| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2011 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
"סאר בנה ארכיטקטורה יוצאת מגדר הרגיל על ידי הצלבה אינסופית של קווים נרטיביים ... נראה שסאר קרא את כל הספרות, שמע את כל המוזיקה, התפלמס עם כל הפילוסופים, ושהמים המתערבלים של נהר לה–פלטה נשטפים בשיח איכותי ויחיד במינו, זורמים בין גדותיהן של כל התרבויות" פייר לפאפ, לה מונד "לומר שחואן חוסה סאר הוא הסופר הארגנטיני העכשווי הטוב ביותר רק תגרע מיצירתו. ליתר דיוק יש לומר שסאר הוא אחד מהסופרים העכשוויים הטובים ביותר בכל השפות, ושכתיבתו, כמו של תומס ברנרד או סמואל בקט, ממוקמת מעבר לקו הגבול, בשטח ההפקר, שהוא שטחה של הספרות" ריקרדו פיגליה הסופר הארגנטיני חואן חוסה סאר (2005-1937), בן למהגר סורי־לבנוני, נולד בכפר קטן, באזור חקלאי רחב ידיים המכונה "לה פמפה גרינגה". סאר גדל בעיר סנטה־פה, שבה עסק בהוראה בבית ספר אוניברסיטאי לקולנוע והיה חבר בקבוצות אינטלקטואליות וספרותיות. ב־ 1968 עבר סאר לפריס, שבה גר עד מותו. הוא לימד בקביעות באוניברסיטת רֵן .(Rennes) סאר נחשב לאחד מגדולי הספרות הלטינו־אמריקנית במחצית השנייה של המאה ה־ 20 . ספריו זכו בפרסים איכותיים, תורגמו לשפות שונות ויצאו לאור בהוצאות ספרים יוקרתיות, כגון סייל בצרפת, קומפניה דס לטרש בברזיל, סרפנט טייל באנגליה, איינאודי באיטליה ועוד. ספריו של סאר זוכים להצלחה בקרב קוראים ומבקרים ונלמדים דרך קבע ברחבי העולם. יצירתו השפיעה רבות על הספרות והתרבות הלטינו-אמריקאית העכשווית. סאר הותיר אחריו 12 רומנים, ארבעה קבצי סיפורים, ארבעה ספרי מסות וספר שירה אחד. 21 יצירות שהן חלק מפרויקט ספרותי אחיד, מחושב, ארוך טווח וחיוני לספרות הלטינו-אמריקנית בפרט, ועבור הספרות העולמית בכלל. מדובר בקורפוס של 3000 עמודים הניתנים להשוואה, אך ורק וללא שום היסוס, ליצירות גדולות של הספרות המודרנית, כגון אלו מאת מרסל פרוסט, ג'ימס ג'ויס או הנרי ג'ימס. אין סדר לינארי ביצירותיו של סאר, הזמן בהן אינו מוגדר בבירור וגם לא העלילה: מספיק מפגש חברים מקרי או זבוב המתהלך על פרוותו של סוס, מספיקה התבוננות רגעית בעץ, כדי להצית את המכונה הסאריינית. מכונה אנלוגית פֶּרֿאקסלנס, המתרגמת את הישות המעורפלת הקרויה מציאות לטקסטים צלולים, שבהם אותה מציאות, והזמן שחולף לצִדה, מתמלאים הילה ספרותית, הניצבת בפנינו ככל שהמשפט הסארייני נפתח, מתרחב בנחת, נושם כגוף אנטרופומורפי. סדרת 'אלדורדו' לספרות לטינוֿאמריקנית חדשה קמה סביב רצון מרכזי אחד: לראות את חואן חוסה סאר מתורגם לשפה העברית. חלום זה מתגשם עתה, ואנחנו גאים להציג בפני הקורא הישראלי יצירה מופתית, דוגמה לכוחה וליכולתה של הספרות. ספרו החקירה, שתורגם לשפות רבות, ראה אף הוא אור בעברית (כתר, 2010).
הבן החורג מאת חואן חוסה סאר בהוצאת כרמל, סדרת אלדורדו בעריכת אוריאל קון, תרגם מספרדית: יורם מלצר, 175 עמודים.
הבן החורג
היַתְמוּת דחפה אותי לנמֵלים. ריח הים והקנביס הלח, המפרשׂים האטיים והנוקשים המתרחקים וקרבים, שיחותיהם של המלחים הזקנים, ניחוח מרובה של תבלינים וערמות של סחורות, זונות, אלכוהול וקברניטים, קול ותנועה: כל אלו ערסלו אותי, כל אלו היו ביתי, העניקו לי חינוך וסייעו לי לגדול, ועד לאן שזיכרוני מגיע, הם ממלאים את מקומם של אב ואם. נער שליח של זונות ומלחים, סבל, ישן מפעם לפעם בביתם של קרובי משפחה, אולם על פי רוב על השקים במחסנים, הותרתי מאחור את ילדותי אט אט, עד שבאחד הימים אחת הזונות שילמה עבור שירותיי במשגל חינם - שבמקרה שלי היה הראשון - וכששבתי משליחות, מלח העניק לי פרס על זריזותי בדמות כוסית אלכוהול, וכך, כמו שאומרים, נעשיתי גבר. הנמלים כבר לא הספיקו לי: תקף אותי רעב ללב ים. הילדות מייחסת את אי הנוחות של העולם לבורותה ולגמלוניותה שלה עצמה; נדמה לה שהרחק, בחוף הנגדי של האוקיינוס והניסיון, הפרי טעים יותר ואמיתי יותר, השמש צהובה ומיטיבה יותר, דבריהם ומעשיהם של בני האדם מובנים יותר, צודקים ומוגדרים יותר. מלא התלהבות מכוח הסברות הללו - שהיו גם פרי הדלוּת - התחלתי לפעול כדי להתקבל כנער סיפון, בלי לדאוג יתר על המידה בכל הנוגע ליעד המדויק שאבחר: הדבר החשוב היה להתרחק מן המקום שהייתי בו, להתרחק לנקודה כלשהי באופק המעגלי, אל מקום של אינטנסיביוּת ועונג. באותם ימים, היות שזה כעשרים שנה התגלה שאפשר להגיע אליהם בכיוון מקום שקיעת השמש, האופנה הייתה איי הודו; הספינות שבו מהם כשהן עמוסות תבלינים, או חבוטות ומרופטות, לאחר שנסחפו בימים לא מוכרים; בנמלים לא דיברו אלא על כך, והנושא הוסיף לעתים דוק של טירוף במבטים ובשׂיחות. מה שאינו מוּכּר הוא בגדר הפשטה; מה שמוּכּר, הוא מִדבר; אבל המוּכּר למחצה, מה שנצפה במעורפל, הוא המקום המושלם להניד בו את ההשתוקקות ואת ההזיה. בפיהם של המלחים הכול התערבב בכול; הסינים, ההודים, עולם חדש, אבני החן, התבלינים, הזהב, תאוות הבצע והאגדה. דיברו על ערים מרוצפות בזהב, על גן עדן עלי אדמות, על מפלצות ימיות שעולות פתאום מן המים ושהמלחים טועים לחשוב שהן איים, עד כדי כך שהם יורדים מספינותיהם ועולים על גב המפלצות וחונים בין הבליטות בעורן האבני ומלא הקשׂקשׂים. אני הקשבתי לשמועות הללו בפליאה ובלב מפרפר; כמו כל הילדים האמנתי שנועדתי לכל התהילה ושאני חסין מכל אסון, ועם כל סיפור מעשה חדש ששמעתי, בין אם שמח ובין אם מלא אימה, רצוני לעלות על סיפון אנייה גדל והלך. לבסוף נִקרתה בדרכי ההזדמנות: קברניט אחד, נווט ראשי של הממלכה, ארגן מסע לאיי מָלוּקוּ, והתמזל מזלי ששׂכרוּ אותי כחבר בצוות. זה לא היה קשה. בנמלים הרבו לדבר, אבל בהגיע הרגע לעלות על הסיפון מעטים היו המתייצבים. מאוחר יותר הייתי עתיד להבין מדוע. בכל אופן, השגתי ללא קושי משרה כנער סיפון בספינה המובילה, הראשית מבין שלוש הספינות במשלחת. כשהתייצבתי כדי להשכיר את שירותיי כאיש צוות, אפשר היה לחשוב שהמתינו לבואי; קיבלו אותי בזרועות פתוחות, הבטיחו לי שמצפה לנו חצייה מצוינת ושנשוב מאיי הודו חודשים אחדים לאחר מכן, עמוסים באוצרות. הקברניט לא היה במקום; באותה עת הוא עבד בחצר המלך והיה אמור להגיע ביום ההפלגה. הקצין שגייס אנשי צוות הקצה לי דרגש באולם השינה של המלחים ואמר לי להתייצב מאוחר יותר כדי לקבל הוראות בנוגע לעבודתי. בשבוע שקדם להפלגה ירדתי ליבשה כמעט מדי יום כדי לערוך שליחויות עבור הקצינים ואפילו עבור המלחים, ועשיתי זאת בלי להתעכב ברחובות או בפונדקים כיוון שמשׂרתי כנער סיפון מילאה אותי גאווה ורציתי למלא אותה באורח מושלם. לבסוף הגיע יום ההפלגה. בערב שלפני כן הקברניט הופיע עם קבוצת מלווים, ויחד עם סגנו בדק את הספינות, עד לפינה הנידחת ביותר בכל ספינה. כשהיינו בלב ים, הוא אסף על הסיפון את המלחים ואת הקצינים והשמיע נאום קצר שבו העלה על נס את המשמעת, את אומץ הלב ואת אהבת האל, המלך והעבודה. הוא היה אדם מחמיר ומרוחק, חף מגסות, ומפעם לפעם היה אפשר לראות אותו עובד על הסיפון באותו מאמץ כמו המלחים. לעתים הוא היה עומד על הגשר, לבד, מבטו קבוע באופק הריק. נדמה שהוא אינו רואה לא ים ולא שמים, אלא משהו בתוך עצמו, כעין זיכרון אטי ואינסופי; או אולי הרִיק של האופק היה מתמקם בתוכו ומותיר אותו שם זמן לא קצר, בלי לעפעף, מאובן על הגשר. האיש התייחס אלי בטוב לב מוסח דעת, כאילו אחד משנינו נעדר מהמקום. הצוות כיבד אותו אבל לא חשש מפניו. נדמה שאת דעותיו המחמירות הוא יודע על פה והוא החיל אותן אפילו בפרטים הקטנים ביותר, אבל היה זה כאילו שגם מהן הוא נעדר. אפשר לומר שהיו שני קברניטים: זה שהעביר, בדייקנות מתמטית, הוראות שמקורן ללא ספק היה הכתר, וזה שהביט במבט קבוע בנקודה סמויה בין הים לשמים, בלי לעפעף, מאובן על הגשר. בכחול המונוטוני ההוא, המסע ארך יותר משלושה חודשים. ימים מעטים לאחר שהפלגנו מצאנו את עצמנו בים לוהט. זה היה המקום שבו התחלתי להבחין בשמים חסרי הגבולות הללו שלא היו עתידים להימחות עוד מחיי. הים הכפיל אותם. הספינות, זו אחר זו במרחק קבוע, נראו כאילו הן חוצות באטיות רִיק של סְפֵרה כחולה שבלילה נעשתה שחורה, מנוקבת במרומים בנקודות של אור. במקום לא נראו דג, ציפור או ענן. כל העולם המוכר נסמך על זיכרונותינו. היינו הערֵבים היחידים שלו באותה סביבה חלקה ואחידה, בצבע כחול. יום ביומו הציבה השמש בקביעות מידה של השתנות, אדומה באופק, לוהטת וצהובה במרומי השמים. אולם זו הייתה מציאות מועטה. לאחר שבועות אחדים ההזיה הניחה עלינו את ידה: אמונתנו בלבד יחד עם לא יותר מאשר זיכרונותינו לא היו בסיס מספיק. ים ושמים החלו לאבד שם ומובן. ככל שהחבל או העץ בתוך הספינות היו מחוספסים, ככל שהמפרשים היו יותר גסים, ככל שהגופים שנעו על הסיפון היו עבים יותר, כך הפכה נוכחותם בעייתית יותר. לפרקים היה אפשר לחשוב שאיננו מתקדמים. שלוש הספינות, בטור לא ישר, במרחק מה זו מזו, היו כמו דבוקות בחלל הכחול. שינינו צבע כשהשמש הופיעה באופק מאחורינו ושקעה בו מעבר לחרטומים הדוממים. מהגשר, הקברניט התבונן בחילופי הצבע הללו כמו היה מכושף. לעתים היינו מבקשים, ללא ספק, שתופיע אחת מאותן מפלצות ימיות שמילאו את השיחות בנמלים. אבל שום מפלצת לא הופיעה.
© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור הבן החורג - חואן חוסה סאר
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|