» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

שלושה עשר (13) האוצרות
מאת: מישל האריסון
The Thirteen Treasures - Michelle Harrison

ההוצאה: מודן לטניה יש סוד. היא רואה פיות. לא מדובר בפיות ורודות עם כנפיים מנצנצות, שממלאות משאלות ומגשימות חלומות - אלא בפיות שמסבכות אותה עם הוריה. כשלאמא של טניה נמאס מהצרות שבתה גורמת, היא שולחת אותה לבלות את חופשת הקיץ באחוזת סבתה. ביחד עם התמודדותה עם הפיות, היא מוצאת עצמה בתוך תעלומה הקשורה לתמונה ישנה של נערה שנעלמה לפני חמישים שנה. טניה ופביאן, בנו של מנהל האחוזה של סבתה, חוקרים את התעלומה, כשסכנה גדולה מרחפת מעל ראשם, וקשה לדעת אם הפיות המלוות אותם יסייעו להם בפתרון התעלומה או יסבכו אותם יותר. 13 האוצרות הוא ספר מרתק, רב תהפוכות, מפחיד - וגם מצחיק מאוד. זהו ספרה הראשון של מישל האריסון.

שלושה- עשר האוצרות מאת מישל האריסון בהוצאת מודן,
מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי.

13 האוצרות | פרק ראשון
היא היתה מודעת לנוכחותם בחדר עוד לפני שהתעוררה.

עפעפיה של טניה החלו לנוע באופן מבשר רעות, סימן בטוח שמשהו לא טוב עומד לקרות. העפעוף הבלתי פוסק הוא שהעיר אותה לבסוף. היא פקחה את עיניה, עדיין מנומנמת. כרגיל, מאז ימי ילדותה, היא ישנה כשראשה מכוסה בשמיכה. לא היה לה נוח אך היא לא רצתה לשנות את תנוחתה. אם תזוז, תמשוך את תשומת ליבם ותסגיר את עובדת היותה ערה.

טניה שכבה מתחת לשמיכה המחניקה ורצתה בכל מאודה לבעוט בה ולאפשר לרוח הקיצית והקלילה שנשבה מבעד לחלון לשטוף את גופה. היא ניסתה לומר לעצמה שזהו רק חלום. אולי הם בכלל לא כאן, למרות הכול. ועדיין שכבה ללא ניע. עמוק בליבה ידעה שהם באמת שם, בדיוק כפי שידעה שהיא היחידה שיכולה לראות אותם.

העפעוף החל שוב. היא חשה בנוכחותם דרך השמיכה, היא הרגישה שהאוויר בחדר טעון באנרגיה מוזרה. היא אפילו הריחה ניחוח של אדמה רטובה, של עלים, של פטריות ושל פירות יער בשלים. זה היה הריח שלהם.

קול שקט חתך את האפלה.

"היא ישנה. שאעיר אותה?"

טניה נדרכה מתחת לשמיכה המגוננת. גופה היה עדיין מלא בחבורות ובסימנים מהפעם הקודמת. הם צבטו אותה עד שהיתה מלאה בסימנים כחולים ושחורים. דקירות חדות בצלעותיה הותירו אותה חסרת נשימה.

"היא לא ישנה". הקול השני היה קר, מלא שליטה עצמית. "היא רק מעמידה פנים. לא חשוב. אני כל כך נהנה מה... משחקים הקטנים האלה."

באותו רגע נעלם מקצת הנמנום שעוד נותר בה. לא היה אפשר לטעות באיום שהסתתר במילים הללו. טניה התכוננה להעיף מעליה את השמיכה - אבל היא היתה כל כך כבדה פתאום, מכבידה עליה במשקלה - והיא הלכה ונעשתה כבדה יותר ויותר.

"מה קורה... מה אתם עושים?"

היא אחזה בשמיכה בחוזקה בציפורניה וניסתה בטירוף להרחיק אותה ממנה. נראָה שהשמיכה כורכת את עצמה סביב גופה של טניה כאילו היתה גולם בפקעת. למשך רגע מבהיל היא נאבקה כדי לנשום ואז הצליחה לשחרר את ראשה ולשאוף מלוא ריאותיה מאוויר הלילה הקריר. היא חשה הקלה רבה, ורק לאחר שניות אחדות שמה לב שאהיל הזכוכית בצורת הכוכב, שכיסה את נורת החשמל, היה ממש מול עיניה.

לפתע הבינה טניה מדוע היתה השמיכה כה כבדה. היא ריחפה באוויר, בגובה של מטר וחצי מעל מיטתה - וכל משקל השמיכה עליה.

"תורידו אותי!"

לפתע, מבלי שתהיה לה שליטה על כך, היא החלה להסתובב הצידה באוויר. השמיכה החליקה ממנה מייד ונפלה על השטיח, וטניה נותרה מרחפת באוויר מעל מיטתה, כשהיא לבושה בפיג'מה. ללא המקלט שהעניקה לה השמיכה, טניה חשה חלשה ופגיעה. היא הסיטה את שערה מעל פניה והביטה סביב. היצור החי היחיד שראתה היה החתול; חתול פרסי אפור ושעיר ששכב מכורבל ככדור על אדן החלון. הוא קם, שילח בה מבט יהיר ואז הִיפנה אליה את גבו וחזר להתכרבל.

"איפה אתם?" שאלה טניה בקול רועד. "תנו לי לראות אתכם!" צחוק לא נעים נשמע מאי־שם ליד המיטה. טניה הרגישה שמשהו דוחף אותה קדימה, ולפני שהבינה מה קורה היא עשתה סלטה באוויר, ואז עוד אחת... ועוד אחת.

"די! תפסיקו!"

היא שנאה את הייאוש בקולה.

הסלטות באוויר פסקו והיא נחתה סוף־סוף על רגליה - הפוך, על התקרה. הווילונות נעו ברוח בצורה משונה. היא הסיטה את עיניה מהם בעודה מנסה להשיב את שיווי משקלה. נדמה כאילו כוח המשיכה שינה את כיוון פעולתו עבורה בלבד. הדם לא הציף את ראשה, הפיג'מה לא נפלה לכיוון ראשה ושערה גלש פרוע במורד גבה.

היא התיישבה על התקרה, מובסת. זו היתה הסיבה לכך שהם באו תמיד באמצע הלילה. היא הבינה זאת כבר לפני זמן רב. בלילות היא היתה נתונה לגמרי לחסדיהם, בעוד שבמשך היום, אילו היתה נתפסת במצב מוזר, היה לה סיכוי גדול בהרבה להעמיד פנים שמדובר במשחק או בתעלול כלשהו. עוד אחד מבין "משחקים ותעלולים" רבים שהיו במשך השנים.

היא לא ממש זכרה את הפעם הראשונה שראתה אותם. הם תמיד היו שם. מאז שנות ילדותה נהגה לפטפט לעצמה והוריה צפו בה, משועשעים בתחילה, ומודאגים בהמשך.

עם חלוף השנים היא למדה לשקר בצורה משכנעת. מרגע שחצתה גיל מסוים, המבוגרים לא קיבלו יפה דיבורים על פיות ועל שדונים. לא עוד מבטים מביני דבר וחיוכים חמים שהיו מנת חלקה בשנות חייה הראשונות. טניה לא לקחה את זה באופן אישי מדי. אנשים לא מאמינים במה שהם לא רואים.

לאחרונה לבשו התקריות אופי נקמני. זה דבר אחד לגזור כמה קשרים בשיער לאחר מפגש עם מברשת מכושפת או לראות שהתשובות בשיעורי הבית שונו באופן מסתורי במשך הלילה. אבל זה כבר היה רציני. במשך חודשים רבים קיננה בטניה הדאגה המטרידה שבסופו של דבר יקרה משהו רע, משהו שאותו לא תצליח להסביר. יותר מכול היא פחדה שהתנהגותה, שהלכה ונהייתה מוזרה יותר ויותר, תנחית אותה היישר על ספת הפסיכיאטר.

העובדה שהיא מרחפת בחלל החדר לא היתה סימן מעודד במיוחד. אם תתעורר אמה ותמצא אותה מהלכת על התקרה, היא לא תקרא לרופא - היא תקרא לכומר.

היא הסתבכה, ובמובן הגרוע ביותר של המילה.

משב רוח קליל ליטף את פניה, וטניה הרגישה רפרוף נוצות כנפיים על לחיה. ציפור שחורה וגדולה נחתה על כתפה, עיניה הנוצצות מיצמצו פעם אחת והציפור שינתה את צורתה במהירות, כצללית שנעלמת בשמש. המקור העקום והאכזרי הוחלף בשיער משיי שחור ובשתי אוזניים מחודדות שקצותיהן ורדרדים, ואישה שגודלה לא עלה בהרבה על זה של הציפור הופיעה במקומה. היא לבשה שמלה מנוצות שחורות. השמלה בלטה על רקע עור השנהב של האישה.

"רייבן," לחשה טניה. היא הביטה בנוצה שנפלה משמלתה של הפיה ועשתה את דרכה בריחוף קליל לעבר השטיח. "מה את עושה פה?"

רייבן לא ענתה. היא נחתה ליד אחת מרגלי המיטה, ליד שתי דמויות קטנות, אחת בעלת אף שמנמן ואדום, והשנייה כהת עור, דקיקה ושובבה למראה. שתי הדמויות צפו בטניה במלוא תשומת הלב. הדמות הקטנה מבין השתיים היתה הראשונה שפצתה את פיה.

"שוב כתבת עלינו."

פניה של טניה בערו. "לא נכון, גְרֶדִין... לא כתבתי."

עיניו הצהובות של גרדין נצצו, בהירות מאוד על רקע פניו השחומות כאגוז ישן. "אבל זה מה שאמרת בפעם הקודמת. וגם בפעם שלפניה."

בחוץ ריחף חפץ מלבני כהה לעבר החלון הפתוח, כאילו נשאה אותו לשם הרוח הקלה. הוא דאה בחן מבעד לווילונות ולתוך החדר, ועצר מול פניה המבועתות של טניה. זה היה יומן, חדש למדי ובמצב טוב - אבל מכוסה באדמה. היא קברה אותו באותו יום מתחת לעץ התפוח שבגינה. איזו טיפשה היא היתה.

"אני מאמין שזה שלך," אמר גרדין.

"מעולם לא ראיתי את זה."

החבר הקטן והשמנמן שעמד ליד גרדין השמיע קול נחירה.

"נו... באמת," הוא אמר. "את הרי לא רוצה להישאר על התקרה כל הלילה, נכון?" הוא הושיט את ידו אל נוצת הטווס שבכובעו וליטף אותה קלות, ואז שיחק בשפמו המגעיל וכרך אותו סביב אצבעו. הנוצה זהרה למגעו, קסומה ומכושפת. האיש הקטן והשמן הסיר את הנוצה הארוכה מכובעו וריפרף בה במיומנות.

היומן נפתח, ורגב אדמה נפל ממנו והתפורר על אחת מנעלי הבית של טניה. קול עיטוש עמום נשמע מתוך נעל הבית, ושדון רביעי ואחרון הגיח ממנה. הוא היה מכוער ומראהו הזכיר חזיר. היצור ניפנף במאמץ קל בכנפיו החומות והמרופטות, ונחת על המיטה בערימה מגושמת ונטולת חן. לאחר שהשיב לעצמו את שיווי המשקל, החל להתגרד במרץ, ותוך כדי כך המטיר על הסדינים ענן של פרעושים ושל שערות קטנות שנשרו מפרוותו. הוא פיהק פיהוק עמוק ושיפשף את אפו בכפותיו החומות והזעירות.

פעם, כשהיתה קטנה, לפני שהוריה התגרשו, היתה טניה זועפת ונעלבת בכל פעם שנזפו בה. לאחר דקות אחדות אמה היתה מתפרצת לעברה, "תפסיקי להיות כזאת חָזירוּמְלָל."

"מה זה חָזירוּמְלָל?" שאלה טניה, סקרנותה גברה על עלבונה. "זה יצור מגעיל שנראה כמו חזיר והוא תמיד מסכן ואומלל," ענתה לה אמה. "ועם הפרצוף הזה שלך את נראית בדיוק כמוהו." טניה נזכרה ביצור הזה בכל פעם שראתה את השדון החום ומוכה הפרעושים. הבעת התבוסה שעל פניו התאימה כל כך לתיאורו של היצור שאמה המציאה, עד שמאז ומתמיד טניה חשבה עליו כעל חָזירוּמְלָל. היות שבניגוד לשאר השדונים והפיות היצור הזה מעולם לא הכריז על שם לעצמו, השם שטניה בחרה לו נטבע. חוץ מהפרעושים ומהריח, שהזכיר לטניה ריח של כלב רטוב, החָזירוּמְלָל לא הפריע יותר מדי. הוא מעולם לא דיבר - לפחות לא בשום שפה שטניה הבינה - תמיד היה רעב, ותמיד גירד את בטנו. מלבד זאת, נראה שהוא נהנה לסקור את הסביבה בעיניו החומות ומלאות ההבעה - האיבר היחיד בגופו שעליו היה אפשר לומר שהוא יפה. הוא נעץ בה את מבטו עכשיו, כשעיניו פקוחות לרווחה ועפעפיו קבועים במקומם, והפיק מגרונו קולות אנפוף קטנים ומוזרים.

היומן התייצב מול פניה של טניה. היא הסבה אליו את מבטה בזריזות.

"קראי אותו," אמר גרדין.

"אני לא יכולה, חשוך פה מדי," אמרה טניה.

מבטו של גרדין היה קשה כאבן. דפי היומן החלו לזוז מצד לצד במהירות, כאילו ניסו להחליט איפה להתחיל. לבסוף נעצרו בפסקה לקראת סוף היומן, שנראָה כי נכתבה בחופזה. טניה זיהתה מייד את התאריך - לפני פחות משבועיים. בקושי היה אפשר לקרוא את כתב היד; עיניה היו כה מלאות בדמעות עד שבקושי הצליחה לראות אפילו את כף ידה. ואז סמרו שערות עורפה כאשר שמעה את קולה שלה מהדהד ברכות מבין הדפים, לא חזק מספיק כדי להעיר אף אחד אבל בהחלט חזק מספיק כדי שתוכל לשמוע. הקול נשמע מרוחק, כאילו נחלש במהלך המסע בזמן.

"הם שוב באו בלילה. למה זה קורה דווקא לי? אני שונאת אותם. שונאת אותם..."

הפסקה המייסרת נמשכה עוד ועוד, וטניה לא יכלה לעשות דבר חוץ מלהקשיב באימה לקולה שעלה מהיומן, קורא עמוד אחר עמוד, כועס, מתוסכל ואבוד.

השדונים הביטו בה כל הזמן; רייבן באיפוק, נוצון וגרדין בפנים מאובנות, וחָזירוּמְלָל בחוסר עניין, תוך כדי גירוד בטנו שורצת הפרעושים.

"מספיק," אמר גרדין, אחרי מה שנראה כמו נצח.

קולה של טניה נדם מייד, והקול היחיד שנשמע היה רחש הדפים הזזים מצד לצד, כאילו יד בלתי נראית מדפדפת בהם. לנגד עיניה דהתה בהדרגה, ואז נעלמה, כל מילה שכתבה, כמו דיו הנבלע בתוך נייר סופג.

היומן נפל על המיטה והתפרק לחתיכות קטנות.

"לא ייצא לך מזה שום דבר," אמרה רייבן והחוותה לעבר מה שנשאר מהיומן. "את תביאי על עצמך רק צער וסבל." "לא אם מישהו יקרא את זה יום אחד," אמרה טניה במרירות. "ויאמין לי." "הכללים פשוטים מאוד," אמר נוצון. "את לא מדברת עלינו עם אף אחד. אם תמשיכי לנסות, אנחנו נמשיך להעניש אותך."

שיירי היומן נעו במעגל על המיטה, התרוממו מעל השמיכות כמו גרגרי חול זעירים ועפו דרך החלון לתוך הלילה.

"זהו. כאילו לא היה מעולם," אמר גרדין. "עבר למקום שבו גדלים שיחי רוזמרין על גדות נחל שזורם במעלה הגבעה. ממלכתם של הפּיסְקים."

"אני לא מאמינה בשום נחל שזורם במעלה הגבעה," אמרה טניה, עדיין פגועה מפרסום מחשבותיה הכמוסות ביותר לאוזני כול.

"הם יצורים פראיים, הפּיסקים," המשיך גרדין. "בלתי צפויים. מסוכנים, יש מי שיאמר. כל מה שהם נוגעים בו מתעוות ומתעקם. והרוזמרין - שבדרך כלל ידוע בתכונותיו משפרות הזיכרון - גדל נגוע. תכונותיו מתהפכות."

הוא עצר לרגע כדי להגביר את המתח.

טניה, שהיתה חכמה מספיק כדי לשים לב לכך, לא קטעה אותו שוב.

"יש אנשים, הידועים לפיות בתור מכשפות וקוסמים, שמכירים היטב את תכונותיהם של עשבים ושל צמחים כמו הרוזמרין. כי אפילו רוזמרין נגוע יכול להביא תועלת. בכמות הנכונה יש ביכולתו למחוק לנצח זיכרון ממוח אנושי, כמו למשל זיכרון של אהבה נושנה. שימושי מאוד לפעמים. אבל הפיות והשדונים - אף שהם שונאים להתעסק עם הפיסקים הקטנים והמטונפים - גם הם משתמשים בצמח הקסמים הזה. הוא שימושי במיוחד כאשר בני־אדם מגלים במקרה את עולם הפיות ורואים דברים שהם לא אמורים לראות. בדרך כלל די במנה קטנה כדי לתקן את הבעיה, והאדם בכלל לא נפגע מכך - כאילו התעורר מחלום נעים - אם כי ללא כל זיכרון לגבי החלום עצמו. אבל עם זאת, כבר קרה שניתנה כמות לא נכונה. זיכרונות של חיים שלמים נמחקו בשנייה אחת." גרדין נקש באצבעותיו וטניה התכווצה בפחד.

"כמובן, מדובר במקרים נדירים ולא צפויים, אבל לפעמים... רק לפעמים, משתמשים בזה כמוצא אחרון במקרים שבהם יש צורך להשתיק אנשים שלא מוכנים לשתוק. גורל ממש לא נעים, יסכימו רבים. המסכנים לא מסוגלים לזכור אפילו את שמם. מצער, אבל הכרחי. אחרי הכול, אי אפשר לדבר על מה שלא זוכרים."

לפתע חשה טניה בפיה את טעמו של הפחד.

"לא אכתוב עליכם יותר."

"יופי," אמר נוצון. "כי את תהיי טיפשה אם תנסי."

"רק תגידו לי דבר אחד," אמרה טניה, ישירה ככל שהעזה להיות.

"לא יכול להיות שאני היחידה. אני יודעת שאני לא היחידה-"

מבטו של גרדין השתיק אותה.

נפילתה מהתקרה היתה פתאומית ובלתי צפויה. כשטניה הרגישה שהיא מתחילה ליפול, היא אחזה מתוך דחף טבעי בדבר היחיד שהיה לידה - אהיל הכוכב. קול שבר נוראי נשמע וחוט החשמל, שלא עמד במשקלה, נמשך בכוח, ועימו חלקי תקרה בגודל של צלחות, שנשברו לחתיכות קטנות כשנחתו על הרצפה. האהיל נשמט מידיה של טניה, הנורה התנפצה על הרצפה והאהיל עף והתרסק על הארון.

כששכבה טניה חסרת נשימה, היא שמעה צעדים מודאגים במסדרון. היא לא היתה צריכה להסתכל כדי לדעת שהפיות נעלמו, כפי שעשו תמיד, כעלים ברוח. ואז היתה אמה בחדר. היא אחזה בכתפיה והרימה אותה, וטניה צעקה. טניה קלטה את הבעתה המזועזעת של אמה כשהביטה במהומה.

"אמא..." לחשה בצרידות. "אני - היה לי חלום רע... אני מצטערת..."

טניה ראתה את הבעת הכניעה שעל פני אמה אפילו לאור הירח. היא שיחררה את אחיזתה בזרועה של טניה וצנחה לאיטה על המיטה, כשכפות ידיה קפוצות ולחוצות כנגד ארובות עיניה.

"אמא?" לחשה טניה. היא הושיטה את ידה ונגעה בזרועה של אמה.

"עייפתי," אמרה אמה בשקט. "אני מותשת. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה להתמודד עם זה... תשומת הלב שאת מחפשת כל הזמן. אני לא יכולה להתמודד איתך."

"אל תגידי את זה. זה יעבור לי, אני מבטיחה להשתדל."

אמה שלחה אליה חיוך מריר. "זה מה שאת תמיד אומרת. ואני רוצה להאמין לך... לעזור לך, אבל אני לא יכולה. אלא אם כן תספרי לי - או לרופא-"

"אני לא צריכה רופא. ואת לא תביני!"

"לא, את צודקת, אהובה שלי, אני לא מבינה. הדבר היחיד שאני כן מבינה הוא שנגמרו לי הכוחות." היא עצרה והביטה באי-הסדר ששרר מסביב. "טוב, תנקי את זה כבר בבוקר, עד הפירור האחרון. תיקון הנזק יהיה על חשבון דמי הכיס שלך, ולא חשוב כמה זמן זה ידרוש. אני לא יכולה ככה יותר. נמאס לי."

טניה בהתה ברצפה. רסיס זכוכית ניצנץ בכף רגלה היחפה של אמה. היא התכופפה ושלפה אותו בעדינות, וטיפת דם כהה הופיעה במקומו. אמה לא הגיבה. במקום זאת היא קמה והלכה בלאות לעבר הדלת, כשכתפיה שחוחות ורגליה נגררות באדישות מעל שברי הזכוכית.

"אמא?"

דלת החדר נסגרה והיא נותרה בחשכה. טניה שכבה על מיטתה, מזועזעת מדי אפילו בשביל לבכות. מבטה של אמה הסגיר הכול. כמה פעמים היא הוזהרה, כמה פעמים סיפרו לה על הקש האחרון שישבור לבסוף את גב הגמל? כי עכשיו, כשהקשיבה לקולות ההתייפחות העמומים שעלו מהחדר שמעבר למסדרון, היא ידעה שהלילה הזה באמת היה הקש האחרון בשביל אמה.

שלושה עשר (13) האוצרות - מישל האריסון
The Thirteen Treasures - Michelle Harrison