Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2011       חזור

דלהי
מאת: מרים רבי
Delhi - Miriam Rabi

ההוצאה:

מטר הוצאה לאור

שני, בחורה בשנות השלושים לחייה, נוסעת אחרי אהובה, מרצה לפילוסופיה הודית, אל אשרם בצפון הודו. היא מחליטה לאמץ את אורח החיים החדש והזר לה בעיקר כדי שלא להישמט מחייו.

יום אחר יום היא מתבוננת סביבה ולומדת לא רק את תורתו של הגורו אלא גם מיהם תלמידיו, ועיניה החדות מזהות כל אמירה ריקה, כל זיוף. יותר מכול היא לומדת על חייה שלה, חיים למודי אכזבות מילדוּת. באשרם המבודד, במרחק אלפי קילומטרים מארצה, היא מאבדת את בן זוגה לאישה אחרת ומחליטה לחזור.

דוב פדר, גניקולוג כבן חמישים, מתקשה להתאושש ממותה של אשתו, אהבת חייו ואם ילדיו, ושוקע כל-כולו בעבודתו. הוא מסרב לכל ניסיון לשדך לו אישה אחרת. יש לו שני בנים בוגרים, האחד קרוב אליו מאוד והאחר כועס ומרוחק. ויש בסיפור הזה גם כלב גולדן רֶטריבר טוב-מזג, ואֵם בשלנית, קשישה ונמרצת שחייבת לדעת תמיד כל מה שקורה.

דלהי
שתפו אותי

בצומת זה של מסלולי חייהם נפגשים הרופא והפציינטית פגישה מקרית. מאותו ערב והלאה מתפתח ביניהם שלב אחר שלב קשר מיוחד, לא צפוי, מרפא ומנחם. כמה וכמה תחנות הם עוברים בדרך הזאת, נופי מושב מתחלפים במראות עיר, בחופי סיני ומרחיקים עד דלהי שבהודו. האם יצליח החיבור הבלתי שגרתי הזה?

בסגנון כתיבה ייחודי, שמתבסס ברובו על דיאלוגים קולחים, מלאי חיוניות והומור, נפרשת העלילה הזאת על פני שתי ארצות ומערכות חיים, עד לסיומה המפתיע. מרים רבי (1969), נולדה וגדלה בגבעתיים. זהו ספרה הראשון.

דלהי מאת מרים רבי בהוצאת מטר בשיתוף "קסת" מרכז הספר והספריות, עורך הספר: יובל שמעוני, עורכת אחראית מטעם מטר: נעה סמלסון, 304 עמודים.

דלהי | מרים רבי

"מִי, אִם כֵּן, הָפַךְ פָּנֵינוּ עַד
שֶכָּל דָּבָר שֶנַּעֲשֶֹה, תָּמִיד נִהְיֶה בְּמִין תְּנוּחָה
שֶל הַפּוֹנֶה לָלֶכֶת? כְּמוֹ שֶעַל
גִּבְעַה אַחֲרוֹנָה, שֶמֵרֹאשָהּ
נִגְלֶה לוֹ רַק עוֹד הַפַּעַם גֵּיא מוֹלַדְתּוֹ,
הוּא מִסְתּוֹבֵב, עוֹמֵד, מִתְמַהְמֵהַּ -
כָּכָה אֲנַחְנוּ חַיִּים וְנִפְרָדִים תָּמִיד."

אלגיות דואינו, ריינר מריה רילקה

1
מחכה כבר חצי שעה והרוח צולפת בקרסוליים. לפחות יש כאן קצת אור, כי בשמים כבר חשוך לגמרי. עוד מעט יתחיל לרדת גשם.

שעה כזו שכולם בדרך הביתה, ואני חושבת על תה קינמון ואיך הייתי מדליקה את כל האורות הקטנים, יוצרת מאוּרות חמימות בפינות, ומחכה למשהו טוב שיקרה. היה לנו בית והיה לנו טוב. היו ארוחות ערב, וחברים עם ילדים ובלי ילדים, וירקות אורגניים, וכלבה, ופרדסים, ותא דואר בצרכנייה, ושתי מכוניות. היה איזון. אפילו שני קווי טלפון היו לנו, אחד לפקס. ושני חדרי שירותים, ומרפסת ענקית מכוסה גַפנית, משקיפה על ים רחוק, והשמש היתה שוקעת מולה. היו פיסטוקים, ועוגיות חיטה מלאה, ומכונת כביסה מצוינת, וסדר מוּכּר ונוח של איך מנקים את הבית, מאיפה מתחילים כדי לא לדרוך על הרטוב. היה חדר שינה עם מצעים בהירים ושתי שידות, אחת מכל צד, אצלי פנקס של דפים חלקים ועט ללכוד בו את החלומות בבוקר לפני שיימלטו ממני, ואצלו המון ספרים עם סימניות, ואטמי אוזניים, וקטורת. ושני שטיחי כותנה זהים שהביא מהודו, ומזגן שאף פעם לא עבד וכוסה בסארי צבעוני.

מי צריך מזגן בקור הזה. אני מחככת רגל ברגל, והידיים בכיסים, הכי עמוק שאפשר. שמישהו יסביר לי פעם אחת ולתמיד איך קושרים צעיף על הצוואר בלי שייכנס אוויר קר, אבל אין אף אחד בתחנה. כל מיני אוטובוסים שנוסעים למקומות אחרים נהנים לעצור לידי, לפתוח את הדלתות ולהראות כמה חם וצהוב שם בפנים.

2
היה אז קיץ, ואחרי שני ימי שרב האוויר התחיל לנוע ולהסתחרר במעגלים איטיים. ברחוב בורוכוב ראיתי זוג במרפסת קטנה, הגבר בגופייה ושְׂעַר האישה אסוף ברישול על עורפה. לא יכולתי לשמוע אותה, אבל ראיתי שהיא מאוד כועסת, רותחת. היא רכנה אל הגבר והאצבע שלה חרצה את החלל שבינו לבינה. הוא המשיך לקרוא ולעשן כאילו לא אליו נאמרו הדברים. ואני המשכתי להתקדם לאט במעלה הרחוב. קיוויתי שעכשיו הגבר מניח סוף־סוף את העיתון מידיו ומלטף את לחיה, מפייס אותה.

קיבלתי את הכרטיסים משכנה שנאלצה לנסוע באופן פתאומי לחוץ־ לארץ. "זכית," היא אמרה לי, "זאת אמנם רק חזרה גנרלית, אבל כל העולם רוצה להיות שם." היא פתחה את הדלת בדיוק כשירדתי במדרגות, "טוב שאני תופסת אותך ככה במקרה," לפתה את היד שלי ואמרה בקול נמוך, שאם לא אכפת לי, את הכרטיס השני היא רוצה לתת לבן של חברה טובה שלה מהקיבוץ. "הוא כבר יתקשר אלייך," הוסיפה בחיוך קטן, "אני מקווה שזה בסדר שמסרתי לו את מספר הטלפון שלך. ככה גם לא תצטרכי ללכת לבד."

הרחבה שלפני התיאטרון כבר היתה מלאה. שם נפגשנו.
"זאת את?"
"לא יודעת. תלוי מי אתה חושב שאני."
"זאת את. ככה דמיינתי אותך כשדיברנו בטלפון."

דמיינת אותי כשדיברנו בטלפון? ("ניפגש מחוץ לקופה בשמונה ורבע. אני אהיה שם.") ניסיתי להיזכר מה לבשתי אז, אם בכלל לבשתי משהו בדרך מהמקלחת. החוט של הטלפון הסתבך סביב העציץ, והייתי צריכה להתכופף כדי לדבר. לקח לי זמן להבין מי זה. עד אז כבר נקוותה סביבי שלולית. הוא לא הפסיק להסתכל סביבו כאילו עדיין לא מצא אותי - אולי בכל־ זאת זו לא אני.

מכנסיים סגולים, ציינתי לעצמי, זה לא מובן מאליו. ניסיתי להפריד את הכרטיסים זה מזה ללא הצלחה. בדיוק בשביל זה המציאו את החורים הקטנים האלה, ואיפה הם עכשיו.

"זה בשבילך," הושיט לי שקית קטנה.
היו בה דובדבנים. "בשבילי?"

"כן," ענה בפשטות. הוא סיפר שהלך לשוק לקנות חומוס וזיתים וראה אותם, אדומים כל־כך, ולפני שיצא מהבית חפן כמה אל השקית.

"תודה," אמרתי, כאילו כך הוסכם בינינו: כרטיס תמורת דובדבנים. "וזה בשבילךָ - אתה בחמש־עשרה, אני בשלושים."

"איך זה? רק נפגשנו וכבר את נוטשת אותי?"
"כן. ככה יצא. אני מקווה שתסתדר לבד."
הוא אמר שזה לא פשוט, בכלל לא פשוט. יש פה כל־כך הרבה אנשים.

המבט שלו קפא לרגע - לא להאמין, הנה מישהי שהוא לא ראה שנים, הוא הביט בי לשבריר שנייה ובן־רגע נוֹרה אליה, ועוד הספיק לומר לי להתראות, ולא הייתי בטוחה שבאמת התכוון לכך. ראיתי את הגב שלו מתרחק וכתם סגול חומק בין האנשים. מישהו מאחורי מעד ונתקל בי. השקית נשמטה מידי.

3
גשם מתחיל לרדת. מכונית לבנה נעצרת לא רחוק ומתחילה לנסוע לאחור בעיניים אדומות, בוערות. גם אם הוא מלאך, את לא עולה, אני מנחה את עצמי. את לא עולה. את לא עולה. את לא עולה.

"מה את עושה פה?"
"לא יודעת. מה עושים בדרך־כלל בתחנות אוטובוס."
"לאן את?"
"אני לתל־אביב."
"מצוין. אז תעלי."
רק שנייה, תן לי לבדוק שזה באמת אתה.
זה באמת אתה. איזה יופי.
"תודה."
"אז מה, לא יכולת להגיד שאת צריכה טרמפ?"

"איך יכולתי לדעת שאתה נוסע עכשיו לתל־אביב. וחוץ מזה, מי מבקש טרמפ מהרופא שלו."

ואיך אני משחררת עכשיו את הצעיף, שמתפתל סביב הרצועה של התיק.
"נעים פה. קפאתי מקור בחוץ."

"נו, בטח. מה פתאום אוטובוס. מי נוסע באוטובוסים היום." "מי שאין לו מכונית," אני אומרת וחושבת שעל־פי ההיגיון הזה אני אמורה לישון ברחוב. הרי הבית שהיה לנו כבר לא קיים.

4
במשך יותר משנה הייתי מדוושת חצי עיר בדרך אליו עם קופסאות מלאות באוכל שלמדתי להכין, עם ספרים, ומתנות, וכרטיסים להצגות. מהר מאוד למדתי מה זה מרחב ואיך מפנים אותו בכל פעם שנהיה קצת מעיק. למדתי לרוץ איתו כמעט כל ערב לראות את השקיעה בים, לחכות בסבלנות כל לילה עד שיגמור לִמְדוֹט. וכעבור שנה, כשנמאס לי להתקלח מעל לשירותים בצריף שלו ורציתי עוד קצת מקום בארון, הסכים שנחפש יחד בית.

הוא פתח מפה, עבר עם האצבע לאורך הים והחליט, כאן! ובתוך פחות משבועיים מצא לנו מקום ונהיה לי פתאום בית אמיתי, עם מנורת קריאה וכורסה כחולה בסלון, עם כלבה וקניות ביום שישי בצהריים, עם שתי מגבות על המתלה במקלחת. יכולנו לישון אחר־הצהריים ולקום לשתות תה ארל גריי עם חלב במרפסת מול שמים שדוהים לאט, ולארח את החברים שלו או סתם לצאת לטייל בפרדסים ולחזור עם סוליות עבות של בוץ ותרמיל מתפקע מאשכוליות. והיה לנו אז הכול, כל הסיפור: שולחן אוכל רחב, מעץ. צלחות וכוסות, תבלינים, קקטוס סומר על אדן החלון. וילונות בהירים. תעזור לי להכניס את השמיכה לציפה. ראיתְ איפה שמתי את הפיליפס, זה היה כאן על המקרר.

בחודש הראשון עוד לא העזתי להאמין. הייתי מגיעה לשער החצר, נעמדת מעבר לגדר בחושך ומביטה משם, מרחוק. מסתכלת על האורות בחלונות, על הברוש הענקי שצמח ליד הבית ועל הבּוֹגֶנְוִוילְיָה שהסתבכה בו. נתתי לעצמי הנחיות ברורות כדי שלא אעמוד שם לנצח: לחלוץ נעליים בכניסה לבית, לפתוח את הדלת, להניח את התיק ליד שידת הטלפון הנמוכה שהקמנו מִלבנים אדומות קטנות, שמצאנו ברחוב ועליהן הנחנו מדף מעץ אורן. עכשיו תגידי "שלום", ותשמעי אותו עונה "שלום" שמח כל־כך. זה באמת לקראתי?

והוא היה מגיע מהמרפסת או מהמטבח או מחדר העבודה שלו ומחבק אותי חזק, "הי גוּרָה, מה העניינים. ואיך היה... ואיפה... ומה... וכמה זמן וכבר ממש התגעגעתי אלייך מהבוקר, את יודעת, קשה פה בלעדייך." ולִילָה היתה נכנסת בטיסה, קופצת עלי ומלכלכת לי את המכנסיים. מסתובבת במקום, משתנקת משמחה.

ליום־הולדתו השמונה־עשר קיבל מאחותו הגדולה ספרון דק על מדיטציה. על הכריכה נראה הודי זקן יושב בשׂיכּוּל רגליים על סלע באמצע נהר שוצף, כפות ידיו צמודות זו לזו, פניו מופנות אל השמים ועיניו עצומות. "אני לא יכול לשבת שתי דקות במקום אחד, אז גם לעצום עיניים ועוד על סלע, נראה לי ממש לא נוח," אמר אז לחברים שלו, "היא מאוד נחמדה, אחותי, אבל לא נראה לי שהיא מצליחה להבין מה אני מחפש."

"מה אתה מחפש?"
"אם הייתי יודע, כבר הייתי מוצא."

כשעלה לכיתה י"ב התנדב להדריך קבוצה של ילדי חוץ. בקיבוץ קראו להם "האחרים" - נערים ונערות שנפלטו מכל מסגרת, משפחה, בית־ספר או פנימייה, ומצאו לעצמם פינה קטנה ומנחמת בקיבוץ. היו שם גם מי שבחרו בהתרסה לעזוב את הבית, למגינת לִבם של הוריהם, כדי לנסות חיים שונים, קרוב יותר לטבע. בקיבוץ חרקו שיניים, מי צריך את כאב הראש הזה? אבל החליטו לא לסרב לתנועה הקיבוצית.

שיפצו בשבילם בית ילדים ישן בשולי הקיבוץ ושיכנו שם את הקבוצה. אף אחד לא רצה לטפל בהם. באחת ממשמרות הלילה במפעל שמע על כך מחבר ועדת החינוך והחליט לקבל על עצמו את האתגר - סוף־סוף משהו שונה, רענן, לא אותן פנים מוכרות עד מיאוס שזחלו איתו מבית התינוקות עד התיכון. במזכירות נשמו לרווחה. "תעשה איתם מה שאתה רוצה," אמרו לו, "רק שלא יהיה לנו כאן בלגן. שלא נשמע מהם ולא נרגיש אותם."

הם היו צעירים ממנו רק בשנה־שנתיים, אבל תלו בו עיניים מהרגע הראשון, השתרכו אחריו לכל מקום כלהקת כלבים עזובים אחרי המנהיג. גם אם יחשפו אליהם שיניים בשבילי הקיבוץ, הם ימצאו מחסה מאחורי גבו הרחב.

כל יום אחר־הצהריים נפגשו איתו על המדשאה שלפני חדרי המגורים שלהם. הוא הביא להם פטיפון מבית־התרבות של הזקנים ("גם ככה הם כבר בקושי שומעים" ) . הבנים היו מציבים את הרמקולים על החלונות, פורשים על הדשא שמיכות פִּיקֶה, והוא היה מגיע יחף ומביא איתו תקליטים של ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, האבנים המתגלגלות. הם הקשיבו בריכוז, ניסו לסגל לעצמם את טעמו, ללמוד לפחות את הסדר הנכון: "קרוסבי־ סטילס־נאש־אֵנְד־יאנג." הוא ידע את המילים של השירים בעל־פה ושר אותן בהיסח הדעת, כמעט בלי קול, והם ניסו לחקות את המבטא המושלם שלו בלי הצלחה. הוא היה משתרע על הדשא, נשען על המרפק, לועס גבעול עשב, חולצת טריקו מהוהה גזורת צווארון חושפת את כתפו, תמיד שזוף מכולם. בתנועת ראש אגבית היה מסיט תלתלים כהים ורכים שכיסו עיניים אפורות. הבנות היו מכינות קפה.

"לתינוקים האלה אתן יכולות להכין נס על חלב," היה מקניט את הבנים. בשבילו - שחור חזק, מבושל, ולזכור להוסיף את הסוכר רק אחרי שזה רותח. וטוסטים ועליהם שכבה נדיבה של שוקולד למריחה נמס ונוטף דרך החורים שבלחם, ועל הפרוסה שלו היו מוסיפות במיוחד גם גבינה לבנה. הן היו רבות ביניהן מי תגיש לו את הצלחת, והוא היה חוטף את הטוסט, משתרע על הגב ואוכל ברעבתנות. "מעדן. פשוט מעדן," היה מהמהם והן היו נדרכות מיד: "אז עוד?"

לפעמים היה משחק עם הבנים כדורגל, אחד מול כולם, מלהטט בכדור, חולף על פניהם בקלילות ותמיד מנצח. הבנות הנרגשות צווחו ועודדו אותו, קפצו במקום סמוקות לחיים.

בערבי הקיץ היו מקימים מדורה בשדה הסמוך לקיבוץ ונשארים שם עד אמצע הלילה. "לא צריך יותר מגפרור אחד," אמר בשקט בעודו רוכן אל ערימת העצים, והלהבה שהתלקחה האירה את פניו בכתום. הם הביטו בו בהערצה, "איזה אלוף, איך אתה עושה את זה?" הוא היה דורך על הרמץ בלי להניד עפעף, מגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים בידיים חשופות, בוצע אותם לשניים, מניח באמצע משולש גבינה מותכת שהצליח לסחוב מהמחסן של המטבח ומגיש לכל אחד מהם. את הבנים לימד שאין דרך אחרת לכבות מדורה אלא להשתין עליה.

לפחות פעם בשבוע לקח אותם לאורווה. "אם היו נותנים לי, הייתי גר כאן," אמר אז. לפעמים נשאר לישון על החציר כדי לראות את הסוסים מתעוררים בזריחה. רק פה הוא מרגיש באמת בבית, הסביר, והם עיקמו את האף: "אבל כל־כך מסריח כאן."

"זה לא מסריח - זה בריאות. חכו שנגיע לרפת."

הוא לימד אותם איך למלא את האבוס ולפזר קצת תלתן טרי למעלה, להבריש את הסוסים עד קצה הזנב בלי לפחד. לקפל בעדינות את הטלף ולבדוק אם הפרסה שלמה, אם לא נתקעו שם קוצים או אבנים קטנות. הוא אפילו הצליח ללמד כל אחד מהם לרכוב, ולסיום השנה תכננו רכיבת לילה בפרדסים בירח מלא. בקיבוץ היו מאוד מרוצים: שָקט בשוליים. החניכים שלו לא ישכחו אף פעם איך העיר אותם בשלוש לפנות בוקר וגרר אותם בפיג'מות אל האורווה לצפות בהמלטה. אלו שהצליחו להתעורר זכו לראות בפעם הראשונה והיחידה סימני התרגשות על פניו.

5
"אתה גר בתל־אביב?" אני מנסה לחשוב על מה אפשר לדבר עכשיו, הרי רק לפני חצי שעה דיברנו בבית־החולים ושאלת כבר הכול, ועל הכול עניתי. כמה אתה ענקי בתוך האוטו הזה.

"מה פתאום."
בדיבורית שלך באך חד־צלילי ועצוב. "סליחה שנייה."
"דוֹבִי?"
"כן, אמא. זו אמא שלי," אתה מאשר לעצמך בשקט.
איזה עוד אמא היא יכולה להיות.
"עם מי אתה מדבר שם?"
"אני במכונית."
"את זה אני כבר שומעת, אבל דיברת עם מישהו. עם מי דיברת?"
"מה רצית, אמא?"

"אתה בא לקחת את הדברים של אייל? הוא כבר התקשר מאה פעמים בשביל זה. תעשה טובה ותבוא. אני בדיוק מכינה בשבילך בלינצסקים." "טוב, טוב, אמא לא צריך עכשיו דיווח מלא." איך יכולתי לשכוח את זה, אתה ממלמל.

"איפה אתה עכשיו, שאתה ישר עושה מזה גֶשֵׁעפט כזה... יצאת מהבית־ חולים כבר?"

"כן, כן, אני לא רחוק."
ו־אפצ'י. למרות כל המאמצים שלי אני לא מצליחה לחנוק את ההתעטשות. "לבריאות שיהיה לך," היא מתפקעת מצחוק. "אי־אפשר להסתיר מאמא. אתה שומע דוֹבִי, אי־אפשר."

היא פונה אלי מהדיבורית, ויש לה קול מתוק וחם. "תכף אני אראה גם אותָך, אני מקווה. את תאהבי את הבלינצסקים שלי," היא מבטיחה לי. "ותתלבשי טוב בינתיים."

"טוב, אמא, להתראות." אתה מנתק את השיחה. יכולתי לדמיין אותה חוזרת למטבח, אדווֹת של סקרנות מנתרות סביבה. הגבות שלך התכווצו. "אני ממש מצטער. לגמרי שכחתי שאני צריך לעבור אצל אמא שלי. זה פה, ממש לא רחוק."

"אין שום בעיה. באמת, זה בסדר גמור. אני לא ממהרת לשום מקום."
לאן יש לי למהר? אם אין בית, לא ממהרים לחזור.
"בלינצ'סקים ובלינצ'סים זה אותו הדבר?"

"כן, פחות או יותר," אתה אומר בשקט.
"היא טיפוס, אמא שלי. אני מזהיר אותך מראש."

6
בסוף י"ב הופיעו בשמיו זו אחר זו המתנדבות, ותחתונים דקיקים הסתננו אל שקית הכביסה שלו. "למרות זאת," צִחקקו הנשים במכבסה, "הוא מחליף בחורות כמו גרביים."

הראשונה היתה מריה הדנית, מהוססת וגמלונית ("לא ראית רגליים חלקות כאלה בחיים שלך," ריכלו עליה הבנות אחרי הגיוס באבוקדו(, ואחריה הגיעה כריסטינה מפינלנד או איסלנד, ובעקבותיה אנאמיק או אולי בירגיט, ונינה הנורווגית, שהחזיקה מעמד יותר זמן מכולן וכבר אמרו עליהם בקיבוץ שזה ממש רציני.

אחרי שקצין הביטחון שהיה במהלך סיור שגרתי, תפס אותם שוחים עירומים בבריכה, חברי ועדת המשמעת לא ידעו את נפשם מרוב כעס, אבל בסופו של דבר הבליגו. "אל תשכחו איזו עבודה נפלאה הוא עושה עם הילדים האלה, רק תחשבו מה היינו עושים בלעדיו. מישהו מכם היה מוכן לקחת את האחריות על חבורת הפושטקים הזאת?"

ביקוריו בבית הילדים הלכו והתמעטו. מבטי האיבה שננעצו בנינה בחדר האוכל לא הפריעו לה להמשיך לחייך את "חיוך הבלונדינית" שלה - כך כינו אותו הבנות - והבנים היו עוברים לידו, מגשי האוכל רועדים בידיהם ומבטם מוסט הצִדה, שלא תצית ביופיה גם את תשוקתם. "סחתיין עליך," לחשו לו ולא חדלו לחכות כל אחר־הצהריים שיצטרף אליהם לכדורגל על הדשא, אולי בכל־זאת היום הוא יבוא. "האמת, לא שווה לשחק בלעדיו," אמרו והטיחו את הכדור זה בזה בחוסר עניין. וחוץ מזה, "אפילו מילה אחת אי־אפשר להבין מהבוב דילן, אולי זה בכלל לא אנגלית מה שהוא שר."

לפני הגיוס שלו הכינו לו מסיבת פרידה. הוא הגיע באיחור. הבנות בשכבה שלו כבר גילחו את ראשי הבנים בטקס המסורתי שערכו לקראת הגיוס, בקבוקי בירה ריקים התגלגלו על הרצפה של מועדון הצעירים. הוא בא לקבוצה רק לזמן קצר. "בסך־הכול היה לנו כיף ביחד, לא חבר'ה?" שׂערו היה גזוז ועיניו מעורפלות. "לא נורא, לכל דבר טוב יש סוף. ואמנון הוא ממש בחור על־הכיפאק. אתם תראו, אני בטוח שצ'יק־צ'ק תשכחו שהייתי פה בכלל."

הבנות התחבקו ובכו בשקט. הוא ניגש אליהן והניח יד על כתף רועדת: "מה יש פה לבכות, אני עוד לא מת." הבנים הנבוכים לא הפסיקו לטפוח לו על הגב וניסו להפיל אותו ארצה, הפעם היה שיכור מכדי להתנגד. בסופו של דבר נכנע לערימת הנערים הצוהלת שנערמה עליו, ורק קולו העמום נשמע מרחוק מאיים בחיבה: "חבל עליכם, תאמינו לי, תכף אני קם..."

אחרי הצבא נסע לנורווגיה. "לסדר את העניינים," קרא לזה. "היא כל־ כך התגעגעה, שאיימה שתתאבד אם לא אבוא," אמר, ושם פגש את אחותה של נינה, שהיתה צעירה ממנה ודיכאונית פחות. הם נסעו לגור יחד על אי קטן סְחוּף רוחות, רחוק ככל האפשר מאוסלו. היא ניגנה בערבים בבית־ קפה מקומי והוא השתעמם שם עד מוות. כעבור כמה שבועות נפרד גם ממנה וניסה לעבוד על ספינת דיג כדי לפחות להרוויח קצת כסף מכל הטיול המחורבן הזה, אבל על הספינה היו רק בחורים שהסריחו את התאים בלילה והקור המקפיא שבר אותו. אחרי זמן קצר חזר ארצה מאוכזב ובידיים ריקות.

"תשכח מסקנדינביה. לך תלמד משהו," אמרה לו הדודה היחידה שאהב. פעם בכמה שבועות נסע אליה בטרמפים לטבעון. היא הגישה לו עוגת תפוזים שזה עתה יצאה מהתנור והוסיפה לצִדה כף גדושה של גבינה מתוקה.

"מה יש לי ללמוד?"

היא הציתה סיגריה והציעה לו אותה ואחר־כך הציתה אחת גם לעצמה. אמרה שהיא בטוחה שימצא נושא שיעניין אותו, ומאוד יכול להיות שגם יגלה בקמפוס כמה ישראליות נחמדות - מי אמר שצריך לנסוע עד קצה העולם כדי למצוא את האושר.

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

דלהי - מרים רבי
Delhi - Miriam Rabi


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים