Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2011       חזור

איך הכנתי את עצמי למלחמה
מאת: בן ורד
How I Prepared Myself to War - Ben Vered

ההוצאה:

בבל

בבוקר חורפי עורכים חייל ונער מטווח בחולות אשקלון, ומוצאים סירה שהסערה פלטה אל חוף הים. בתוך הסירה מוטל ילד באפיסת כוחות.

זו נקודת הפתיחה של הרומן העוקב אחר תהליך התבגרותו של נוני, נער בן חמש–עשרה רגיש ומסוגר שהתייתם מאמו וחושב שמאוחר לו מדי להשתנות. הפגישה בחוף הים עם הילד רא'אד, ששערו זרוע מלח ועגיל פנינה תלוי על תנוך אוזנו, אינה נותנת לו מנוח ומציתה את דמיונו.

נוני מתווה בעיני רוחו את מסעו של רא'אד ועוקב אחריו בחיפושיו אחר בית ילדותו. בפרץ של התבגרות זועמת, החורך כל מה שנקרה בדרכו, מחפש נוני את מקומו בעולם שהחמלה והאטימות מתקיימות בו בכפיפה אחת.

איך הכנתי את עצמי למלחמה
שתפו אותי

בן ורד נולד בשנת 1978 באזור. מתמחה בעריכת דין בבית משפט השלום בראשון לציון. ערך את "פי האתון", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, בשנים 2004-2001. זוכה תחרות צה"ל לפרוזה ולשירה 1999, ותחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון" 2005. "כלבי קיץ" הוא ספרו הראשון.

איך הכנתי את עצמי למלחמה מאת בן ורד בהוצאת בבל ומשכל, עורכת: עמית רוטברד, על העטיפה חוף ניצנים, דצמבר 2005 / בני גולדשטיין, 218 עמודים.

איך הכנתי את עצמי למלחמה
צאנו מהעיר אל החולות ולצדנו השתרע הים. מיכאל לבש מכנסי צבא ונעל נעליים צבאיות והחולצה שלו היתה לבנה ונקייה כמו בטקס. על גבו היה תלוי רובה צלפים. השתרכתי אחריו וחשתי בקור האורב לאותו בוקר של סוף נובמבר. צמצמתי את העיניים סביב מפרשית רחוקה ואמרתי, יהיה חורף קר. מיכאל הסיר מעליו את הרובה והניח את הרצועה באלכסון על כתפי. השרירים שלי נדרכו, קצב ההליכה גבר וכבר צעדתי לצדו. בצבא, אמרתי, כל החיילים הם אחים. כשלא ענה הוספתי, לאיראן עוד מעט תהיה פצצת אטום. מיכאל הישיר את מבטו אל חולות הזהב. אז מה, אמר, גם לנו יש. כן, אבל מה אם הם יזרקו קודם? מה אתה דואג? אני לא דואג, יש לנו את חיל האוויר והחץ, את הסיירות והמוסד.

הרובה נחבט בגבי והרגשתי קרבה גדולה למיכאל, כמו לאח. שלחתי יד ומיששתי את הנשק ואת המחסנית. צעדנו צפונה בתוך ארגז החול הענקי והשארנו מאחורינו את שטח ההפקר שבין העיר לחולות, חלקות אדמה קשות ומיושרות המבשרות את התפשטותה של העיר, מגרשים ריקים שחגורות בטון חובקות אותם ומוטות ברזל חלודים מבצבצים מהם. פה ושם היה אפשר לראות שלד של וילה הולך ונבנה שחזיתו פונה אל הים. עוד שנה יתפרשו הווילות על פני כל השטח, אנשים יצביעו עליהן ויאמרו, כמו פטריות אחרי הגשם. מיכאל כיווץ את המצח והגבות והשקיף אל אשקלון שקו האופק שלה צייר את ארובות תחנת הכוח, לצדן האחד בניינים לבנים המצטופפים יחד ומצדן האחר הים הכחול. יצאנו מהעיר, אמר את המובן מאליו. מתחרט? שאלתי. על מה? ענה, ואחרי רגע, מה פתאום. ואתה, מתחרט? אין סיכוי, אבל מיד גאה בי הפחד שהרגשתי מהרגע שיצאנו מהבית, הפחד מירי כדורים חיים.

בעומק החולות הדיפו שיחי הבר ריח חריף והנחיריים שלי נצבטו באוויר הקר. הנפתי את הרובה לכיוון הים וכיוונתי את הקנה אל שרידי מפרשית לבנה שנראו באופק. הנחתי את האצבע על ההדק. מיכאל ניגש אלי, רכן אל האוזן והורה "אש". לחצתי על ההדק הנצור ואמרתי פּששיוּ... תכף תירה שלושה-ארבעה כדורים, הוא אמר, תוריד כמה פחיות ובקבוקים, תראה מה זה לשחרר כדור. אחר כך הוא הביט לצדדים וכיוון בידו אל דיונה גדולה, תסתכל, אמר, לשם אתה יורה, וכאן, הורה באצבעו על רצועת חול שטוחה, אתה מתמקם. נשכבתי והחול קיבל את תבנית גופי. מיכאל התיישב כמה מטרים מאחורי אך בתוך הדממה קולו נשמע קרוב מאוד. עכשיו תכין את עצמך, תכיר את הסביבה, גבעות, שיחים, אבנים, תדע איפה כל דבר עומד. כנס לַראש. בחנתי את הנוף בעין של צלף. על מה אני יורה בדיוק? על שום דבר, בינתיים רק מגששים. אחרי דקה ארוכה בתנוחת ירי הרגשתי מכה קלה ברגל. קום, ממשיכים.

הלכנו בין דיונות רכות, ירדנו לחוף והצעידה לאורך קו המים היתה קלה יותר. רחש הגלים היה ערב לאוזן. לאחר מכן טיפסנו בחזרה לחולות עד שהים נבלע מאחורי רכס הדיונות ובבת אחת נדם. מיכאל עצר, שם, אמר והצביע על נקודה בחולות שלא היתה שונה מכל נקודה אחרת, שם אתה נשכב. מכיסי המכנסיים הרחבים שלף פחיות ריקות ושני בקבוקי משקה מזכוכית, האחד ריק והאחר מלא ופקוק שהחזיר לכיס למשמרת, לדרך חזרה. הוא הניח את המטרות במרחקים שונים, אחר כך לקח ממני את הרובה, הכניס מחסנית, הכה בבסיסו בכף יד שטוחה והחזיר לי אותו. דרוֹך. משכתי את ידית הדריכה בתנופה אלימה. המתכת השתפשפה ואחריה נשמעה מכה חטופה. תרמיל מוזהב שבקצהו קליע אדמדם התמקם בבסיס הקנה, הנשק היה דרוך, השרירים נמלאו כוח ואני הייתי כמו שתמיד רציתי: חזק, בשליטה, סמי טריילר שחורה.

מה שמונח אצלי עכשיו בידיים, אמרתי לעצמי, זה הדבר האמיתי.

כנס לתנוחה, הורה מיכאל, תרפה את האיברים. שים לב לחמש נקודות אחיזה. ספרתי אותן בלבי; יד ימין תופסת במתפסים, יד שמאל לופתת בידית האחיזה, אמת יד ימין צמודה למחסנית, הלחי השמאלית מרוחה על הקת השחורה כמו על כרית קשה, כתף שמאל תומכת בבסיס הרובה. ריח שמן ומתכת דגדגו את האף. תנשום רגיל, אמר, לא עמוק מדי, לא מהר מדי, תנשום כמו שאתה נושם כשאתה שוכב במיטה ואל תחשוב על כלום. אצבע יד שמאל נשלחת קדימה אל ההדק. את הכדור הראשון אל תירה אל מטרה. אז לאיפה? אל הדיונה, אל תשכח לסחוט את ההדק. שחרר נִצרה. קליק.

שאיפה...

עכשיו אני חול, אני דיונה...

נשיפה...

שחרר כדור.

ירייה פילחה את האוויר בצרחה. הלחי והכתף ספגו את ההדף ומין צמרמורת אדירה שטפה את הגוף ושעטה אל אצבעות הרגליים. שאפתי ריח חריף של אבק שרפה והראש הסתחרר. עכשיו, זהה מטרה אחת ותתמקד בה. כיוונתי לעבר אחת הפחיות. אל תצא משם, כנס לראש, תתרוקן ממחשבות, תשלוט בנשק, אל תפחד, שאיפה, נשיפה... הקליע הסתבסב באוויר והפחית נעלמה. פגעתי? קולי רעד. פגעת. עוד פעם אחת, עכשיו את הרחוק יותר. אני בקושי רואה אותו. מצוין, אז כדאי שתתרכז. אני מתרכז. אני צלף השוכב במארב, איש לא רואה אותי. אין כלום חוץ משלוש נקודות, עין, מטרה, צלב. הכדור פיצח את הזכוכית.

תעביר לאוטומט. קליק. האגודל הסיט את הנצרה מדרגה נוספת. תן צרור.

האצבע סחטה את ההדק. הכדורים נורו אל תוך גבעת החול הקטנה וההדף טלטל את כולי. עוד אחד. יעף כדורים שני נפלט אל תוך הדיונה. אחד אחרון, קצר יותר. כיוונתי צרור אחרון אל השמים הכחולים מעל לים וליוויתי אותו בצעקה. עכשיו קום, אמר מיכאל והזדרז להשיב לידיו את הרובה. פרק ושקשק ותלה אותו על חזהו בהצלב. קמתי וחיוך נמתח על פני. נו, איך הייתי? מלך. הלחי, סימן לי. הושטתי יד ונגעתי בלחי ימין שהיתה חמה ורטובה. תרמילים לוהטים שנפלטו בכוח מבית הבליעה הותירו בה שריטה מדממת. אל תדאג, אמר, זה לפעמים קורה לשמאליים. לא נורא, אמרתי והדלקתי סיגריה ושאפתי את העשן יחד עם האוויר הקר וככה שטפתי את הריאות והרגעתי את הגוף.

נולדתי בחורף, הצהרתי בפני עצמי חגיגית, ומחר אני בן חמש-עשרה והיום קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי. חשבתי על בני הארבע-עשרה שעד אתמול נמניתי עימם ופתאום הם נראו בעיני ילדים. שמחה פשטה בי. חשבתי שכל הדברים הנפלאים - מה שלא יהיו - שלא קרו בגיל ארבע-עשרה ודאי יקרו לי בגיל חמש-עשרה. זו היתה ציפייה טובה וחסרת דאגה להרפתקה מעורפלת שתבוא וכל שמוטל עלי לעשות לקראתה זה רק להוסיף ולגדול. הבטתי בכפות הידיים שהתעבו וכבר ראיתי בהן עור קשה וזוויות חדות. רחרחתי את קצות האצבעות שהדיפו ריח סיגריות, שמן ושרידי אבק שרפה, רציתי שיהיו לי כתמי טבק עליהן, לא הרבה, ככה... כמו לגבר אמיתי. כמו למיכאל.

***

בשעת בוקר מאוחרת עשינו את הדרך חזרה. צעדנו על קו המים והשמש זרחה מעלינו בין עננים לבנים. אחרי הירי העולם היה צלול וחד. חכה רגע, אמרתי, אני חייב להשתין. אז תשתין. התקרבתי למצוק ופתחתי את הרוכסן. זרם של שתן צורב ומענג פורר את קיר החול, ציירתי צורות בזרם ושחזרתי בראשי את הירייה הראשונה שהיתה כל מה שקיוויתי שתהיה: מכת הקת בכתף, ריח אבק השרפה... חשמל. שערי סמר. החתך על הלחי רק הוסיף לגודל האירוע, כמו צלקת קרב או קעקוע למזכרת. פתאום שמעתי את מיכאל צועק בגבי: נוֹנִי! בוא מהר! פניתי בתנועה חדה וקשת השתן הסתובבה יחד איתי. ראיתי אותו עומד בתוך המים הרדודים, מנסה להרגיע בידיו סירת עץ ירוקה שהיטלטלה על הגלים, התקרבה והתרחקה מקו החוף בקצב אחיד, כמו נשימה.

לפני רגע בכלל לא היתה שם, אפילו לא ראיתי אותה מתקרבת. הסירה גלשה אל מיכאל ברכות ונראה היה שנרגעה תחת ידיו, אבל היא רק נשקה לחול לרגע ושוב חמקה ממגעו. הוא הסיר בזריזות את הנעליים הצבאיות ואת הגרביים, קיפל את שולי המכנסיים ונכנס אל הים עד שהמים כיסו את ברכיו. יש כאן מישהו, בחיי. הוא תפס בדפנות הסירה וגרר אותה בכוח אל החוף. אני בא, צעקתי. רצתי לכיוונו, הסרתי את הנעליים, נכנסתי אל המים הקרים ונשימתי נעתקה. יחד משכנו בסירה עד שחרטומה ביקע את החול ועגן בו. הצצתי פנימה. בתוך סירת הדייגים הזעירה שלא היו בה מנוע או משוטים, שכב איש קטן בתוך שלולית מים. הוא לבש חולצת מלחים דהויה מפוספסת: פס כחול, פס אפור, פס כחול. פניו היו קמוטות כשל צב ומכנסיו מטונפים, סביבו היו פזורים בקבוקי פלסטיק ושקיות ניילון ועל אוזנו השמאלית היה תלוי עגיל בצורה של טיפת חלב שריכז אליו את קרני השמש. האיש המקופל לא זז.

בחנתי את הבטן הנפוחה כדי לבדוק אם היא עולה ויורדת. יריתי בו, אמרתי בבהלה, הוא מת. לא ירית בו והוא לא מת, הרגיע מיכאל. הוא פשט יד ונגע בכתף הדקה. חריצי העיניים נפקחו, הקמטים היבשים התמלאו חיים והאיש המקופל על הקרקעית כבר לא נראה כמו זקן אלא כמו ילד, ראשו התרומם באטיות אל מחוץ לדפנות, הציץ לרגע אל העולם ושב אל תנוחת העובר בקרקעית הסירה. מיכאל הוציא מכיס מכנסיו את בקבוק המיץ, פתח והגיש אותו אל השפתיים הסדוקות. הלשון טעמה את הנוזלים ומיד החלה הגרגרת לנוע מעלה מטה וכבר גמע את המיץ עד תום. הילד התרומם לאט והתיישב. אתה בסדר? מאיפה בא לנו זה? אני לא יודע, אמר מיכאל. איך קוראים לך? שאלתי. אני לא חושב שהוא יענה לך.

למה? כי הוא לא מבין אותך. הוא ערבי? מיכאל הנהן, אני חושב שכן. איך הוא הגיע לפה? מיכאל עיקם את שפתיו והניד בראשו. רכנתי מעל דופן הסירה והתבוננתי מקרוב בעגיל שקרע את בשר האוזן, בדם הסמיך שדבק בתנוך. הוא הביט בי בחזרה ובחן את הלחי הפצועה שלי. הסירה שעמדה על קו החוף נטתה על צדה והילד פרש את ידיו לצדדים כדי לשמור על איזון. מיכאל תפס בסירה כדי שלא תתהפך, בוא, הושיט אליו יד, בוא. הוא מפחד ממך, אמרתי. אל תפחד, ילד. שוּ איסמָכּ, יָא ואלַד? הוא לא ענה, רק העביר את מבטו ממני אל מיכאל. צריכים לקרוא למישהו.

צלצל לאמבולנס, אמר מיכאל. ולמשטרה? קודם לאמבולנס, תסתכל עליו. הילד נראה עייף ומבולבל אבל לא פצוע. מיכאל שלח את ידו ונגע בקצות שערותיו. שלחתי גם אני יד לגעת בפתילי הצמר הסבוכים, הוא נרתע בתנועה מתפנקת. נוני, תתקשר כבר. הוצאתי את הטלפון מכיס המכנסיים. מה המספר? מאה ואחת. ענה לי מוקדן ואמרתי לו שמצאנו ילד שנסחף אל החוף בסירה, וכיוונתי אותו אל המצוקים שבצפון העיר, ליד מתחמי הבנייה. הוא שאל לשמי. הבטתי במיכאל, הוא רוצה לדעת איך קוראים לי. אז תגיד לו. נוני נגבי אמרתי וניתקתי את השיחה. הסירה איבדה את שיווי משקלה וקרסה סופית על צדה. בקבוקי פלסטיק התגלגלו החוצה וגם כמה שקיות ניילון שפרחו אל החול ומשם העיפו אותן הרוחות אל העיר או אל הים. פתאום נזכר הילד במשהו, פניו התכווצו בדאגה והוא חיטט בכיסי מכנסיו במרץ, הושיט יד אל האוזן עם העגיל ופלט צעקה גבוהה, ומיד אחר כך זינק מהסירה החוצה ברגליים יחפות והשתטח על הרצועה הצרה של החול הרטוב, קם והחל לצעוד לעבר המצוק.

מיכאל מיהר אחריו ותפס בזרועו. הלו, לאן הולך? חָלִינִי לְחַאלִי, השמיע הילד קולות אנושיים והמשיך ללכת אבל מיכאל תפס אותו שוב וסובב אותו אליו, חכה, תירגע. הילד הביט בו בעיניים מזוגגות, מיכאל הפנה את מבטו אל הסירה הנטושה, אינְת עזה, נכון? אחר כך הצביע על המצוק, הָדַא ישראיל, מבין? הילד הביט בסירה ובמצוק כפי שנדרש ממנו אבל לא היה ברור אם הוא מבין את המצב לאשורו. משהו בכל זאת גרם לו לשנות את דעתו, הוא בחן את מצוק החול הגבוה במשך שניות ארוכות, מבטו הזועף התרכך והוא התיישב על החול.

בהתחלה נותרנו לעמוד מעליו עד שלבסוף התיישבתי גם אני. קברתי את כפות הרגליים בחול וחיבקתי את הברכיים. ילד בתוך סירה, הים התיכון פלט אותו אל החוף, דווקא היום, דווקא אלינו. לפני המון זמן מיכאל הבטיח לתת לי לירות ברובה, ומאז קרו כל מיני דברים ולא רק לנו, גם לו בטח קרו דברים בדרך לכאן. המון דברים, מאז שיצא לדרך ועד היום, כשנפגשנו. כרעתי על ברכי והתקרבתי בזחילה אל האוזן שלו עם הדם הקרוש והעגיל. הוא הניח לי להתקרב, אבל כששלחתי יד לגעת באוזן הכה בה מכה חדה, תוקפנית, הכה כדי להכאיב. החזרתי לו מכה בכתף. הוא צעק. נוני, די, אמר מיכאל, הוא רק ילד. הוא התחיל.

הנחיריים שלי פרפרו וחשתי צריבה חזקה, אתה מריח את זה? כן, אמר מיכאל, הוא קצת מסריח. הוא לא מסריח, אמרתי, הוא מצחין. ומה זה העגיל הזה, כמו קוקסינל. אולי הוא ילד זונה, חשבת על זה? ילד זונה מעזה? בעטתי אליו חול. אני לא חושב, אמר מיכאל. בוא נלך, אמרתי. אי-אפשר, מחכים שיבוא האמבולנס. פה, איתו? כן, נוני, תלך אם אתה רוצה, אני אשאר איתו. לא היתה לי שום כוונה ללכת, חפרתי בחול באצבעות הרגליים היחפות. אני נשאר, הודעתי. הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה. באותו רגע הילד גילה בי עניין והושיט את ידו. תראה, הוא רוצה את הסיגריה, הוא מעשן. אל תיתן לו, אמר מיכאל. אתה לא מקבל, אמרתי. הוא הרים את ידו ומישש בעדינות את תנוך האוזן שהדם נקרש עליה. אחר כך שלף מכיס המכנסיים חפיסת סיגריות אדומה ומעוכה, וכשפתח אותה, נשפכו סיגריות שבורות על החול כמו פירורי לחם. הוא הרים את החפיסה המפורקת והציג אותה בפני. יש לו משלו, מלבורו אדום. מיכאל בחן את סירת העץ שנשכבה על החול.

מה שמעניין אותי, אמר בפנים חמורות, זה איך חיל הים לא עלה עליו? הוא סקר את השיער של הילד שהיה סבוך וקרוש במלח ואת עיניו השחורות שמתחתיו. איך הגעת לפה? שאל ורכן לעברו. יצאת לדוג דגים ונסחפת, נרדמת ברוח הנעימה ובשמש? אולי מישהו שם אותך בכוח בסירה ודחף אותה לים? אמא שלך בטח מחפשת אותך, ואולי היא שכחה אותך? הילד הביט במיכאל והטה מעט את ראשו. אתה מבין מה שאני אומר? אמא, אוּם, אתה מבין את המילה הזאת? אני אומר שאמא שלך... די, התפרצתי אל תוך דבריו, עזוב אותו. מיכאל הפנה את מבטו אלי, מה אתה כועס? מתי יבוא האמבולנס המחורבן? סיננתי, כדאי להתקשר אליהם שוב, הם שכחו. הם לא שכחו, אמר מיכאל.

הילד בחן את רגלו שהמכנס המזוהם היה דבוק אליה ונגע בה בנקודות שונות. אחרי כמה דקות של שתיקה מיכאל פנה אלי ואמר לי בטון שקט, נוני, תעשה לי טובה, לך הביתה, עוד מעט יגיע לפה אמבולנס, אין לך מה להישאר פה. ידעתי שהוא חושש שמישהו יֵדע שהוא נתן לי לירות. אל תדאג, אמרתי, אף אחד לא יגלה, אי-אפשר להוכיח כלום. מיכאל גיחך אבל תנועותיו היו מתוחות. הוא שב ואחז בנשק ומישש את המחסניות. אתה לא סומך עלי, אמרתי, אתה חושב שאני אגיד משהו. אני סומך עליך, אבל אני לא חושב שאתה מבין מה יקרה אם יתפסו אותי. אני מבקש שתלך, אני אשאר עם הילד. דחפתי את הבדל אל תוך החול. אני לא הולך, אמרתי לך. מיכאל התרחק מאיתנו ונעמד על קו המים, ידיו שלובות מלפנים.

ספרתי ארבעים וארבעה גלים שהתנפצו אל החוף. האמבולנס עוד לא הגיע. כל אותו זמן הילד נשאר לשבת, לא ניסה לקום וללכת, נראה שהשלים עם נוכחותנו. בניתי גבעת חול על הבדל הקבור. מיכאל חזר ועמד מעלינו. אתה יודע? אמרתי, מנסה לפייס אותו, כשהייתי קטן הלכתי לאיבוד פה בחוף, אחר כך מצאו אותי. מי? ההורים שלי. הם לא התכוונו או משהו, לא שמו לב שהתרחקתי. אני זוכר שפתאום הבנתי שאמא ואבא לא לידי ואני לגמרי לבד. פחדת? כן, בטח. הבטתי בילד, כרעתי על הברכיים ופניתי אליו. איסמי נוני, אמרתי. אִינְת, שוּ אִיסְמָכּ? הוא הישיר אלי מבט, רא'אד. ראית?! הוא ענה לי. אבל לא ידעתי לאן להתקדם מכאן. מעט המילים שלמדתי בכיתה פרחו לי מהראש בדיוק כשהייתי צריך אותן. אתה יודע להגיד משהו? שאלתי את מיכאל, כי אני לא זוכר עכשיו כלום, כל מה שעולה לי בראש זה קללות, אבל אני לא רוצה להגיד אותן בפניו. אני גם יודע להגיד "לך מכאן". אתה חושב שהוא יודע אנגלית? מיכאל הניד בראשו, רוסית בטוח לא. כיף חאלק? שאלתי אבל הילד לא ענה, רק הביט בי ופתאום החל להשתעל ופניו האדימו. כשדעך השיעול הוא חזר לנשום לאט ועמוק ועפעפיו נהיו כבדים. הוא גלגל את שרוול חולצת המלחים הימני עד למרפק. אצבעותיו גירדו את הזרוע החשופה. אחר כך הרים את ראשו אל השמים, עצם את עיניו, גופו נטה לאחור והתמסר לשמש המחממת, עד שנשכב במלואו על החול.

***

ההמתנה לאמבולנס התארכה, וצללי הגופים שלנו שינו לאט את צורתם ואת מיקומם על החול. כשהבטתי בפעם המי-יודע-כמה לעבר המצוק ראיתי פתאום שוטר. ראיתי גם את מבטו המודאג של מיכאל ומיהרתי להגיד, אני לא הזמנתי את המשטרה. השוטר הלך את עשרים המטרים שבין המצוק לקו החוף וכשהגיע אלינו ראיתי את שמו שהיה חרות על הלוחית הכסופה שעל המדים הכחולים. אליהו פרץ. הוא בחן אותנו ופנה אל מיכאל, אתה חייל. כן. ומי זה? הצביע על רא'אד שפקח את עיניו למשמע הקול הזר והתיישב. הוא נסחף בסירה הזאת אל החוף. אליהו הדביק את מכשיר הקשר אל שפתיו, רשרוש קולו עלה ממכשיר מרוחק יותר, תלוי על חגורתו של שוטר אחר, קולגה שירד לאט מהמצוק, רגליו נושאות בקושי את גופו הכבד, אני כאן... קרא במאמץ, אני כאן... כבר הזמנו אמבולנס, אמרתי לאליהו. אה, הזמנתם. מתי אמרת שמצאתם אותו? לפני שעה בערך, אמר מיכאל, הוא נסחף, חזר והוסיף בשקט. מאיפה נסחף? אני לא יודע, בטח מהרצועה. ומה אתם עושים כאן? אתה חייל אמרת? כן. בינתיים הקולגה סגר את הפער, זה בסדר, התנשף, אני כאן... רוּבֵן, יש פה ילד שנסחף.

רובן היה מבוגר יותר ושמן, על הדיסקית הנעוצה בחזה היה כתוב ראובן פז. נסחף מאיפה? כנראה מהרצועה, הם אומרים שהם כבר הזמינו אמבולנס. פניו של רובן היו סמוקות. הוא הסדיר את הנשימה בכמה שאיפות עמוקות, סקר את הזירה, כרע לצד רא'אד ונגע בראשו ובמצחו. הוא גם חובש, הסביר אליהו. רא'אד לא התנגד כשרובן מדד את הדופק בידו, הצמיד את אגודלו לאחד מעפעפיו, פקח את העין והביט בה, אבל כשהושיט יד לעבר האוזן, הילד נרתע לאחור. אתה מדבר עברית? הוא מדבר עברית? מיכאל הניד בראשו. רובן קם באנחה ולקח פיקוד על האירוע. טוב, נחכה לאמבולנס וניקח אותו איתנו, צריך לתת לו טיפול, הילד סובל מתשישות. אליהו השיב את מכשיר הקשר אל החגורה לצד האקדח.

הם אומרים שהם טיילו פה וראו את הילד נסחף אל החוף בסירה הזאת. מיכאל הנהן, חשבנו שבאתם עם האמבולנס. רובן הציץ בסירה והניד בראשו, בחור, אנחנו פה בגלל משהו אחר, ירי מכיוון החולות. ידוע לכם על זה משהו? הוא הביט בי ולבי הלם בכוח. לא. אמר מיכאל. באמת? מוזר, אמר אליהו, ראינו אתכם מהמצוק, באתם מהחולות. לא, לא שמענו כלום, אולי זה מהמטווח. לא, זה לא. איך קוראים לך? מיכאל. רשרוש מכשיר קשר שב ועלה מחגורת מכנסיו של אליהו ששלף את המכשיר והצמידו לפיו... לא אנחנו, הילד פה הזמין... אנחנו כבר בחוף... שייסעו על המצוק עד שיִראו את רכב המשטרה ואז שירדו למטה. רובן הביט ברא'אד ושוב במיכאל. אפשר לראות את הנשק שלך? בשביל מה? אני רוצה לבחון אותו, אולי אתם מעורבים בירי הזה. לא היינו מעורבים בשום ירי. אולי, ואולי לקחת את הילד הזה אל החולות שמה, כן? והראית לו איך יורים ברובה, עשית קצת שוויץ, איך קוראים לך? פנה אלי.

שילבתי את ידי על החזה. נוני. רובן פנה אל מיכאל, הוא בסדר, הילד? כן, הוא בסדר גמור. אז מה הוא מתרגש ככה? נלחצתי. אם השוטר יוסיף לפנות אלי בשאלות אני עוד עלול לספר לו הכול. למזלי מכשיר הקשר שוב חרחר בידיו של אליהו. הוא הצמיד אותו אל אוזנו והודיע, אני בא. הם לא מוצאים את הניידת, אמר, אני הולך לחפש אותם. הוא הסתובב והתרחק אל המצוק. יש עליך תעודה? שאל רובן, לא. שום דבר? ומה זה הרובה הזה? אני צלף. ולמה אתה לא בבסיס? אני ברגילה עד מחר. הבטתי בשניים שמדדו זה את זה ולעסתי את השפתיים בעצבנות. מה הבעיה שלך לתת לי את הנשק לבדיקה? איזה בדיקה, מה יש לבדוק? אני אומר לך שלא ירינו, זה באמת מה שחשוב לך עכשיו? יש לך פה ילד חולה שנסחף בסירה. לגביו אין מה לעשות בינתיים, קבע רובן, אבל אותי מעניין מה שקרה פה, אתה ירית ברובה הזה, נוני? לא יריתי אף פעם בחיים שלי, צעקתי ומיד שמעתי קול בראשי, לא טוב, אתה מתנהג לא טוב, תהיה רגוע, אנחנו לא נסתבך, מיכאל יסדר את העניינים. אתה משקר לי, התעקש רובן. אני לא משקר. מה זאת השריטה על הלחי שלך? נחתכתי. ממה בדיוק? נפלתי. ולמה אתה לא בבית הספר, יש חופש? אני לא מרגיש טוב.

כשלא מרגישים טוב שוכבים במיטה עם תה וקומפרסים, לא הולכים לים בחורף, אל תערבב אותי, ילד. הרגשתי שהוא הביט לתוכי בעיני השוטר שלו וראה את האמת, אז הסטתי את המבט אל האופק. טוב, חבּיבּי, אתה מביא לי עכשיו את הנשק הזה כי אני לא כל כך מבין מה קורה פה, אתה לא נמצא בבית ספר, אתה אולי נפקד... אמרתי לך, אמר מיכאל ודיבורו נעשה קצר רוח, אני ברגילה, זה היום האחרון שלי, מחר אני חוזר לבסיס. את הנשק... התעקש רובן ושלח יד ואחז ברובה, אבל מיכאל לפת את הרובה בשתי ידיו. אני לא מביא לך... אתה לא תקבל אותו, אין מצב. את הנשק... רובן היה החלטי וגם חזק. הוא לא שחרר את אחיזתו ברובה ומשך אותו אליו ביד אחת. בבקשה, תעזוב, אמר מיכאל בקול שקט, זה נשק אישי, אני אחראי עליו.

ילד, תחשוב טוב, לא כדאי לך. אתה לא מבין... קולו של מיכאל נסדק, אסור לי. שריריו הרפו מהאחיזה וראיתי איך הצבע נוזל לאט מפניו. מצטער, אמר רובן. ואז העולם נטה פתאום על צדו בתנועה אטית וכאילו הבטתי על עצמי מהצד וראיתי איך אני מסתער קדימה ותופס ברובה בשתי ידיים. השוטר, מה אתה רוצה ממנו, צרחתי, לא עשינו כלום. אתה לא מאמין לנו? אתה לא מבין שהוא חייל שעושה מארבים בעזה ומוריד מחבלים ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו את הרובה שלו? הוא מגן על כולנו. רובן לא ענה ורק התחפר במקומו כמו ציר כבד ואני השתוללתי סביבו. עיניו היו מכווצות וגם השפתיים ופניו היו אדומות. הוא זרק מבט אל המצוק, כנראה חיפש את אליהו שנעלם במעלה החולות. מיכאל ניצל את המהומה שנוצרה ובתנועה חדה שחרר את הרובה מכל הידיים הלופתות אותו. הנשק כבר לא היה לא בידי ולא בידיו של רובן, הוא היה מכוון אלינו.

ידו הימנית של רובן גיששה תחת קפלי הבטן אל האקדח בחגורת המכנסיים ושם נעצרה. מיכאל לפת את ידית האחיזה והמתפסים ונסוג לאחור, התנשפתי והבטתי בו וידעתי שזה הכול באשמתי, שהוא כבר היה מוכן למסור את הרובה עד שאני התערבתי וסיבכתי את העניינים. העיניים שלו היו מכווצות כאילו מיליון מחשבות דהרו בראשו, ואז ראיתי אותו מושיט את הרובה לפנים בתנועה אילמת ומוסר אותו לרובן. אחר כך הסתובב אל הים ועיסה בכף היד את מצחו. אתה לא יכול לעשות לי את זה, הקול שלו רעד, אני אמור להיות קצין, זה יגמור אותי. זה משטרה צבאית. רובן נענע את הלסת מצד לצד וכשהבין שהמצב תחת שליטה הסיר את ידו מנרתיק האקדח. מחר, פקד, אתה ניגש ליחידה שלך ומספר להם מה קרה, אני אביא לך דו"ח שתראה להם. מיכאל הסתובב אליו, אני מתחנן בפניך... דמעות זלגו מעיניו הירוקות אפורות, אתה הורס הכול.

רובן נסוג לאט לעבר המצוק מבלי להסב את גבו אלינו. מכשיר הקשר על גופו רשרש, הוא הניח את רצועת הנשק על כתפו והצמיד את המכשיר לאוזן ואחר כך לפה. אתה, בוא איתי, אני צריך ממך פרטים. ואתה, הורה לי, תישאר כאן עם הילד. מיכאל הביט בי. רציתי לומר לו לא לדאוג, אני בחיים לא אלשין עליו, גם אם יחקרו אותי בחדר חקירות, יעקרו לי את הציפורניים וייתנו מכות חשמל. מיכאל התלווה אל רובן והשניים טיפסו על המצוק.

רא'אד ישב על החול ונראה שלא הוטרד מהמתרחש. הוא העביר את לשונו הקטנה על שפתיו שוב ושוב והסתכל עלי. למה באת לפה? לעשות לי בעיות? עכשיו יכניסו אותו לכלא. הוא שפשף את עיניו באצבעותיו ובתנועה אוטומטית וידא שהעגיל תלוי במקומו. ותפסיק לגעת בזה, זה עושה לי צמרמורת. כרעתי ברך והתקרבתי אליו. הפעם הוא אִפשר לי לגעת בקצות אצבעותי בתנוך האוזן. התחלחלתי ממגעו היבש. בשביל מה לך עגיל בכלל? הוא שלח את ידו אל התנוך ותפס בה, ופתאום נראה ערני מאוד. אוּמִי... אוּמִי, אמר, ואז קם, הצביע על הסירה וקרטע אליה.

אחרי שנכנס לתוכה ניגש אל החרטום הפונה אל הים, גהר עליו ודחף אותו מבפנים, כאילו ניסה לגרור את הסירה מהחול אל תוך המים. גיחכתי בעל כורחי. לא ככה, אמרתי, אתה לא יכול לדחוף מבפנים, בִּדָכּ תְרוּח לַלְבַּחְר? נזכרתי פתאום במילים שלא ידעתי שזכרתי. רא'אד הנהן, אַה, בִּידִי. ניגשתי אל הסירה ששכבה בכבדות על החול והנחתי את הידיים על הדפנות בשני צדיה. רא'אד המשיך לדחוף את החרטום מבפנים, עכשיו ממש צחקתי למראה ההיגיון שלו, לא... צריך מבחוץ, אתה לא עושה כלום ככה. השענתי את כל משקל גופי על גוף העץ שהגיב במין חריקה על החול, לקחתי אוויר ודחפתי בכל הכוח עד שהסירה החלה לזוז והרגשתי שרגלי דורכות במים. דחיפה אחרונה והסירה השתחררה כמעט לגמרי מהחול וצפה על פני המים. רא'אד עלץ בתוכה. ריח מלח נישא על גבי רוח ים קרה והגיע לנחירי, החורף פה על בטוח. מוכן? שלוש ארבע ו... רא'אד נפרד מהחולות והפליג אל הים. צפיתי בו מתרחק, ניצב במרכז הסירה, מנסה לשמור על שיווי משקל על הגלים.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

איך הכנתי את עצמי למלחמה - בן ורד
How I Prepared Myself to War - Ben Vered


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים