|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2011       חזור

קסם וכזב
מאת: ערן בר גיל
Magic and Lies - Eran Bar Gil

ההוצאה:

ידיעות ספרים

ברור לה שאין קסמים בעולם. שאין נִסים, שכל המחשבות, התשוקות, הכול כימי, ולכל הטריקים שלו יש הסבר לוגי, למרות שלא תמיד קל למצוא אותו.

אבל מאחורי הקלעים של הכזב, חורג מהחוקים הארציים, קיים בכל זאת איזה צירוף מקרים שלא ניתן להסבר, שבו היא מאמינה בכל מאודה. כאילו מה שמתרחש הלכה למעשה אינו אלא מבחן, או הכנה, לקראת משהו גדול יותר, נצחי יותר, משהו שמתחיל כשנגמרים החיים...

קסם וכזב הוא סיפור אהבה יפהפה וסוחף המתפתח לדוּאט מפתיע: הוא - מנטליסט וקוסם שחולם להופיע בטלוויזיה; היא - חוקרת מוח צעירה שעורכת ניסויים בקופים. חיי השניים, המגיעים מחושך עמוק ומוסווה היטב, נשזרים זה בזה בחוטים דקיקים, ומבעד למפגש המשונה הזה הולך ונחשף סודו של הרומן - סוד הקסם, סוד הכזב. וכך, מה שמתחיל כסיפור מאופק על אינטימיות ועל הפחד ממנה, מקבל תפנית בלתי-צפויה שטורפת את כל הקלפים.

קסם וכזב
שתפו אותי

זהו ספרו התשיעי של ערן בר-גיל, סופר עטור פרסים, המגיש כאן לקורא את יצירתו הבשלה ביותר. הרומן זכה השנה בפרס אקו"ם לסיפורת עבור יצירה המוגשת בעילום שם

קסם וכזב מאת ערן בר גיל בהוצאת ידיעות ספרים, סדרת "אקס ליבריס" בעריכת רונית ויס-ברקוביץ, 381 עמודים.

קסם וכזב | פרק ראשון
שוב אני פורש על השולחן את חבילת הקלפים התמימה לכאורה, משטח אותה בזריזות למניפה צבעונית בעודי אוחז בקלף האחרון, ואז מרים בעזרתו את הקלף שלפניו, שמֵרים את הקלף שלפניו, והחבילה קורסת לאחור כמו דומינו. הקלפים מתהפכים, מסתדרים בשורה ישרה, והם כולם אס לב אדום. דמותי משתקפת בראי המלבני שתלוי מולי, על יד דלת הכניסה, ואני בוחן את ההפתעה שניבטת מעיני הפעורות מתחת לגבות המורמות, ואז מרכך את הבעת ההלם, מחליף אותה בארשת יהירה, מרוצה מעצמה, מביט ממני והלאה, הרבה מעבר לראי הזה, שלוכד בקצהו העליון את החלון, ובו שמים עמוסים, כמעט שחורים, ומשהו צונח לי בתוך הלב, משהו כבד, כאילו בלעתי גולת פלדה. עומד לרדת גשם. זה ברור, וזה יקרה עוד דקה, עוד שתיים, עוד חצי שעה, אבל זה יקרה, יֵרד גשם בקרוב מאוד, והמובן מאליו הזה הוא כוח אם יודעים איך להשתמש בו, כלומר להגיד, "אני מרגיש שהולך לרדת גשם," והגשם יורד.

תמיד הייתי אומר את זה. כשהרגשתי, כמו כולם, שהנה הולך לרדת גשם, הייתי עושה את ההצגה הקטנה שלי, מניח את הידיים על הראש וצועק, מושך את תשומת הלב של הרצל ויעקב ומרדכי ושרה, ואומר שאני מרגיש את זה בא, ממש כמו משהו שמדבר בתוך הראש ואומר גשם, ואמא היתה פולטת את אחד הלחשושים שלה נגד עין רעה, וכועסת שאני מתעסק בנבואות. יותר מכולם הפחדתי את אמא, והאסוציאציה הראשונה שלי לגשם היא אני בסלון מנבא את הנבואות המובנות מאליהן שלי, ואמא צורחת מהמטבח, "אני מזהירה אותך," והרצל קם מהספה ומעיף לי סטירה, פעם ראשונה בחיים, וכשהיד שלו פוגעת לי בלחי נשמע רעם אדיר בשמים וגשם מתחיל לרדת, ואני, שנפלתי על הרצפה, הכרזתי בניצחון, "אמרתי לכם," ומרדכי תפס את הרצל מאחור, ואמא באה בריצה מהמטבח ואמרה, "מגיע לך." הטיפות הראשונות תמיד מעלות בי את האסוציאציה הזאת, את חוסר האונים שלי, את חוסר היכולת להשתלט על זה ואת הצורך להמשיך לעשות את זה תמיד.

אני פותח את הדלת ויוצא אל מפתן הבית. רבע לארבע, ואין אף אחד ברחוב שלנו בכרם התימנים, רחוב שבשעה הקודרת הזאת שלפני הגשם קצת מזכיר לי את השכונה בצפת בערב שבת. הדירה נפתחת ישר אל הרחוב, ואני נשען על המשקוף ומסתכל בשמים הסגורים, ומריח את הגשם, ואומר בלב, הולך לרדת גשם. מקצה הרחוב מתקרבת בחורה, והמגפיים שלה מתקתקים על האבנים המשתלבות שלא מזמן סיימו לשים פה, וכשהיא חולפת על פני היא מציצה מעבר לכתפי אל פנים הבית, מבט חטוף וסקרני, ואז נתפסת לרגע בעיני, ואני מספיק לחייך אליה לפני שהיא משפילה את המבט וממשיכה בדרכה, אבל כשהיא פונה שמאלה בסמטה הראשונה, היא הופכת אלי את פניה ואני מרגיש מרוצה.

יעקב אמור לחזור בארבע, וזה משאיר לנו שעה לסגור את כל העניינים לפני שאצא לאסוף את המפיק. התוכנית משורטטת לי בראש ואני מרגיש מוכן, מצפה כבר שזה יגיע, ועם זאת משהו מפרפר לי מבפנים. אני יודע שעלי לתת לו בראש כבר בפתיחה, ושאם אתפוס אותו שם, אצליח כבר לזרום איתו את כל הדרך, ועדיין אין לי בראש הדבר הזה. את ההוּק הראשון. ברור לי שהוא חשדן, ושכל פנייה ישירה שלי אליו עלולה לגרום לו לחשוב שמפילים אותו ברשת, אבל כדי להתחיל לעבוד איתו אני חייב לתקשר איתו, ואין לי מושג מאיפה להתחיל.

הוא יֵשב מאחור בצד ימין, זה ברור, ועל זה אני גם יכול לשלוט בכך שאחנה את המכונית כשהדלת הימנית לצד המדרכה, ואפתח אותה לפניו, ואאלץ אותו לשבת במקום שבחרתי עבורו כדי לראות את פניו במראה, בלי שיחשוד בכוונתי. ואחר כך מה? ניסע כברת דרך ופתאום אבקש ממנו לנחש מספר? הרי זה ממש שקוף, זה עלול להרוס הכול. מהבוקר אני מתוח בגלל ההתחלה הארורה הזאת, הפינה הלא סגורה של התוכנית.

בארבע ורבע יעקב מגיע ומחנה את הרכב מול הבית. הוא נכנס לדירה עם כמה שקיות של ירקות, אומר לי אהלן גדול והולך לשים את השקיות במטבחון. הערב הוא יכין מרק. אפשר לראות מיד שהוא במצב רוח טוב. זה ניכר בתנועה הקלילה שלו, בהמוניות שפתאום קופצת עליו. אני קורא אותו בשנייה, יודע בדיוק מה הוא זומם, וקצת מקנא בו. הוא מניח את הירקות על השיש ובא להתיישב לצדי על הספה הקטנה בסלון. "אז מה," הוא אומר, "עוד לא יורד גשם," ונותן לי טפיחה חזקה על הכתף. "מה אתה מבסוט כל כך, יקי, אפשר לחשוב," אני אומר בעצבנות, והוא אומר, "נו, מה קרה לך היום, מה אתה נהיה פתאום כבד כזה? יש פה אחלה הזדמנות," ואז מביט בי באחד ממבטי השאלה הרטורית שלו, ואני עונה מבלי שישאל, "אני לא משתפן, זה סתם, לא נראה לי שיֵצא מזה משהו."

"איזה שטויות אתה מדבר," הוא אומר ושוב טופח על שכמי, "מה אתה נראה ככה, נו לך להתגלח," ואני אומר לו, "עדיף לא מגולח," ויעקב אומר, "טוב מה זה משנה," ואז מרצין ושואל, "אז מה התוכנית?"

"אני צריך עוד לחשוב על זה, כלומר על ההתחלה, עוד אין משהו פצצה," אני עונה וקם, והוא תופס את ידי ואומר, "לאן אתה הולך?" ואני עונה, "להכין את המונית," ויעקב קם גם הוא ושואל בכעס, "מה אין תוכנית, מה עשית כל היום?" ואני אומר, "אל תדאג, יבוא משהו, איפה המפתחות?" ויעקב אומר, "אוי, שכחתי אותם בדלת," וממהר לפתוח את הדלת, וכשאני רואה את צרור המפתחות מיטלטל בחור המנעול, פתאום אני יודע איך להתחיל. בבת אחת קם לו מרבצו המשהו הזה בתוכי, הדרקון הפנימי, התחבולני, ואני אומר ליעקב, "בשש ארבעים ושתיים אתה מתקשר לטלפון שלי ואומר שאיבדת את המפתחות. אני אשים אותך על דיבורית, זה יהיה המוליך, אתה מבין?" והוא אומר, "אין בעיה, בשש ארבעים ושתיים." ואני מוסיף בהתלהבות, "ואחרי שתי דקות בדיוק תתקשר לטלפון שלו ותגיד שאתה מהמכבסה באלנבי 37, שהבגדים של האדון מוכנים, ואחר כך תבין שזה טעות במספר ותנתק. אני כבר אעשה לו מזה עניין," ויעקב אומר, "מצוין, לך תתלבש, אני אכין את המונית," ואני אומר לו, "עזוב, יקי, אני אעשה את זה."

במשך היום הרכב משמש את יעקב לשיעורי הנהיגה שהוא מעביר, ובלילה אני עושה איתו הסעות. מרדכי השיג ליעקב מספר מונית ועזר לו להיכנס לפּוּל, וברוב הערבים יעקב מקבל הזמנות להסעות ואני עושה אותן. הוא לא לוקח ממני שום עמלה, למרות שמרדכי אמר לנו שכדאי שזה יהיה כלכלי לשני הצדדים, בעיקר בין אחים, אבל יעקב לא הסכים בשום אופן, והמינימום שאני יכול לעשות זה "להחליף את האוטו למונית", כמו שאנחנו קוראים לזה בשפה שלנו, של הקיצורים, ו"לעשות סיבוב", כמו שהוא בטח עוד יגיד לי לפני שאצא.

אני מתכופף מאחורי המכונית, פותח את הפרפרים של השלט "ל", מסיר אותו ממקומו ומכניס לתא המטען. אחר כך מבריג החוצה את שני הברגים שמחברים את השלט לגג הרכב ומרכיב את שלט המונית במקומו. אני מרוקן את מְכל האשפה, מנער את שטיחי הרגליים, ואחר כך מתיישב ליד ההגה ומכוון את המראה. הרחוב חשוך כמעט לגמרי ועדיין לא הדליקו את פנסי הרחוב, אבל במערב, מעל הים הקרוב כל כך, מסתמן פס כסוף של אור, מפציע מאחורי שכבות העננים, ואז ברק מהיר ורעם אחריו, וטיפות טיפות של גשם מנקדות את השמשה הקדמית, כמו כְּתב.

כשאני נכנס חזרה הביתה יעקב עומד לפני השיש, גבו הרחב מופנה אלי, חותך תפוחי אדמה לרבעים וזורק אותם לסיר. נצנוץ הסכין משתקף בחלון המלבני מולו, ועל הזכוכית מבחוץ זולגים מי הגשם. על ראשו מסתמנת כיפה דלילה של שערות, ונראה שבעוד חמש שנים הוא יהיה קירח כמו אבא. יעקב הוא מהסוג של המלאים במשפחה, כמו מרדכי ושרה, נוטים להשמנה, אדומי לחיים, בהירי שיער, מרדכי כמעט ג'ינג'י. הרצל, אהרון ואני קיבלנו את הפנים של אמא, עם האף הקטן והנחיריים הלא סימטריים, והשיער הכהה והסמיך, שהרצל ואהרון מגדלים לפאות ארוכות, ואני מגדל כדי להיראות בוהמי. אילו היו מעמידים אותנו בשורה, לא היה אפשר לנחש שאנחנו אחים, שאנחנו משפחה בכלל. אפילו אם היינו עומדים עירומים, בלי הסממנים החיצוניים של הרצל, שרה ואהרון, הדתיים, ומרדכי, יעקב ואני, החילונים, היינו נראים כמו שישה זרים אקראיים.

אני שורק בשקט מאחורי גבו של יעקב, בתדר גבוה גבוה, עד שהוא חש בכך ומסתובב באחת לאחור, מוצא אותי עומד מאחוריו, קרוב קרוב, בפנים קפואות. "מה אתה מתגנב ככה? כמעט נחתכתי," הוא מתעצבן, ואני אומר לו, "לא התגנבתי, סתם נכנסתי הביתה, מה אתה קופץ?" והוא מצביע עלי עם הסכין ואומר, "אל תעשה עלי את השטויות האלה," ואני מחייך וממהר להתפייס, "בסדר, סתם בשביל הקטע," ויעקב שואל, "אתה לא צריך לצאת כבר?" ואני אומר, "כן, כבר רבע לחמש, אני זז."

הוא מלווה אותי לאוטו, וכשאני מתיישב מול ההגה הוא מתכופף אל החלון ואומר, "אז שש ארבעים ושתיים אני מתקשר ואומר שאיבדתי את המפתחות," ואני עונה, "כן, ושתי דקות אחר כך אתה מתקשר אליו ואומר שאתה מהמכבסה באלנבי 37," ויעקב כובש לרגע את פניו ברצפה, מתכנס בתוך עצמו, ואני יודע מה הוא עומד לבקש, ובכל זאת לא עוזר לו, ואז הוא שואל מתי לדעתי אחזור. אני אומר לו שבסביבות תשע וחצי עשר, והוא מנענע את ראשו ואומר, "אז אולי תעשה סיבוב כשאתה חוזר," שפירושו בשפה שלנו שהוא מביא את הבחורה שלו - שמאז שעברתי לכאן לפני שמונה חדשים עוד לא ראיתי אותה. ואני, בהתאם להסכם שבשתיקה, כמובן מסכים.

זה תמיד עולה לו בדמים, הרגע המביך הזה, הבקשה הלגיטימית הזאת, שאפַנה את הבית כשהיא באה, ונדמה לי שהיה מרבה להיפגש איתה אלמלא הייתי גר אצלו. עכשיו ירדה מפניו העננה הקטנה הזאת, הוא יודע שלא אפתיע אותו לפני חצות, השעה הלא מוסכמת שבה אחזור מהסיבוב שהוא כופה עלי פעם פעמיים בשבוע, והוא אומר בעליצות, "תקרע אותו. זאת הזדמנות פצצה בשבילך," ואני אומר לו, "יקי, עד ראש פינה אני נותן לליי־מֵן הזה בראש," והוא אומר לי, "אל תזלזל בו," ואני עונה, "אני לא מזלזל באף אחד, אבל ליי־מן זה ליי־מן, זה כל היופי באנשים."

אני מגיע לרחוב שלום עליכם בחמש וחמישה, מקדים בעשר דקות את הזמן הנקוב בהזמנת העבודה. מול הבניין שלו אין מקום חניה, ואני עוצר את המונית בכניסה לבניין, מפעיל את תאורת האזהרה ומכבה את המנוע. כבר חושך, למרות שעוד מוקדם, ויחסית לתל אביב קר. טיפות גשם בודדות מכסיפות תחת פנסי הרחוב. אני פותח מעט את החלון ושומע את אוושת הצמיגים הרטובה שעולה מרחוב בוגרשוב, ומרגיש את הרוח הקרה מצננת את פני. אני מעיף מבט בהזמנת העבודה שיעקב קיבל הבוקר מהפּוּל של המוניות. כל בוקר לפני שהוא יוצא לתלמידים שלו שולחים לו פקס עם ההזמנה לערב, ואני מתעורר מהצפצופים של המכונה ויודע שהערב תהיה נסיעה, ומנסה לחזור לישון כדי לקום מאוחר ככל האפשר, והיום, כשהעיר אותי הצפצוף הארור של הפקס ושמעתי את יעקב אומר "בינגו", התחילו לי פרפרים בבטן עוד לפני שהוא פרץ אלי לחדר ואמר, "יאללה קום, מרדכי סידר לך את המפיק הזה."

אני יוצא מהרכב, נשען על הדלת שליד הנהג, מביט בבניין של המפיק. שתיים מתוך שש הדירות שפונות אל הרחוב משופצות, ורק שלוש דירות מתוך השש מוארות. אני מנחש שהדירה המשופצת והמוארת היא של המפיק. קומה שלישית, מרפסת סגורה בחלונות גדולים, חושפת פאה של קיר בהיר שעליו תמונה צבעונית, ורמז של ספרייה או כוננית, מהזווית של הרחוב קשה להחליט. כבר חמש ורבע. האור כבה בדירה המשופצת בקומה השלישית מימין, ואני משחרר את הידיים ומנער אותן כמו שעושים שחיינים לפני שהם עולים על המקפצה ומתכופפים לזינוק.

אבי מזרחי הוא בן ארבעים ושלוש, גרוש פלוס שניים, וכשהוא יוצא מחדר המדרגות ומאתר במבט מהיר את המונית המהבהבת לקראתו, הוא נראה לי צעיר מכפי שנותיו ומהתמונה הזחוחה שנשקפה ממסך המחשב כשערכתי עליו חיפוש ברשת. ביד ימין הוא מחזיק צרור מפתחות וטלפון נייד, וביד שמאל תומך בתיק הצד המשתלשל מכתפו שעה שהוא הולך נמרצות לעבר המונית, מפנה אלי קלסתר ישר זוויות, ששערו הקצוץ משלים אותו לקובייה.

הוא לא מרכיב משקפיים ולא עונד שעון, לובש מכנסי קורדרוי כהים ומעליהם מעיל עור חום, פתוח, ותחתיו סוודר רפוי שמסתיר כרס קטנה, ונועל נעלי ספורט אופנתיות. אני פותח לפניו את הדלת האחורית־ימנית של המונית, ומעיף מבט מהיר בעיניו השחורות, הבולטות קצת. אפטרשייב חריף נודף מעורפו ומטבע אור נלכד ומנצנץ לרגע על פדחתו, בעודו מתכופף פנימה ומברך אותי ב"ערב טוב" לא מחייב.

אבי מזרחי הוא דמות מוכרת בעולם עסקי הבידור. הוא עשה עשרות הפקות ואומרים שיש לו מיליונים, שהוא אחד שיודע לעשות כסף מטלוויזיה, וברוב הכתבות שקראתי עליו הוא הסתמן כטיפוס רברבן ורגזן, בולדוזר של עשייה, כך שמן הסתם יש לו ביטחון עצמי רב, ומול אחד כזה הטקטיקה הראשונה שלי היא לשתוק. מתוקף עבודתו הוא ודאי משתמש הרבה בשירותי הסעות, והדבר האחרון שהוא רוצה זה נהג שיבלבל לו בשכל מתל אביב עד ראש פינה. אני סוגר אחריו את הדלת ומתיישב במושב שלי, מעביר לו את הזמנת הנסיעה ומבקש ממנו לחתום עליה, ומכאן והלאה מתכנן לשתוק עד צומת גולני.

זה בערך שעה וחצי של נהיגה, ובמהלך הזמן הזה הוא יספיק לשכוח מקיומי, כמו שקורה להרבה אנשים שאני מסיע, שמרשים לעצמם לנהל שיחות אינטימיות בטלפונים הניידים, או מבקשים להנמיך או להגביר את עוצמת המזגן, להחליף את התחנה ברדיו, להשמיע את הדיסק שהם הביאו, כאילו אני לא שם, ובמקרה הזה, זה בדיוק הכוח שלי. כי מתוך ההתעלמות המוחלטת שלו ממני, ההתעלמות השגרתית והלא מחשידה הזאת, הנוכחות שלי, הפתאומית, תהיה משהו שאי־אפשר להתעלם ממנו, וככה אתפוס אותו לא מוכן - כי על מי שלא מוכן זה עובד הכי חזק.

התנועה בכבישים ערה, וכשאני מאט בפקק לפני צומת גלילות הוא מרים את הראש מהניירות ששקע בהם מרגע שנכנס לרכב ומסנן, "כוס אמק הפקקים האלה," ולרגע מצטלבים מבטינו במראה. הוא מחייג למישהו בטלפון הנייד ושוקע בשיחה שכל כולה הנהונים, כנראה מתעדכן במשהו, וכשאנחנו חולפים על פני סינמה סיטי והעומס בכביש פוחת, הוא מכניס את הניירות חזרה לתיק, מכבה את האור שמעליו ותוקע את ראשו בחלון. לקראת צומת פורדיס שוב מתחיל עומס. כבר שש ורבע, אבל עדיין לא נוצר לי לחץ בזמנים. אני צריך להתחיל לעבוד עליו לקראת צומת גולני, מה שמשאיר לי שלושים עד ארבעים דקות של נסיעה עד ראש פינה, וזה הזמן האופטימלי הנחוץ לי. כשאנחנו חולפים בצומת אני מציץ במראה ורואה את הפרופיל שלו מופנה לכביש, וחושב שהוא התחיל להתנמנם. על השלוחה מדרום לכביש נוצצים אורות זכרון יעקב תחת שמים מעוננים. מתחשק לי לפתוח חלון, אבל אני לא רוצה לעשות שום מהלך שיסגיר את קיומי ויפר את שלוות המכונית.

מצומת אלונים עד הפנייה צפונה לכביש שבעים ושבע, אבי מזרחי מדבר בטלפון הנייד, ואני חושש שהוא יוסיף וידבר עד ראש פינה, ומנסה למצוא לכך פתרון, אבל כשאנחנו חולפים על פני תחנת הדלק הוא מנתק וגשם קל מתחיל לרדת, ואני מעיף מבט בשעון וחש את ההתרגשות והרעב של לפני העלייה לבמה.

אני מפעיל את המגבים ומאיץ בכביש הפתוח, וכשבעה קילומטרים לפני צומת גולני השעון מראה שש שלושים ותשע, ואני חושב רגע על המספר הזה שמשמש לי סימן, מספר שקל לזכור, כמו שש ארבע שתיים, שש שלוש תשע, מספר שיש בתוכו איזה רציונל מתמטי ולכן קל לזכור אותו, ושמבחינת הזמן והמקום הסתדר כל כך יפה, כך ששֵש שלושים ותשע האי־זוגי מקדים בשלוש דקות את שש ארבעים ושתיים הזוגי, וזה בדיוק הזמן להתחיל את הרוטינה של הטלפון, ואני לוקח אוויר ומתחיל לצחוק, תוך התעלמות מוחלטת מאבי מזרחי. הצחוק שלי, שפורץ חסר פשר מתוך השתיקה הארוכה שהשתררה עד כה, מזניק אותו ממקומו על כורחו, והוא שואל, מבולבל מעט, "מה?" ואני שוב פורץ בצחוק קצר, מביט בו במראה במבט מתנצל ואומר, "תסלח לי, זה אח שלי, זה נורא מצחיק."

הוא תולה בי מבט שואל, ואני אומר, "הוא איבד משהו," ומביט בכביש שלפני, מתרכז בנקודה רחוקה ואז מכריז בלוויית צחוק גדול, "הוא מחפש את המפתחות, הוא הופך את הבית ולא מוצא, הוא שכח אותם, איפה הוא שכח..." אני מפלבל בעיני רגע, ואז לוכד את מבטו המבולבל במראה ומוסיף, "הוא שכח אותם במנעול של הדלת," ומשפיל את עיני לשעון. עוד דקה שש ארבע שתיים. אני ממשיך לנסוע, נותן לשניות לעבור, ממתין שהוא יעשה את הצעד, שהוא ייכנס לזה מרצונו. חשדן או לא חשדן, הצחוק הפתאומי שלי, בתום שעה וחצי של שתיקה וניתוק, חייב אותו להגיב, ועכשיו, אחרי שסיפרתי לו את הסיפור המוזר על אחי והמפתחות ועל כורחו עניינתי אותו במשהו שאין לו מושג לאן הוא מוליך - הוא מוכן לספוג את התדהמה הראשונה, שכל כולה בנויה על ההגשה שקדמה לה, על הציפייה שיצרתי אצלו, על התחושה שמשהו מוזר, חריג, מופלא, עומד להתרחש. וכשהטלפון מצלצל ואני מכריז, "או, הנה הוא מתקשר," אבי מזרחי קופץ מהמושב האחורי ואומר בהתלהבות, "שים אותו על דיבורית, אני רוצה לשמוע מה הוא אומר," ואני יודע - הוא בידיים שלי.

אני עונה לשיחה ויעקב אומר, "היי, איפה אתה?" ואני עונה, "בנסיעה, ליד צומת גולני," והוא אומר, "תשמע, אני לא מוצא את המפתחות, הפכתי את כל הבית, הם נעלמו לי." אני מביט במראה ורואה את עיניו הבולטות של אבי מזרחי נפערות ואומר ליעקב בקול שָלו, בטבעיות, "תפתח את הדלת, תבדוק אם הם שם, תקועים במנעול מבחוץ," ויעקב אומר, "חכה שנייה, אני בודק." ברקע נשמעת חריקת הדלת הנפתחת ואז קריאת השמחה של יעקב, "הם כאן, אתה גדול," ואבי מזרחי פולט בשקט, "זה לא ייאמן," ואני כמובן מתעלם ממנו, נותן ליעקב לברבר עוד קצת לפני שאנחנו מנתקים את השיחה, ואבי מזרחי רוכן לפנים, דוחף את ראשו המרובע בין הכיסאות הקדמיים ושואל את השאלה המתבקשת, "איך ידעת את זה?"

"לפעמים אני יודע דברים," אני עונה לקונית, לא ממהר להתמסר לשיחה, נותן לו את התחושה שהוא כל הזמן בשליטה, שהוא מוביל את מהלך העניינים מרגע שנכנס למונית ועד עכשיו ובכלל. אני עדיין לא יוזם כלום. "מה, יש לך טלפתיה עם אח שלך?" הוא שואל, ומשאיר את פיו פתוח מעט, ואני חש את הבל פיו החמים עוטף את אוזני הימנית. "לא רק עם אח שלי," אני עונה בטבעיות, "עם כל מיני אנשים," והוא נשען לאחור במושב ומפטיר, "אה, אני לא מאמין בשטויות האלה," ואני צריך להתאמץ כדי להבליע חיוך.

גם בין הטיפוסים הסקפטיים יש תתי־קבוצות. יש כאלה שהסקפטיות היא עבורם מנגנון הגנה מפני התמסרות מוחלטת, אלה שפוחדים מעצמם, הציניקנים הכפייתיים; וישנם גם הסקפטיים החברתיים, שדוגלים בספקנות כיוון שזה הטרנד אבל עמוק בלִבם הם מאמינים גדולים; ויש סקפטיים מדעיים שלא מאמינים במה שאי־אפשר להוכיח מדעית אבל יודעים שלא הכול ניתן להוכחה, העיקר לא להודות שהם כן מאמינים; והמשותף לכולם הוא שבסופו של דבר קל מאוד ללכוד אותם ברשת. אבי מזרחי הוא סקפטי הגנתי. לעולם לא הייתי מעלה אותו על הבמה, הוא מסוג האנשים שעלולים להכשיל אותך. הוא לא מתמסר בקלות, אבל כשהוא מתמסר הוא הולך עד הסוף, כיוון שהוא קפריזי. הוא אמר שהוא לא מאמין בשטויות האלה, אבל הוא לא יודע שכאשר שטויות מוצגות טוב הן נתפסות כעובדות, ותענוג גדול לראות אותו הולך ונלכד ברשת, לפתות אותו בשתיקה הלא מתמסרת שלי, של נהג המונית האקראי שלו, זה שלוקח אותו לסט הצילומים בראש פינה.

"ואיזה עוד דברים אתה יכול לראות על אנשים?" הוא שואל אחרי שתיקה מתוחה, סקרן אבל זהיר, ואני אומר שלא על כולם אני יכול, זה לא תמיד עובד, יש כאלה שאני בכלל לא מצליח לקלוט, ויודע שהוא מיד חושב שהוא אחד מאלה שעליהם זה לא עובד ושאותו לעולם לא אצליח לקלוט. "ועלי אתה יכול לראות?" הוא מרים לי להנחתה, ואת שלושים השניות שנותרו עד שיעקב יתקשר אליו אני ממלא בהסברים מעורפלים על כך שלפעמים אני רואה דימוי או פריט או מילה שיוצרים לי אסוציאציה שמוליכה לפתרון, כמו שקרה עם אחי והמפתחות - פתאום הרגשתי שהוא מחפש משהו, ואז ראיתי מפתח נעוץ במנעול והבנתי מה הוא מחפש - שטף של הבלים שמובילים אותי לומר שגם ממנו אני קולט משהו עכשיו, ובסופו של דבר גורם לי לצמצם את עיני ולהכריז בקול עמוק שעוד רגע יצלצל הטלפון שלו אבל זאת תהיה טעות במספר. אבי מזרחי פולט נחרה קטנה, ספק של בוז ספק של בהלה, וכשהטלפון שלו מצלצל אני מרשה לעצמי לחייך אליו דרך המראה, חיוך ביישני, מתנצל, מקפיד שלא לאיים עליו בשום צורה.

"הלו?" הוא שואג לתוך המכשיר הקטן, ואני שומע איך יעקב שמעוות את קולו מדקלם את השורה שלו, וכשהשיחה מתנתקת הוא סוגר את הטלפון בטריקה, כמו קסטנייטה, וקורא, "איך ידעת את זה? אני רוצה שתסביר לי איך ידעת את זה." אבל במקום לענות לו, אני ממשיך ברוטינה שבניתי ומבקש ממנו לחשוב על מספר בין אחת לחמישים, מספר ששתי ספרותיו אי־זוגיות ואינן זהות זו לזו, והוא שואל, "סתם לחשוב אותו?" ואני מבקש שידמיין את המספר הזה, שיראה אותו מולו זוהר כמו ספרות של שעון דיגיטלי, שממש יראה מולו את הספרות. "חשבתי," הוא אומר, ואני מעודד אותו לחשוב על המספר, מבקש ממנו להתרכז כשהוא עושה את זה, ותוך כדי כך מציץ במראה ורואה אותו מצמצם את עיניו ומביט מעלה, ואז אני אומר, "הספרה הראשונה היא שלוש."

עיניו מתרחבות, תגובה לא רצונית המאשרת לי שבחר את מה שהיה צריך לבחור, ואני אומר, "שלושים ושבע, אתה חושב על שלושים ושבע," ואבי מזרחי מוחא כף אל כף ואומר, "לא יאומן, איך ידעת מה אני חושב?" ואני אומר, "זה כל אחד יכול לעשות, רק צריך להתאמן," והוא נשען לאחור ואומר, "זה ממש להיכנס לבן אדם לתוך הראש, זה לא ייאמן," והוא צודק, כי הפרדיגמה הפשוטה הזאת באמת נכנסת לראש. של כל אדם, לא רק של אבי מזרחי. זו הבחירה הרווחת בקרב הרוב, שמונים וחמישה אחוזים מהאנשים יבחרו שלושים ושבע, וכשמגבילים אותם עוד יותר בבחירה, אפשר להגדיל את האחוזים בצורה ניכרת. ככה הראש שלנו עובד. כשמבקשים ממישהו לחשוב על צבע, הצבע הראשון העולה במוחו הוא אדום, וכשמבקשים לחשוב על מקצוע, רוב האנשים יחשבו על נגר.

ככה זה עובד, מתברר שלרוב האנשים יש אסוציאציות דומות, ואם יודעים להשתמש בזה, לבנות סביב זה את הפרדיגמה הנכונה - אפשר להפוך סטטיסטיקה פשוטה, או מתמטיקה, לקסם. הסוד הוא רק ההגשה, המלל, הוראות הפעולה. הסיכוי לנחש מספר אחד מתוך חמישים הוא שני אחוזים, סיכוי נמוך, כמעט אפסי, אבל כשמצמצמים את הבחירה למספר בן שתי ספרות אי־זוגיות ולא זהות, נשארים רק שמונה מספרים אפשריים: 13, 15, 17, 19, 31, 35, 37, 39. ומתוכם, שמונים וחמישה אחוזים מהאנשים בוחרים שלושים ושבע, מה שמגדיל בהרבה את הסיכוי להצליח. אבל זה לא מספיק, וכדי לצמצם את הסיכון צריך להמשיך ולצמצם את אפשרויות הבחירה, ופה הסטטיסטיקה כבר לא משחקת תפקיד אלא הפסיכולוגיה, המניפולציה, הבנייה הנכונה של הפרדיגמה.

כמו שבניתי אותה לאבי מזרחי. ביקשתי מיעקב לומר שהוא מתקשר מהמכבסה באלנבי שלושים ושבע, וכך ישתול את המספר שלושים ושבע בתודעתו המוסחת של אבי - באמתלה של טעות במספר - ובלי משים הוא כבר איבד את הבחירה החופשית, וכדי לתת לו את התחושה שמשהו מופלא מתרחש, משהו שמעבר לדמיון, שחורג מתבניות החשיבה שהוא מורגל להן, שמנוגד לתפיסת העולם שלו, ביקשתי שידמיין למולו את הספרות, כאילו שברגע הזה מתרחש הקסם. ובעודו מופתע, מוקסם, אני יכול לעבור בספונטניות לתרגיל האחרון ברוטינה הראשונה, בלי לעורר את חשדו שהכול מתוכנן בקפידה, ומעיר שיש לי תחושה שאני יכול לעבוד איתו, שהוא משדר לי משהו, ומציע שנעשה עוד ניסיון.

אני מבקש ממנו להכפיל במחשבון שבטלפון הסלולרי שלו את ספרות תאריך הלידה שלו זו בזו, בלי הספרה אפס, כדי שייווצר מספר. לדוגמה, אם הוא נולד בעשירי בינואר 1975, עליו להכפיל אחד, באחד, באחד, בתשע, בשבע, בחמש. בעודו מתקתק את הספרות בטלפון אני פונה צפונה בצומת המוביל, וכשהמונית חולפת על פני הטרמפיאדה מימין, אבי מזרחי מכריז, "יש מספר," ואני אומר, "יופי, עכשיו תחשוב על מספר בן שלוש ספרות, אל תגיד לי אותו, ותכפיל כל ספרה ממנו במספר שקיבלת, כמו שעשית עם התאריך," ושוב הוא מתקתק את הספרות ומודיע "יש מספר."

"יופי," אני אומר, "עכשיו תסתכל על המספר הזה ותבחר מתוכו ספרה אחת, אבל שתהיה ספרה מובחנת, כלומר, אם יש פעמיים ארבע למשל, או פעמיים שלוש, אל תבחר את הספרה הזאת כי זה יבלבל, תבחר ספרה שמופיעה רק פעם אחת במספר," והוא אומר, "בחרתי." ואני אומר, "אל תגיד לי מה בחרת, אבל תסתכל על המספר ותקריא לי את כל הספרות שלו, חוץ מהספרה שבחרת," והוא מקריא, שלוש, אחת, אחת, אפס, אפס, ואני מחבר בראש את הספרות, ויוצא לי חמש, ויודע שהספרה שהוא בחר היא ארבע. מבחינה מתמטית, כשמכפילים מספר - כל מספר - בתשע, נוצר מספר שסכום ספרותיו יוצר כפולה של תשע. לכן ביקשתי שיכפיל את ספרות תאריך הלידה שלו זו בזו, כיוון שביניהן נמצאת בוודאות הספרה תשע, וברגע שיש תשע בכפולה לא משנה בכמה ספרות תכפיל את המספר, תמיד הסכום יסתכם גם הוא בכפולה של תשע, וכל שנותר לעשות הוא לחבר את סכום הספרות ולהשלים לכפולה הבאה של תשע. "בחרת ארבע," אני אומר לו, והוא תופס את הראש המרובע שלו ואומר, "זה כבר יותר מדי, איך אתה עושה את זה?"

יש הרבה דרכים לענות על השאלה הזאת, וכולן תלויות באישיות השואל. הרי ברור שאני לא יכול לבנות מול אבי מזרחי פרסונה של מגיד עתידות או קורא מחשבות, ואם אנסה למכור לו את הסיפור של הכוחות העל־טבעיים הוא עלול להרגיש שאני מזלזל בו, ולכן עלי לספק לו הסבר שמתאים לתפיסת העולם הרציונלית שלו, וכך להצטייר בפניו כאדם הגיוני, מעשי. "זה שילוב של דברים," אני אומר לו, "חלק מזה שייך לאינטואיציות, חלק זה לדעת איך המוח עובד, איך להיכנס אליו. זה משהו שכל אחד יכול לעשות, גם אתה, רק צריך לדעת איך לפתח את המיומנות הזאת. זה כמו ספורט, צריך לעבוד על זה כל הזמן." והוא אומר, "אבל זה לא זריזות ידיים מה שעשית פה, זה ממש קריאת מחשבות," ואני צוחק בקלילות ואומר, "מחשבות זה לא כל כך מסובך לקרוא, אם יודעים איך."

אף על פי שאני חייב לספק לו הסבר למה שעשיתי ולמה שעוד עומד להתרחש, עלי להשאיר את הדברים אניגמטיים כדי שלא לפגוע בתחושת ההידהמות שלו, אלה מחיאות הכפיים שלי, הסמויות, הלחם של דרך החיים הזאת, ולכן אני מפליג בתיאור קצר ופשטני על המוח האנושי, שכל כמה שהוא גמיש הוא גם מקובע, כלומר מתוכנת, מתובנת, ואפשר לדעת מה עובר בו ואיך להשפיע עליו בקלות רבה, זה רק עניין של חידוד חושים, כי בן אדם, הרבה לפני שהוא פותח את הפה, מספר לך על עצמו בדרך שבה הוא מתלבש, בתסרוקת, בשעון, בתיק, בתווי הפנים, במה שאני מכנה "הקנקן שלו" - שאומר הרבה על מה שקורה בתוכו. המשפטים האלה מהלכים עליו קסם והוא טובע בהם למרות שהם לא מסבירים דבר; אין בהם כדי להסביר איך ניחשתי שהטלפון שלו יצלצל, איך ניחשתי את המספר שלושים ושבע, אלא נותנים תחושה שמשהו מסתתר מאחורי היכולות האלה וממַסכים את הטריק.

אני מציף אותו במלל, לא נותן לו זמן לעכל את הדברים ובטח שלא לערער עליהם. בתוך ההסבר המופשט, שתמיד מסתיר את העובדה הפשוטה, הבזויה - את המניפולציה החצופה של עבודה בעיניים - מסתתרות גם אמיתות קטנות שמחזקות את הרושם שאני יודע על מה אני מדבר, מתובלות בז'רגון המדעי שמקנה לדברים תוקף, כמו הדוגמה הקבועה שלי על החוקר הרוסי פאבלוב, שגילה כי כאשר משמיעים לכלב שוב ושוב צלצול פעמון רגע לפני שנותנים לו את האוכל, וקושרים בכך את הצלצול להגשת המזון, די שהכלב ישמע את הפעמון כדי שיתחיל לרייר. ריור אצל כלב הוא תגובה לא רצונית לאוכל, והגילוי שאפשר להפעיל תגובה רפלקסיבית גם באמצעות גירויים שאינם אוכֶל - לימדה המון גם על המוח האנושי. "זאת התניה קלאסית, שפועלת גם אצל אנשים," אני אומר בכובד ראש, ואבי מזרחי בולע את הדברים בשקיקה. ההבנה שמה שראה פה אינו מעשה כישוף אלא יכולת אנושית מפותחת, מעין יכולת פסיכולוגית, שחלקה אינטואיטיבי וחלקה נרכש - כפי שאני מציג את הדברים - להבנת אנשים, לחיזוי התנהגותם, בחירותיהם, גורמת לו להאמין לי יותר, כי זה נשמע לו הגיוני, וזה בדיוק מה שצריך כדי להצליח במניפולציות האלה - שהוא יאמין למה שהוא רואה, ולא יפקפק בו.

שיישען לאחור, ישלב את ידיו על החזה, ויידָהֵם. החזקתי אותו סקרן עד צומת נטופה, ועכשיו, כשאני פונה ימינה וגולש אל העמק החשוך שהכביש חותך לרוחב, אני מוכן לרוטינה השנייה שהכנתי לו, זו שתוליך אותי עד צומת עמיעד, שם הוא כבר יהיה מספיק מבושל, ואז אציע לו את הרעיון שלי, ועד שנגיע לאתר הצילומים אספיק להסביר לו את הרעיון טוב טוב, ואם זה עובד - אני מחזיר טובה למרדכי ומצטרף אליו לפוקר.

"בוא תבחר מספר בין אחת למאה, לא משנה איזה, כל מספר, ותכתוב אותו פה," אני מבקש ממנו, ואגב כך שולח את ידי לאחור ומעביר אליו את הפנקס, שהנחתי מבעוד מועד על המושב שלצדי. אני שואל אותו אם יש לו עט, שאלה שמסיחה את דעתו מהמהלך הראשון והמכריע של הרוטינה - מתחת לדף השני בפנקס חבוי נייר קופי. בזמן שאבי מזרחי כותב את המספר, הקופי מעתיק אותו אל הנייר שתחתיו, וכשהוא תולש לבקשתי את הפתק שכתב ומחזיר לי את הפנקס, אני מציץ ורואה שהוא בחר בעשרים ושמונה. אני מבקש ממנו לקפל את הפתק ולהכניס אותו לכיסו, ובזמן שהוא עושה זאת, אני ממהר לתלוש את הדף עם הקופי ואומר, "אתה יודע מה, בוא נעשה את זה ככה, קח בחזרה את הפנקס," ומחזיר לו אותו, תמים ולא מחשיד, ומבקש ממנו לבחון את הפנקס ולוודא שאין בו דברים חבויים. עכשיו עלי לבנות פרזנטציה שתעצים את הגילוי שלו, שתהפוך אותו ממשהו פשוט למשהו לא צפוי, מיסטי, חדש, ואת כל זה לעשות בתוך החלל הלא מתאים של המונית, כשהוא בכלל יושב מאחורי, וכל ההשפעה שלי עליו היא רק דרך המילים.

לקחתי את זה בחשבון כשבניתי את הפרדיגמה, וכשאבי מזרחי מדפדף בפנקס אני מחשב בראש את ריבוע הקסם עבור המספר עשרים ושמונה, וכשהוא מכריז, "בדקתי, הפנקס רגיל," אני אומר שלמרות שהפנקס הזה נראה רגיל, יש לו כוחות משלו, ומבקש ממנו לכתוב בו בשורה את המספרים 18, 1, 2, 7, ובשורה מתחתם, 1, 8, 17, 2, ובזו שתחתיה, 5, 10, 3, 10, ובאחרונה, 4, 9, 6, 9. כך נוצר ריבוע הקסם, שחיבור כל ספרותיו בכל שורה או בכל טור מסתכם בעשרים ושמונה. וכשאני שואל את אבי מזרחי אם הוא מזהה את המספר שבחר בין המספרים שהכתבתי לו, הוא אומר שלא, ולַלא שלו נלווית נימת השתוממות. הכישלון לכאורה הוא חלק מהעניין, ואני מעצים את התחושה כאילו באמת לא הצלחתי לנחש נכון ומבקש ממנו להסתכל בפתק שלו, כדי לוודא שהמספר אכן לא מופיע בין המספרים שהכתבתי, ושוב הוא בודק ואומר שהמספר לא מופיע, ואני אומר שיש לי הרגשה שהוא כן מופיע שם אבל קשה להבחין בו, ולא רק שהוא מופיע, הוא גם מופיע בכל מיני צורות, ואז מבקש ממנו לחבר את סכום הספרות של השורה הראשונה, מה שכמובן יוצא עשרים ושמונה. וכך גם בשורה שאחריה. וככל שנחשפת בפני אבי מזרחי הרוטינה הזאת של המספרים, שמסתכמת שוב ושוב במספר הקסם שבחר, כך גדלה תדהמתו.

אני עובר בטבעיות לנאמבר הבא ומבקש ממנו לחשוב על המספר עשרים ושמונה, ולרשום על הדף את האסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש, כל דבר אפשרי, מילה אחת, רק מילה אחת, ולהכניס את הפתק למעטפה שהכנתי על המושב לצדי. עד צומת עמיעד אני מספיק לסיים את הרוטינה בקרשנדו מוחץ, כשהוא מגלה ששמונה מילים שהוא בחר לכאורה באופן חופשי יוצרות את הכותרת הראשית של עיתון הבוקר. רצה הגורל הטוב והעיתון גם נמצא בתיקו, כך שהוא יכול לבדוק זאת בעצמו בלי להשתמש בעיתון שהבאתי איתי. כשהוא בשיא ההפתעה שלו, נשען לפנים, פושט את צווארו בין המושבים ואומר, "אתה יודע מה, דבר כזה עוד לא ראיתי," אני מנצל את ההזדמנות ומספר לו שאני עושה את זה כל החיים, ושיש לי מופע משלי, שעכשיו אני מעבד אותו לתוכנית טלוויזיה, והוא מיד בולע את הפיתיון ושואל אם אני עובד עם מישהו, ואני עונה שעדיין לא אבל יש מגעים עם כל מיני גורמים, ושהרעיון שלי הוא להופיע בכל פרק בלוקיישן אחר, פעם במונית, פעם כדייל במטוס, פעם כפקיד בבנק, פעם כמרצה באוניברסיטה, לעבוד עם האנשים שמזדמנים לי, אולי גם סתם לדפוק לאנשים בדלת או להופיע בבתים של סלבריטאים - משהו שאנשים אוהבים לראות - ושלדעתי הפורמט שלי, שאותו אני מפתח כבר חודשים רבים, יכול להיות שילוב מעניין עם תוכניות ריאליטי שגם מאוד הולכות עכשיו.

אבי מזרחי מתפרץ לדברי ואומר שזה רעיון מצוין אבל פורמטים כאלה עובדים רק כשהטאלנט כבר מוכר לציבור, אי־אפשר לצוץ משום מקום. קודם צריך להתחיל מפינה בתוכנית בוקר, להתקדם לתוכנית בידור בפריים טיים, ואם אתה תופס אז אפשר להתחיל לחשוב על תוכנית משלך, ואני אומר, "לא צריך תוכנית שלמה, אפשר רק רצועה. נגיד שבע דקות בכל פעם, משהו על בסיס יומי, אפילו לפני החדשות, ביום צילומים אתה עושה חמש רצועות, זה מאוד כלכלי, לא?" ואבי מזרחי פורץ בצחוק ואומר, "רצועה זה משהו שיכול לעבוד, אבל יותר בלילה, לא לפני החדשות," ואם עד עכשיו הוא היה בידיים שלי, מכאן והלאה אני בידיים שלו, ולרגע אני מרגיש שאיבדתי אותו, שנחשפתי מהר מדי, ברצונות שלי, באמביציות הלא מרוסנות, ושאולי עדיף היה לגמור את הנסיעה בלי לבקש שיעשה לי פיילוט, שייתן לי הזדמנות להעמיד תוכנית, כמו שמרדכי חשב שצריך לעשות - לא להציע לו רעיונות, רק להדהים אותו ולתת לו כרטיס ביקור בסוף הנסיעה, בלי פילוסופיות מיותרות. בכל זאת אני לא משתלט על עצמי ומציף אותו ברעיונות לפורמטים אחרים, והודף בזהירות את ההתנגדויות האינסטינקטיביות שלו לכל רעיון שלי, וכשאנחנו מגיעים לראש פינה ועוצרים בכניסה למדרחוב של השכונה הוותיקה, אני מרגיש שדיברתי יותר מדי.

הוא יוצא מהספסל האחורי ומקיף את המונית, מתכופף אל החלון שלי ומביט בי בעיון, ואז שואל, "תגיד, למדת משחק איפשהו?" ואני אומר שלא, אבל שיש לי ניסיון מול מצלמה, והוא שואל אם יש לי חומרים שאני יכול לשלוח אליו, ואני אומר, "בטח שיש," ומושיט לו את כרטיס הביקור שלי, והוא מתבונן רגע במילה מנטליסט שכתובה בצדו האחד, ואז הופך אותו ואומר, "הילל חופש, זה שם שקל לזכור," ומסתובב ללכת, ואני קורא אחריו, "לאן לשלוח לך את החומרים?" והוא אומר, "עוד חודש אני גומר פה את ההפקה הזאת, אני אהיה יותר פנוי, אני אבקש שיתקשרו לתאם איתך, יש לי כרטיס ביקור שלך," והולך לו, אבל אחרי רגע שוב מסתובב וחוזר אל הרכב, ושואל אם אני מכיר פה איזה חנות של שוקולד, שבה הם מצלמים, ואני אומר לו, "בטח, זה בהמשך של המדרחוב, תראה את זה מצד שמאל," והוא שואל מבודח, "תגיד, גם מפות אתה רואה בראש?" ואני אומר, "לא, אני מצפת, גדלתי פה באזור." הוא פורץ בצחוק גדול כאילו סיפרתי לו שקר, ואני מצטרף אליו כדי לסיים את הנסיעה בטעם קליל, והוא אומר, "יש לך פרצוף עובר מסך," ואני מרגיש שלמרות שדיברתי יותר מדי, הצלחתי להרשים אותו.

אחרי שאבי מזרחי נעלם במעלה הרחוב אני מתקשר למרדכי שעונה לי מיד ושואל איך הלך. "נתתי לו בראש," אני מתרברב, והוא שואל אם הוא ייקח אותי, ואני מסביר לו שזה לא עובד ככה, לא לוקחים טאלנט על סמך מפגש אחד, ושעכשיו אני צריך להכין פיילוט של תוכנית ולשלוח אליו, אבל נראה לי שיש סיכוי טוב שזה יעבוד, ויכול להיות שאני אצטרך קצת כסף להפקת הצילומים. מרדכי שואל מיד "כמה כסף?" ואני אומר שבטח כמה אלפים, ומנווט את הרכב בירידה מהשכונה הישנה של ראש פינה, משחרר את הברקס ונותן לו להאיץ בכביש התלול, ומרדכי אומר שכמה אלפים זה משהו שאפשר לסדר ושואל איפה אני עכשיו, ואני אומר, "עוד רבע שעה בצפת," והוא אומר, "יופי, הוא יחכה לך ליד הבניין של המתאבדים."

התנועה בכביש שעולה לצפת דלילה מאוד. אני מפעיל את החימום על מקסימום, פותח את החלון, ורוח קפואה חודרת פנימה. על השלוחות המזרחיות של צפת זוהרים הקוטג'ים החדשים שביום בהיר רואים מהם את הכנרת, תחתיהם מידרדר ההר, והאדמה הסלעית של הגליל נפרשת עד הכביש. מלמעלה לוחצים השמים, כבדים ושחורים, מסתירים את הירח, שלפי החישוב הזריז שלי צריך להתמלא בעוד שלושה ימים, והאוויר רחוץ, מריח מגשם שעומד לרדת. אני אוהב את הקור הזה, מקפיא

העצמות, הפתאומי, כמו הקור של הטבילה קור שאין ממנו מנוס. מכל עונות השנה אני הכי אוהב את החורף, כי זה מזכיר לי איך היינו מתקבצים סביב תנור הנפט בסלון, הרצל, מרדכי, שרה, יעקב ואני, ואמא היתה מכינה קנקן תה ומחלקת לנו לכוסות, והיינו טובלים בפנים את הביסקוויטים עד שהחבילה נגמרה ומתחננים לאמא שתפתח עוד אחת, עושים יד אחת כדי לשכנע אותה, משתטים יחד, ולפעמים היא היתה מסכימה, ולפעמים לא, ואז היינו משפחה. יותר מערבי החגים, יותר מהאירועים המשפחתיים והחגיגות שתמיד היו מלווים בלחץ. בימי הקור מול התנור, צפופים צפופים, משגעים את אמא, היינו במיטבנו, וכשאני חושב על זה עכשיו, בכביש העולה לצפת של היום, הרחוקה כל כך מצפת של אז, משהו צובט לי בלב, כיוון שהיום נראה לי בלתי אפשרי שחמשתנו נמצא מכנה משותף להתאחד סביבו.

אני לא יודע את מי איבדנו ראשון - את הרצל, שהלך והתחזק בגיל ההתבגרות והיום מנהל חיים חרדיים ומרודים, או את מרדכי שוויתר על הכיפה זמן רב לפני שהוריד אותה מהראש באמצע הישיבה התיכונית, או את אמא, שהלכה והתחרדה אחרי מה שקרה עם שרה, ושרה, שעוד גרה איתם, ואבא שהיה עושה לילות רבים בתחנה, אבל כולנו ידענו שהוא בורח, ואהרון, שנולד אחרון, רחוק רחוק מהדבוקה הצפופה של חמשתנו, פתאום, שתים־עשרה שנים אחרי.

אני מקיף את צפת ממזרח, חולף על פני המבנה ששימש פעם את מכבי האש, לפני שבנו לנו את התחנה החדשה, כמו שאבא היה אומר בגאווה, ופונה לכביש הטבעתי שמוביל אל השכונות הדרומיות. השיכונים הישנים שנבנו סביב העיר העתיקה מזדקרים מצלע ההר הדרומית, סמוכים זה לזה, מפנים חזית לכביש ועורף להר מירון ולשכונת הווילות החדשות. אני נוסע עד סוף הכביש בשכונת עופר, ועוצר בצד ימין, מול הבית של המתאבדים. שלושה אנשים קפצו מהגג של בית השיכון הזה, שלושתם לא גרו בבניין הזה, ולא אחת עליתי לגג שלו כדי לנסות ולהבין למה דווקא ממנו בחרו לקפוץ, וכל פעם נתקפתי סחרחורת של פחד גבהים, למרות שהבניין הזה לא גבוה מאלה שלצדו. היום הבניין מאוכלס בחרדים ומהווה את הגבול בין השכונה הדרומית למרכז הקליטה של האתיופים. ברחבה מולו חונה מערבל בטון, לידו משאית ישנה וכמה מכוניות פרטיות, ואני מדומם את המנוע ומנמיך את האורות.

הרחוב דומם וחשוך, ומלבד אישה חרדית שהולכת על המדרכה ממול, אין בו נפש חיה. נהיה לי קר, ואני ממתין עוד שתיים שלוש דקות ומחליט להתקשר למרדכי, אבל איך שאני פותח את הטלפון יוצא בחור חרדי מבית המתאבדים והולך לכיווני. הוא רוכן מעט לחלון המונית ואומר "שלום עליכם," ומיד ברור לי שהוא חוזר בתשובה ולא דתי מהבטן, ואני מחזיר לו שלום עליכם, ומגיש לו את החבילה שמרדכי ביקש ממני להעביר לו, כולה בגודל של אגרוף. על גב ידו המושטת אלי חקוקה כתובת קעקע, חותמת של העבודה הזרה מהחיים הקודמים, מה שפעם הסעיר את דמיוני עד כדי כך שהייתי הולך למקווה רק כדי לראות את הקעקועים שנחשפו שם, מסתוריים ומחרידים, על גופם של החוזרים בתשובה. "שתזכה למצוות," הוא אומר לי ונחפז ללכת, ואני עוקב אחריו במבטי ורואה איך הוא נכנס לשביל המרוצף שמוביל לחדר המדרגות של בית המתאבדים, אבל במקום להיכנס פנימה הוא מקיף את הבית ונעלם מעיני.

אני מתניע את הרכב ומפעיל את החימום, מתכוון לנסוע לתל אביב, אבל כשאני מתקשר ליעקב והוא לא עונה, אני נזכר שהוא עם הבחורה שלו ומחליט לנסוע לכיכר המועצה. במקום לאסוף נוסעים מזדמנים בתל אביב כדי להעביר את הזמן עד חצות, אני יכול לעשות את זה פה.

המפקדה הבריטית הישנה מוארת באור הצהוב והקלוש של פנסי הרחוב, וקוביית הבטון שמולה - מעין בונקר מוגבה מצולק מקליעים, שחרכי ירי נפתחים ממנו אל הרחוב המרוצף - נראית לי קודרת מתמיד. אף פעם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שבמבנה הזה, שלצדו אני מחנה את המונית וממתין לנוסע מזדמן. על מה הבונקר הזה אמור להגן? המרחק בינו לבין המפקדה קרוב מכדי שישמש חזית למתקפה, ורחוק מכדי להספיק להימלט ממנו כשכלו כל הקצים. מבנה הבטון הזה תמיד נראה לי כקוביית מוות. אבל איכשהו יש בזה משהו יפה, במפקדה העצומה, בבונקר הבטון שלפניה ובדווידקה המכוונת אליהם, נטועה ביציקת בטון ומוארת מלמטה, מה שהופך אותה מסתם מרגמה למונומנט. בלילות שישי היינו עולים מהרחוב שלנו לכאן, עשרים דקות של הליכה שלפעמים היינו מצמצמים בריצה קלה, כי רצינו כבר להגיע. בדרך כלל הייתי בא עם יעקב, אבל לפעמים גם מרדכי והרצל באו איתנו, וכל אחד היה הולך לחבורה של שכבת הגיל שלו, שהתמקמה לה באותה הפינה בכיכר, בכל יום שישי.

שני אברכים צעירים חוצים את הכיכר, מחזיקים את הכובעים השחורים שלהם כדי שלא יעופו ברוח, יורדים במדרגות שמפרידות בין הרובע היהודי לרובע המוסלמי מאז תקופת המנדט. שלוחת הר מירון בלועה בחושך, מצפון, והנקודות האדומות של האנטנות והאורות מכפר שמאי מערבה מהן נראים כתלויים בשמים. אני חושב על יעקב שלא ענה לשיחה שלי, למרות שהוא בעצמו ביקש ממני להתקשר ולספר לו איך הלך, ושבטח עכשיו הוא כבר גמר את ההצגה עם המרק ונכנס איתה למיטה, או שאולי הם עושים את זה בסלון, על הספה מול הטלוויזיה, ואיכשהו המחשבות האלה גורמות לי להתעצבן עליו ולהרגיש מטופש בעודי יושב פה בכיכר הדווידקה וממתין לנוסעים

אני מתניע את האוטו, יוצא מהכיכר ומתחיל לגלוש בסמטאות, חזרה לתל אביב, כשלפתע נדלקים השמים והרחוב העתיק נצבע באור רפאים, כמו תשליל, ורגע אחריו, ממרחקים, סדרה רצופה של רעמים, ומתחיל לרדת גשם. בתוך שניות זורמים הרחובות ואני מגביר את עוצמת המגבים, ומבחין בבחור חרדי שרץ ברחוב, מחזיק שקית ניילון מעל ראשו, נמלט מפני הגשם. אני מאט עד שאני נוסע לצדו, פותח את החלון וקורא, "ווי דארפסט דו," והוא מביט בי בחטף ולא עונה, ואני אומר לו, "נו קום שוין אריין, איך נעם דיך בחינם," ועוצר את המונית, ורגע הוא חוכך בדעתו עד שהוא פותח את הדלת ומתיישב מאחורי.

"ווי ווילסט דו גיין?" אני שואל אותו, והוא עונה "צו רמז דוד," ואני אומר "נישט קיין פראבלעם," ומתחיל לנסוע לעבר השכונות הדרומיות. הוא מקפיד להסתתר מאחורי, מתחמק מעיני שניבטות אליו במראה, וריחו החריף, ריח עובש של מעיל ישן, מסגיר את נוכחותו, וככה אנחנו שותקים עד לרחוב רמז, והוא נמלט מהמונית תוך שהוא מפטיר, "איר זאלט מאריך ימים ושנים זיין," מכסה על ראשו בשקית ורץ אל פתח אחד השיכונים. זה היה יכול להיות הרצל, אני חושב. זה היה יכול להיות הוא, ולא היינו מכירים אחד את השני. ואולי זה הוא, אני מתמסר רגע למחשבה המבעיתה הזאת, הרי גם הוא גר פה באחד השיכונים, עם אשתו וארבעה ילדים, חי מידי שמים ומתרומות בסתר, שמרדכי מעביר לו בחגים.

ביציאה מצפת מפסיק הגשם בבת אחת, והכבישים רטובים וריקים, וכעבור שעה ארבעים וחמש דקות אני מגיע לטיילת בתל אביב. יש לי עוד שעה להעביר עד שאוכל לחזור הביתה אבל אין לי כוח לאסוף נוסעים, ואני מתעלם ממי שמנופף לי בשולי הדרך ונוסע להרוג את הזמן באחד הברים של נווה צדק.

הבר אפלולי וקטן, החלונות הגדולים שפונים אל הכביש מכוסים אדים, ואני מזמין בירה ונעמד ליד החלון ומרגיש כאילו חזרתי מחו"ל, למרות שאף פעם לא הייתי בחו"ל. מוזיקה קצבית בוקעת מהרמקולים והמולת דיבור ממלאת את החלל הקטן, שדחוסים בו כשלושים איש, חלקם יושבים ליד שולחנות קטנים, אחרים עומדים כמוני עם בירה ביד, וכולם נראים לי יפים, זחוחים, לא מודעים לקיומי.

אני משקיף עליהם כמו על חיות בטבע, מתחקה אחר קודי החיזור וההיענות שלהם, בולש אחר הדפוסים של שפת הגוף, מקטלג אותם לטיפוסים, ממיין לסוגים, מאתר את הסוגסטביליים, את אלה שאפשר להפנט בלי הרבה מאמצים, מדמיין את עצמי מהפנט את הבחורה שיושבת מול הבר, ועכשיו מתפוצצת מצחוק כתגובה לדברי הברמן שרוכן לעברה, ואז מרימה את כוס המשקה שבידה ומשיקה עם שלו, תוך שהיא לוחשת משהו לחברה שיושבת לצדה, מדמיין את עצמי ניגש אליה ואומר, תסלחי לי שנייה, אני עומד פה מאחורייך, ליד החלון, ופתאום מרגיש איזה משהו ממך, איזה חיבור, איזה שדר, בואי ננסה, נראה אם זה באמת עובד, תבחרי מספר מאחת עד עשר, מהר, בלי לחשוב, נכון שחשבת על שבע, וממשיך לפתח עוד כמה רוטינות בדמיון, מהלך קצר על הברמן, משהו שמוביל אל השלישייה שיושבת משמאל.

הבר הזה יכול להיות לוקיישן מתאים לפרק בתוכנית שבו אלַמד שיטות להתחיל עם בחורות, בטוח שיהיה לו רייטינג רצחני, ולרגע אני חי את זה בדמיון ומרים את כוס הבירה ואומר בקול, "לחיי כולם פה," אבל אף אחד לא שם לב. אני מסתובב אל החלון וכותב את שמי על הזגוגית הלחה, ומתבונן בו רגע ארוך עד שמכסה אותו הלחות, ואז הופך את פני לאחור ומגלה מישהו שמביט בי כמו בתימהוני, ואני מחסל את הבירה בכמה לגימות ויוצא לרחוב.

אורות הבית כבויים, ואני משתדל לפתוח בשקט את דלת הכניסה החורקת, מוריד את הנעליים ונכנס פנימה. הבית חמים, ריח קלוש של בושם עוד עומד באוויר, אבל חוץ מזה הכול מצוחצח, מסודר בקפידה, הכריות שעל הספה, המפה שעל השולחן הקטן בסלון, הכלים הרחוצים שעומדים על מתקן הייבוש במטבחון, יעקב העלים את כל הראיות לכך שהערב היתה כאן אישה, ושהם אכלו פה ארוחה, ושתו יין, והלכו למיטה.

אני הולך בשקט ונעמד ליד דלת חדרו, ויודע שהוא עדיין ער כי אני לא שומע אותו נוחר. אני לא עייף אבל אין לי מה לעשות, ואני הולך אל חדרי ומתפשט בחושך, נכנס למיטה ומתכסה. אחרי כמה דקות נשמעת מעבר לקיר נחירתו של יעקב, עמומה, ואני עוצם את העיניים ומתפלל שמחר לא יצפצף הפקס, ושלא תבוא שום נסיעה, ושוב מתחדש הגשם כמו ניגון חרישי, ומים מתחילים לזרום במרזב שעל יד החלון שלי, וממשיכים לזרום בו אחרי שאני נרדם, ואחרי שנפסק הגשם

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

קסם וכזב - ערן בר גיל
Magic and Lies - Eran Bar Gil

Magic and Lies - Eran Bar Gil


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים