Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בינואר 2011       חזור

אישה אחת
מאת: יצחק מאיר

ההוצאה:

ספרית מעריב

הספר אישה אחת מספר בקולה של רוזי, אמו של המחבר, את מאבקה ואת מלחמתה שלה בתוך המלחמה הנוראה (מלחמת העולם השנייה) להציל את שני בניה הקטנים (יצחק הוא הבכור).

מצוידת בדרכונים צרפתים מזויפים שהכין בעלה מבעוד מועד ובתיק יד קטן בלבד ובו סבון כביסה בו הוסתרו דמי השוחד שיקנו להם את דמי החופש, היא עולה על הרכבת לסנט קלוד, הסמוכה לגבול שוויץ במטרה להגיע לחוף מבטחים.

המסע מתחיל ואיתו גם כל המכשולים המאיימים על חייהם של האם ובניה, והראשון מביניהם הוא מכשול השפה שהרי האם, ילידת הונגריה, לא דוברת כלל צרפתית. יצחק מאיר מצליח ברגישות ובעדינות להיכנס לתודעה של אמו ולספר את סיפור הבריחה בקולה שלה.

אישה אחת
שתפו אותי

יצחק מאיר נולד ב-1934 באנטוורפן שבבלגיה. בגיל 4, ביום הראשון שלאחר פרוץ המלחמה, עקרה משפחתו לצרפת. אביו שהיה פעיל של הרזיסטאנס נלקח ע"י הגסטאפו כשהיה יצחק בן שמונה. האם ובניה הצליחו להגיע לשוויץ לאחר מסע מפרך ופתלתל, אך שם נאלצו להיפרד.

האם נלקחה ללוזאן למתקן מעצר, והילדים, פליטים בלתי חוקיים, נשלחו לעיירה שעל גדת הריין, ושם בהסדר מיוחד שהיה לממשלה עם הקהילה היהודית בשוויץ נמסרו לטיפולה של אישה נוצריה. רק לאחר שנה התאחדה המשפחה וכשנה לאחר תום המלחמה עלו ארצה.

הילד האמיץ שליווה את אמו ואת אחיו במסע הבריחה הפך להיות, כמה לא מפתיע, שגריר. שגריר ישראל בבלגיה, ממנה נס, ושגריר ישראל בשוויץ, ממנה גורש. היום בגיל 76 כשמאחוריו קריירה דיפלומטית וציבורית ענפה במיוחד - שגריר ישראל בבלגיה בשנים 1991-1994, ושגריר בשוויץ בשנים 1997-2001, קונסול כללי במונטריאול ובמזרח קנדה, מנהל כפר הנוער 'ימין אורד' בחיפה, מחזאי, משורר, מסאי - לאחר ששנים רבות שימש קולו את המדינה וסיפר את סיפורה, הוא מחליט לספר בספרו אישה אחת לראשונה את הסיפור האישי שלו.

אישה אחת מאת יצחק מאיר בהוצאת ספרית מעריב,
עיצוב עטיפה: מיכל פלד, 288 עמודים.

אישה אחת, יצחק מאיר | פרק ראשון
אני כותבת. אין לי מושג לאן. אתה בצפון. אתה בדרום. במרתף של עיר. בצריף של מחנה. בתא של בית סוהר. בצרפת. בגרמניה. בפולין . בכל מקום או בשום מקום. ביער. בורח לאן שהוא. אני יודעת שאתה רחוק מכל דואר. היית כותב לו יכולת. שולח אלי אות חיים. אתה חי. לא יכול להיות אחרת. אתה תשוב. אני יודעת. איך שהוא, פתאום אתה תהיה כאן, בכאן שיהיה לי באותה שעה שתשוב. בכאן שאינני יודעת אם הוא קיים, או אם נברא עדיין. גם אם השמים לא יתאוששו מן הטירוף עד עולם, ולא יידעו לקיים עוד מה שאמר להם אלוהיהם עליך ועלי ועל הילדים ועל הסך הכל, ולא יהיה אדם בארץ שיידע אם שבת ולא עדים שיאמרו אם בכלל יכולת לשוב. אתה תשוב. אני רוצה שתשוב. אז, לאחר שתשוב. ותקרא.

לא אכתוב על כל יום שעבר בלעדיך. זה אי אפשר. את זאת אינני יודעת לכתוב. מה שקורה כל יום בלעדיך הוא מעבר למה שאני יודעת לתאר. אני רוצה שתקרא על המדי-פעם שמזיז את החיים מכאן לשם ומשם לעוד תחנה לא ידועה. עובדות. נקיות ממני. עובדות שאתה צריך לדעת עכשיו ואם אינך יכול לדעת עכשיו, עובדות שאתה צריך לדעת. אשאיר לך כל דף ודף שאני כותבת. אינני יודעת איפה אשאיר, אבל כשתשוב אתה תמצא. ותקרא. ותדע הכל. ולא תדע דבר.

עלינו ברכבת ביום ראשון בלילה. לא לקחנו איתנו כלום. בגדי חורף. בתיק שלי היתה קוביית סבון הכביסה הגדולה שהכנת. חתכת אותה לאורך בחוט, חפרת מתוך שני החצאים גומה, הטמנת בה את היהלומים המעטים שנשארו לנו, ושבת והדבקת אותה בלחות זהירה ואיש לא יכול היה לדעת מה יש בתוכה. הכנת לי אותה "כשתצטרכי!" ועכשיו הייתי צריכה. לקחתי איתי גם חבילת מלבין כביסה. אם ישאלו אותי, אמרת, אומר שאני מצוידת לכבס את הכביסה הקטנה שלי ושל הבנים. מלבד זה כלום. רק הבגדים שלנו ומעילי החורף ובמכפלות שלהם פרנקים שווייצרים. כמה? לא חשוב. עכשיו זה בכלל לא חשוב. מעולם לא שאלתי אותך מאין השגת פרנקים שווייצרים. השגת. כמו שהשגת הכל. זה היה עניינך.

גרנו חודשים אחדים בבית ברחוב אקס לה בן, אבל לא הכרנו אף שכן ואף שכן לא הכיר אותנו. עד שעלינו לקומה העליונה בה גרנו, ודאי פגשנו לא אחת מישהו, אבל אף אחד לא אמר "בונז'ור מדאם מאייר", ואני לא אמרתי "בונז'ור מסייה בולנז'ה", או "מדאם שרפנטייה". חוץ מבונז'ור לא ידעתי מילה וחצי מילה צרפתית ולא היה חכם לעודד משהו שיתפתח לשיחה, בה בה הייתי מועדת לבטח עוד בטרם תתחיל.

ובכל זאת מישהו הסגיר אותנו.

מי זה היה מתוך מי שעלה כשאנחנו ירדנו, או מי שירד כשאנחנו עלינו? אף אחד כנראה. מישהו ידע בדיוק שאתה עושה בעליית הגג משהו שלא ייעשה. אולי הקונסיירז', שלא אמרה לי אפילו שלום ושלא דיברה אלא עם הבנים, ואמרה להם שלא יעשו רעש כשהם שועטים למטה במדרגות בנעליהם הממוסמרות. לא היה בהם אף לא מסמר אחד, אבל היא אמרה "ממוסמרות" ודרשה, קפדנית וכועסת, שלא יצחקו צחקוקים קולניים כשהם מתחרים מי גומא מהר יותר את המדרגות הלולייניות. היא גערה בהם על שנשמו. מרשעת. הם למדו לעלות בשקט ולרדת בדממה, אבל היא אמרה "צחקוקים קולניים". הם ביקשו סליחה. כל פעם ביקשו סליחה. לא צחקקו מעולם, לא בשקט ולא בקול, ותמיד ביקשו סליחה. אני לא לימדתי אותם כך, אבל הם למדו - מן החיים. ל"מן החיים" הזה ולכל "מן החיים" קוראים מאז "קונסיירז'".

אתה כיבדת אותה מאוד. דיברת אליה כאילו היתה אדונית אצילת ייחוס. חשבתי שאתה מגזים. היית סמרטוטר המתחזה לבן שועים שירד מנכסיו וגר, בגלל תאונה, בבית דירות של עניים אף על פי שראוי היה לו לגור בארמון. הצטדקת? אמרת שזה מתאים לחוקר, לאיש מדע, לעובד מעבדה. רצית להסתיר את האמת במסווה הקרוב ככל האפשר לאמת. סילפת את זהותך על ידי כך שהצגת לראווה חלק ממנה. אפילו לא שינית את שמך עמו באת מרומניה שלך המקרית, שלא השאירה בך כל חותם. היית רומני על פי גורל וגוי מתחזה מבחירה או מאין ברירה. היינו הך. כך נהיינו גם אנחנו למה שהיית ולא היית כאחת. חשבת שזה מתוחכם יותר, לשקר על ידי אמירת האמת, אם לא כולה לפחות חלקה. תמיד היית גם חולם חלומות בתמימות וגם פותר אותם בעורמה.

לא עבר יום ראשון בו לא נתת לה פרח. תמיד ליווית את הפרח באיזה ציטוט מפואזיה בהגייה שלא הייתה מביישת משורר צרפתי מבטן ומלידה. זה מצא חן בעיניך, רומנטיקן חסר תקנה. היית נדיב. ניצלת כל הזדמנות, אמיתית או מדומה, כדי לתת לה כמה פרנקים.

ומישהו הסגיר אותנו.

אילו אמרתי לך היא, היית אומר כי אתה לא סובל האשמות שאין להן הוכחות. על כן לא אומר היא או מישהו אחר. אומר רק מישהו. אתה יודע שמישהו הסגיר אותך. אני יודעת שמי הוא המישהו הזה, לא מטריד אותך עוד. היית אומר לי לו יכולת, כי ידיעה כזאת לא תשיב את הנעשה, לא תחזיר אותך אלי ואלינו.

אבל הסגירו אותך.

ידעת זאת מיד. כשהנבלים במעילי הגשם השחורים עמדו מולך בחדרנו הצר, והילדים יצאו מבוהלים מחדרם הקטון והביטו בך ולא אמרו מילה, כי כך הם למדו "מן החיים" והחיים זה הפחד הצובר פחדים עוד ועוד, וכופה על ילד גם בטרם ימלאו לו שש שנים או שבע או שמונה שנים להיות נבון. הם הביטו בהם, באנשים האלה שאמרו לך באדיבות מופלגת "מסייה מאייר, בוא עמנו בבקשה ממך. ואת גברת מאייר אל תדאגי, זה עניין של שעה או שעתיים, הבהרה קטנה במשטרה, שום דבר, לכי לישון וכשתתעוררי הוא יהיה לצידך". איזו שפה, איזו תרבות! והילדים שמעו מה שנאמר והביטו בהם וראיתי בעיניהם כי הם לא יסלחו למעילי הגשם השחורים האלה לעולם. ידעת את זה אז ואתה יודע את זה עכשיו והמישהו הנעלם, שימלא את התפקיד החשוב ביותר בסיפור חייך וסיפור חיי וסיפור חיי הבנים, המישהו הזה שהסגיר אותך, איננו יודעים מיהו ואיננו יודעים את שמו ואין לנו הוכחות ואין לנו כלום, רק מישהו שהוא לא יותר ממישהו! והקונסיירז' אמרה "צחקקו".

לא אמרת דבר. עמדת ללכת עמהם בבגדיך של בית. אחד מהם אמר לך "מעיל, מסייה מאייר, ינואר, הלילות קרים גם במרסיי". חייכת. התעטפת במעיל הבלה שלך. עמדת רגע. עמידה של פרידה. לא דיברת. לא חיבקת. לא נישקת. רימית גם אתה את עצמך ואותנו כי אתה הולך לשעה. לא זזתי ממקומי. הילדים לא זזו. הדלת, שהיתה פתוחה כל העת, נסגרה מאחורי הנבל האחרון שליווה אותך. היה שקט. הוא קרע את עור התוף. לאחר מכן ישבנו, הילדים ואני, על הספה הדוהה עד הבוקר, מחרישים, מחרישים, מחרישים.

לקחו אותך ביום שלישי. ביום רביעי בבוקר, בעיר שניעורה כאילו אנשים במעילי גשם שחורים לא טרפו את מנוחתה בלילה, התחלנו לחפש אותך. תחילה במשטרה שהיתה סמוכה לרחוב אקס. לא היית שם. אמרו אולי במקום אחר וכשהלכנו לשם, הילדים ואני יחדיו לבל ניפרד לרגע, אמרו אולי במקום אחר. כך הלכנו עד לאותו לילה וכך גם למחרת וכך עד ששוטר לחש לנו בקול שכמעט לא נשמע, כי אסירי ה-26 בינואר הובלו לחקירה בבניין הגסטאפו וכשנלך לשם לא נאמר חלילה מי גילה לנו את הסוד. אחרי המלחמה אחפש אותו, את השוטר המפוחד הזה שאזר אומץ ללחוש לחישה אסורה לאישה אחת ולילדיה ונבלע מאחורי הדלפק שהיה גבוה כחומה, ואנשק אותו על לחיו.

הלכנו עייפים וחשופי עצבים אל בניין הגסטאפו. חשבתי כי אין בעיר מי שיודע את סוד הכתובת אלא אני, שהשוטר לחש לי אותה בשעה של חסד, אבל עמדו שם בפתח מאות רבות של אנשים, קצתם גברים, רובם נשים וגם ילדים היו שם עם אמותיהם. הם ידעו את הכתובת. אולי כל העיר ידעה. חיילים גרמניים חובשי קסדות וחמושים עמדו ושמרו על הסדר.

כעבור שעות הגיע תורנו להיכנס. איש במדים מסורק בקפידה ומגוהץ מדים קיבל את פנינו. אישה בחליפה כהה ישבה סמוך לשולחן אחר ואצבעותיה הארוכות ועשויות הציפורניים תקתקו במכונת כתיבה גדולה ושחורה. לצידה של המכונה היה מגש ניירות סדורים כביד אמן קפדן. מדי פעם הרימה ראשה והקשיבה רגע לדברים הרכים שהשמיע איש המדים. שערה היה אסוף לאחור וצמה זהובה נתעגלה, צמודה בסיכה ארוכה ושחורה מעל לעורפה. היא הדיפה ניחוח של בושם, שמילא את החדר בריח מתוק שלא היה שייך למקומות כאלה. היו בחדר כמה וכמה שולחנות סדורים וכמה וכמה חייליים מגוהצי מדים וכמה וכמה נשים מתקתקות ואסופות שיער ונודפות בושם ומול כל אחד ואחד מן החיילים ישבו אנשים כמותי וכמו ילדיי, שלבשו בגדים מהוהים והדיפו ריחות של מי שלא ישן בלילות, שבאו לבדם או שניים שניים או שלושה שלושה, לשאול לאן נעלמו יקיריהם שנלקחו מבתיהם בלילה.

כל השואלים שאלו בשקט וכל המשיבים ענו בכמעט אין קול וגם מי שייבב נזהר שלא ליבב יותר ממה שכתפיו הנשברות בבכי הכבוש יכולות לשאת והכל היה כבמשכן בו מוזהרים הבאים בו כולם לעבוד את היגון ואת התדהמה באיפוק היאה לקהל מאמינים. אתה, שהיית, ככל שהייתי משוכנעת אז, בירכתי הבית עם אינני יודעת כמה אנשים, בתאים הנודעים לשמצה שמאחורי החדר הארוך והגדול והשקט והמבושם הזה, לא יכולת להעלות על דעתך איך נראית התופת, כשהיא עורכת קבלת פנים למי שבא לשאול על אדם שאוהביו אינם יודעים היכן הוא.

ארווין דיבר. בשקט אף הוא. בנימוס בשל. כאב נורא ניבט מפניו הקטנות והחיוורות. מילותיו היו סדורות. משפטיו מדודים. מאופקים. בלא תפרים של תחינה. סיפר כי אנשי מעילי הגשם לא אמרו אלא חקירה קלה בלבד, כי ישוב ללא דיחוי, והנה חלפו יום ויומיים ושלושה ולא שב, והיכן הוא. החייל הקשיב בסבלנות עשויה והשיב כי אמנם לא יותר מחקירה קלה, כי אכן ישוב ללא דיחוי, כי הדאגה, דאגת אם ורעיה ודאגת בנים אהובים אנושית ומובנת אך מיותרת ועל כן מופרזת ללא ספק, כי מוטב לחכות בבית. זה נבון פי כמה. האישה שלצידו הרימה את ראשה מעל למכונת הכתיבה. אצבעותיה הקלות המשיכו לתקתק וצל של חיוך אדיב נקשר לשפתיה הצבועות. היא שבה לרכון על מכונת הכתיבה. קול תקתוקה נצטרף אל קול תקתוק כל מכונות הכתיבה שתקתקו כאחת ומילאו את החדר בקול של תופים קטנים, שלא נלאו לבשר חזור ובשר כי במקום הזה ראוי להיוואש מן התקווה.

קמנו והלכנו. בחוץ עמדו עוד אנשים רבים, מהם מסודרים בתור כפי שעמדנו אנחנו בטרם ניכנס, מהם מפוזרים בכיכר. מישהו אמר לנו כי באנו לשווא, כי יום לפני כן יצאו מכאן כמה אוטובוסים ומשאיות עמוסים אסירים שנתפסו בלילה שבין יום שלישי לרביעי וכל העיר כבר יודעת ואין מה להמתין ולחפש עוד. מיד כשאמרו לנו כך נתקבצו סביבנו אנשים נוספים ואמרו מה שאמרו לנו הראשונים. אישה אחת סיפרה כי במו עיניה ראתה את בעלה בחלון האוטובוס והוא נופף לה מעבר לשמשה. אחרת לא האמינה לה אף על פי שנשבעה כי כך ראתה. היה שם אדם אחד ששמע והנהן בראשו לכל מה שאמרה המספרת והאמין לה וסיפר כי מישהו זרק פתק מחלון האוטובוס בו הוסע למקום שהוסע ומיד רצו המונים להרים את הפתק, אך זה נרמס ברגליהם שלהם ונתעופף לו קרוע ומכוסה בוץ ומכל מקום אבד ונעלם. כל אחד בהמון היה בטוח בליבו כי אליו בלבד נשלח האות ואנשים כרעו כמעט זה על גבי זה, אבל מעט מעט נתייאשו מלמצוא מה שביקשו ונסוגו לאחור ופינו בזה אחר זה בשקט את המקום. מישהו, הוסיף האדם שתיאר את המראה, שב לבדו לאחר זמן לחפש את הפתק שאבד לעולם ואולי עודנו שם ואולי יבוא שם גם מחר ואולי לא יחדל לחפש כל ימיו. יש פתקים כאלה.

הקשבנו לכל הדברים והבטנו בדוברים והאמנו לכולם. ארווין שאל אם אמרו להם, לאנשים העומדים בתור, כי הם עומדים לשווא ."אמרו", השיבו האנשים כל אחד ואחד בהטעמה שלו. אישה זקנה לבושה שחורים הדורים, כאילו הלכה לנשף לילה, הביטה לתוך חלל העיר מעל עיניהם של הסובבים אותה ואמרה כמדברת אל עצמה, "הם עומדים מפני שההמתנה שאין לה תוחלת היא מין תפילה שאין לה מענה ואף על פי כן מתפללים אותה מימים ימימה". "לא שמעתי עוד דברי הבל כאלה", אמר איש אחד או אישה אחת, איני זוכרת, והוסיף, או אולי היא הוסיפה, "הם עומדים מפני שלא יסלחו לעצמם על שלא עמדו, ויש בהם שעומדים מפני שזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות בעבור מי שגורלו כבר הוליך אותו אל מקום ממנו אין שבים".

איש אחד, שלא ירד כנראה מעולם לסוף דעתם של פילוסופים בבלויים וחשד תמיד בחוכמה שאין לה ראייה, אמר "עורמה היא. עומדים כי הגרמנים רוצים שיעמדו. הם מעודדים את הנשארים לבוא לשאול להיכן נעלמו קרוביהם. הם רושמים אותם. למחר יבואו לומר להם תשובות בבתיהם". "ואתה למה אתה עומד", שאל מישהו בהתחכמות מתגרה. "כי לי אין בית", השיב, "וחוץ מזה גם עלי מערימים הגרמנים והם לשים אותי כמו את כולנו כפי שלשים בצק לחמניות. סוף דבר, אין מנוס, אני עושה מה שהם רוצים שאעשה. וכך אתם עושים, וכך כל צרפת העלובה וכך כל העולם ומלואו ואפילו האלוהים שבשמים ובנו ורוח הקודש, וגם אם לא יודו בכך בשום כנסיה שבעולם, אינם עושים אלא מה שהגרמנים אומרים להם בפה, ברמז או בשתיקה. בין כך ובין כך, הארץ למטה והרקיע למעלה שומעים רק מהרהורי ליבם הנכנע". אמר ונעלם והלך לו לאן שהלך.

מיהרתי הביתה להכין את נסיעתנו מכאן לבלי שוב לעולם.

למחר, כשהאיר היום, שלחתי את הבנים לבדם החוצה כאילו לבית הספר כדי שיציאתנו המשותפת לא תוכל לעורר חשד. כעבור שעה קלה יצאתי גם אני ונעלתי את הדלת נעילה רגילה וירדתי במדרגות כך שאם מישהו היה פוגש אותי לא היה יכול לדעת שאני הולכת לבלי שוב. לא נשאתי מזוודה. רק תיק יד. קוביית הסבון היתה תחובה בו. מיני סדקית כיסו עליה. בגדי הילדים היו בתיקיהם. הקונסיירז' ראתה אותי. אני לא ראיתי אותה אבל הרגשתי שהיא רואה אותי ובוחנת אם אני יוצאת על מנת לשוב, או יוצאת על מנת שלא לשוב עוד. גם קונסיירז' שאינו יודע כלום יודע הכל, קל וחומר קונסיירז' זו שלנו שכה כיבדת. אני הייתי זהירה כנשוכת נחש למראהו של חבל. לא רציתי שמישהו, שאיני יכולה לדעת מי הוא, יגיד למישהו משהו ושיחכו לי בתחנת הרכבת ויעצרו אותי ויאמרו "לאן את נוסעת מדאם מאייר?".

הפספורט הצרפתי שהכנת לנו בעליית הגג שלך בתוך כל מיני פספורטים ומסמכים שהכנת לרזיסטאנס היה מונח בתיקי עם הפספורטים הצרפתים של הבנים. את הפספורטים הרומניים אף הם על שם מדאם מאייר וילדי מאייר, שגם אותם הכנת, שרפתי ושטפתי את אפרם באסלת בית השימוש המשותף לכל הקומה שלנו. היית רומני כדת וכדין, ואייך? ואני שלא הייתי רומניה, על מה צריכה הייתי להתחזות למה שלא הועיל לך? הייתי צרפתייה איפוא. בשמי שלי. הילדים היו לצרפתים. בשמם שלהם. תחילה הצעת לי שמות שאיני זוכרת, אולי דו-שן או לה-שן או שנדל. משום מה לא יכולתי להתרגל להיות מזויפת כולי. מה רע במאייר, שאלתי אותך. אעשה לך גם מאייר אמרת. עכשיו גם את דו-שן או לה-שן או שנדל שרפתי עם מאייר הרומניה. עם זה יצאנו לדרך.

הלכנו לתחנה ברגל ביום האחרון לחודש ינואר, ביום הראשון בשבוע. בדרך נכנסתי לחנות אחת וקניתי לי מזוודה קטנה. לאחר מכן הלכנו לחנות אחרת וקניתי מזוודה קטנה גם לבנים. אסור היה לצאת מביתנו במזוודות ומי נוסע ברכבת בלי מזוודות. עשינו את שעות האור כולן בהליכה. הילדים לא שאלו דבר. הם הבינו הכל. מאין יודעים ילדים כל מה שהם יודעים? היה לנו מזל. לא ירד גשם. היה קר, אבל לבשנו כל מה שאפשר לו לאדם אחד להתעטף בו. הזעתי. הייתי קלת רגליים אבל כבדת גוף, כמו כל אישה סמוך לחודש השביעי להריונה. בערב הרחובות היו כמעט ריקים. נראינו, הבנים ואני, כשלישיה שממהרת להגיע אל ביתה הקרוב בטרם יבוא הגשם. כך נדמה היה לי ואמרתי בלבי כי באמת אנחנו שלישיה שממהרת להתרחק מביתה, כי כבר שטף אותו לא הגשם, אלא המבול. אלה לא היו דימויים שלי. לא ניחנתי בעולם של דימויים מופלגים. שלושה ימים לאחר שלא חזרת התחלתי לחשוב את הדימויים שלך. אלוהים, כמה נוכח יכול אדם נפקד להיות!

עלינו ברכבת שנסעה לסנט קלוד, עיירה הררית לא הרחק מן הגבול השווייצרי. כך נדברנו אתה ואני שנעשה אם יקרה לך משהו ולא נוכל לשרוד את המלחמה במרסיי, בכיסוי שהיה נראה לך חכם כל כך. אבל אתה עצמך אמרת כי במלחמה אפילו החוכמה יכולה בקלות להפוך לטיפשות, וצריך על כן להכין דרכי מילוט מן החוכמה. חבריך המליצו על סנט קלוד. היו להם אנשים שם. המקום שרץ מבריחים. אומללים שיכלו או להינצל או למות וקנו את ההעזה ואת העורמה שלהם בכסף. חבריך, שמתו על לא כלום לבד מאשר על החירות ועל האומה, כך האמנת, המליצו עליהם. האומללים שילמו והמבריחים לקחו. זאת לא היתה גימנסיה של תמימות צעירה, שבוחלת בסחר החליפין הזה ולא אקדמיה של מוסר צרוף. זה היה יריד של הישרדות רוחש בוחש בחשאי נקוב חובבנות, או חמדת ממון, או בוגדנות. ואף על פי כן אילו שאלו אותי אם צריכים לפתוח להם למבריחים האלה שערי הגיהינום או פשפשי גן העדן, אם יש כאלה עדיין או אם היו בכלל מעולם, הייתי ממליצה שיקבלו אותם בגן עדן למרות שעל פי השכל הייתי צריכה לפסוק אחרת. אבל השכל לא שייך לסנט קלוד של ינואר 1943.

לשם שלחת את אחותי, חודשים אחדים לפני כן, אחרי שסוכני הגסטאפו או סוכני וישי, היינו הך, עצרו את ג'ק בעלה, כדי שתחכה להזדמנות הראשונה להבריח את הגבול לשווייצריה הסמוכה. היא היתה בראשית חודשי הריונה. אתה לא ידעת. היא נתקעה בסנט קלוד מרצונה ומבחירה כי פחדה להבריח את הגבול בטרם תלד. היתה בטוחה שג'ק מת או חשוב כמת. "יש לי יתום בבטן", כתבה לי, "אני חייבת לו זהירות יתירה". לשם נסעתי עכשיו גם אני, הרה לילדך השלישי, אני עם הבנים, כדי לחכות להזדמנות הראשונה לגנוב את הגבול האחרון. לא היתה בעיני שום הזדמנות חוץ מן הראשונה, לא לי, לא לבנים, לא לילדך המחכה להיוולד.

הרציף היה כמעט ריק מאדם. פה ושם עמדו חיילים גרמנים, רובים על השכם, תרמילים על הגב, קסדות כמובן, ושוטרים צרפתים חובשי מגבעות לבד כהות מעילי גשם מהודקים בחגורה אל מותניהם. אי אפשר היה לטעות בהם. כל הנוסעים ישבו בקרונות. תכננתי להגיע ברגע האחרון. פחדתי מכל מה שיכול לקרות לפני שהרכבת יוצאת לדרך, אף על פי שידעתי שאין מנוס מלקנות כרטיסים בדלפק ולהישאל שם "לאן" ואם "הלוך" ואם "חזור" ושאת זה יוכל לעשות רק ארווין, שבגר בשלושה ימים יותר מאשר אתה יכול להעלות על הדעת ונהיה עצמאי כגבר. ילד גבר. ידעתי גם שלא יהיה מנוס מלהציג מסמכים בעלייה לרכבת. הייתי שם לבדוק ולבחון הכל יום קודם. ראיתי ששוטר צרפתי ועל ידו חייל גרמני מבקשים את המסמכים בזה אחר זה, אבל בלי בדיקה מיוחדת ובלי חשד מתמיד. לא היתה לי ברירה אלא לסמוך על כך. פחדתי מן הזמן יותר מכל. זה פחד שלא ידעתי בטרם הייתי אישה לבדה מטופלת בילדים, שניים בידי ואחד בבטני, שכל רצונה הוא שיחיו, השניים שעמי והאחד שיבוא. פתאום לא היה בעולם אויב גדול ומאיים יותר מן הזמן, מפני שכל מה שעלול לקרות חלילה, יקרה לבטח אם יהיה לו יותר זמן.

ארווין קנה את הכרטיסים ולא אירע דבר. הגרמני והצרפתי העיפו עין במסמכים שלנו ומיד החזירו לנו אותם כמו שהחזירו אותם לכל מי שעבר לפנינו. לא נשמתי עד שעליתי ברכבת. הניירות שזייפת לנו עמדו במבחן. רב אומן.

קיוויתי שיהיו לי מקומות ישיבה עם הבנים. לא היו. מישהו ראה את בטני הגדולה וביקש שיצטופפו כדי שאשב גם אני. הבנים עמדו בפרוזדור המעבר של הקרון הצר, מיטלטלים עם הרכבת הנעה ומביטים בזגוגית החלון השחורה לתוך לילה ללא אורות. בתחנות קרובות ירדו מקצת מהאנשים ויכולה הייתי לשבת מרווחת יותר וגם הבנים מצאו מקומות ישיבה, ואפילו שאלה לא היו סמוכים זה לזה אנשים פינו מקומם כדי שהאם תשב עם בניה והתיישבו במושב אחר. המלחמה, שהורסת הכל, לא הרסה את האנושיות הזעירה הזאת, שהפכה לגדולה לאחר שאבדו אמות המידה.

ג'קי נרדם. ארווין לא. הוא שמר עלי. רציתי להגיד לו "שן ואישן גם אני", אבל לא אמרתי. לא הוצאנו הגה. כך הסכמנו בינינו, הבנים ואני, עוד במרסיי. זה לא היה חלק מן ההכנות שהכנת אותנו. עד היום אני לא מבינה איך אדם, שחשב על הכל, לא חשב על מה שיכול לקרות לאישה צרפתייה, שהפספורט מעיד עליה שהיא אזרח כשר, כששואלים אותה שאלה והיא אינה יודעת להשיב מילה. זה לא אינטליגנטי לחשוב על הכל ולא לחשוב על זה. ואתה כל כך אינטליגנטי. לא היה בי אפילו הרהור של האשמה. להיפך, חשבתי שיתברר שעוד כל-כך הרבה יקרה שאי אפשר היה לשער מראש, שההשמטה הבלתי מובנת הזאת חשובה, מפני שהיא מכינה אותי ואת הבנים לעמוד גם בלעדיך בכל מבחני ההישרדות שעתידים לבוא.

פחדתי להירדם. חיכיתי לביקורת המסמכים. לא יכולתי לדעת איך הם בודקים ברכבת. מה יהיה, הסתננה חרדה לתוך מחשבותי, אם הניירות שזייפת בעבורנו לא יעמדו עוד פתאום במבחן. לא היה לי ספק שהם יהיו אמת אפילו בעיני מי שלא בא על סיפוקו עד שהוא חושף שקרים, אם לא מן היקב אזי מן הגורן, אבל לא עמד בי הכוח להיות בטוחה בכך. זה מה שהפחד עושה בי, מפריך את ההיגיון עד שכל מה שיכול לקרות קורה למפרע ומטרף את הדעת. עיניי נחו מדי פעם על הבנים. ארווין קרא את פחדי. אני משוכנעת. הוא התבונן בי וכשהפחד פלש לתוך כל נקבי ראותיי הסיר ממני את עיניו כאילו ראה את דמי קופא בעורקי. פתיה. "אישה פתיה", אמרתי ללבי. "הוא לא רואה דבר. הוא לא יכול לראות. מי אמר שאני פוחדת. מי אמר שמה שאני פוחדת הוא פחד". ראשו של ג'קי נח על שתי ידיו המכונסות על גב המושב. עפעפיו רטטו מדי פעם. מה חלם? הבטתי בו בין הפחדים. כאשר נסנו על נפשנו מאנטוורפן, ביום הראשון לאחר פרוץ המלחמה, היה בן ארבע.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

אישה אחת - יצחק מאיר


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים