו הקומוניסטים ליחידות הגואמינדנג לחדור לתוך המחוז, ואז החלו להטריד את היחידות המתקדמות. למרות האבדות הקשות שספגו הקומוניסטים, הסתיים המבצע בטרם עת מבחינתו של צ'יאנג, עקב פלישתה של יפן למנצ'וריה בספטמבר 1931. הצבא האדום הצליח בפעם השלישית להגן על בסיסו העיקרי תוך שהוא צובר ניסיון קרבי רב.

במקביל למסעות המלחמה נגד הסובייט בג'יאנג-שי, פעל צ'יאנג לביעור מאחזי הקומוניסטים בערים שונות בסין, ובעיקר בשנחאי. תהליך זה נעשה לאחר כישלונם של הקומוניסטים לבצע מהפכות בערים הגדולות. מנהיגים קומוניסטים רבים ברחו לסובייט המאואיסטי בג'יאנג-שי. בתקופה זו, קרי ראשית שנות ה-30, עדיין לא שלט מאו במפלגה הקומוניסטית, והגעתם של בכירי המפלגה שייצגו את הקו הקומוניסטי הרשמי המודרך ממוסקבה, הביאה לדחיקתו של מאו מעמדת הכוח שהגיע אליה. מנהיגים אלו דחו את אסטרטגיית הגרילה של מאו, וטענו כי יש לנהל לחימה סדורה מחוץ לסובייט, ולא לאפשר לגואמינדנג לחדור לתוכו ולפגוע בהישגי המהפכה הקומוניסטית. הקו הרשמי קיבל חיזוק כתוצאה מהתוקפנות היפנית. בינואר 1932 תקפה יפן את העיר שנחאי. בסין גברו קולות הקוראים ליצור חזית נגד האימפריאליזם היפני, ולזנוח לעת עתה את המאבק האנטי פיאודלי. הקו הקומוניסטי הרשמי ראה בכך הזדמנות להביא לאיחודו של הפרולטריון העירוני, ובכך להשיג שתי מטרות במהפכה אחת: מאבק אנטי יפני ומהפכה קומוניסטית לפי העקרונות המרקסיסטיים.

כך, כשהחל מסע הכיתור הרביעי, ביולי 1932, יצא הצבא האדום לקדם את הגייסות הלאומניים. אסטרטגיה זו הצליחה, וגם מסע הכיתור הרביעי הסתיים בכישלון עבור צ'יאנג באפריל 1933. אך ההצלחה הקומוניסטית הייתה הצלחה לטווח קצר בלבד. צ'יאנג ויועציו הצבאיים הגרמנים הפיקו את הלקחים המבצעיים, ותכננו את מסע המלחמה הבא אשר בו יבוא לידי ביטוי יתרונו של הגואמינדנג, הן אל מול כוחות סדירים והן אל מול כוחות גרילה.

באפריל 1934 יצא הגואמינדנג למסע הכיתור החמישי. צ'יאנג הפעיל כ-800,000 חיילים אשר התקדמו לעבר המאחז הקומוניסטי בכמה כיוונים. לאחר כיתור הסובייט הקימו כוחות הגואמינדנג מערכת ביצורים מסיבית סביב הבסיס הקומוניסטי העיקרי באזור ההררי של המחוז. מערכת הביצורים לא אפשרה להעביר אספקה לשטח שבשליטת הקומוניסטים, וכן מנעה תנועה חופשית בתוכו.

הגואמינדנג לא מיהר לתקוף, ולמעשה ביטל את טקטיקות הגרילה של מאו. התנועה המבצעית נעשתה בזהירות, תוך תיאום עם יחידות אחרות שהתקדמו ובסיוע ארטילרי מסיבי. הצבא האדום ניסה לבצע התקפות נגד סדירות, אך בהצלחה מועטה. חוסר היכולת לעמוד מול התקדמות הגואמינדנג הביאה את הצבא האדום לעבור להגנה קבועה. באטיות ובשיטתיות כבשו כוחותיו של צ'יאנג את השטחים שבשליטת הקומוניסטים. למעשה האסטרטגיה הקומוניסטית, הסדירה והלא סדירה (גרילה), קרסה אל מול המתקפה המתוכננת היטב של הכוחות הלאומניים. הצבא האדום ספג תבוסה אחר תבוסה, וסבל אבדות קשות עקב ניהול הלחימה הסדורה מול כוחות הגואמינדנג העדיפים. ייתכן כי המשך הפעלתה של אסטרטגיית הגרילה של מאו הייתה מונעת אבדות רבות, אך אין ספק כי הבסיס בג'יאנג-שי היה נכבש על ידי הגואמינדנג.

עדות לטענה זו אפשר למצוא בהחלטתה של המנהיגות הקומוניסטית לנטוש את הבסיס ולסגת מערבה. באוקטובר 1934 החלו כ-100,000 קומוניסטים לסגת במסע שנמשך כשנה. מסע זה ידוע בשם 'המסע הארוך'. מאו דרש כי הצבא האדום יתפצל לכוחות קטנים שינסו לפרוץ את טבעת הכיתור של הגואמינדנג. אולם מנהיגות המפלגה קבעה כי הצבא האדום ינוע כגוף אחד, ויבקיע את דרכו באזור אשר נשמר על ידי כוחותיו החלשים יותר של צ'יאנג. הצבא האדום נע תחילה מערבה במטרה לחבור עם כוחות קומוניסטיים נוספים ולכונן סובייט חדש. אך בהמשך החל המסע הארוך לנוע צפונה, ובסיומו הגיעו שרידי הצבא האדום, כ-10,000 איש בלבד, לעיר ינאן שבמחוז שיאנסי בצפון סין. באזור זה הוקם הסובייט החדש, והחלה פעילות פוליטית אינטנסיבית במקביל לשיקומו של הצבא האדום.

מיתוסים רבים נקשרו סביב 'המסע הארוך', ולא כאן המקום לדון בהם. אך אין כל ספק כי אירוע זה היה אירוע מכונן ומעצב בתולדותיה של סין בכלל והמפלגה הקומוניסטית בפרט. האריסון סולסברי (Salisbury) כותב כי "לכל מהפכה אגדה משלה. לוחמי המהפכה האמריקנית חקקו בליבותיהם את ואלי פורג'...הצרפתים הסתערו על הבסטיליה והרוסים עלו ב-1917 על ארמון החורף". כך יש לראות גם את 'המסע הארוך' - סמל בעל ממדים מיתיים, אשר מציין יותר מכול את נחישותה של המפלגה הקומוניסטית הסינית לשרוד ולכונן מדינה לפי עקרונותיה.

התוצאה החשובה של אפוס היסטורי זה הייתה הפיכתו של מאו למנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית הסינית. מבחינה צבאית חשוב להזכיר מפגש של המנהיגות הקומוניסטית שנערך בינואר 1935. בוועידה זו ביקר מאו בחריפות את הקו האסטרטגי של בכירי המפלגה האחרים אשר כפו לדעתו לוחמה סטטית, שבעטייה אבד המאחז הקומוניסטי הגדול בג'יאנג-שי. כמו כן טען מאו לטובת אסטרטגיית הגרילה והלוחמה הניידת. ביקורת זו זכתה לדיון תאורטי ומעשי נרחב בחיבורו על לוחמת הגרילה. כמה בכירים קומוניסטיים ובניהם ג'ואו אן-לאיי (Zhou Enlai) ודנג שיאו-פינג (Deng Xiaoping) תמכו במאו. שני אישים אלו מילאו תפקידים בכירים ביותר במפלגה הקומוניסטית הסינית בתקופת שלטונו של מאו, ודנג המשיך למלא תפקיד בכיר גם לאחר מותו של מאו. לפיכך אפשר לראות בוועידה זו ציון דרך חשוב ביותר בקריירה הפוליטית של מאו בתור מנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית.

אף על פי שהצבא האדום כמעט והושמד, והקומוניסטים איבדו את הבסיס הגדול והחשוב ביותר שלהם, הוכיח 'המסע הארוך' כי המפלגה הקומוניסטית יכולה לשרוד כנגד כל הסיכויים. התקופה במחוז ינאן סיפקה למאו זמן לשקם את המפלגה ואת הצבא, לארגן את ההמונים, להגדיל את התמיכה בקומוניזם ולפתח מוסדות פוליטיים, כלכליים וחברתיים. מוסדות אלו היוו את התשתית שעליה התבססה המפלגה הקומוניסטית לאחר סיום מלחמת האזרחים באוקטובר 1949.

בינאן גיבש מאו באופן סופי את תפיסתו האידאולוגית כלפי מהות המהפכה הקומוניסטית אשר יש לבצע במדינה קדם תעשייתית כדוגמת סין. באופן פשטני אפשר לומר כי האידאולוגיה של מאו התבססה על גיוסה הטוטלי של האוכלוסייה הכפרית ולא העירונית למען הרעיון הקומוניסטי. אם תוחדר הדוקטרינה הקומוניסטית בצורה נכונה, אזי יתגבר ההמון על מכשולים חומריים למען השגת המטרה. למאו הייתה אמונה חזקה בכוחה של הרוח האנושית, ו'המסע הארוך' הוכיח תפיסה זו. הוא האמין כי פעולה משותפת והשקעת מרב המאמצים יביאו לכך שיהיה אפשר לפתור כל בעיה ולהשיג כל יעד. בחיבור על לוחמת הגרילה אפשר למצוא את הנגזרת הצבאית לתפיסה זו. מאו הדגיש פעמים רבות את גיוסם של ההמונים למסגרות הצבאיות השונות, אשר יחדיו יביאו את הניצחון הצבאי והפוליטי.

האיום החיצוני: התוקפנות היפנית (1931-1937)
במהלך 1936 החל צ'יאנג קאי שק לתכנן את מסע המלחמה השישי לחיסול הסובייט החדש במחוז שאנסי. אך גורם רב עוצמה ושינוי האווירה הפוליטית בסין ומחוצה לה מנעו את עריכתו של המסע ואף הביאו לשיתוף פעולה, אף על פי שהיה זמני ושביר, בין הקומוניסטים לגואמינדנג.

כאמור מסע הכיתור השלישי הסתיים לפני שהושגה הכרעה, עקב פלישתה של יפן למנצ'וריה בספטמבר 1931. בפרספקטיבה היסטורית, כיבושה של מנצ'וריה היה המשכו של תהליך שהחל לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895), שבה השיגה יפן הישגים טריטוריאליים נכבדים בעקבות ניצחונה. תוצאות המלחמה הביאו למעשה את יפן להפוך למעצמה אזורית עם שליטה על פורמוזה (טייוואן) ועל קוריאה. למרות התערבות המעצמות האירופאיות לטובת סין שפגמה בהישגים היפניים בשדה הקרב ('ההתערבות המשולשת', 1895), היוותה המלחמה נקודת מפנה בהיסטוריה היפנית, וכן שינתה את מאזן הכוחות במזרח אסיה. יפן הצטרפה "למועדון האימפריאליסטי" שבו היו חברות רק מדינות אירופה. הניצחון במלחמה הגביר את שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן, תוך שהיא רואה את עצמה כמשחררת היבשת האסיאתית מעול הכיבוש המערבי.

שלב נוסף בחדירה היפנית ליבשת אסיה והאיום כלפי סין היה עשור אחרי כן. בסיומה של מלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) חנו כוחות יפניים, 'צבא הגוואנדונג' בדרום מנצ'וריה, ויפן החלה להתייחס אל החבל בכללותו כאל ישות גאו-פוליטית הנפרדת מסין. הגורמים הכלכליים והאסטרטגיים שהביאו לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן, כשמוקד הסכסוך היה בקוריאה, הביאו יפנים רבים לקבוע את מנצ'וריה, הנמצאת מצפון לקוריאה, כאזור החיוני לכלכלתה ולביטחונה של יפן. עשר שנים אחר כך, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הציגה יפן לסין מסמך בן 21 דרישות מהן השתמע כי על סין להפוך למדינת חסות יפנית. אך בלחץ בין לאומי, בעיקר בריטי ואמריקני, נסוגה יפן מדרישותיה. אך אין ספק כי יש לראות במסמך 21 הדרישות משום שלב נוסף בתוקפנות היפנית כלפי סין.

השפל הכלכלי הגדול בראשית שנות ה-30 פגע קשות בייצוא היפני, והגביר את התחושה בקרב הקצונה היפנית הצעירה כי יש לפעול באופן אגרסיבי כדי להבטיח ליפן גישה לחומרי גלם ושווקים בעבור תוצרתה. לכך יש להוסיף כי כבר מסוף שנות ה-20 החל צ'יאנג קאי שק לנקוט צעדים מעשיים לסילוק הנוכחות היפנית ממנצ'וריה. הוא הכניס כוחות צבא סיניים למנצ'וריה, ועודד הפגנות אנטי יפניות והחרמת סחורות יפניות על ידי האוכלוסייה הסינית. ב-1931 הגתה קבוצת קצינים השייכים לצבא גוואנדונג תכנית לכבוש את מנצ'וריה ולהוציאה משליטת סין. ב-18 בספטמבר 1931 חיילים יפנים מצבא גוואנדונג פוצצו מסילת ברזל בדרום מנצ'וריה סמוך לעיר מוקדן. כוחות יפן במנצ'וריה האשימו את סין בחבלה, והשתמשו במתקפה בתור תירוץ לכיבוש העיר. תגבורות יפניות הגיעו במהירות מקוריאה, והחלה מתקפה גדולה על כיבושה של כל מנצ'וריה.

הממשלה היפנית האזרחית לא ידעה על השתלשלות האירועים, וניסתה להגביל את מעורבות הצבא על ידי השגת הסדר מדיני באמצעות משא ומתן עם צ'יאנג קאי שק. אך הצבא היפני תמך בפעולות הצבאיות שכבר התנהלו, ודרש את קיומו של עקרון עצמאות הפיקוד העליון אשר נבע מהחוקה היפנית של 1890. בחוקה זו נקבע כי הצבא אינו כפוף לממשלה, אלא רק לקיסר. כמו כן בפעולות הצבאיות תמכו גם פוליטיקאים רבים וגם דעת הקהל היפנית.

ברחבי סין החלה מחאה אזרחית רחבה, אשר כללה החרמת סחורות יפניות ופגיעה באוכלוסייה יפנית המתגוררת בשנחאי. יפן שלחה כוחות צבא להגנת אזרחיה, ובינואר 1932 התנגשו כוחות צבא יפן עם כוחות צבא סין. הצבא היפני הגיב בהפצצות כבדות מן האוויר על אזורים שמאוכלסים בצפיפות, ושלח תגבורות נוספות. במרס 1932 נסוג הצבא הסיני, ויפן שלטה בשנחאי - עיר נמל ומרכז כלכלי חשוב.

באותו חודש השלים צבא גוואנדונג את ההשתלטות על מנצ'וריה, על ידי הקמת מדינה עצמאית לכאורה בשם מנצ'וקו. המדינה החדשה, שהייתה למעשה מדינת בובה של יפן, הכריזה על עצמאות מסין, וכוננה קשרים כלכליים הדוקים עם יפן. הצבא היפני הציב במנצ'וקו את הקיסר האחרון משושלת צ'ינג, ששלטה על כל סין עד שנת 1911. אך למרות הרטוריקה של מדינה עצמאית, התייחס העולם המערבי למנצ'וקו כמדינת בובה יפנית.

ארגון חבר הלאומים מינה את ועדת לייטון במטרה לחקור את האירועים שהובילו לכינונה של מנצ'וקו, ובכלל זה גם את התוקפנות הנמשכת של יפן כלפי סין. הוועדה קבעה כי פעולותיה של יפן לא היו חוקיות, וכי אין להכיר במנצ'וקו כמדינה עצמאית המייצגת את העם במנצ'וריה. מסקנות ועדת לייטון הביאו את חבר הלאומים לגנות את יפן על תוקפנותה, והארגון אימץ מדיניות של אי הכרה במנצ'וקו כמדינה עצמאית. בתגובה לכך פרשה יפן מחבר הלאומים במרס 1933.

למרות הפגיעה בריבונות הסינית לא שלח צ'יאנג קאי שק כוחות צבא לכבוש מחדש את מנצ'וריה. לטענתו הצבא הסיני היה זקוק לזמן נוסף כדי להשלים את הרפורמות הצבאיות, לפני שיהיה כשיר להתמודד מול עוצמתו של הצבא היפני. כמו כן לצ'יאנג היה חשוב קודם כול להשיג אחדות פנימית בסין, כלומר לחסל את הקומוניזם, שהמשיך להיות האיום העיקרי על סין לדעתו. חוסר יכולתה של סין להילחם מול יפן ואוזלת ידו של חבר הלאומים הביאו את צ'יאנג לחתום על הסכם טאנגו במאי 1933. בהסכם זה ניתנה ליפן שליטה צבאית גם על חלקים מצפון סין, ונוצר אזור מפורז בין בייג'ינג לחומה הסינית.

במובנים מסוימים עזרה הפלישה היפנית למנצ'וריה למאבקו של צ'יאנג, כיוון שהכיבוש היפני חיסל את אילי המלחמה בצפון סין ובמנצ'וריה, וכך היה יכול צ'יאנג לרכז את מרב צבאו לקראת מסעות כיתור נוספים נגד המאחזים הקומוניסטיים. גם מאו ניצל את המתקפה היפנית. בגלל האווירה האנטי יפנית שנוצרה בסין וסירובו של צ'יאנג להתמודד מול יפן תוך העדפת מלחמת אזרחים, קרא מאו לשיתוף פעולה פוליטי וצבאי נגד התוקפנות היפנית. בכך הציגה עצמה המפלגה הקומוניסטית כמפלגה לאומית, ורטוריקה זו הביאה סינים רבים לדרוש את הפסקת מלחמת האזרחים ואיחוד שורות נגד יפן.

התוקפנות היפנית לא הסתיימה עם הסכם טאנגו. במהלך 1935-1936 דרש הצבא היפני את פינויים של כוחות צבא סיניים מצפון המדינה ואת הפסקתה של התעמולה האנטי יפנית. צ'יאנג, אשר עדיין לא היה מוכן לצאת למלחמה, מילא אחר הדרישות היפניות. בנובמבר 1936 פלשה יפן למונגוליה הפנימית, אך גם כעת לא יצא צ'יאנג למלחמה, ושוב טען כי יש להשיג תחילה את אחדותה הפנימית של סין. כמו כן צ'יאנג סירב לכונן חזית מאוחדת עם הקומוניסטים, והפעיל יד קשה נגד מבקרי מדיניותו.

באותה תקופה סיימו הקומוניסטים את המסע הארוך, והחלו לבנות את הבסיס הקומוניסטי בינאן. צ'יאנג הורה לגנרל המנצ'ורי ג'אנג סואה-ליאנג (Zhang Xueliang), אשר אביו נרצח על ידי היפנים, לכתר את המאחז הקומוניסטי, ולהתכונן לתקיפתו. הקומוניסטים הפעילו מערכת תעמולה נרחבת בקרב גיסותיו של ג'אנג, והמשיכו לקרוא להקמתה של חזית מאוחדת אנטי יפנית ולהפסקת מלחמת האזרחים. התעמולה הקומוניסטית חדרה גם לשורות הגואמינדנג, וקצינים רבים שוכנעו כי אל להם להילחם בבני עמם, אלא להפנות את מאמציהם הצבאיים אל מול יפן תוך איחוד שורות פוליטי וצבאי. אך צ'יאנג קאי שק עדיין החזיק בעמדתו העיקשת כי האויב המסוכן ביותר לסין הם הקומוניסטים.

בדצמבר 1936 נחטף צ'יאנג על ידי שניים מהגנרלים הבכירים שלו כשביקר אותם בצפון סין. באירוע זה, המכונה 'תקרית שיאן', הגיעה לשיאה המחאה נגד מדיניותו האנטי קומוניסטית של צ'יאנג. בסופה של התקרית הסכים צ'יאנג לשנות את מדיניותו כתנאי לשחרורו. אף על פי שהוא לא פעל באופן מידי נגד יפן, ולא שילב את הקומוניסטים במערך הפוליטי הסיני, הרוח הלאומית האנטי יפנית מנעה ממנו לחזור בו מהבטחתו. לבסוף הוקמה 'החזית המאוחדת השנייה', אך זו התבצעה רק לאחר שיפן פלשה לסין ביולי 1937.

יפן שאפה לסין חלשה ומפולגת בתוך עצמה, אשר לא תוכל לקרוא תיגר על נוכחות יפן במנצ'וריה ובצפון סין. תקרית שיאן, האחדות הפנים סינית והאפשרות ששני הכוחות הפוליטיים החזקים בסין יאחדו את מאמציהם נגד יפן - כל אלה הביאו להתגברות האקטיביזם הצבאי בקרב הקצונה היפנית הזוטרה ששירתה במנצ'וריה. בלבם גמלה ההחלטה כי יש לצאת לפעולה צבאית אשר בסופה תשלוט יפן על כל צפון סין, במטרה להגן על מנצ'וריה. מגמה זו עמדה בניגוד לעמדת הממשלה היפנית, שרצתה בחיזוק הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות.

המלחמה השנייה בין יפן לסין החלה ב-7 ביולי 1937, אם כי סין הכריזה באופן רשמי מלחמה על יפן רק בסוף 1941, לאחר שיפן התקיפה את ארצות הברית ובריטניה. המלחמה החלה בתקרית ירי סמוך לגשר מרקו פולו, כ-15 ק"מ מערבית לבייג'ינג. ניסיונות למשא ומתן נכשלו, כיוון שיפן סירבה לדרישתו של צ'יאנג לנסיגה יפנית מוחלטת מכל צפון סין. באוגוסט נסוגו כוחות סין מבייג'ינג, והצבא היפני הצליח להשתלט על מסילות הברזל החשובות בצפון המדינה. עד סוף השנה כבשה יפן את שנחאי ואת הבירה נאנג'ינג.

עם פרוץ המלחמה טענו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית כי יש לנהל מלחמה סדירה מול יפן. לפיכך היה על הצבא האדום הסיני להשתלב במאמצי המלחמה של הצבא הלאומני. ב-22 בספטמבר 1937 פרסמה המפלגה הקומוניסטית הודעה כי היא מוכנה לחבור לגואמינדנג במלחמה נגד התוקפנות היפנית. הצהרה זו הביאה לכינונה של 'החזית המאוחדת השנייה', ונראה היה כי הכוחות הפוליטיים העיקריים בסין התאחדו במאמץ להילחם באויב משותף, ומצאו נוסחה אשר תאפשר להם לפעול יחד בעתיד.

ההכרזות של הקומוניסטים לוו בצעדים צבאיים מעשיים. הצבא האדום, שמנה כ-30,000 חיילים, אורגן בארמיית 'הנתיב ה-8' בפיקודם של שניים ממפקדיו הבכירים: ז'ו דה (Zhu De) ופנג דה חואי (Peng Dehuai). לאחר ארגונה נשלחה הארמייה להילחם מול הצבא היפני שנמצא בצפון סין. בשלהי 1937 הוקמה ארמייה קומוניסטית נוספת, 'הארמייה ה-4 החדשה', והיא פעלה בשטחים שמדרום לנהר היאנג-דזה.

אך מבחינתו של מאו, לחימה סדירה נגד יפן לא שירתה את המטרה הפוליטית ארוכת הטווח של המפלגה הקומוניסטית, כלומר תפיסת השלטון בסין לאחר שתסתיים המלחמה עם יפן. יש לציין כי למרות ההישגים הכבירים של היפנים בראשית המלחמה, סין לא הוכרעה סופית על ידי הצבא היפני. מאו ראה ביצירתה של החזית המאוחדת השנייה מעין מנגנון לשיקום כוחה הפוליטי והצבאי של המפלגה הקומוניסטית, שנפגע קשות בעקבות מסעות המלחמה של הגואמינדנג נגד מאחזי הקומוניסטים, שנערכו במחצית הראשונה של שנות ה-30.

האבדות הסיניות היו עצומות, וזאת בנוסף למעשי הטבח האכזריים שביצעו היפנים בעיר שנחאי ובייחוד בעיר נאנג'ינג. התגובה של צ'יאנג לתבוסות הקשות ולפגיעה האנושה ביחידות העילית שלו הייתה נסיגה אסטרטגית לתוככי סין בכוונה לנהל מלחמת התשה ממושכת. יש לציין כי צ'יאנג המשיך בגישתו האנטי קומוניסטית, וחלק ניכר מצבאו הופנה למעקב אחר הקומוניסטים והצרת צעדיהם. שני הצדדים העריכו כי בסופה של המלחמה עם יפן יתנגשו שוב שני הכוחות הפוליטיים המרכזיים בסין. לפיכך הן צ'יאנג והן מאו פעלו לשמירה על כוחותיהם הצבאיים אל מול ההתמודדות העתידית זה מול זה, והמפלגה הקומוניסטית פעלה גם להרחבת ההשפעה הפוליטית.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

גרילה והמלחמה נגדה - טל טובי
Guerrilla and the War Against It, The Military Heritage of Mao - Tal Tovy