Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2011       חזור

מול שמים ריקים
מאת: עירית דנקנר-קאופמן
Godless Sky - Irit Dankner-Kaufman

ההוצאה:

מטר הוצאה לאור

"אתה צודק, המורה, חיכו לבֵן. אח של אבא שלי - אורי - נהרג במלחמת השחרור, ואני נולדתי אחרי נס קום המדינה, אז אב'שלי חיבר בין אורי לאלוהים. כי אורי עכשיו בשמים, אצל אלוהים."

אוריאלה, גיבורת הספר, מתקרבת לגיל השלישי. היא נשואה לרופא נשים מקסים, מגדלת שני ילדים מתבגרים וחיה בבית יפהפה ומרשים. אבל היא נושאת את מבטה אל השמים, ומתוך הנוחוּת של הבורגנות הישראלית - המעלה על נס יופי, כסף ומעמד חברתי - היא יוצאת למסע עיקש שתכליתו לרפא את פצעי הילדות ולהתפייס עם החיים.

מול שמים ריקים הוא רומן מאלף ורב-עוצמה, המיטיב לתאר את היופי העדין השזור בחיים ולצדו את נימי-נימיו של הכעוּר והאפל. בכישרון מפעים משרטטת עירית דנקנר-קאופמן את הפגיעות והחספוס של אוריאלה, ומזמינה את הקורא לחוות את המורכבות מכמירת הלב של הקיום האנושי.

מול שמים ריקים
שתפו אותי

"מה רוחש באמת מתחת לפני השטח המהוגנים למראית עין של משפחה בורגנית אמידה?ביד בוטחת, בישירות ובהבנה מעמיקה את נפש האדם, חושפת עירית דנקנר - קאופמן בספרה החדש טפח אחר טפח את הסודות האפלים הממלאים את עברה של הגיבורה הראשית ומשרטטת ביד אמן עולם של יצרים, טירוף ואמיתות מצמררות. ספר שאיש מקוראיו לא יוכל להישאר אדיש כלפיו". - חיים באר

עירית דנקנר-קאופמן נולדה בנתניה והתחנכה בפנימיית הדסים. סיימה בהצטיינות תואר שני בספרות באוניברסיטת בן גוריון. סיפורה בובה סמרטוטה זכה בפרס הסיפור הקצר של עיתון הארץ. ספרה הראשון, אוסטרליה, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה לשבחי הביקורת. כיום מתגוררת עם משפחתה בתל אביב.

מול שמים ריקים מאת עירית דנקנר-קאופמן בהוצאת מטר, 280 עמודים.

"בהתבוננו סביבו, לא ראה דבר מלבד עצמו... פחד נפל עליו.
לכן פוחדים אלה השרויים בדד. אך הוא הרהר לו: ממה פוחד
אני, אם אין דבר מלבדי?"

           - אופנישדת בריהדארניקה 4, מצוטט אצל בידרמן שלמה,
           מסעות פילוסופיים, משכל 2005 , עמ' 152 .

"בשר טרי! מורה חדש!"
חיימק'ה הכרוז שלנו מכריז, וכולנו תופסים מקומות. "אני ישבתי כאן קודם."
"אותך למורה."
גרירת שולחנות, הזזת כיסאות, העפת גירים.
"שנשב בחי"ת או שניים־שניים?"
"בזוגות? אני בחיים לא ישב על יד אהרונצ'יק השמן."
"לא צריך, רינה, לא צריך, אפשר לחשוב מי את? תפסיקי להרים את האף."
"ומה אתם חושבים, שאני ישב על יד פטר הסבון?"
"נו תפסיקו, תחליטו כבר, מהר־מהר, הוא תכף נכנס." מתיישבים.
ידיים שלובות, ממחטות לבדיקה מונחות על השולחנות.
שקט.
"אוּריאֶלה?"
ראשונה ביומן.
העיניים שלו סובבות אותנו ובוחנות.
"בן או בת? להורים היה קשה להחליט?"
שמענו עליך, יא חתיכת דמיקולו.

"ומי זאת או־רי־א־לה? איזה שם מיוחד," אומר המורה. עוזי הליצן קופץ לדבריו, יא אללה שלו, חקיין בחסד. הוא קורץ לי וממשיך, "על מה בדיוק ההורים שלך חשבו כשנתנו לך את השם?"

רינה מתפרצת בתזמון מושלם, "השמות של הדור הצעיר זה משהו שצריך להתרגל אליו."

ואז יעלה מפוצצת בלון מסטיק, תוקעת במורה זוג עיניים ירוקות, משחקת עם הצמות שלה ואומרת, "אנחנו ילדים עם סיבות משפחתיות. לא כדאי לך להזכיר את ההורים שלנו כבר ביום הראשון שלך."

"או האחרון," לוחש פטר.

"מי אמר את זה?"

"פטר, פטר, אני נשבעת שזה פטר, תראו איך הוא מסמיק. אדום כמו עגבנייה."

"ואללה כל הכבוד, עוד כמה כאלו ותהיה אחד מהחבר'ה," עוזי מחמיא.

"בואנה, הפכת לסבון?"

"תעזבו אותו, הוא כזה גלותי," רינה מתערבת.

"עוזי, צא מהכיתה וגש למנהל." המחנך החדש מצביע על עוזי שלנו.

"יא אללה שלו, מה הוא חושב לעצמו, המורה הזה?"

"עוזי! עוזי!" הכיתה זועקת, "עוזי! עוזי!"

המחנך מחכה שנשתתק, בולע רוק ואומר, "בואו נתחיל מהתחלה. אולי כל אחד מכם יספר לי מהי הסיבה המשפחתית שבגללה הוא פה."

שוב טעה, ובגדול. למה מי הוא בכלל? שאנחנו נגלה לו את הסיבות המשפחתיות שלנו... חה, חה, חה, גיחי גיחי צחוק של פסיכי. סופרת עד עשר, מרצינה, מצביעה ומבקשת את רשות הדיבור.

המורה, מופתע מהנימוס, נרגע, מוציא ממחטה, מנגב את הזיעה ממצחו וממתין.

"צודק המורה, חיכו לבן. אח של אבא שלי - אורי - נהרג במלחמת השחרור, ואני נולדתי אחרי נס קום המדינה, אז אב'שלי חיבר בין אורי לאלוהים. כי אורי עכשיו בשמים, אצל אלוהים." דממה בכיתה. אנחנו ממתינים. הנה באה ההסמקה, ואחריה הגמגום.

מאחורי גבי, בתנועה מעודנת, כמו שרטוט נוצה באוויר, חיימק'ה מסמן למקהלה.

דקלום.
בנות:
"בן לו היה לי! ילד קטן,
שחר תלתלים ונבון."
בנים:
"לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד. קטן."
וכולם ביחד:
"אורי אקרא לו, אורי שלי!"
אחת. שתיים. שלוש. צעקות בליווי תיפוף על השולחנות.
"היי, פטר, תעשה עם השפתיים. כמה פעמים צריך להגיד לך?" אני נוזפת, "אתה כזה סבון, רק דון ג'ובני יש לך בראש."

המורה מפנה אלינו את הגב, לוקח גיר, מתחרט, מחליף את הגיר במטלית ומנגב את הלוח.

"מי תורן היום?"

"עוזי," המקהלה משיבה בקול אחד. "עוזי! עוזי!!"

מטס של חיל האוויר עשוי מעמודי מחברת חשבון מתנפץ על הלוח ונוחת על שולחן המורה.

ולקאם לגיהינום, חבוב!

השיעור אבוד, המורה מתיישב בכיסאו, ראשו בין ידיו.

"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים."

ברוך השם, השתקנו עוד אחד.

עדיין לא נשמע הצלצול הגואל, אבל מוציאים אותנו להפסקה. משחקים פינות, קלאס, חמש אבנים וקופצים בתורות על חבל. פטר נתן לי את הג'ולות הכי שוות שלו, הנחשיות והחלביות. אז ניצחתי את כולם.

אבא באמת חיכה לבן אחרי הבת הבכורה, שזאת אני. ומה לא עברנו עם אמא עד שהוא הגיע.

הפלות, חודָשים שאמא במיטה.

"תעזבי את אמא בשקט. בשום פנים ואופן לא להפריע לה. הבנת אותי?"

ועכשיו לא רק בשלאף שטונדה שקט מוחלט, אלא כל היום, ואסור בשום פנים ואופן להביא הביתה חברים.

"את רוצה שוב דם בכל מקום?"

ביקור רופא בבוקר וביקור אחות בערב עם זריקה. צלוחיות של כדורים בכל הצבעים. ובסוף מה? איזה מין אח יצא? חלשלוש כזה, חולה וחיוור, שלא התאים לציפיות מנִין של הביל"ויים, נכד של לוחמי המחתרות, בן של קצין בצבא ההגנה לישראל, משפחה שכולה וכו'. אז נתנו לו שם סתמי. מגיע לו.

אני הבכורה, הילד של אבא, ואחי הקטן הוא הילדה של אמא. אבל הוא לא נהנָה מזה, כי אמא היתה רוב הזמן במיטה או בפנסיונים.

כל שנה, כששרו בגנים, "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא", היתה אמא נוסעת לקאזה דה ריפּוֹזוֹ.

הרופא היה אומר, "בַּמְבּינָה, אמא שלך צריך לנסוע סָנָטוֹריוּם, קאזה דה ריפוזו, לתת לעצבים מנוחה שלם, להחליף אוויר."

אני רצתי החוצה עם שקית נייר וניסיתי לאסוף אוויר ולהחליף אותו עם האוויר של אמא, אבל זה לא עזר.

בכל בוקר אבא נסע לעבודה בבית החרושת והשאיר אותי לטפל בה ובאחי הקטן.

"אוריאלה, כשאת הולכת לבית הספר תיקחי את הסל ותעברי במכולת."

"אבל, אבא, צוחקים עלי כשאני הולכת עם סל לבית ספר."

"שיצחקו." הטלפון מצלצל ואבא עונה.

"אוריאלה, תעברי בקופת חולים ותיקחי את הרצפטים, ותיגשי ליוסף הרוקח, הוא ייתן לך הכול ותבקשי שירשום על החשבון."

"אבל, אבא, זה המון זמן לחכות בקופת חולים, והחבר'ה אוספים עצים למדורה."

אבא מחזיר את השפורפרת השחורה למקומה.

"ואחרי שתביאי הכול הביתה, אם אמא תרשה, את יכולה ללכת."

"אבל, אבא, אני לא יודעת איפה הם יהיו, ואמא על בטוח תישן ואסור לי להעיר אותה."

"אני עסוק, את לא רואה? תעשי מה שאני אומר לך, ואני לא רוצה לשמוע שהיא התרגזה."

את ארוחת הצהריים שמזל העוזרת היתה מכינה הייתי אוכלת עם אחי הקטן.

היה צריך לשמור עליו טוב־טוב שלא ישבור את החרסינה של אמא.

ביקשתי ממנה שתרשה לנו לאכול בצלחות הפושטיות, אבל אמא אמרה, "הילדים שלי יאכלו רק מסרוויס." כשהוא הפיל את קנקן היין שההורים השוויצו בו רק באירועים חגיגיים אמרתי, "אמא, זה אני שברתי."

"מי חשב אחרת?" היא נזפה בי, "שתי ידיים שמאליות, זה מה שיש לך. אי־אפשר להשיג דֶקַנטֶר כזה, כבר לא עושים כאלה. את מבינה מה עשית?"

כל יום בשעה ארבע בדיוק, כשאמא קמה מהשלאף שטונדה שלה, הייתי רצה החוצה לעץ הלימון, עומדת מתחתיו ובוחרת לימון טרי שמריח טוב־טוב, כמו שהיא אוהבת. ואז הייתי טסה למטבח ומכינה לה כוס תה עם פלח לימון, שמה שתי פרוסות לחם לבן במצנם (שרק לנו היה), מוציאה חמאה אמריקאית מהפריג'ידר (שגם הוא היה היחיד ברחוב) ומורחת על הטוסטים שכבה עבה. ככה אמא אוהבת.

את הכול הייתי מסדרת על מגש ומביאה לה למיטה.

"מה את רוצה עכשיו?" היא המשיכה לקרוא בעיתון "הבוקר" ובכלל לא הסתכלה עלי.

"כלום," לחשתי. "הבאתי לך את התה שלך."

"תניחי את המגש על השידה, אבל שלא יישפך."

"טוב, אמא."

"ריבון העולמים, אוריאלה, מה יהיה על החינוך שלך? ככה לימדתי אותך?"

אמא שמה את העיתון בצד.

"תראי את הטוסט, הוא שרוף לגמרי; את כולך רועדת, והתה נשפך על התחתית. כוס תה לא מגישים כך. התחתית צריכה להיות יבשה, נקייה ומצוחצחת; ככה לא שמים לימון. חייבים לנקות ממנו את הגלעינים. את יודעת שאני צריכה לשכב במיטה. את רוצה שהם ייתקעו לי בגרון ואני איחנק? זה מה שאת רוצה?"

"לא, אמא."

"בפעם הבאה תדפקי על הדלת לפני שאת נכנסת."

"טוב, אמא."

וככה כל יום אותו דבר. החבר'ה כבר בים, עושים רונדלים על האופניים ומתכננים את מסיבת הכיתה הבאה, ואני מפסידה הכול. "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא". "אוריאלה, הורדת כבר את המזוודה?"

"לא, אמא, היא נורא כבדה. צריך לחכות לאבא."

"לא, אי־אפשר לחכות לאבא. המונית תגיע בצהריים, ואבא בתל־אביב."

"אבל, אמא, אני באמצע 'נשים קטנות'."

"אוריאלה, את שוב חולמת? כמה פעמים את קוראת את אותו הספר?"

אמא מצאה את המחבוא שלי באמבטיה.

"למה תמיד אני? שמזל תוריד."

"מה אמרת?" אמא הצמידה את כפות הידיים שלה לאוזניים, "אני לא שמעתי טוב?"

"תמיד זה התור שלי," לחשתי.

"כמה פעמים אני צריכה לחזור ולהגיד לך — העוזרות לא צריכות לדעת. מה את רוצה, שהיא תחזור בערב למעברה ותדבר עם העוזרת של ראש העיר, שתדבר עם העוזרת של פרופסור קליין, שתדבר עם התימנייה של מנהל בית הספר שלך, וככה כל העיר תדע? אפילו מוכר הנעליים והירקן? זה מה שאת רוצה, שידברו על אמא שלך?"

עשיתי אוזן על ג'ו והלכתי להוריד את המזוודה.

"ידברו על מה, אמא?"

"לא חשוב על מה. תורידי ותזכרי טוב־טוב: כשמזל שואלת איפה אני, מה את אומרת?"

"שנסעת לאחותך בירושלים, להחליף אוויר," דקלמתי כמו תוכי.

"מצוין. נעשה עוד פעם חזרה."

"שנסעת לדודה שלי בירושלים, להחליף אוויר."

"למה את משנה? מי ביקש ממך לשנות?" אמא עומדת מולי.

"דודה אלישבע היא גם אחות שלך וגם דודה שלי."

"שוב את מתחכמת? אל תשני שום מילה, אחרת תתבלבלי."

"טוב, אמא."

בכל פעם שהיינו פותחות יחד את כל המגירות, מצב הרוח של אמא היה משתפר. ממנה למדתי את כל סודות האריזה. הקיפול הנכון של התחתונים והחזיות, גרבי הניילון שהוטמנו בשקית בד, נעלי הבית שהוכנסו לבתי נעליים וכפכפי הגומי שהיינו עוטפות בניילון.

"אף פעם אל תעשי אמבטיה במלון. רק מקלחת," היא היתה חוזרת ואומרת ותוחבת את הכפכפים לתיק כלי הרחצה.

"אמא, למה את לא לוקחת את מזל איתך, שתנקה שם?"

"נו באמת, אוריאלה, איזה מין דבר זה? אם מזל תבוא איתי, אז מי את חושבת יישאר לשמור עליכם?"

ואמא כבר בטלפון, מדברת עם פקידת הקבלה של בית ההבראה "ארזה" שבמוצא. "יקירה שלי, סידרת לי את החדר עם המרפסת? אין כמוך, חביבה."

בפעם האחרונה שארזנו ביחד, אמא הניחה את המחוך הוורוד שלה על המיטה. תפסתי את אחי הקטן והלבשתי לו את המחוך על הראש. קשרתי את הרצועות מסביב לאוזניו, והוא יצא במחול סביב שתינו.

"עוגה, עוגה, עוגה," שרתי לו.
"אמא, יש כאן כל־כך הרבה ברזלים. זה לא כואב?"
"זה לא ברזלים, זה קרסים, וזה לא כואב."
"קרסים כמו שדייגים שמים בחכה?"
"השתגעת? דייגים?"
"ומה עם הלטאות האלו?"
"איזה לטאות יש לך בראש?"
אחזתי את אחי. "אלה, מה זה אלה?" תפסתי את רצועות הבד בצבע אדום ושחור שהשתלשלו למטה.
"אלו?" אמא חייכה, "זה מה שמחזיק את גרב הניילון."
"וככה בחיים היא לא תתגלש לך," הוסיף אחי הקטן, "נכון?"
"בחיים לא, בחיים לא, חמוד קטן וחכם של אמא."
אחי המשיך במחול.
"אמא, זה לא לוחץ לך נורא?"
"אוריאלה," אמא נאנחה, "לוחץ... מה לעשות... צריך להכניס את הבטן פנימה... כשתגדלי תביני."

אחי הקטן תפס לאמא את הרגליים וחיבק אותן. "אמא לא תיסע לעולמים."

אמא משכה את המחוך מעל ראשו, וקרס אחד הסתבך בשערותיו.

"אמא, זה כואב, אמאל'ה, זה כואב," הוא בכה.

"את רואה מה עשית?" היא תפסה לי בסנטר וכווצ'צ'ה אותו.

"את עם התעלולים שלך. את רוצה שאני אבקש מהמרכזייה שיעבירו את אבא, זה מה שאת רוצה? איך אני יכולה לנסוע שקטה ולהשאיר לך את אחיך הקטן?"

הפנים שלה התאדמו, והיא התחילה לנשום בכבדות.

נשימות קצרות ועצבניות הן סימן לכך שהיום יענישו אותי.

"אני עייפה. אני צריכה מנוחה. מה כל־כך קשה להבין כאן?"

היא התיישבה ושמה את הראש שלו על ברכיה, ליטפה אותו ואמרה, "ששש... ששש... חמוד, אמא כבר פורמת את הקשר.

אל תבכה, חמוד של אמא, אוריאלה פויה, פויה אוריאלה, תפסיק לבכות."

"אמא, את רוצה כוס תה?" שאלתי אותה.

בכתונת הלילה שמזל היתה מגהצת עוד גיהוץ אחרון ומוסיפה חלוק משי תואם, אסור היה לי לגעת. רק לאמא מותר.

"אמא, את לא רוצה שנשים לך בגד ים?"

"בגד ים? איפה הראש שלך, אוריאלה? אני חולה. מה את חושבת, שאני נוסעת להשתזף?" שתקתי.

אמא ניסתה מול הראי את הליפסטיק החדש, הרטיבה את השפתיים והניעה את הראש ימינה ושמאלה, תנודות קטנות כמו של בובה על חוט.

"זה יפה? מה את חושבת, אוריאלה?"

"אמא, מתי גם לי יהיה מותר?"

"כשתגדלי." היא חייכה למראָה, הסתובבה אלי וליטפה לי את הראש.

"ועכשיו ששש..." היא הניחה אצבע על השפתיים, "יש לי סוד קטן בשבילך... מזל, קחי את הקטן," היא קראה בקול. מזל הגיעה בריצה מתנשפת עם מגב הגומי. "רוצה ארטיק, חמוד? נשמה שלי, כפרה." היא נתנה יד לאחי הקטן והוציאה אותו מהחדר.

"אוריאלה, גשי לארון. תפתחי את הדלת. לא את הראשונה, את השנייה מימין. לא משמאל, מימין. אוריאלה, את לא יודעת מה זה ימין ומה זה שמאל? תגיעי לכלי המיטה. עכשיו תחפשי מתחת לשמיכות הפוך. לא לא, אל תוציאי אותן, רק תחטטי ביד עמוק־ עמוק, בלי להוציא שום דבר. את מרגישה קופסה? קופסת פח? כמו קופסה של ביסקוויטים?"

דגתי את הקופסה והצמדתי אותה ללחי שלי. היא היתה קרירה ונעימה.

אמא הרימה אותי על הידיים והושיבה אותי על קצה המיטה.

הזזתי את הטוסיק שלי לקצה, כדי לא לקמט את כיסוי המשי.

"אוריאלה," היא חייכה אלי במין חיוך קטן, "אישה צריכה קופסה משלה. תזכרי את זה?"

הנהנתי בראשי אפילו שלא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. "גם ילדה צריכה קופסה משלה?"

אמא לקחה ממני את הקופסה, החזיקה אותה קרוב ללבה ונישקה אותה.

"את עוד כאן?" היא הביטה בי.

"כן, אמא, אמרת לי שיש לך סוד לגלות לי."

אמא הביטה בקופסה. "את צריכה להישבע לי שזה סוד של שתינו."

"גם לאבא אסור לגלות?"

"לאבא? מה פתאום אבא? תגידי, אבא בן או בת?" לא עניתי.

"אני שואלת אותך, בן או בת?" אמא כעסה.
"בן."
"אז אסור לגלות לו."
"אז גם הנודניק הקטן יוצא מהרשימה."
"אוריאלה, זה סוד רק של שתינו. אמא ובת. את מבינה את זה?"
"אמא, אני נשבעת שבחיים אני לא יגלה לאף אחד."
אמא חיבקה אותי.
"אגלה, אוריאלה, אגלה."
"אגלה. אבל מתי כבר אהיה מספיק גדולה לשים ליפסטיק?"
"ששש... ששש..." אמא הניחה את האצבע שלה על השפתיים שלי, "תזכרי, זה הסוד שלי ושלך."

אמא פתחה את מכסה הקופסה והתחילה לגעת בניירות. הנשימות שלה התחילו לדהור. הצלחתי לראות שם מעטפות עם מכתבים ותמונות.

"וואו, איזה יופי של בולים. נכון שזה פסל החירות? נכון שזה באמריקה? יָה בָּה יֶה, בולים ממש שווים. אני יכולה לקבל אותם?" "כשיגיע הזמן תקבלי אותם, אוריאלה." היא נשמה נשימה עמוקה. "אל תדאגי, את הבת הבכורה." היא התכופפה אלי ונגעה לי בשערות וכמעט ליטפה אותן.

"מבטיחה לי? על באמת?"

"על באמת, אוריאלה. וכמה פעמים צריך להגיד לך לא ללעוס את השיער?"

זאת היתה הפעם האחרונה שארזנו יחד את המזוודה.

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

מול שמים ריקים - עירית דנקנר-קאופמן
Godless Sky - Irit Dankner-Kaufman


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים