|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים ביוני 2010       חזור

אוליבר טוויסט
מאת: צ'רלס דיקנס
Oliver Twist - Charles Dickens

ההוצאה:

מודן ואוקיינוס

מרגע שנולד אוֹלִיבֶר טְוִויסְט בבית מַחסֶה עלוב בעיירה כפרית באנגליה, נחרץ גורלו להיות יתום מסכן ורעב הנתון לחסדיהם של אחרים. לאחר שהוא עובר על כללי בית המחסה ומבקש תוספת דייסה במשפט המפורסם, “בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד", הוא נמכר לעבודה כשוּלְיה של קברן.

בעקבות התנהגותו האכזרית של מעבידו, בורח אוֹלִיבֶר ללונדון ומצטרף לכנופיה של ילדים כייסים המונהגת על ידי נוכל בשם פֵייגִין. כשכבר נדמה שאפסו סיכוייו להיחלץ מחיי הפשע, מגלה אוֹלִיבֶר שעדיין נותרו אנשים נדיבים וטובי לב בעולם, המוכנים להתמודד עם קשיים רבים כדי להציל את נפשו הטהורה.

אוֹליבר טוויסט, ספרו הנפלא של צ´רלס דיקנס, אינו מאבד מקסמו גם כמעט מאתיים שנים לאחר שנכתב.

אוליבר טוויסט
שתפו אותי

הדמויות הסַסגוֹניות הממלאות את דפיו - אוֹלִיבֶר התם, פֵייגִין הערמומי, דוֹדְגֶ´ר התחבולן ורוֹז מַיילִי המלאכית - הפכו עם השנים לבני בית מוּכָּרים ואהובים אצל מיליוני אנשים ברחבי העולם.

סדרת הרפתקה - סופרים מתרגמים קלסיקה של הוצאת אוקיינוס והוצאת מודן המביאה לקורא הצעיר תרגומים חדשים ורעננים מספרי הקלאסיקה לילדים ולנוער - ראשיתה בפנייה למיטב הסופרים הישראליים, לבחור ספר שאהבו כילדים, שבזכותו הפכו לסופרים בעצמם. כל ספר “מצא" לו את הסופר שלו, שתִרגם אותו לעברית והוסיף אחרית דבר. ספר זה תורגם לעברית על ידי שהם סמיט ואמנון כץ.

צַ'רְלְס דִיקֶנְס חי באנגליה בשנים 1812-1870, והיה הסופר הפופולארי והפורה ביותר של תקופתו. בספריו הרבים היטיב לתאר את עידן המהפכה התעשייתית בארצו, ובמיוחד כתב ברגש ובאהבה על בני מעמד הפועלים, האנשים הפשוטים והעניים, ואהב ללעוג לבני המעמד הגבוה הצבועים והמנופחים. בין ספריו שתורגמו לעברית : 'דיוויד קופרפילד', 'בין שתי ערים', 'זמנים קשים' ו'ניקולס ניקלבי'.

שֹהַם סמיט נולדה בשנת 1966 בירושלים. סופרת ומבקרת ספרות. פירסמה שני קובצי סיפורים קצרים ושמונה ספרי ילדים. כַּלת פרס ראש הממשלה לשנת 2008.

אמנון כץ נולד בשנת 1975 בקיבוץ גבעת עוז. בין היתר תִרגם את ספריהם של אליס מונרו, רודי דויל, איאן מקיואן, ג'יי מקינרני וביל קלינטון. שׁהַם סמיט ואמנון כץ תִרגמו יחד גם את 'האדמה מתחת לרגליה' מאת סלמן רושדי, וספרי ילדים.

הקדמת המתרגמים שמומלץ לא לדלג עליה

אוֹליבר טוויסט מאת צ´רלס דיקנס בהוצאת אוקיינוס ומודן בתרגומם של שהם סמיט ואמנון כץ. איור עטיפה: בתיה קולטון, איורי פנים: מירה פרידמן, 530 עמודים.

אוֹליבר טוויסט מאת צ´רלס דיקנס
פרק ראשון בו יסופר על מקום הולדתו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט ועל נסיבּוֹת המקרה

בין בנייניה הציבוריים של עיר אחת, שלא אנקוב בשמה וגם שם בָּדוּי לא אתן לה, עומד מוסד אחד שכמותו ניתן למצוא זה כבר עידן ועידנים כמעט בכל עיר, גדולה כקטנה; הוא בית המחסה. בבית המחסה הזה, ביום ובשעה שאף אותם אין טעם לציין שכן בשלב זה לא תצמח מהם תועלת לקורא, נולד בן התמותה ששמו מתנוסֵס בכותרת הפרק.

זמן רב לאחר שהוכנס בידי רופא זוּטָר אל העולם הזה של סבל ותלָאוֹת, ספק גדול היה אם יזכה לשרוד ולשֵׂאת שם. אם לא היה זוכה, סביר להניח שזיכרונות אלו לא היו נכתבים. אילו היו נכתבים, היו מסתכמים בלא יותר משניים־שלושה עמודים, והיו מוּכתָרים, ללא ספק, בתואר הביוגרפיה הנאמנה והתמציתית ביותר שנכתבה מאז ומעולם בכל תולדות הספרות.

לרגע לא אטען כי היוָולדוּת בבית מחסה היא, כשלעצמה, החוויה המענגת ביותר או מעוררת הקנאה ביותר בחיי אדם. עם זאת, אני מוכרח לומר כי בנסיבּוֹת הולדתו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט בשעה המסוּימת ההיא, זו היתה האפשרות הטובה ביותר. עובדה היא, כי נדרש מאמץ כַּבִּיר לדַרבֵּן את היִילוֹד ליטול על עצמו את מלאכת הנשימה - טורַח מעיק אך חיוּני לקיומנו הבסיסי. זמן מה היה שָׂרוּעַ מתנשם לאט ובכבדוּת על מצָעוֹ הסמרטוּטי, תלוי ומתנדנד בין העולם הזה לעולם הבא אחריו -

עם נטייה ברורה לזה האחרון. אילו היה אוֹלִיבֶר, בפרק זמן קצר זה, מוקף בסבתות דאגניות, בדוֹדוֹת חֶרדתיות, באחיות מנוסות וברופאים מלומדים, אין שֶמֶץ של ספק שהיה מת מייד. מאחר שהמיילדים היו זקנה מעוּרפֶּלֶת משתייה מוּפרזת ששימשה כאחות לעת מצוא, ואותו רופא מקומי, שעשה את המוּטָל עליו ותוּ לא, נאלצו אוֹלִיבֶר והטבע להילחם זה בזה עד חוֹרמָה. התנהלו כמה קרבות וזו תוצאתם: אוֹלִיבֶר נשם, התעטש, וכך בישֵׂר ברחבי בית המחסה על קיומו כעוֹל חדש על צוואר הקהילה. צווחותיו, נציין, היו רמות בכל קנה מידה, בטח ובטח בשביל יִילוֹד בעל ניסיון של שלוש דקות ורבע באותו אביזר שימושי - מיתרי הקול.

עוד אוֹלִיבֶר מספק הוכחה ראשונה לפעוּלתן התקינה והחופשית של ריאותיו, רישרשה שמיכת הטלאים שהיתה מוטלת ברישול על מיטת הברזל. פנים חיוורות של אישה צעירה הורמו בקושי מהכר והיא מילמלה בקול רָפֶה: "תנו לי לראות את הילד ולמות."

הרופא, שישב ופניו אל האח המבוֹערת, חימם את כפות ידיו מול האש. הוא חיכּכָן זו בזו הציגן מול האש, וחוזר חלילה. למִשמַע דברי הצעירה, קם, ניגש אל ראש המיטה, ובנימה שהיה בה רוך רב הרבה יותר מכפי שהיה ניתן לצפות ממנו אמר:

"לא לא, אל תדברי על המוות, עוד לא."

"חס וחלילה, 'לוהים ישמור!" התערבה בשיחה הזקנה, מזדרזת להטמין בכיס בִּגדהּ בקבוק זכוכית ירוק, שאת תכולתו טעמה רגע קודם לכן בפינת החדר בסיפּוּק ניכר לעין.

"שאלוהים ישמור ת'נשמה שלה! אם היא היתה חיה הרבה כל כך, כמוני, האדון רופא, והיתה מביאה שלושה־עשר ילדים, שכולם מתו חוץ משני אלה שפֹּה איתי בַּבית-מחסה, אז היא לא היתה מדברת ככה. שאלוהים ישמור ת'נשמה שלה! רק תחשבי מה זה להיות אמא! תראי את הקטן הזה, מתוק ורך כמו טלה!"

אך השקפה מנחמת זו על הייעוּד האמהי לא השיגה את התוצאה המיוּחלת. המטופלת ניענעה ראשה והושיטה יד אל התינוק. הרופא הניח אותו בזרועותיה והיא הטביעה את שפתיה הלבנות, הקרות, במצחו. אחר העבירה את ידיה על פניה, אז ניצַת בעיניה זיק פראי והיא פִּירְכְּסָה, צנחה אל הכר ומתה. לשווא עיסוּ את חזהּ, את ידיה ואת רקותיה - דמה קפא בעורקיה לעד. שני המטפלים, זרים שהמוות קירבם זה אל זה, דיברו על נחמה ועל תקווה.

"זהו, גברת תִינְגָאמִי, היא מתה." אמר הרופא לבסוף.

"אוי, מסכנה," אמרה הזקנה בעודה מלקטת מן הכר את פקק הבקבוק הירוק שנפל בעת שגחנה להרים את התינוק. "אוי, איזה מסכנה!"

"אם התינוק יבכה, אחות, אל תקראי לי," אמר הרופא, ובאיטיות רבה עָטָה את כפפותיו. "הוא בטח יעשה צרות. תני לו מעט דייסה." הוא חבש את מגבעתו ונפנה לצאת, אך כשעבר לצד המיטה הִשתַהָה מעט והוסיף, "נערה יפה. ידוע לך מנַין היא?"

"הביאו אותה אתמול בלילה," השיבה הזקנה, "בהוראה של המפקח על הסַעַד. מצאו אותה שוכבת ברחוב. לפי הנעליים הקרועות שלה היא באה מרחוק, אבל מאיפה או לאן רצתה להגיע, אף אחד לא יודע."

הרופא גחן מעל הגופה ובחן את ידה השמאלית. "תמיד אותו סיפור," אמר ונד בראשו. "אין לה טבעת נישואים. נו, טוב... לֵיל מנוחה!"

האדון הרופא הלך לאכול ארוחת ערב, ואילו האחות, תחילה נטלה לגימה נוספת מן הבקבוק הירוק, ואחר התיישבה על שרפרף מול האח והמשיכה במלאכת הלבשת התינוק. הרי לכם דוגמה מאלפת לחשיבוּת הלבוש! כל עוד היה אוֹלִיבֶר טְוִויסְט עטוּף בשמיכה שהיתה כסוּתוֹ היחידה, היה יכול להיות בן אֲצילים ולחלופין קבצן. כל הרואה אותו, ואפילו היה דק הבחנה, היה מתקשה לקבוע לאיזה מעמד חברתי הוא משתייך. ואילו כעת, מרגע שגופו הוּלבש באותו בגד צהבהב מיושן, מייד הוּחתם, סוּוַג, מצא את ייעוּדו. הוא יהיה חוֹסֶה, יתום עלוּב, עלה נידָף, עֶבד נִקלֶה ומְזֵה רעב - כולם יבוּזוּ לו ואיש לא ירחם עליו.

אוֹלִיבֶר צווח במלוא גרונו. אילו ידע כי הוא יתום, נתון לחסדיהם של פקידי סַעַד, שַמָשֵי הכנסייה ודומיהם, היה בוכה אפילו חזק יותר.

אוֹליבר טוויסט | פרק שני ובו יסופר על גידולו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט חינוכו ומזונו
במשך שמונת ואולי אפילו עשרת החודשים הבאים היה אוֹלִיבֶר לקורבן של סדרת מעשי רמייָה ושחיתוּת. לינוֹק הוא לא זכה. רשויות בית המחסה דיווחו כחוק לרשויות הקהילה על מחסורו ומצוקתו של היתום הרך.

רשויות הקהילה השיבו בפנייה נימוסית אל בית המחסה, וזאת בניסיון לברר איך ייתכן שאין ב"בית" אף אישה העשוּיה, מתוקף מצבה, לספֵּק לאוֹלִיבֶר טְוִויסְט את השירותים האמהיים המקובלים, כלומר הֲזָנָה ורוך. רשויות בית המחסה ענו ברוב עֲנָוָוה שאין אצלם אישה כזאת. אי לכך, בהפגינם אנושיות וגדלות נפש, קבעו הרשויות, בהסתמך על חוק העניים , כי את הילד אוֹלִיבֶר יש לשגר אל "החווה", או במילים אחרות, אל אגף בית המחסה השוכן במרחק שלושה מילין מן העיר.

שם, באותו מעון, התגוללוּ להם על הרצפה מבוקר ועד ערב עשרים או שלושים קטינים פורעי חוק כמותו, פטוּרים מאי הנוחות של לבוש או מזון מיותרים, תחת השגחתה האמהית של אישה מזדקנת שאספה אליה את הפושעים הצעירים תמורת תשלום שבועי של שבעה פֶּנִי וחצי לראש קטן. שבעה פֶּנִי וחצי! אכן, זהו מספר חזק וסכום שדי בו כדי להבטיח תזוּנה שבועית תקינה לילד. הררֵי מזון ניתן להשיג תמורת שבעה פֶּנִי וחצי.

מספיק כדי למלא קיבה קטנה עד התפקעוּת. הזקנה היתה אישה חכמה וממוּלחת. היא ידעה מה טוב לילדים, וטוב מכך ידעה מה טוב בשבילה, לכן הִקצתָה לעצמה את חלק הָארִי של הקִצְבָּה השבועית ואילו לדור העתיד של נתמכי הקהילה הותירה את השארית, סכום שהיה נמוך אפילו מזה שייעדה למטרה מלכתחילה. על רִדתָה עד שפל תהומות בנקיטת אותה שיטה, ראוּיה אותה אישה ששמה יוזכר בנשימה אחת עם מדעני הדור ועם מלומדיו.

מי לא מכיר את הסיפור על אותו איש מדע שהגָה תיאוריה בדבר יכולתו של המין הסוּסי להתקיים בלא מזון, ואף הפליא להמחישהּ באמצעות צמצוּם תזונת סוסו לכדי אָנִיץ קש ליום, דבר שבלי ספק היה הופכו לחיה חיוּנית ונמרצת הניזונה מלא־כלום. טוב ויפה, אך אז לפתע, יום בהיר אחד, צנח אותו יצור אומלל ומת - עשרים וארבע שעות בלבד לפני שזכה לטעום נגיסה ראשונה, מזינה, של אוויר. והנה, למרבה הצער, שיטָתהּ המדעית של האישה אשר לחסוּתה המגוננת נמסר אוֹלִיבֶר, הניבה על פי רוב תוצאות זהות. עד שסוף־סוף נמצא ילד שהצליח להתקיים על המעט שבמעט הזה, הדַל שבַּדַל - הרי שבשמונה וחצי מתוך עשרה מקרים חלה אותו ילד מֵחֲמַת הקור והמחסור, נפל אל האש בְּגִין הזנחה או נחנק בשוגג. כמעט בכל אחד ואחד משוּרת המקרים נקראה הבְּרייָה הקטנה והאומללה אל העולם הבא, ושם נאספה אל אבותיה האלמוניים, שאותם לא היה לה העוֹנֶג להכיר בעולמנו אנו.

לא אחת, כאשר התנהלה חקירה מעט יותר נמרצת מן החקירות שבשגרה, עם כל מוות של בן־חסוּת אשר נשכח במיטתו בעת החלפת מצעים, או נכווה למוות במהלך רחצה (הגם שתאונות מהסוג השני התרחשו בחווה לעיתים רחוקות, שכן אפילו פעילויות דמויות רחצה היו בּגֶדֶר חיזָיוֹן נדיר), התעקשו השופטים להציג שאלות מרגיזות, ופקידי הרשות - זוֹרֵי מלח שכמותם - הוסיפו חתימות מקוֹממוֹת על טופס הנזיפה. מִפגנֵי מרדנוּת אלה נבלמו באחת עם קבלת מִמצאֵי הרופא ועֵדוּת השַמָש. הראשון מבין השניים נהג לפתוח את הגווייה ולהעיד כי לא מצא בתוכה דבר (מה שהיה בהחלט מתקבל על הדעת), ואילו השני, הודות לנאמנותו המפליגה לקהילה ומסירוּת נפשו, צידֵד בגרסת מעסיקיו. זאת ועוד, מעת לעת נהג וַעַד ההנהלה לעלות לרגל אל החווה על מנת להתרשם מסדריהָ, ולא שכח לשלוח את השַמָש יום מראש, להודיע על בוא אנשיו. כך בהגיע המשלחת היו הילדים נקיים ורחוצים למִשעי - והרי זה כשלעצמו הישג עצום!

ועדיין, איש אינו משלה עצמו כי בית גידול שכזה יניב יבול ברכה. ביום הולדתו התשיעי היה אוֹלִיבֶר טְוִויסְט ילד נמוך, רזה וחיוור. עם זאת, הטבע, או נכון יותר, התוֹרָשה, ציידו אותו בנפש חסונה, נפש שרק הלכה והתחזקה, שכן, הודות לתזוּנתו העלוּבה נמצא לה בגופו הריק חלל נפלא להתרווח בו. אפשר בהחלט כי רק בזכות עובדה זו זכה אוֹלִיבֶר להגיע ליום הולדתו התשיעי. הנה כי כן, זה היה יום הולדתו התשיעי והוא עבר עליו במרתף הפחמים, שם נכלא בחברתם המוּבחרת של שני אדונים צעירים כמוהו, לאחר שספגו בצַוְותָא מכות הגונות בעווֹן התחזוּת מגונה לילדים רעבים. ממש בה בעת נחרדה גברת מָאן, הגבירה הטובה אשר על הבית, למראה השַמָש המחוזי, מר בַּאמְבֶּל, המתאמץ לפתוח את שער החצר.

"אלוהים אדירים! בחיי! זה באמת אתה, מר בַּאמְבֶּל, אדוני?" קראה גברת מָאן, שירבּבָה ראש מבעד החלון ועָטתָה על פניה אֲרֶשֶת של אושר שמיימי ("סוּזָן, קחי תכף ומייד את אוֹלִיבֶר ואת שני הפראים האחרים למעלה ותנקי להם את הפנים כמו שצריך!") - "שכָּכָה יהיה לי טוב! מר בַּאמְבֶּל, כמה אני שמחה לראות אותך!" אבל מר בַּאמְבֶּל, תחת שישיב לגברת במֶחוָוה הולמת משלו, ובהיותו גבר רע מזג וגם עַב בשר, פשוט טילטל את השער בכוח רב, ואחר זיכה אותו בבעיטה גסה, כפי שרק שַמָשִים יודעים לעשות.

"חֵי אלוהים," קראה גברת מָאן, ומאחר שבינתיים כבר סולקו משם שלושת הילדים, נחפזה ויצאה לקראת השַמָש. "פשוט שכחתי שנעלתי את השער מבפנים, כדי לשמור על הילדים היקרים! בוא תיכנס, בוא תיכנס, אדון, בבקשה מר בַּאמְבֶּל, תיכנס."

ההזמנה לוּותה בקידה שהיתה עשוּיה להָמס את ליבו של פקיד כנסייה, אבל בשום פנים ואופן לא את זה של השַמָש המחוזי.

"האם את חושבת, גברת מָאן, שזאת התנהגות הולמת ומכובדת," חקר מר בַּאמְבֶּל, מקלו בידו, "להניח לשליחי ציבור לעמוד כעניים בפתח, כאשר הם באים הנה לטפל בעניינים רשמיים הקשורים ביתומי הקהילה? האם ברור לך, גברת מָאן, שאת, כן את, נציגת הקהילה ונתמכת שלה?"

"בחיי, מר בַּאמְבֶּל, בדיוק אמרתי לכמה מהילדים היקרים שכל כך אוהבים אותך, שזה אתה שבאת לבקר," השיבה גברת מָאן בהכנעה גמורה.

מר בַּאמְבֶּל החשיב עצמו לנואם דגוּל ולמכובד מוּפלג. כעת, מאחר שהפגין את כישרון הנאום שלו והשתכנע שזכה בכבוד הראוּי לו, נרגע.

"נו, נו, גברת מָאן," השיב מפוּיס, "שיהיה, אם ככה את אומרת. אחרייך, גברת מָאן, באתי אלייך בעניין רשמי, בואי נשב ונדבר."

גברת מָאן הכניסה את השַמָש אל אולם קטן, מרוצף. היא הציעה לו כיסא, ובטִקסיות רבה הניחה את מגבעתו ואת מקלו על השולחן. מר בַּאמְבֶּל מחה ממצחו אגלֵי זיעה - אותות למאמץ הצעידה - סקר את מגבעתו המפוארת וחדוּדת השוּליים בסיפּוּק עצמי עמוק וחייך. כן, הוא חייך. גם שַמָשִים אינם אלא בני־אדם: מר בַּאמְבֶּל חייך.

"ועכשיו, אדון," התחַנחנָה גברת מָאן, "אל תיעלב שאני מציעה, אבל באת מרחוק ולכן אולי תשתה רק טיפ־טיפה של משהו, מר בַּאמְבֶּל?"

"לא טיפ ולא טיפה," קרא מר בַּאמְבֶּל והרים את ידו במתינוּת, לאות סירוב. "אולי בכל זאת," אמרה גברת מָאן, שכבר זיהתה הן את נימת הסירוב והן את המֶחוָוה הנלוֵוית אליה. "רק טיפונת, עם קצת מים קרים וקוביית סוכר."

מר בַּאמְבֶּל כיחכח בגרונו.

"נו, רק טיפה'לה טיפה'לה," שידלה גברת מָאן.

"מה יש לך להציע?" התעניין השַמָש.

"נו, רק מה שאני חייבת להחזיק בבית, כדי להכין לילדים סירוֹפּ, שיהיה לי מה לתת להם כשהם חולים," השיבה גברת מָאן, וכבר שלפה מן הארון הפינתי בקבוק וכוס. "זה ג'ין. לא אשקר לך, אדון. זה ג'ין."

"את נותנת מזה לילדים, גברת מָאן?" שאל מר בַּאמְבֶּל, וליווה בעיניים כָּלוֹת את היד המוזגת.

"כן, שיהיו בריאים, אפילו שזה באמת נורא יקר," השיבה האומנת. "אתה יודע אדוני איך זה, כמה קשה לי כשאני רואה אותם סובלים."

"כן, כן, בהחלט," הסכים עימה מר בַּאמְבֶּל, "את אנושית כל כך גברת מָאן" (היא הניחה לפניו את הכוס), "ואציין את זה בישיבת ההנהלה בהזדמנות הראשונה, גברת מָאן" (הוא נטל את הכוס), "את בשבילם כמו אמא, גברת מָאן" (הוא עירבל את הג'ין במים), "לחיים ולבריאות, גברת מָאן, לחייך," והוא גמע מחצית הכוס.

"ועכשיו לעניין," אמר השַמָש ושלף מכיסו פנקס מכוֹרָך. "הילד העונה לשם אוֹלִיבֶר טְוִויסְט, בן תשע הוא היום."

"עד מאה ועשרים!" קראה גברת מָאן ומחתה את עינה השמאלית בשוּלֵי סינרה. "והנה, למרות הפרס שהצענו, שהעלינו מעשרה לעשרים פָּאוּנְד, ולמרות המאמצים האדירים ואפילו העל־אנושיים מצד הרשויות, מעולם לא הצלחנו לגלות מיהו אביו, מה היה שם אמו, היכן התגוררה או מה היה מצבה."

גברת מָאן המִשתָאָה פרשה זרועותיה בתדהמה, אבל אחרי רגע שבּוֹ הירהרה בדבר, שאלה: "אז איך קרה שיש לו שם בכלל?"

השַמָש הזדקף ואמר בגאון: "אני המצאתי לו!"

"אתה, מר בַּאמְבֶּל!"

"אני, גברת מָאן. כל הקטנטנים שלנו מקבלים שמות לפי סדר האלפבית. זה שב-S קראתי לו סְוָואבֶּל. אחריו, ל-T - קראתי טְוִויסְט. השניים הבאים יהיו אַנְוִוין ואז וִילְקִינְס. יש לי במגירה שמות עד סוף האלפבית ועוד סיבוב שלם מאל"ף ועד ת"ו."

"אוהו! אתה ממש משכיל, אדוני!" אמרה גברת מָאן.

"נו, נו," אמר השַמָש, סָמוּק ומדוּשָן כולו, "אולי, אולי, גברת מָאן." הוא גמע את יִתרַת המשקה שבכוס והוסיף, "בכל אופן, מאחר שאוֹלִיבֶר כבר מבוגר מכדי להישאר כאן, ההנהלה החליטה להחזיר אותו אל בית המחסה. באתי בְּמוֹ רגלי לקחת אותו, ואני מבקש לראותו מייד."

"אני כבר מביאה אותו," אמרה גברת מָאן ונחפזה לעשות זאת.

אוֹלִיבֶר, שבינתיים קוּרצף משכבת הלכלוך העבה שכיסתה את פניו וידיו (עד כמה שניתן, במסגרת רחצה חד־פעמית), הוכנס אל החדר, מוּבָל בידי פַּטרוֹניתוֹ רבת החסד.

"תשתחוֵוה לאדון, אוֹלִיבֶר," אמרה גברת מָאן.

אוֹלִיבֶר השתחוָוה, ספק אל השַמָש שעל הכיסא ספק אל המגבעת שעל השולחן. "האם תבוא איתי, אוֹלִיבֶר?" קרא מר בַּאמְבֶּל ברוב טקס.

אוֹלִיבֶר כבר עמד לומר שיבוא ברצון עם כל מי שיחפוץ בו, אך אז בדיוק הרים את מבטו, ושם, מאחורי כיסאו של השַמָש, פגשו עיניו את הגברת מָאן, זועמת וקפוּצת אגרוף. אוֹלִיבֶר הבין את הרמז מייד, שכן הכיר היטב את האגרוף אשר הוּטַח לא פעם בגופו ואף הותיר בו סימנים.

"היא גם תבוא איתי?" שאל אוֹלִיבֶר האומלל.

"לא," השיב מר בַּאמְבֶּל. "אבל היא תבוא לבקר אצלך לפעמים."

קשה לומר שהיתה בכך נחמה של ממש. ואולם, צעיר ככל שהיה, היתה לו לאוֹלִיבֶר די תבונה להעמיד פנים שהפרידה קשה מנשוֹא. להעלות דמעות בעיניו היה עניין של מה בכך; די היה לו שייזכר ברעב המתמיד ובמכות התכופות, ואכן אוֹלִיבֶר בכה בטבעיות רבה. גברת מָאן העניקה לו אלף חיבוקים, ואף את מה שהשתוקק לו הרבה יותר: פרוסת לחם בחמאה - שרק לא יחשבו שהוא רעב כשיראו אותו בבית המחסה. כך, כשפרוסת הלחם בידו, כובע מוֹסדי חוּם לראשו, והוא מלוּוֶה בידי מר בַּאמְבֶּל, נלקח אוֹלִיבֶר מאותו בית נורא, בית שלא זיכה אותו ולו במילה טובה אחת או במבט חומֵל אחד שיאירו את אפֵלת ילדותו. אף על פי כן, כששער המעון נסגר מאחוריו, ירדה עליו עצבוּת, שכן הילדים שהותיר מאחור, עלוּבים ככל שיהיו, היו חבריו היחידים אי־פעם. כעת, לראשונה בחייו, חילחלה אל ליבו של הילד תחושת בדידותו בעולם הגדול.

מר בַּאמְבֶּל הרחיב את פסיעותיו, ואוֹלִיבֶר הקטן, שנִלפַּת אל חֵפֶת שרוולו הרקוּם בזהב, רץ לצידו, כשהוא מבקש לדעת מדי כמה רגעים, "מתי נגיע?" על החקירות הללו השיב מר בַּאמְבֶּל תשובות קצרות ונֶחרָצוֹת, שכן בינתיים התפוגג אותו נועם זמני המתפשט בקִרבָּם של אנשים מסוּימים בעקבות לגימת ג'ין, והוא שב להיות שַמָש.

אוֹלִיבֶר לא הספיק להעביר רבע שעה בין כותלי בית המחסה, גם לא הספיק לחסל את הפרוסה שניתנה לו, כאשר מר בַּאמְבֶּל, שמסר אותו מייד עם הגיעם להשגחת אחת הקשישות החוֹסוֹת, חזר וציין בפניו כי כעת מתקיימת ישיבת הנהלה והוא, אוֹלִיבֶר, נקרא להתייצב בפניה.

אוֹלִיבֶר, שלא היה לו מוּשג מהי בדיוק אותה "הנהלה", לא ידע האם עליו לשמוח או להתעצב. כך או כך, לא נותר לו זמן להרהר בדבר, כי מר בַּאמְבֶּל כבר הרים את מקלו, זיכה אותו בחבטה אחת על ראשו, לעוֹררוֹ, ובחבטה נוספת על גבו, להמריצוֹ. לאחר מכן, כשהוא רומז לו להתלוות אליו, הובילוֹ אל חדר רחב ידיים ולבן קירות, ובו שולחן שמסביב לו ישבו שמונה או עשרה אדונים שמנים. בכורסה שבראש השולחן, מוּגבָּה מעט מחבריו, ישב אדון שמן במיוחד ולו פנים אדמדמות ועגולות מאוד.

"השתחוֵוה אל ההנהלה," אמר מר בַּאמְבֶּל. אוֹלִיבֶר מחה שתיים־שלוש דמעות מעיניו, ומכיוון ששיער כי אפשר ש"הנהלה" אינה אלא "הנעלה", הֶחוָוה, למרבה המזל, קידה נאה כלפי נעליהם של האדונים.

"מה שמך, ילד?" שאל האדון שבראש השולחן.

אוֹלִיבֶר נחרד למראה גברים רבים כל כך והחל לרעוד. מר בַּאמְבֶּל, שעמד מאחוריו, הרביץ בו טפיחה נוספת, והוא פרץ בבכי וענה על השאלה בקול רָפֶה ומהוּסס כל כך, שאדון אחד במוֹתנייָה לבנה אמר שהוא טיפש. אכן, יופי של שיטה להרגעת ילד ולעידודו.

"ילד," אמר האדון שבראש השולחן. "הקשב היטב. אתה יודע שאתה יתום, נכון?"

"מה זאת אומרת, אדוני?" שאל אוֹלִיבֶר האומלל.

"כן, הוא טיפש גמור - בדיוק כפי שחשבתי," אמר האדון במוֹתנייָה הלבנה.

"שקט!" קרא האדון שבראש השולחן. "אתה יודע שאין לך לא אב ולא אם, ושעד כה גדלת וחונכת בחסדיו של הציבור?"

"כן, אדוני," בכה אוֹלִיבֶר.

"על מה אתה בוכה?" השתומם האדון במוֹתנייָה הלבנה. ואמנם משוּנה עד מאוד היה הדבר. על מה ולמה היה לו לילד לבכות?

"אני מקווה שאתה מתפלל בכל לילה," קירקר אדון אחר, "ומתפלל למען האנשים שמאכילים אותך, ומטפלים בך - כמו נוֹצְרִי טוב."

"כן, אדוני," גימגם הילד. ולמען האמת היתה מידה של צדק בדבריו של האדון. אילו היה אוֹלִיבֶר מתפלל למען האנשים שהאכילו אותו וטיפלו בו, היה זה מעשה נוצרי עד מאוד, נוצרי לתפארת אפילו, אבל הוא לא עשה זאת, מפני שאיש לא לימד אותו להתפלל.

"יפה! באת לכאן כדי להתחנך וללמוד מקצוע מועיל," אמר האדון עגול הפנים שבכיסא הגבוה.

"מחר בשש בבוקר תתחיל לעבוד כפוֹרם חבלים," הוסיף הגבר הזעוף במוֹתנייָה הלבנה.

על שני החסדים הגלוּמים באותה פעולה פשוטה של פּרימַת חבלים - חינוך ולימוד מקצוע - הודה אוֹלִיבֶר בקידה עמוקה, לפקודת השַמָש. אז הוּחַש אל אולם שינה רחב ידיים ושם, במיטה נוקשה, התייפח עד שנרדם. איזו דוגמה יוצאת מן הכלל לחוקיהָ הרחמניים של אנגליה! אפילו לאחרון האֶביוֹנים יש זכות לישון!

אוֹלִיבֶר המסכן שכב בחושך ובאי ידיעה. הוא לא ידע כי בדיוק ביום הזה הגיעה ההנהלה לידי החלטה שתהיה לה השפעה ממשית ביותר על עתידו וגורלו. ההנהלה החליטה את אשר החליטה, וכך נקבע:

חברי ההנהלה היו אנשים חכמים, נבונים ומלומדים, וכאשר נתנו את דעתם על בית המחסה, הבינו מייד את מה שאנשים פשוטים לא היו תופסים לעולם - העניים אוהבים את המוסד! בני המעמדות הנמוכים רואים בו אכסַניה נוחה, ושואפים להתארח בו לעיתים מזוּמָנוֹת. פּוּנדָק חינם! ארוחות בוקר, צהריים, ערב, ושעות תה כל השנה! גן עדן עלֵי אדמות, כר נהדר לבטלה ולעינוּגים. "אוהו!" אמרו חברי ההנהלה, כשעל פניהם שְלַל הבעות מלומדות: "אנחנו האנשים שיתקנו את המעוּות! אנחנו נשים לכך סוף, ומייד." הם קבעו אֵפוֹא תקנה שלפיה בפני כל האנשים העניים תעמוד אפשרות הבחירה (כי הם לא ינצלו חלילה איש, לא הם!) - לגווע מרעב לאט בבית המחסה או לגווע ברחוב בהליך מזורז. לשם מימוּש הרעיון, הגיעה ההנהלה לידי הסכם עם רשוּיות המים שהתחייבו לספֵּק מים ללא הגבלה, ועם סוחר תבוּאָה שהתחייב לספֵּק שיבולת שועל בכמות מוגבלת. מן המצרכים הללו הוּנפקוּ, מדי יום ביומו, שלוש ארוחות שכללו דייסה דלילה, תוספת בצל פעמיים בשבוע וחצי לחמנייה בימי ראשון.

גם בכל מה שקשור בנשים הם הנהיגו אינספור תקנות נבונות ואנושיות - אבל באמת שאין צורך לחזור עליהן. בנדיבוּתם, לקחו על עצמם להַסדיר גירושים של זוגות עניים, וזאת בעקבות העלוּיות הגבוהות הכּרוּכוֹת בהגשת תביעה בבית המשפט לתביעות אזרחיות, וכך, במקום לאלץ אדם לפרנס את משפחתו, כפי שנהגו עד כה, פשוט נטלו ממנו את משפחתו והפכו אותו לרווק! מי יודע כמה אנשים - מכל שדֵירות החברה - היו ממהרים לנצל את התקנות החדשות ולדרוש קצבת סַעַד, אִלמָלֵא הפגינו חברי ההנהלה חזון ומצאו פתרון לבעיה: קבלת קצבת סַעַד תהיה מותנית במגורים בבית המחסה ובאכילת דייסה. זה כבר הרתיע אנשים.

במהלך ששת החודשים הראשונים שלאחר העברתו של אוֹלִיבֶר לבית המחסה, פעלה המערכת כהלכה. בתחילה אמנם היו העלוּיות גבוהות, בשל הגדלת ההוצאות בסעיף הקבורה והצורך להָצֵר את בגדי החוסים שנִתלו ברפיון על הגופים המצומקים משָבועות של אכילת דייסה בלבד; ומצד שני, בַּד בְּבַד עם הצטמקות החוסים, ואף ביחס ישר, אפשר לומר, נצטמק גם מספרם במוסד. חברי ההנהלה לא ידעו את נפשם מאושר.

חדר האכילה של הילדים היה אולם רחב ולו קירות אבן. בקצה האולם עמד דוּד גדול שמתוכו דָלָה המנהל את הדייסה כשהוא חגור סינר ומסתייע באישה או שתיים. מן התרכובת המלבבת הזו הוענקה לכל ילד קערית אחת - לא יותר - מלבד בימי חג ומועֵד, אז הוענקה מנה מעט גדולה יותר ושתי פרוסות לחם.

הקעריות מעולם לא נזקקו לשטיפה. הילדים מֵירקוּ אותן בכפותיהם עד שהבהיקו כחדשות. כשסיימו את הפעולה (שמעולם לא נמשכה זמן רב, משום שגודל הכפות היה כמעט כגודל הקעריות), היו לוטשים בדוּד עיניים רעבות, משתוקקות, עד שהיה נדמה כי בעוד רגע יזנקו ממקומותיהם ויטרפו את לִבנֵי התנור. פיותיהם, מתחת לאותן עיניים, עסקו במציצה אילמת ושקדנית של אצבעותיהם, במטרה ללכוד כל רסיס דייסה תועה שאולי ניתַז עליהן. לילדים בדרך כלל יש תיאבון בריא, לכן שלושה חודשים של הרעבה נתנו באוֹלִיבֶר טְוִויסְט ובחבריו את אוֹתוֹתיהם: בסוף אותה תקופה היו כה רעבים, כה טרופֵי דעת, עד שאחד מהם, שהיה גבוה מכפי גילו ולא הורגל באוֹרַח החיים הזה (כבן לאב בעל דוכן מזון), איים על חבריו כי אם לא יקבל קערית נוספת על בסיס יומי, הוא עלול באחד הלילות לאכול את שכנו לאולם השינה - ילד צעיר וחלש ממנו. מבט רעב ופראי אָרַב בעיניו, והילדים האמינו לו בכל ליבם. כּוּנסָה ישיבה ונערכה הגרלה שתַכליתָה לקבוע מי ילך אל המנהל בתום ארוחת הערב ויבקש תוספת. הפּוּר נפל - אוֹלִיבֶר טְוִויסְט.

ערב בא והנערים התיישבו במקומותיהם. המנהל - בלבוש הטבח שלו - התייצב בעמדתו שמאחורי הדוּד, עוזרותיו הדלוֹת מאחוריו. בתום ברכה ארוכה הוגשה מנה זעוּמה של דייסה. לאחר שנעלמה כלא היתה, התלחשו הנערים ביניהם וקרצו אל אוֹלִיבֶר. שכניו לספסל נעצו בו מרפקים. הוא אמנם היה רק ילד, אך נוֹאָש מרעב ומסֵבל. הוא קם מן השולחן ותוך שהוא צועד אל עֵבֶר המנהל, אוחז בכף ובקערה ומבוהל מתעוזתו, אמר:

"בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד."

המנהל, גבר בריא בשר, החוויר באחת, נאחז בלִבנֵי התנור ובמשך שניות ארוכות הביט בתדהמה במורֵד הקטן. העוזרות קפאו על מקומן בפליאה והנערים באֵימה.

"מה!" אמר לבסוף המנהל בקול רָפֶה.

"בבקשה, אדוני," השיב אוֹלִיבֶר, "אני רוצה עוד קצת."

המנהל הלַם במַצֶקֶת בראשו של אוֹלִיבֶר, אחז בכוח בזרועו, ובצעקות רמות הזעיק את השַמָש.

ההנהלה כבר היתה מכוּנֶסֶת כאשר מר בַּאמְבֶּל התפרץ אל החדר, כולו רוטט מהתרגשות. הוא פנה אל האדון שבכיסא הגבוה ואמר:

"מר לִימְקִינְס, אדוני! באמת, סלח לי על ההפרעה, אבל אוֹלִיבֶר טְוִויסְט ביקש עוד!"

השתררה שתיקה. הנוכחים התחַלחֲלו.

"ביקש עוד?" אמר מר לִימְקִינְס. "הירגע, בַּאמְבֶּל, ותן לי תשובה ברורה. האם אתה אומר שהוא ביקש עוד לאחר שאכל את הארוחה שהוּקצבה לו?"

"כן, אדוני," השיב בַּאמְבֶּל.

"הילד הזה!" אמר האדון במוֹתנייָה הלבנה, "הוא יגמור את חייו על עמוד התלייה! אין לי ספק! כך הוא יגמור!"

איש לא חלק על חוות דעתו הנבואית של חבר ההנהלה הנכבד. התפתח דיון סוער. הוחלט על סילוקו המיידי של אוֹלִיבֶר, ולמחרת בבוקר הודבקה על שער המוסד מודעה המציעה חמישה פָּאוּנְדִים לכל מי שייקח תחת חסותו את אוֹלִיבֶר. במילים אחרות, חמישה פָּאוּנְדִים תמורת אחד אוֹלִיבֶר טְוִויסְט לכל גבר או אישה החפֵצים בשוּליָה לכל מקצוע, מִשלַח־יד או בית עסק.

"בכל חיי עוד לא הייתי משוכנע כל כך," אמר לעצמו האדון במוֹתנייָה הלבנה, כאשר הקיש על השער למחרת בבוקר וקרא את לשון ההודעה. "בכל חיי לא הייתי משוכנע במשהו כפי שאני משוכנע בזה: הילד הזה יגמור את חייו בתלייה." האומנם צדק אותו אדון במוֹתנייָה הלבנה או שֶמָא טעה? האומנם נגדעוּ חייו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט באופן אלים שכזה? את זה עוד נגלה. בינתיים, כדי שלא אפגום בעניינו של הקורא (בהנחה שאכן יש לו שֶמֶץ עניין) אשים מחסום לפי ולא אומר על כך מילה - גם לא חצי מילה.

הקדמת המתרגמים שמומלץ לא לדלג עליה,
ובה תוצע לקורא הצעיר הצעה לא חינוכית אך קוסמת

אם נתחיל לדבר על 'אוליבר טוויסט' נרגיש כמו הורים שטסו עם ילדיהם עד לוֹנְדוֹן אבל אינם יוצאים מפתח המלון - לא לפני שיסיימו לשֵׂאת בפני ילדיהם המסכנים הרצאה מקיפה ומפורטת על נפלאות העיר הממתינה להם.

לוֹנְדוֹן ממתינה גם לכם. היא נמצאת ממש כאן, במרחק עמודים אחדים, אך זו - ראו הוזהרתם - איננה לוֹנְדוֹן הקורצת לתייר. לוֹנְדוֹן של דִיקֶנְס - שכתב את הספר שבידכם לפני למעלה ממאה ושבעים שנה! -

היא עיר שבני זמנו העדיפו להפנות ממנה את מבטיהם וגם לסתום את אפיהם. רחובותיה הקרים והמטונפים שימשו בית לעניים רעבים, לילדים מוזנחים ולפושעים - ואלו, לצד אי־אלו אנשים שנתמזל מזלם להיוולד עשירים, הם חבריו של אוליבר טוויסט.

לפני שמתחילים לקרוא חשוב לדעת עובדה אחת. צַ'רְלְס דִיקֶנְס לא כתב לילדים ולנוער. לא חלילה מפני שהיה לו משהו נגד כתיבה לילדים ולנוער, אלא פשוט מפני שבתקופתו, אמצע המאה התשע־עשרה, כמעט שלא נכתבה ספרות לילדים ולנוער.

דִיקֶנְס כתב למבוגרים, אך מאחר שגיבורי כמה וכמה מספריו הם ילדים או נערים (נֶל הקטנה, דיוויד קוֹפֶּרְפִילְד) וגם בזכות היותו אַשָף בטוויית עלילות סוחפות, מרגשות ומלאות הומור, אך טבעי היה שספריו יקסמו גם לקוראים צעירים - שסבלו, כאמור, ממחסור בחומרי קריאה (להזכירכם, הספר יצא לאור שנים רבות לפני המצאת הטלוויזיה והמחשב). למה אנחנו מספרים לכם את זה? לא כדי שתגידו "אופס, טעינו," תמהרו לסגור את הספר ותשובו אליו כשתהיו "גדולים", אלא כדי להמליץ בפניכם לא להתבייש ולעשות את מה שנהגנו אנחנו לעשות בילדותנו, כאשר נתקלנו בקטעים ששיעממו אותנו או היו לא מובנים. כן, אנחנו ממליצים לכם לעשות משהו שבדומה לכסיסת ציפורניים נחשב למנהג מגונה. לדלג! לפסוֹח! לדאוֹת מעל שורות או אפילו פסקאות שלמות, אם אינן מדברות אליכם.

דִיקֶנְס, וגם את זה כדאי לדעת, כתב הרבה. הרבה ספרים והרבה מילים. הוא כתב באריכוּת אם מפני שכך נהגו בתקופתו, אם מפני ששכרו שולם לו לפי מספר המילים שכתב, אם מפני שכאשר כתב סיפור בהמשכים לעיתון, כמו במקרה שלפנינו, היה מחוּיב לעמוד במִכסַת מילים נדרשת. מעֵבֶר לכל אלה, נראה שדִיקֶנְס פשוט אהב הרבה מכל דבר, ואהב להרצות ולהטיף, לשֵׂאת נאומים רגשניים על אהבה ועל צדק, ולפעמים גם להגזים בכוונה - למשל, כשביקש ללעוג לאנשים נפוחים שמדברים גבוהה־גבוהה.

אפשר שביום מן הימים, בקריאה שנייה, תגלו שאתם נהנים ומשועשעים בדיוק מן הקטעים שעליהם דילגתם בעבר, ולעומת זאת קטעים שיעלו דמעות בעיניכם בקריאתכם הראשונה יירָאו לכם, בבגרותכם, רגשניים ומוגזמים. אנחנו משתנים מקריאה לקריאה, וגם העולם משתנה. לכן יש לא מעט ספרים מן העבר שאינם מצליחים לדבר אל ליבנו כיום.

כבר אמרנו, הסיפור המפורסם הממתין לכם מעֵבֶר לדף הוא ישן מאוד, ועדיין בכוחו לרתק ולרגש, לעורר מחשבה ולהצחיק. אם תתחילו לקרוא ותיכבשו בקסמו, אולי, בזכותכם, ובזכות ילדיכם ונכדיכם, הוא יהיה פה גם בעוד מאה ושבעים שנה.

© כל הזכויות שמורות לאוקיינוס ומודן הוצאות לאור

אוליבר טוויסט - צ'רלס דיקנס
Oliver Twist - Charles Dickens

Oliver Twist - Charles Dickens


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים