» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2011       חזור

הציירת משנחאי
מאת: ג`ניפר קודי אפשטיין
The Painter from Shanghai - Jennifer cody Epstein

ההוצאה: ידיעות ספרים השנה היא 1913. ילדה יתומה נמכרת לחיי זנות אכזריים בדרום-מזרח סין. כל שיש לה בעולם הוא דודה היחיד, אולם התמכרותו לאופיום מביאה אותו לשעבד את אחייניתו תמורת בצע כסף. התנאים הקשים וגסות הלב ב"בית העינוגים" מאיימים להכריע אותה, עד שיום אחד מופיע גבר טוב לב שאינו יכול להתעלם ממה שעיניו רואות. בזכות כישרונה ותושייתה היא מקבלת הזדמנות שאין שנייה לה: היא משאירה מאחוריה את חיי הזנות ונרשמת ללימודים באקדמיה לאמנות של שנחאי. עיניה, שראו הכול, הופכות לכלי היקר ביותר שלה. היא מציירת את חייה, על המאבקים, היופי והכאב שבהם. הרומן הציירת משנחאי מבוסס על סיפור חייה הסוערים של הציירת הסינית פאן יוּ-ליאנג, שהצליחה לפרוץ גבולות פוליטיים, ערכיים, אישיים וחברתיים בסין הגועשת של ראשית המאה העשרים;

סיפורה של אישה שתשוקתה להגשמה עצמית עזה מן המכשולים שהחיים מזמנים לה. בכתיבה אינטימית ומדודה, מלאת חיים וצבע, סוחפת אותנו המחברת אל מקום וזמן רחוקים ומרתקים, ואל גיבורה בלתי-נשכחת שהאמנות העניקה לה משמעות, מטרה ודרך.

הציירת משנחאי מאת ג`ניפר קודי אפשטיין בהוצאת ידיעות ספרים,
תרגמה מאנגלית: מירית בר-אלן, 452 עמודים.

הציירת משנחאי | אחת, גֶ'ן ג'יאנג, 1913
בצהריים היא שומעת את קולו העליז של דודהּ,
ואליו מצטרפות נקישות גשם רכות על החלון:

חליל ותוף מלווים בקצב את שירו של הנווד
בינות לחגיגות ולהילולה, צצות מחשבות נוגות...

השירה נפסקת כשהוא פונה אל החתול: "שלום, צב! מה שלומך?" סיוּ צ'ינג מדמיינת אותו רוכן, מלטף. אצבעותיו הצנומות משייטות על הגב השחור המקומר; פניו החיוורות מלאות פליאה, אף על פי שהחתול ברשותו כבר שבע שנים - שנה יותר ממה שסיוּ צ'ינג אצלו. ועדיין הוא פונה אל שניהם באותו האופן. כאילו היו ממתקים שגילה לפתע במזווה.

לאחר שהתלטף עם החתול, ממשיך הג'יוּ ג'יוּ שלה בשירו. סיוּ צ'ינג מבחינה שחזר היום מאוחר מתמיד. בדרך כלל הוא יוצא מהבית הקטן בשעת הדמדומים וחוזר עם הנץ קרני השמש הראשונות. יותר משסיוּ צ'ינג שומעת שהוא חוזר הביתה, היא חשה בו: הרעד הכבד של צעדיו; משב הריח של בגדיו ספוגי העשן כשהוא חולף על פני דלת חדרה. הקיר ביניהם, הרוטט קמעה כשהוא נופל אל מיטתו החורקת.

זמן מה לאחר מכן היא מתיישבת ואז קמה. מתגנבת החוצה לבדוק מה חסר.

מה חסר: בתחילה היו אלה דברים שוליים, דברים שרק לינה, הנערה המשרתת שלהם, תבחין בחסרונם. המצקת הנוספת במטבח, סיר אורז. אך בשנה החולפת, ככל שתכפו ביקוריו של וּו דינג בבתי העישון שליד אוֹל הֵוֶון טֶמפֶּל, הלכו הפריטים האלה ונעשו יקרי ערך. מגילת הקלף התלויה המתארת את השמים והארץ, זו שסיוּ צ'ינג עמדה מולה ובחנה אותה במשך שעות באותם ימים ראשונים, קודרים, לאחר שהובאה לכאן (ותהתה, איך זה שמשיכות מכחול שחורות הופכות לעולם עצמו? איך זה שקווי דיו מתארים את גן עדן?).

החזיר הקטן שהם נהגו לפטם בחצר נעלם גם הוא, ממש לפני חגיגות השנה החדשה. ורק אתמול גילתה סיוּ צ'ינג שאפילו אורז נעלם: בביקורה האחרון במחסן עמדו שלוש צנצנות ריקות, פעורות פה. סיוּ צ'ינג שאלה את לינה לפשר הדבר, ולינה אמרה שהיא אינה יודעת. אבל היתה תנועה קלה בעיניה כשענתה, ונראה שהיא מתחמקת ומתוחה. סיוּ צ'ינג ידעה מה חושבת בוודאי הנערה המשרתת: כשאורז נלקח בלילה, סימן שהבית מועד לפורענות. "סיוּ קטנה," היא שומעת כעת את קול הטנור הרדום, המתנגן שלו.

"כן." היא מניחה את הבובה שהחזיקה ונדנדה על ברכיה הכפופות. הבובה נופלת על גבה ובוהה במבט עמום באריחי הרעפים. פניה הן קליפת פומלה מיובשת שדודה גילף עבורה לפני שנתיים, ליום הולדתה השנים עשר. שמלתה עשויה סינר של אמהּ של סיוּ צ'ינג, והוא כרוך פעמיים סביב גופה של הבובה וקשור היטב. מהסינר עולה אותו הריח שעלה מאמהּ, של מי אורז, של אפר ושל עץ ארז. סיוּ צ'ינג סבורה שהיא יכולה להריח את הניחוחות האלה כשהיא מחבקת את הבובה בכל לילה במיטתה. לעתים היא אף חושבת שהיא שומעת את קולה של אמה, אם כי למען האמת היא כבר בקושי זוכרת איך הוא נשמע. ובכל זאת, היא רוצה כל כך לשמוע אותו לפני השינה, לפני החלומות: אמא. שרה ברכות את שמה: "סיוּ צ'ינג."

האבנים בחצר חלקות ומוכספות בעקבות הגשם. סיוּ צ'ינג מטפסת מעליהן בזהירות. דודהּ יושב מתחת לגגון, החתול מכורבל בחיקו ככדור קטיפה. עיניו מוקפות סהרונים אפורים. הוא מיישר את המשקפיים שלעתים הוא מניח לה למדוד (הוא מרכיב אותם לשם המראֶה; עדשותיהם עשויות זכוכית שקופה). "מה שלומך?" הוא צועק לה, מבטו קורן. "מה יש לארוחת הערב?" "חשבתי על דג ברוטב מוקרם. וכמה גלילי כרוב ממולא." ומנות קטנות של אורז, מוסיפה סיוּ צ'ינג בדממה. היא אינה שואלת היכן היה. ברור לה שישקר בכל מקרה. הוא משקר לה לעתים קרובות, בדיוק כשם שהוא משאיר אותה לבד לעתים קרובות. אבל לא אכפת לה, כל זמן שהוא חוזר.

"מצוין," הוא אומר, "אני מורעב." עוד שקר: למעט הפעמים המעטות שניסה בהן להיגמל מהרגל העישון שלו, וו דינג אוכל כמו ציפור. אך הוא אוהב שסיוּ צ'ינג ולינה מבשלות לגדוד. הוא אוהב את המראֶה ואת הריחות של שולחן עמוס בכל טוב.

"הבאתי לך משהו," הוא מוסיף, ומושיט את ידו אל מתחת לכיסא. סיוּ צ'ינג לוקחת את המתנה ומתיישבת על הארץ כדי לפתוח אותה. היא מתירה את סרט המתנה המסולסל. בתוך אריזת הנייר החום מונחת ערימת קטלוגים מערביים. על העטיפות שלהם נראות יאנג גְוֵוי דְזְה - נשים לבנות כמו רוחות רפאים - חטובות וסמוקות לחיים, לבושות בבגדים מערביים.

"רפובליקה חדשה," אומר דודהּ בפנים זורחות, "מראה חדש. ככה בחורות מודרניות יתחילו להתלבש עכשיו." למרות הרקע הפשוט שלו הוא החשיב את עצמו אינטלקטואל הבקיא הן בענייני סין הישנה והן בענייני זו החדשה. "מצאתי אותם במיסיון, ואני הרי יודע כמה את אוהבת תמונות יפות. תוכלי לעיין בקטלוגים בנסיעה שלנו."

"נסיעה?" סיוּ צ'ינג נושאת אליו את מבטה. היא ממעטת לצאת מהבית. חוץ מהאי נוחות הפיזית הכרוכה בכפות הרגליים הקשורות שלה, האמינה אמהּ שמקומן של נשים טובות הוא בבית פנימה. מאז הביא אותה לכאן, וו דינג פחות או יותר דבק - על אף הגיגיו בדבר בחורות מודרניות - בדרכה של אחותו. הוא שכר את שירותיה של לינה כדי שתלמד את סיוּ צ'ינג לבשל ולנהל את משק הבית, וכן שתיקח אותה לבית השכנים, שם תלמד לרקום. לבד מטיולים קצרים אלה יצאה סיוּ צ'ינג מביתו הקטן של דודה שתים עשרה פעמים בדיוק: חמישה פסטיבלים, שלוש אופרות וארבע נסיעות בראש השנה אל פגודת גֶ'ן פֶנְג. נוסף על אלה היה מסע אחד, סודי ומפרך, שעשתה במעלה הרחוב, רק כדי להוכיח לעצמה שהיא יכולה. אך למרות כל אלה, כדרכו של מי שנולד בשנת החזיר, היה ברור לסיוּ צ'ינג שהיא נועדה להישאר קרוב לבית.

אבל לזנק לרחוב בחשיכה, זה דבר אחד. לצאת לנסיעה, זה כבר שונה לחלוטין. הנסיעה האמיתית היחידה שלה היתה השיט מיאנְג ג'וֹאוּ לכאן, שארך שלושה ימים, לאחר הלוויה של אמהּ. כל שזכור לה אלה בגדי האֵבל הלבנים שלה, שהאפירו אט אט מפיח. "אבל מה... מה עם לינה?" קולה שואל ברעד. "מה עם משק הבית?"

"אל תדאגי לכל אלה, סיוּ קטנה. חייך עומדים להשתנות." הוא משהה את המילים על לשונו, נהנה מהכוח הנבואי שלהן. ואז מתחיל שוב לשיר: "הכול שקט. הירח מתמהמה ומסך האזמרגד תולה לו, נמוך בשמים..." ולפתע מפסיק, ומרים גבה. "לי צ'ינג צ'אוּ?" זהו משחק קטן שלהם: הוא מדקלם, היא מנחשת. נערות מודרניות, כך אומר הג'יוּ ג'יוּ שלה, צריכות להכיר את הקלאסיקה.

"נכון!" הוא זורח מאושר. "והיא היתה..."
"משוררת צְה משושלת סוֹנג."

"לא סתם משוררת, סיוּ קטנה. אחת מהגדולות שידעה האומה שלנו, אף שרבים מזלזלים ביצירתה בגלל היותה אישה. היא איבדה את כל מה שהיה לה - בעלה, ביתה, עושרה. אך רוע מזלה לא שבר את רוחה. היא התכופפה, כמו במבוק. היא הפכה את יגונה לשירה כה טהורה ואמיתית, שכמעט אלף שנים לאחר מכן, היא עדיין נערצת..." לרגע נודדת מחשבתו, והוא בוהה במפרקים הגבשושיים של אצבעותיו, ואז הוא שולף שעון כיס סדוק. "אנחנו חייבים לצאת," הוא מוסיף, "עוד בערך... אוי, שבע עשרה שעות." הוא סוגר את השעון בנקישה חדה. "למה שלא תלכי לארוז?" "לארוז?" הוא רציני.

"כן. תארזי הרבה דברים. גם דברים חמים." הוא מסתכל מעלה לעבר השמים. "וחליפה אחת יפה. אולי את שמלת המעטפת הסינית האדומה שקניתי לך לראש השנה." הוא משמיע קול של נשיקה לעבר החתול ומרים את רגליו אל השולחן כך שנוצר גשר גבוה. "צב" מבחין בכך, מזנק ונוחת. הוא חג על ירכיו של אדונו ונשכב. סיוּ צ'ינג בועטת בכיסא בעקבה, מבוהלת במקצת. כשהיא מרימה את מבטה, עיניו של וו דינג עצומות: הוא עומד להירדם.

כשהיא שבה לחדרה היא מסדרת את הקטלוגים כך שהם חופפים חלקית, ויוצרים מעין מניפה משומשת חלקלקה. היא מדפדפת בהם בהיסח הדעת כאשר שתיים או שלוש טיפות גשם תופפות על חלון הנייר, מתכוננות למבול. מהמטבח נשמע קול סכין הקצבים של לינה, המעורר מחשבות על הכרוב הירוק הקפוא. אני מקווה שהיא חותכת אותו מספיק דק, חושבת סיוּ צ'ינג. ומיד לאחר מכן, כמעט במחשבה שנייה, אני מקווה שאנחנו יכולים לשלם לה החודש.

בשעותיו הטובות כותב דודה מכתבים בשם אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב, וסוחר בנעליים ובמטפחות שסיוּ צ'ינג רוקמת. אך מאז קיבלה עליה את ניהול חשבונות משק הבית (בשנה שעברה, שעה שאחד מביקוריו הארוכים יותר בבית החולים חפף למועד גביית החובות, אז נלקחו מהבית הקטן רוב הרהיטים), סיוּ צ'ינג מודעת היטב למחול החרבות המאיים על כלכלתם. רק הודות לקשריה של לינה, ולכישרון הדיג שלה, יש להם בכלל מה לאכול.

סיוּ צ'ינג משמיעה אנחה ופותחת את תיבת עץ האורן שלה, אחד מהפריטים המעטים שהצליחה לשכנע את גובי החובות להשאיר, ומתחילה לערום:

שתי טוניקות ארוגות עבות.
שני זוגות מכנסי כותנה.
אבנט ארוג לחגים ולאירועים מיוחדים.
שמלת המעטפת הסינית הזולה, באורך הברכיים, שדודה קנה לה לכבוד הביקורים המעטים שהיו להם בראש השנה. מעיל חורף מרופד (גם דברים חמים).

לאחר היסוס קל היא מצרפת גם זוג נעלי בית פשוטות מכותנה, ופוסחת על זוג אחר, חדש יותר, אך כבר גדול עליה. כאשר נעלה אותן בתחילה, זמן קצר לאחר שכפות רגליה נקשרו, היה הכאב רק הלם התחלתי, זעקה שקטה. הסוליות נקיות, שכן היא זחלה על ידיה ועל ברכיה במשך ארבעה חודשים. נעלי האימון מעוררות בזיכרונה משהו אחר. היא מסתובבת ומוציאה זוג נעליים עטוף נייר דקיק מצהיב. גם נעליים אלה לא נגעו בקרקע. למעשה, הן לא ננעלו מעולם. המשי האדום רקום מלאכת מחשבת, עם טורים של קשרי בייג'ינג המנפחים חזות של ציפורי עקעק. גבעולים דקיקים ותפרים מפוצלים משרטטים גבעות מלאות אדמוניות. במקומות מסוימים הטכניקה כה עדינה ומדויקת, שהמשי החשוף עצמו הופך למוטיב. אך בחלקו האחורי של העקב השמאלי ישנו טלאי קטן שהושאר ריק גם הוא, והוא חושף דבר מה אחר. לא מכוון, לא גמור. פֶּה קטן, בוכה.

סיוּ צ'ינג מחזיקה את הנעליים בכפות ידיה. מרימה אותן מעט: אחת, שתיים. הן הוכנו עבור יום נישואיה, כדי לרפרף עמן מעל הרצפה והקרקע. אמהּ דיברה על אותו יום חתונה עתידי כמעט בכל יום לקראת הסוף, שעוּנה חלקית על מיטתה. תופרת, קושרת, נושכת. נדרש לסיוּ צ'ינג זמן רב להבין שאמהּ היתה עסוקה בלתפור לא רק נעליים עבורה; היא תפרה לבתהּ הבטחה: לאחר הקשירה, תגיע המציאה. הזיווג הנכון. דודך עזר לגורלו בעזרת מוחו: הוא למד לקרוא. אבל כפות רגליה של ילדה הן הסיכוי הטוב ביותר שלה לגורל טוב יותר. אם נצליח להקטין אותן די הצורך, המזל שוב יאיר לנו פנים. כשתגדלי, כשכפות רגלייך תהיינה חבצלות מושלמות.

אך רגליה של סיוּ צ'ינג מעולם לא היו חבצלות מושלמות. אמה מתה לפני שהעצמות נשברו לחלוטין כפי שציוותה המיילדת, ולקראת הסוף לא עמד לה כוחה להכריח את סיוּ צ'ינג ללכת עליהן כראוי. עד שהגיעה סיוּ צ'ינג לגֶ'ן ג'יאנג, כבר ארכו כפות רגליה בשלוש אצבעות שלמות, והיא חסרה את הנחישות הנחוצה כדי לשבור אותן שוב. התוצאה היא שכעת, בגיל ארבע עשרה, כפות רגליה גדולות אפילו מאלה שמכונות בבוז בפי זקנות הכפר "סגנון יאנְג ג'וֹאוּ" - חמישה עשר סנטימטר אורכן, פי שניים מהחבצלות הקטנטנות המועדפות על יפהפיות סוֹאוּ ג'וֹאוּ הידועות. כפות רגליים גדולות מקלות כמובן את ההליכה, אך אמה היתה מזדעזעת. דג בס, היא נהגה לכנותן. סיוּ צ'ינג מנסה לא לחשוב על כך.

אך היא אינה מסוגלת כעת להפסיק לתהות אם המסע הזה קשור לשידוך שעליו דובר כה רבות. האם זה ייתכן? האם דודה הזקן המוזר מצא לה מישהו? סיוּ צ'ינג אינה יכולה לדמיין את דודה חי לבד, בלעדיה. עם זאת, היא גם אינה יכולה לדמיין את עצמה חיה כאן לתמיד. כמו שנהגה אמהּ לומר תמיד, אנחנו מגדלים את בנותינו עבור מישהו אחר... לבסוף היא מניחה את הנעליים על ערימת החפצים הנארזים, ליתר ביטחון. אם היא אינה יכולה לנעול אותן עוד, לפחות הן ישמשו לה למזל.

סיוּ צ'ינג מתיישבת וסורקת במבטה את החדר כדי לוודא שלא נשאר משהו שאולי תזדקק לו. מבטה נופל על הראי השבור. חברתה הנאמנה ביותר כאן, נערת הראי, משיבה לה מבט ריק. פניה חיוורות ומרובעות קמעה, עם מצח רחב וסנטר חזק. עיניה גדולות וריסים סמיכים מצלים עליהן, ושפתיה מלאות ורעננות, גם אם לא ממהרות לחייך. סיוּ צ'ינג יודעת שהיא נחשבת יפה, ובכל זאת, כל שהיא מצליחה לראות כעת הוא נערה עייפה למראה, בעלת פנים קשות. "אנחנו נהיה בסדר," סיוּ צ'ינג אומרת לה. "זו תהיה הרפתקה."

נערת הראי רק בוהה בה חזרה, שפתיה מתוחות ומבטה אומר אי נוחות.

במשרד הכרטיסים של חברת אוניות הקיטור, דֶה רוֹיאל בריטניקה, כתובים השלטים באותיות רומיות, מִתחתן אותיות קטנות יותר בסינית, ומתחתן אותיות ותווים קטנים אף יותר. לסיוּ צ'ינג הכול אינו קריא באותה המידה, אם כי דודה טוען שהוא יודע להבחין בין חמש שפות שונות (לפי הסדר: אנגלית, יפנית, גרמנית, צרפתית ו"אולי אנגלית אמריקאית").

היאנג גוֵוי דְזְה עצמן ממתינות בתור מול חלון שמאייש אותו שֵד לבן נוסף, וסיוּ צ'ינג בוחנת אותן בעניין מה. שתי הנשים העומדות בתור לא נראות דומות כהוא זה לנשים נאות המראה מהמגזינים שלה. הן מבוגרות יותר, שמנות יותר ואופנתיות הרבה פחות. אחת מהן משיבה לסיוּ צ'ינג מבט רוגז. סיוּ צ'ינג מחזירה לה מבט נטול פחד, כמבטו של מבקר בגן חיות.

דודה ניגש אל קו החוף, למקום ההתקהלות, ומתאר את מהלך מסעם. "כמו הזרים, כמו האצולה. שתי מיטות, חלון אחד גדול. נוף מקסים של המים." סיוּ צ'ינג מביטה בים, בַּמקום שבו גוף של אוניית קיטור ישנה משמש כרציף העגינה של אונייה חדשה יותר שבה ישוטו - ה"קְרַיינג לוּן". האונייה, על חלונותיה המרובים והיעדר המפרשים התמוה, נראית לסיוּ צ'ינג כמו חלת דבש ענקית. נוסעים נשענים על המעקות כדבורים עצלות. פועלים עירומים גוררים את גֵוַות האונייה העצומה במים הרדודים אל הרציף הזמני, חבלי קנביס מנסרים את עור גוום צרוב השמש. בתחילה, כשהגיעו, ניסתה סיוּ צ'ינג להבין איך הם נראים מהמותניים ומטה. היא ראתה הבזק של פיסת עור נוטפת מתוחה סגלגלה ודמוית תולעת, לפני שהג'יוּ ג'יוּ שלה הבחין במבטה, וזירז אותה לכיוון המשרד.

כעת, בעומדה מול שאר הנוסעים, זעה סיוּ צ'ינג מרגל לרגל, בניסיון להקל ולו במעט את העקצוץ החותך של הקשרים, שכרכה הבוקר הדוק מהרגיל. "באמת יהיה לנו חלון, דודי?"

"חלון!" הוא חוזר אחריה בהתלהבות. "הנהר הכסוף. כְּחול השמים." והוא מצית סיגריה, ומוסיף, "פניה הירוקות והרעננות של האומה החדשה."

הן היאנג טְסֶה והן השמים אפורים, כמעט בצבע של היונים המשאירות ערימות של נוצות בתוך המשרד ומחוצה לו. בעיני סיוּ צ'ינג שלושת גוני האפור נהדרים, כל אחד בדרכו. שכבת העננים עמוסה כחולים, לבנים ושחורים המקופלים יחדיו. היאנג טְסֶה שוטף בעוצמה באפור זהב. ואפילו היונים מזכירות קשת זוהרת בענן: כחול, סגול, ירקן, כאילו נוצותיהן צופנות בחובן אבני חן.

דוד ווּ עומד ובוהה בשלושת הטורים, וממשש את משקפיו. לבסוף הוא מזדקף ומוביל את עצמו ואת סיוּ צ'ינג אל תוך הקהל, והם נבלעים בו. נדמה שכולם צועקים, תריסר ניבים שונים מתמזגים ליללה מתנגנת אחת: ואלה ואלה, וא לה. סיוּ צ'ינג מרגישה גווים, צלעות, מרפקים הנדחפים אל גופה. האיש מאחוריה אכל זה עתה דג מלוח, אולי אף שתה בירה. היא מנסה לנשום דרך הפה, ומסתכלת עליו מזווית עיניה. הוא חייל, מבוגר ממנה בשנים ספורות בלבד. אולי אפילו בגילו של ארוסה המיועד שתפגוש בוודאי בקרוב. הוא לובש אפודת חאקי בגזרה מערבית, אך זנב הסוס ומכנסי הבלון שלו אופייניים לצבא האימפריאלי הישן. סיוּ צ'ינג תוהה אם גויס לשרת בנָאן ג'ינְג. דודה סיפר לה על הלחימה המתנהלת שם. צד אחד נלחם עבור הממונה הזמני בסין, יוּאן שֶה קאי, השנוא על דוד וו. הצד האחר נלחם עבור משהו שנקרא "הליך פרלמנטרי" או "תוצאת בחירות", מונחים שהג'יוּ ג'יוּ שלה מסרב להסביר לה, שכן עקב היותו מכור לאופיום, הוא מנוע מלהצביע בבחירות.

כשהחייל מבחין במבטה של סיוּ צ'ינג ומחייך, חשה סיוּ צ'ינג שסומק עולה בלחייה. היא דוחפת קדימה כדי להימלט ממבטו, אך הקהל הגואה דוחף אותו קדימה, יחד איתה. היא מרגישה את ידו מתחככת בגבה, ולאחר מכן יורדת מטה. ואז יורדת עוד. כעבור שנייה - הוא עושה זאת כה מהר ובכזה ביטחון, שבתחילה היא אינה בטוחה שהיא קוראת כהלכה את גופה שלה - ידו ללא ספק נמצאת בין ירכיה. שם.

הוא אינו מביט בה במבט חומד; הוא אפילו לא מזהה את ההלם שלה. הוא מתנהג כאילו זהו פשוט מנהג קבוע בתור לכרטיסים. אכן כך? זה מה שזה? תוהה סיוּ צ'ינג. מה אנשים עושים במצבים כאלה? לו היתה כובסת משי מתוך "מעשיות נשים נאצלות ושומרות מוסר", קרוב לוודאי שהיתה משליכה את עצמה לנהר. אך הנהר נראה מלוכלך מאוד, ואם כי ייתכן שבימי קדם היללו את צניעותה של כובסת המשי (שכן החייל רק דיבר אליה; אפילו לא נגע בה!), לבה של סיוּ צ'ינג אמר לה שדודה יגיב אחרת.

היא מזיזה את ירכיה בהיסוס, אך היד רק נדחקת הלאה, אל הפיצול שבין פלחי ישבניה. לבסוף היא מניחה את ידה הקטנה מאחוריה, ולוחצת בחזרה. היא שומעת גיחוך גס; הבל פה נוסף של דג מלוח אופף אותה, ולבסוף היד זזה משם. אך עכוזה רועד מבושה.

"אנחנו כמעט שם," קורא הג'יוּ ג'יוּ שלה בקול מעודד. "המחלקה הראשונה מחכה לנו!"

עם זאת, לבסוף מתברר שהן המחלקה הראשונה והן המחלקה השנייה יקרות מדי. "הם העלו את המחיר," דודה מתנשף. "זה בטח בגלל כל הזרים העשירים האלה." הם שטים במחלקה שלישית, בבטן האונייה, ללא חלונות, דחוקים כמו כופתאות בסיר אידוי. הגישה היחידה שלהם למים היא רציף אחורי קטן, בקושי בגודל של חצר קטנה, שרצפתו מצופה ליחה שהתקשתה וחריוני שחפים מאובנים. "נפלא," ממלמל וו דינג, כשהוא תוחם את השטח הקטן שניתן להם על הרצפה. "יש פה מקום לנשום. קרוב למים. וזה יותר מבסדר." הוא פורש שמיכה ומקבע אותה למקומה בעזרת נעליים. אחד מזוגות הנעליים הוא שלו. האחר של סיוּ צ'ינג. לא נעלי החתונה, כמובן. סיוּ צ'ינג אינה מבינה הרבה באופיום, אך היא מכירה את דודה מספיק ויודעת שהוא לא רואה מה שהיא רואה: אצבעותיה הכושלות של אֵם, גינות החוטים השופעות שהן טיפחו. הוא יראה כדורי אופיום, מסודרים במערום כהר שחור יציב.

למעשה, אפילו כעת משוטטות עיניו של וו דינג על הקהל באי שקט: נראה כי לא נשאר לו די אופיום. סיוּ צ'ינג קולטת שהוא עלול לרחף במקומות אחרים הלילה. המחשבה מבעיתה אותה אפילו יותר מהמחשבה שעליה לישון ממש לצדו, ללא הקיר שנהג להפריד ביניהם. בחדר זה, העמוס גברים ברובו, היא מרגישה כאפרסק שהשילו ממנו את הקליפה. תגרמי לו לדבר, היא חושבת. "ג'יוּ ג'יוּ, יש לי שאלה."

דודה מגלגל ז'קט ומתפיח אותו בנשיפות קלות. "תראי," הוא אומר. "לא נחמד? יצרתי לעצמי כרית נוחה. תני לי את הז'קט שלך, סיוּ קטנה. אעשה גם לך כרית."

סיוּ צ'ינג מגישה לו את מעיל המשי המרופד שהביאה עמה. הג'יוּ ג'יוּ שלה מגלגל גם אותו. "רואה? זה לא כל כך גרוע!" הוא מביט מעלה, מרוצה. "מה רצית לשאול, סיוּ קטנה?"

היא שואלת את הדבר הראשון שעולה בראשה: "פשוט תהיתי אם בכלל הקדשת מחשבה. בנוגע ל... בנוגע לעתיד שלי. מה שרציתי לדעת זה... אם אתה מתכוון למצוא לי..." זה היה רעיון גרוע, היא קולטת. איך היא מעלה נושא שאינה אמורה להעלותו? "אמא שלי תמיד אמרה," היא ממשיכה, בזהירות, "שנישואים הם הדבר החשוב ביותר. היא אמרה שכל אישה חייבת שיהיו לה ילדים. היא אמרה..."

ראשה סחרחר עליה, והיא מרימה את מבטה מכפות רגליה. החיוך נעלם מפניו של דודה. לרגע הוא רק עומד ומלקק את שפתיו, ואז הוא מניד בראשו. "נישואים!" הוא מרעים בקולו, חזק כל כך שהמשפחה לידם מסתובבת ובוחנת אותם. "האם את איזו נערה אווילית שאין לה ערך ללא בעל?"

סיוּ צ'ינג מושכת את ידיה לתוך השרוולים. כך היא מרגישה בולטת פחות.

"לא, ילדה שלי, לאאאאאא," הוא אומר, עדיין בקול רם המושך מבטים נזעמים משתי השורות הקרובות. דודה מתעלם מהם, ומתיישב שוב על המחצלת ברגליים שלובות. הוא מתכונן לקראת הרצאה. סיוּ צ'ינג פולטת בדממה אנחת רווחה. "אני נותן לך הזדמנות שהיא הרבה יותר מנישואים," הוא ממשיך. "אני מצרף אותך למעגל העבודה, אחיינית שלי. את בדרך לווּ הוּ. לעבוד."

חולף רגע עד שמשמעות המילים שוקעת. לעבוד?

סיוּ צ'ינג מציירת לה את הפועלים הפשוטים המתאמצים, את השרירים המשתרגים שלהם, את גוום המכוסה חבורות ברוחב החבלים שהם סוחבים. היא מציירת לה את לינה מקרצפת את הרצפה שליד התנור, מפצחת את צווארה של תרנגולת ללא כל התרגשות. "לעבוד," היא אומרת, ומנסה להתחבר למושג.

"את הולכת לעבוד," הוא משיב, קורן. "את עומדת להיות אישה עצמאית." הוא עוצם את עיניו ומתחיל לשיר בלחש, אך ברגש:

הירח שוקע, הרקיע משתקף במסעו
עננים מצטברים, מתפשטים למגדלי נוף ים.

"לי בָּאי," סיוּ צ'ינג מנחשת.

"שוב צדקת," אומר דודה. "את רואה? את מאוד חכמה. תוכלי להיות כמעט כל מה שתרצי. משוררת. מורה." "אני אעבוד כמורה?" שואלת סיוּ צ'ינג בפקפוק. תמיד חשבה שהוראה היא תפקיד לגברים. גברים מבוגרים, עם זקַנים ארוכים ומקלות הליכה שהם משתמשים בהם כדי להכות ילדים שלא מתנהגים כיאות.

דודה מגרד את פדחתו. "הממ... לא. המקום שהשגתי עבורך הוא... ובכן, בתחילה את תעשי משהו אחר. אבל התשלום טוב. התשלום טוב מאוד." לשונו מתחככת בשיניו ומשמיעה צליל יניקה חד אגב הרהור. כמעט לעצמו, הוא מוסיף, "ולאחר זמן מה, אחרי שתחסכי כסף, תוכלי לעבור למשהו אחר."
"האם אעבוד כרוקמת?"

ההיסוס שלו נמשך שבריר שנייה; סיוּ צ'ינג בקושי מבחינה בכך ואז הוא מכה בירכו נמרצות לאות הסכמה. "כן!" הוא קורא בקול. "רקמה! זה בדיוק מה שהאדונים יוּם ואֶמֶרסוֹן אמרו לנו. זה יהיה מימוש הפוטנציאל שלך." והוא עוצם את עיניו, ומצטט בעוז: "האדם הוא הכוכב של עצמו. ונשמה היכולה להוליד אדם ישר ומושלם, תנצח על כל האור, ההשפעה, הגורל."

סיוּ צ'ינג מהנהנת, מתוך הרגל צרוף, שכן עיניו של דודה כבר עצומות, ואין לה כל מושג מי הם האדונים "יוּ מי" ו"אַיי מָה סוּן". הוא אוהב להזכיר שמות זרים כאלה, במיוחד לאחר ביקוריו במרפאה שבמיסיון ובספרייה שלה. סיוּ צ'ינג אף פעם אינה משוכנעת שהוא זוכר אותם כהלכה, בתוך ראשו האפוף. אך לעת עתה די בכך: הג'יוּ ג'יוּ שלה שבע רצון ממנה. הוא לא עומד לעזוב אותה, והחייל אינו נראה בסביבה.

רקמה, מהרהרת סיוּ צ'ינג בינה לבינה, ונשענת מעט לאחור על הכרית החדשה שלה. ברור שזה משתלם כספית. הוריה הרוויחו יפה ממקצוע זה. כלומר, רק עד שהאנשים הרעים הגיעו. אמא מעולם לא סיפרה במפורש מה הם עשו - הנושא חתם את שפתיה האדומות זו לזו כמעט כמו התפרים המדויקים שלה. אך סיוּ צ'ינג שיערה שהדבר קשור לאותיות ולחוזים כתובים, ולעובדה שבּא בּא שלה לא ידע לקרוא. זו היתה אחת הסיבות לכך שסיוּ צ'ינג הבטיחה לעצמה שביום מן הימים, כמו דודהּ, תלמד קרוא וכתוב.

הנער מאשנב משרד הכרטיסים משרבב את ראשו דרך הדלתות. "כל מי שאין לו כרטיס, לרדת," הוא קורא. "התחנה הבאה, ווּ סי."

מורגשת תנועה, חיפוש בכיסים. איש אינו עוזב. וו דינג נוהם ונשכב שוב על המחצלת. "אנחנו משוחררים." הוא מושך את כובעו מעל עיניו. סיוּ צ'ינג נשכבת על המחצלת שלה וחושבת על אמה. שיער ארוך וריחני. פנים רכות, חיוורות וחיוניות כשל הירח. ידיים רכות ואיתנות, מושכות חוט דרך מסגרת המתכת של הרקמה. שפתיים מלאות המפזמות את השורה האחרונה מתוך שירה של לי צ'ינג צ'אוּ:

אני לוטפת את הפרח הנבול, ממששת את עלי הכותרת הריחניים
מנסַה ללכוד את הזמן האבוד.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

הציירת משנחאי - ג`ניפר קודי אפשטיין
The Painter from Shanghai - Jennifer cody Epstein