|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2011       חזור

התחייה השיעית
מאת: ולי נסר
The Shia Revival - Vali Nasr

ההוצאה:

ידיעות ספרים

ספרו המרתק של וַלי נַסְר, התחייה השיעית, שופך אור על מקור הסכסוך רב השנים בין השיעים לסונים ומספק הזדמנות נדירה להבנת היריבויות הפוליטיות והדתיות בתוך האסלאם.

ולי נסר, אחד המזרחנים המובילים בארצות הברית, בוחן את פניה העכשוויים של העוינות המסורתית בין שני הפלגים באיראן, בלבנון, בעיראק וברחבי המזרח התיכון כולו.

הספר, המציע ניתוח נוקב ועדכני של הקרע השיעי-סוני, מבאר את שורשיו של המאבק המר ואת המאורעות הסבוכים, העקובים מדם לעתים, הניטשים זה אלף וארבע מאות שנה בין שני הפלגים ומעצבים את העולם המוסלמי ואת יחסיו עם המערב, ותולה את העתיד במציאת פתרון של פיוס ליריבות הקדומה.

התחייה השיעית
שתפו אותי

ולי נסר הוא פרופסור למזרחנות בבית הספר לתארים מתקדמים של הצי האמריקני, מונטריי, קליפורניה. פרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא הפונדמנטליזם האסלאמי ובנושאי הדת ופוליטיקה באיראן ובפקיסטן. משמש פרשן לענייני המזרח התיכון ומדיניות החוץ האמריקנית בערוצי החדשות המרכזיים ובעיתונים המובילים בארצות הברית. התחייה השיעית הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.

התחייה השיעית מאת ולי נסר בהוצאת ידיעות ספרים,
תרגמה מאנגלית: צילה אלעזר, 239 ענודים.

התחייה השיעית |1. האסלאם האחר - מיהם השיעים?
מדי שנה, ביום העשירי לחודש הקדוש מוּחַרַם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי, חושפים המוסלמים השיעים פן ייחודי של האסלאם, פן הרואה רוחניות בלהט ובפולחנים, ולאו דווקא במצוות ובמנהגים המוכרים המציינים את החיים המוסלמיים. מקומות פתוחים וסמטאות צרות בערים, בעיירות ובכפרים תופסים את מקום המסגדים והמדרסות, ושיעים מפגינים את אדיקותם ואת זהותם בנפרד ובמשותף. איש מבין הצופים ביום הזה, בחג העאשׁוּרא, לא יישאר אדיש להפגנת הנאמנות של השיעים לאמונתם. מעיניו של איש מהם לא ייעלמו ייחודיותו של האסלאם השיעי ולא הערכים והרוחניות המגדירים אותו.

ביום זה, שהתאריך שלו בלוח השנה המערבי משתנה משנה לשנה בגלל ההבדלים בין החישוב הגרגוריאני השמשי ובין חודשי לוח השנה הירחי המוסלמי, השיעים מציינים את יום השנה למותו של הקדוש החשוב להם ביותר, נכדו של הנביא מוחמד, הנודע בקרב השיעים בכינוי האימאם חוּסֵין. היום נקרא עאשורא, ושמו נגזר מהמילה "עשירי" בערבית. זוהי עת לכפרה קיבוצית באמצעות קינה והלקאה עצמית. זהו מנהג שיעי ייחודי ואין לו מקבילה בסוּנָּה. באותם האזורים בעולם המוסלמי ששיעים וסונים חיים בהם אלה לצד אלה, יום העאשורא מדגיש את הייחודיות השיעית ולא אחת מזמין בכך עלבונות מצד הסונים. ביום העאשורא השיעים מכריזים מי הם, לעתים קרובות בקיצוניות רבה, והסונים לעומתם עשויים ביום זה להכריז באותה מידה, לאות גינוי ומחאה, על התנגדותם למנהגי השיעים.

כשחג העאשורא חל ביום חם בשלהי האביב, המוני נשים וילדים שיעים עומדים לאורך הרחובות הצדדיים הצרים בעיר העתיקה של לאהוֹר, כפר מימי הביניים המוקף עתה בהמולה המתפשטת של פקיסטן האורבנית המודרנית. רחובותיה הנפתלים של לאהוֹר העתיקה (הצרים מדי למעבר מכוניות), חווילותיה העתיקות עם התקרות הגבוהות, חצרותיה הנאות, גזוזטרותיה הבולטות, מסגדיה המעוטרים ושעריה הנישאים מחזירים את המבקר מאות שנים לאחור, אל הימים שהשליטים המוֹגוּלים שלטו בארצות אלה. בצד אחד של העיר העתיקה ממוקם המסגד הבּאדשׁאהי (המלכותי) הגדול. שערים מקושתים מציינים כל אחד מארבעת המעברים הראשיים אל הבזארים ההומים של העיר העתיקה. לעינו הפקוחה של הולך הרגל המתייר במקום מתגלה העיר העתיקה כיישוב שיעי, המשובץ באתרים קדושים קטנים ובמקומות פולחן לאימאם חוסין.

לכל רובע בעיר העתיקה יש תהלוכת עאשורא משלו. הן מתחרות ומתמזגות זו בזו שעה שהן עושות את דרכן המתפתלת ברחובות, ופוקדות כל אחד ואחד מהמסגדים וממקומות הפולחן. בראשה של כל תהלוכה צועדת קבוצת צעירים הנושאים מוט מתכת ארוך, מקושט ברצועות בד אדומות, ירוקות ולבנות, המתנפנפות ונחבטות ברוח. גבוה על המוט מחובר דגל בצורת משולש שחור. מעליו, בקצה העליון ביותר, מתנוססת צורה מגולפת בקפידה של יד אדם. היד מייצגת את חמשת האנשים הקדושים שהשיעה מוקירה ביותר: הנביא מוחמד, בתו פאטִמה אל זַהְרא, חתנו ובן דודו עלי, ונכדיו חסן וחוּסֵין. היד והדגל השחור הם סמל לתהלוכות, לבתים ולמסגדים שיעיים מהודו ועד למזרח התיכון.

נערים צעירים מציעים מים לקהל הצופים. הכול שותים ונושאים תפילה למען חוסין המרטיר. מאחורי הגברים הנושאים את המוט צועד סוס לבן ללא רוכב, אוכף נאה על גבו ונוצות לבנות לראשו המורכן. הסוס עומד במרכז תשומת הלב. אוכפו המיותם מזכיר לצופים את רוכבו שנפל, מושא ההערצה של הקהל. נשים אחדות, ראשיהן מכוסים במטפחות, הולכות אחרי הסוס, חובטות קלות בחזה ומזמרות, "יא חוסין!" הן מתפללות למחילה, כי ביום זה, מאמינים השיעים, אלוהים נענה לתפילות, ומוחל לחוזרים בתשובה בנכונות רבה יותר מאשר בכל יום אחר, ללא קשר לטיב החטאים או למספרם, או למידת אדיקותו של החוזר בתשובה ולהקפדתו על קיום המצוות היומיומיות הנהוגות בקרב המאמינים המוסלמים.

כמה מהנשים מתייפחות. האווירה טעונה ציפייה. מעבר לעיקול הרחוב נשמעים קולות חבטה קצביים משולבים בזמרה. אחר כך נגלה לעין חלק הארי של התהלוכה, טור ארוך של גברים לבושי שחורים. הם צועדים ברביעיות וממלאים את הסמטה הצרה. בעקבות הקשיש שביניהם, איש בעל זקן שיבה ההולך בראש, הם מלקים את חזם בשתי ידיים ובתוך כך מזמרים וקוראים כאיש אחד, "יא חוסין!" התהלוכה עוברת, וצליליה והקולות ושאון החבטות מהדהדים כל העת מחומות העיר העתיקה.

המראות והקולות של העאשורא מרתקים. זה פולחן עתיר סמליות ולהט. הוא רוחני מאוד והינו נחלת הכלל. הוא מגדיר את השיעים ומחדש את הקשר שלהם אל אמונתם וקהילתם. הוא מזכיר למאמינים כי מהות דתם אינה מעשים אלא אמונה. אותו הפולחן בגרסאות מקומיות שונות מתקיים עד היום בעיר ההודית לָאקְנַאוֹ, בטהראן בירת איראן, בכרבלא שבדרום עיראק, בבחריין שבמפרץ הפרסי ובנבטייה שבדרום לבנון. העאשורא הוא מעשה של אדיקות, אך לא כזה שמוּכר כמצוות חובה של האמונה. אין לו שום בסיס בקוראן והוא לא קוּים בתקופתו של הנביא. למרות זאת גם הוא אסלאם, גם אם לא בלבוש שרוב המערביים מוכנים לייחס לדת זו.

מהי אפוא השיעה? ומה מפריד את השיעה מהסונה? הדיונים במערב על עניינים אסלאמיים או על העולם הערבי נוטים בעיקרם להתמקד, לעתים במפורש, בסוּנה. אפשר אולי לצפות לכך לנוכח העובדה שהרוב המכריע של 1.3 מיליארד המוסלמים בעולם הוא סוני. השיעים מונים בין 130 מיליון ל 195 מיליון נפש, או עשרה עד חמישה עשר אחוז מהסך הכולל. ואולם בלב האסלאם, מלבנון ועד פקיסטן, מספר השיעים זהה פחות או יותר למספרם של הסונים, ובסביבות המסגרת הרגישה מבחינה כלכלית וגיאו אסטרטגית של המפרץ הפרסי, השיעים מהווים שמונים אחוז מהאוכלוסייה.

הפילוג בין השיעה לסונה הוא החשוב ביותר באסלאם. דרכיהן של שתי הסיעות נפרדו בשלב מוקדם בתולדות האסלאם, וכל אחת מחשיבה את עצמה לעדה האורתודוקסית המקורית. הפילוג ביניהן מקביל במידת מה לשוני בין הפרוטסטנטים לקתולים בנצרות המערבית. בדיוק כשם שעימותים פנים נוצריים עיצבו את הפוליטיקה האירופית, כן ממשיך העימות הסוני שיעי לעצב את ההיסטוריה של העולם האסלאמי והמזרח התיכון הרחב יותר.

השיעה והסונה לא רק מבינות אחרת את ההיסטוריה, התיאולוגיה והחוקים האסלאמיים, אלא כל אחת מהן נושמת אתוס שונה של אמונה ואדיקות, שמטפח אופי מסוים וגישה ייחודית לשאלה מה המשמעות של להיות מוסלמי. ראשיתה של היריבות היא בימים הקדומים של האסלאם ובמשבר הירושה שפרץ אחרי מות הנביא מוחמד בשנת 632. רוב המוסלמים באותה העת (אבותיהם של הסונים) קיימו את המסורת השבטית, שעל פיה בחרה מועצת זקנים את הזקן הבכיר והמכובד ביותר לעמוד בראש הקהילה האסלאמית (אֻמָּה). המוסלמים הקדומים מצאו צידוק למנהג זה בהכרזה של הנביא ש"הקהילה שלי לא תסכים לעולם על דבר טעות". בעבור הסונים, יורשו של הנביא לא יידרש לסגולות רוחניות יוצאות דופן, אלא רק יצטרך להיות מוסלמי למופת, שיוכל לנהל בכישרון וביושר את ענייני הדת והמדינה של הקהילה. הסונים בחרו באַבּוּ בַּכְּר, ידידו הקרוב וחותנו של הנביא, כיורש לנביא (חַ'לִיפַה). קבוצה קטנה של בני לווייתו של הנביא האמינה שבן דודו וחתנו של הנביא, עלי אִבְּן אַבִּי טאלִבּ, ראוי יותר לתפקיד, ושמשאלתו של הנביא היתה שהוא ינהיג את הקהילה המוסלמית. לבסוף היתה ידו של הרוב על העליונה, וכל המתנגדים, לרבות עלי, קיבלו את מנהיגותו של אבו בכר.

יורשיו של אבו בכר היו עוּמַר, עוּתְ'מאן, ולבסוף עלי. הסונים מכנים את ארבעת האישים האלה, שתקופת כהונתם השתרעה על פני שלושה עשורים, מ 632 עד 661, הח'ליפים "ישרי הדרך" (ראשִׁדוּן). כולם היו רעיו הקרובים של הנביא וידענים בענייני דת. בעבור הסונים היתה תקופת הח'ליפים האלה תור הזהב של האסלאם, עת שבה המשיכו הערכים הקדמונים והטהורים של האמונה למלא בתוכן את הסמכות הפוליטית, ושהחברה המוסלמית נשארה בה קרובה לשורשיה הרוחניים.

ואולם אפילו עידן הח'ליפים ישרי הדרך נמצא רחוק מלהיות הרמוני. עומר נרצח בידי שבוי פרסי, אך בולט יותר הוא גורלו של עות'מאן - הוא נרצח ב 656 בידי חיילים מוסלמים מורדים, ודמו ניגר על הקוראן בעודו קורא בו. הקהילה המוסלמית הצעירה היתה מזועזעת למראה החיזיון של מוסלמים הרוצחים את יורשו של הנביא. תוצאות הרצח של עות'מאן רדפו את הח'ליפוּת של עלי. הוא התמודד עם מרידות, ובכללן אחת שהשתתפה בה עאישה, בתו של אבו בכר ואשתו של הנביא, ונדרש בדחיפות להשיב את הסדר על כנו.

עד מהרה מצא את עצמו מתעמת עם אתגר חזק מצד בן דודו של עות'מאן, מוּעַאוִיָה, שהיה מושל דמשק ותבע מעלִי לנקום את רצח עות'מאן. התביעה הכוללת לצדק לבשה במהירות אופי של מאבק כוחות בין הח'ליפה החדש ובין יריבו. מלחמת אזרחים בין צבא הח'ליפה לכוחותיו של מוּעַאוִיָה פרצה, וסיבכה עוד יותר את הקהילה המוסלמית בסכסוך ובבלבול. מלחמה זו הסתיימה רק לאחר שעלי נרצח בידי קיצונים זועמים, שהאשימו גם אותו וגם את מוּעַאוִיָה במשבר. מוּעַאוִיָה ניצל מחרון אפם ותפס את הח'ליפות. תקופת שלטונו הקרובה למאה שנה של בית אוּמַיָה (661 750) החלה, ודמשק היתה עתידה להיות מרכזו.

המוסלמים הסונים קיבלו עליהם את עלייתו לשלטון של מוּעַאוִיָה. לא היתה לו סמכות דתית אבל הוא היה עָרֵב לסדר בסיסי שנחוץ לקיום האמונה. תחת שלטון האומיים נעשו הח'ליפים גם אפיפיור וגם קיסר, והאצילו סמכות בענייני דת על מלומדי הדת והאחראים לקיומה, העוּלַמַא. הסונים כבר היו קרובים לאמץ את עמדתם המסורתית שעל פיה הם יקבלו את הלגיטימיות של השלטון, כל עוד הוא ישליט סדר, יגן על האסלאם וישאיר את ענייני הדת בידי העולמא. האמרה הידועה, "עדיפות שישים שנה של עריצות מיום אחד של מרי אזרחי", מבטאת את רוח העמדה הסונית.

לא כל המוסלמים הסתפקו בנוסחה הזאת, והשיעה עלתה בין השאר על בסיס ההתנגדות הזאת. הרצח של עלי, השתנות הח'ליפות למונרכיה וההפרדה בפועל בין רשויות הדת ובין רשויות המדינה בשלטון האומיים, הוליכו מיעוט של מוסלמים לטענה שמה שאירע לא היה פרי הרשאה אלוהית אלא איוולת אנוש. הם ראו את שורשי הבעיה עוד בבחירת היורש הראשון של הנביא. המוסלמים טעו בבחירת מנהיגיהם, וטעות זו הכתימה את אמונתם באלימות ובבלבול. קולות המתנגדים דחו את הלגיטימיות של שלושת הח'ליפים ישרי הדרך, בטענה שאלוהים לא היה מפקיד את דתו בידי בני תמותה רגילים שבחרה הקהילה, ושבני משפחת מוחמד, הנודעים בכינוי אַהְל אַל בַּיְת, היו המנהיגים האמיתיים של הקהילה המוסלמית, כי דמו של הנביא זרם בעורקיהם והם ירשו את הכריזמה ואת הסגולות הרוחניות שאלוהים העניק לו. אבו בכר ועוּמר היו אשמים במיוחד, משום שהתעלמו מרצונו של הנביא בכל הנוגע לאופן הורשת סמכותו, והתכנסו בסַקִיפַה של בַּנוּ סאעידה במַדינה כדי לבחור את יורשו. השקפה זו היתה עתידה לעמוד בבסיסה של השיעה.

אחרי תקופה של תוהו ובוהו, החלו מתנגדים ואויבים של האומיים לראות בעלי, בן דודו של הנביא וחתנו, כמי שהיה צריך להיות מלכתחילה יורשו של הנביא. על פי כמה גרסאות היה עלי הראשון שקיבל עליו את דת האסלאם, וכבר כבחור צעיר היה גיבורם של קרבות מוסלמיים קדומים רבים, ונודע באבירותו ובגבורתו, שסמלה היה חרבו האגדית בעלת הלהב הכפול (דוּ אל פִקַאר). לפי אגדה אחת הסתכן עלי במוות כשישן במיטתו של הנביא כדי להערים על מתנקשים, כאשר מוחמד נמלט ממכה למַדינה. עלי הוא מקור הרוחניות של השיעים. הם קראו לו "אדון המאמינים" (אמיר אל מוּאְמִנין), "ארי האל" (אַסַד אללה) ו"מלך בני האדם" (שׁאה מַרְדאן). "אין גיבור אלא עלי", הם זועקים, "ואין חרב אלא דו אל פִקאר" (לַא פַתא אִלא עַלִי, לַא סַיְף אִלא דוּ אל פִקאר). השיעים נוהגים לבקש את עזרתו של עלי בפנייה - יא עלי, יא מַדַד! (עלי, עזור לי!)

השיעים הקדומים טענו שהנביא בחר את עלי ליורשו וציווה זאת באוזני קהל המוסלמים שהתאסף בעַ'דיר ח'וּם, בזמן עלייתו האחרונה לרגל למכה, כשאמר, "מי שמכיר בי כשליטו, יכיר בעלי כשליטו." עלי נבחר על פי צוואתו של מוחמד. החג של עַ'דִיר ח'וּם, המציין את התאריך שבו משח הנביא את עלי ליורשו, הוא יום חשוב בלוח השנה השיעי. בעבור השיעים, הצהרת האמונה היא "אין אלוהים מבלעדי אללה, מוחמד הוא נביא האל, ועלי הוא עושה דברו של האל" (לַא אִלָּה אִלא אללה, מוּחַמַּד רַסוּל אללה, וַעַלִי וַלִי אללה).* לפיכך בעיני השיעים עלי היה תמיד הח'ליפה החוקי. אף שנבחר בסופו של דבר לח'ליפה, חסידיו (הם שִׁיעת עלי, "סיעת עלי") מאמינים שהגזלה הראשונה של זכותו לשלוט, שגזלו ממנו אבו בכר, עוּמר ועות'מאן, סתמה במידה רבה מאוד את הגולל על הסמכות האסלאמית האידיאלית.

השיעים חולקים על הסונים לא רק בעניין המועמד הראוי לרשת את הנביא, אלא גם על התפקיד שיורשו אמור למלא. הסונה, ששמה המוכר הוא קיצור של אַהְל אַל סוּנָּה ואל גַ'מַאעַה (אנשי המסורת והסכמת הכלל), מאמינה שיורשו של הנביא ירש רק את תפקידו כמנהיג הקהילה האסלאמית, לא את הקשר המיוחד שלו עם אלוהים ולא את ייעודו הנבואי, ושההסכמה של הקהילה המוסלמית, שבחרה באבו בכר ובח'ליפים ישרי הדרך שבאו אחריו, שיקפה את אמיתותה של הבשורה האסלאמית. מתחת להשקפות האלה נחה התפיסה הרוחנית השוויונית (שבמערב הנוצרי תזוהה עם עמדת "הכנסייה הנמוכה" בזרם הפרוטסטנטי), שכל המאמינים מסוגלים להבין אמת דתית בדרך ובמידה שמייתרות כל מתווכים מיוחדים בין אלוהים לאדם.

השיעה מבוססת על הערכה פסימית יותר של פוטנציאל הטעייה הגלום באדם. בדיוק כשם שבני האדם לא הצליחו למצוא ישועה עד שהנביא מוחמד נטל על עצמו את המשימה להדריך אותם לדרך הישר, כן הם זקוקים, בעידן שאחריו, לעזרתם של אנשים קדושים במידה יוצאת דופן ומועדפים במיוחד על האל, כדי לחיות בהתאם לאמיתוֹת הפנימיות של הדת. צאצאיו של עלי, הנודעים בכינוים המשותף האימאמים (אין לבלבל כינוי זה עם מנהיגי התפילה במסגדים), מספקים את הסיוע המתמשך הזה, בכך שהם מחדשים את הקשר בין האדם לאלוהים ומחזקים אותו. העוּלמא (כוהני הדת) ממשיכים את פועלם של האימאמים בשמירה על האמונה ובקיומה. ללא מנהיגות נכונה, השיעים טוענים בתוקף, יֹאבדו המשמעות האמיתית של האסלאם וכוונתו. ההבדלים בין השיעים לסונים הם אפוא לא רק פוליטיים, אלא גם תיאולוגיים, ואף אנתרופולוגיים.

השיעים מאמינים שהנביא ניחן בסגולות רוחניות מיוחדות, שהוא היה חסין מפני עשיית חטא (מַעְסוּם), והיה יכול לחדור למשמעות העלומה של האמונה הדתית. כן מאמינים השיעים שגם עלי וצאצאיו ניחנו בסגולות רוחניות מיוחדות אלה. הם נשאו בקרבם את אורו של מוחמד (נוּר מוּחמדי). הם היו "נאמניו", וחלקו איתו את הידע הנסתר והדתי. הם יכלו להבין ולפרש את המשמעות הפנימית של האסלאם, בניגוד למי שיכול רק ליישם את ביטוייה החיצוניים. הואיל ורצונו של הנביא היה שעלי יירש אותו כח'ליפה, נתפסה הנאמנות לנביא כסירוב לקבל כל תוצאה אחרת. התפקיד הנבואי ברעיון הח'ליפות הסוני היה מצומצם הרבה יותר מזה של האִימַאמַה (הנהגה) אצל השיעים.

התפיסה הסונית של סמכות התרכזה בסדר החברתי. דת אינה תלויה באופי הסמכות הפוליטית, אלא רק ביכולתה לעזור לאמונה לשרוד ולצמוח. אנשי הלכה סונים בימי הביניים פיתחו תיאוריה, שעל פיה העולמא יתמכו בסמכות השלטון, כל עוד יספקו השליטים יציבות וסדר ויגנו על הקהילה המוסלמית.10 אפשר אפילו לומר שתפקידם העיקרי היה להגן על האינטרסים של האסלאם ועל ערכיו, יותר מאשר להגשים את האידיאלים הרוחניים שלו. דבר זה הבדיל את העמדה הסונית כלפי השלטון מזו של השיעים, שכפרו בלגיטימיות כזאת של הח'ליפים ושל הסולטאנים.

במאה התשיעית הגדיר החוק הסוני את המנהגים הנאותים של האמונה בעת שהעולמא והח'ליפים הגיעו לכלל איזון בין תחומי הדת למדינה. ארבע האסכולות המשפטיות הסוניות - החַנַפית, המאלִכִּית, השׁאפִעית והחַנְבּלית - היו שונות במתודולוגיה ובפילוסופיה של החוק, אך לא בסוגיות הרחבות יותר שהגדירו את האמונה הסונית. התיאולוגיה הסונית נסבה סביב מחלוקות על טיבו של אלוהים וטווח ההסבר הרציונלי לגילויי רצונו עלי אדמות.

השיעה הלכה בדרך אחרת. אחרי מותו של עלי נעשתה הח'ליפות לקניין של שושלות: תחילה האומיים ולאחר מכן העבּאסים. השיעים דחו את סמכות הח'ליפים בדמשק ובבגדאד, והמשיכו לטעון שהמנהיגים החוקיים של האסלאם יכולים לבוא רק מנישואיו של עלי לפאטִמה, בתו של מוחמד. התעקשותם של השיעים על צאצאי הנביא כמחזיקים היחידים בלגיטימיות של הסמכות הציבה כמובן אתגר גדול לח'ליפים. העימות שנבע כתוצאה מזה עיצב את הסונה ואת השיעה כאחד.

ההשקפה השיעית התגבשה במצור ובקרב על כרבלא בשנת 680, כאשר חייליו של הח'ליפה האומיי יָזִיד הראשון רצחו את חוסין, בנו של עלי, וכן שבעים ושניים מתומכיו ומבני משפחתו (מספר זה מסמל מאז מרטיריוּת). לסירובו של חוסין להודות בלגיטימיות של הח'ליפות האומיית היו שותפים תושבי כּוּפָה, בירתו של עלי. רבים מתושבי כופה היו עבדים משוחררים ושבויי מלחמה פרסים שהתקוממו נגד אופיו הערבי הבולט של השלטון האומיי. מאז אותו הקרב זכתה עיר זו שליד נג'ף בזיקה רגשית מיוחדת למאמינים השיעים; בשנת 2004 עבר מבגדאד לכופה איש הדת השיעי המסית, מוּקְתַדַא אל סַדְר, ברוב סמליות, בגלימות אבל לבנות, נשא דרשות והביע נחישות לתת את חסותו למרד מזוין נגד ארצות הברית, בעלות הברית והממשלה העיראקית.

משהחליט לדכא בכוח את חוסין ואת ההתקוממות של תושבי כופה, שלח יזיד אלפי חיילים לאזור.

הם הטילו מצור על השיירה של חוסין, ולוחמיה (פרט לעלי, בנו החולני של חוסין) התגוננו בגבורה. אומץ לבם של חוסין ושל אחיו והדגלן שלו עַבַּאס היה לאגדה בקרב השיעים. חוסין ואנשיו, שהיו מחופרים עם הגב לרכס הרים, הדפו את הצבא האומיי במשך שישה ימים קשים ומרים. אחר כך הצליח המצביא האומיי שִׁמְר, דמות שנודעת לדיראון עולם בפולקלור השיעי, לנתק את כוחותיו של חוסין ממקור המים שלהם, ובכך כפה עליהם קרב גלוי. באומץ שנבע מייאוש ומאמונה עמוקה בצדקת מטרתם, הסתערו חוסין ואנשיו הצמאים והמעטים על הצבא האומיי הגדול מהם בהרבה, מהלך שהוביל אותם למפלה ולטבח.

גופותיהם של הנופלים הושארו להירקב בשמש המדבר הקופחת, וראשיהם, קודם שנשלחו לח'ליפה בדמשק, נערפו ושופדו על מוטות והוצגו לראווה בתהלוכה בכופה. גופתו של חוסין נקברה עם גופות חבריו בשדה הקרב בידי כפריים מקומיים. האגדה השיעית מספרת שאמן צייר את פניו האציליות של חוסין כפי שנראו לפני שהוצגו לראווה בחצרו של יזיד. השיעים מאמינים כי דמות זו של חוסין, בהבעה מלכותית עם גבות מקושתות ועיניים חודרות, היא אותה הדמות שמעטרת את חלונות הראווה בכרבלא ונישאת בתהלוכות שיעיות. המצרים טוענים שראשו של חוסין נקבר בקהיר, במקום שניצב בו כיום מסגד "סיידנא חוסין" (אדוננו חוסין) בכניסה לשוק חַ'אן אל חַ'לִילִי.

אחותו של חוסין, זַיְנַבּ, ליוותה את ראשו של אחיה לדמשק. שם היא הגנה באומץ ובהצלחה על חייו של הניצול היחיד מבני המשפחה - עלי, בנו של חוסין - שהיה עתיד לרשת את אביו כאימאם הרביעי, ולהבטיח בכך את המשכיות השיעה. זינב היתה עדה למה שקרה בכרבלא ונשארה בחיים כדי לספר את הסיפור. העובדה שגבורתו של חוסין היתה לאגדה ועיצבה את השיעה, היתה במידה רבה מאוד בזכותה: השיעה חבה את קיומה לאישה. היא מהללת את אופיין החזק ואומץ לבן של נשים באופן שאין לו מקבילה בסונה.11 נשים כמו זינב ואמהּ פאטִמה מילאו תפקיד מרכזי בהיסטוריה השיעית ובאמונה השיעית, בדומה לזה של מרים הבתולה בנצרות הקתולית והאורתודוקסית.

זינב גרה רוב חייה בקהיר, ומסגד חביב על נשים עומד במקום שבו עמד ביתה. היא קבורה בדמשק, והמסגד שלה, מסגד "סַיידה זינב" (הגבירה זינב), הוא מקום פופולרי לביקור של עולי רגל שיעים.

הרצח של נכד הנביא, כפי שסיפרה אותו זינב, חיזק את האמונה השיעית. חוסין היה חביבו של הנביא. השיעים חוזרים על אמרתו של הנביא "אני מחוסין וחוסין ממני" כדי להדגיש לא רק את חומרת הרצח של חוסין, אלא גם את העובדה שחוסין ומעשיו מייצגים את רצונו של הנביא. האכזריות של הצבא האומיי זעזעה בשעתה את העולם המוסלמי. בלי קשר למה שחשבו אז על ערך ההתקוממות של חוסין, הדרך שבה נטבח צאצאו של הנביא עוררה סלידה בקרב רבים והבליטה את עריצותה של הח'ליפות האומיית. התקוממויות והפגנות צער גלויות פרצו במוקדים שונים.

אמנם תבוסתו של חוסין שמה קץ לאפשרות של קריאת תיגר ישירה על הח'ליפות האומיית, אך בה בעת היא גם הקלה על התקדמות השיעים כצורת התנגדות מוסרית לאומיים ולדרישותיהם.12 תבוסה צבאית סללה את הדרך לפנייה עמוקה יותר ללבם של המוסלמים. השיעה התפתחה לפיכך לא כגורם של הסתה פוליטית נגד הסמכות האומיית, אלא כהתנגדות מוסרית ודתית למה שהסמכות הזאת התבססה עליו וייצגה אותו. המופת המוסרי של חוסין הדהד במרוצת הדורות גם באוזניהם של סונים רבים.13 למשל, הקדוש הצוּפי ההודי הנודע מוֹעִין אל דִין צִ'ישְתִי, דמות בולטת בתולדות האסלאם הדרום אסייתי הקבור עתה במקדש אַגְ'מֶר בראג'סְטן, כתב שיר שבו יצא באמירה המפורסמת שחוסין היה מלך (שׁאה) ומגן הדת ש"נתן את ראשו אך לא את ידו ליזיד". מחוות הכבוד התמציתית שצ'ישתי חלק לחוסין צברה השפעה רבה כל כך, שעד היום מוצמד תואר הכבוד שׁאה לאלה בדרום אסיה הטוענים שהם צאצאיו של חוסין.

חוסין נעשה לא רק נושא הדגל של השיעים, המסמל את טענתם למנהיגות העולם האסלאמי, אלא גם שם דבר לאבירות ולאומץ לב במטרה הצודקת של התנגדות לעריצות. השיעה מוגדרת על פי להט אמונתה בחוסין, שהמרטיריוּת שלו היא החוויה הדרמטית שמונחת בלבהּ הפועם של האמונה השיעית. מותו של חוסין הותיר את השיעה עם מופת של סמכות השונה מזה שהסונים החלו לבנות בראשית התקופה האומיית. בעבור השיעים, כרבלא היא סמל של סבל ונחמה, אבל יש בה גם רמיזה לסירובה של סמכות מוסלמית אמיתית להיות כלואה בידי שיקולים פרגמטיים ולרצונה לקרוא תיגר על סמכות לא לגיטימית, לא רק זו של הח'ליפים, אלא גם של כל שליט שאינו ראוי.14 השיעים חזרו לעתים קרובות לסיפור של חוסין כדי להגדיר את סכסוכיהם בזמנים המודרניים: נגד כוחות השׁאה ב 1979, נגד הצבא הישראלי בדרום לבנון בשנות השמונים, ונגד חוליות המוות של סדאם חוסין בעיראק במרידה האנטי בעת'ית שהתלקחה במרס 1991 בעקבות מלחמת המפרץ.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

התחייה השיעית - ולי נסר
The Shia Revival - Vali Nasr

The Shia Revival - Vali Nasr


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים