Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2013  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | שנת 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בנובמבר 2013
» ספרים באוקטובר 2013
» ספרים בספטמבר 2013
» ספרים באוגוסט 2013
» ספרים ביולי 2013
» ספרים ביוני 2013
» ספרים במאי 2013
» ספרים באפריל 2013
» ספרים במרץ 2013
» ספרים בפברואר 2013
» ספרים בינואר 2013
» ספרים בדצמבר 2012

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2013       חזור

הגיבור בעל אלף הפנים
מאת: ג'וזף קמפבל
The Hero With A ThousanD Faces - Joseph Campbell

ההוצאה:

ידיעות ספרים

"הגיבור בעל אלף הפנים", ספרו חוצה התרבויות והזמנים של המיתולוג ההשוואתי ג'וזף קמפבל, פורסם לראשונה ב-1949 ומאז ועד היום השפיע על חייהם של מיליוני קוראים.

קמפבל מחבר בין תפיסות פסיכולוגיות מודרניות ובין מיתוסים משלל תקופות, יבשות ותרבויות, ומשרטט בספרו את מסעו רב–התהפוכות של הגיבור ־ עלילה אוניברסלית, מכוננת, של הרפתקה ושל השתנות.

זהו סיפורם של גיבורים מוכרים לנו כבודהה, אברהם, ישו, קרישנה ואיזיס, וגם זה של אמאטרסו היפנית, אדשו ממערב אפריקה, קונוהור האירי, טאלייסין הוולשי, מאווי הפולינזי, מוואטסי המאורי, שי וואנג מו הסינית, סינילאו הטונגאי, "עורב" האסקימואי, פדמאנאתה הג'ייני, טלאזולטאוטל האצטקית ואינספור אחרים.

הגיבור בעל אלף הפנים
שתפו אותי

זהו תמיד אותו סיפור אחד נהדר על חיינו, שמהדהד בסמלים ובמיתוסים, בסיפורי עם ובאגדות, ומסופר באלפי לשונות וגרסאות, כי ההבדלים בין בני האדם קטנים משניתן לשער, והמשותף להם רב ועולה על כל דמיון.

מיהו גיבור?
הגיבור הוא מי שפורץ את האופקים של חייו ומצליח להתעלות מעל הווייתו הפרטית ומעל נסיבותיו האישיות, המקומיות וההיסטוריות. בוותרו על המציאות הבטוחה והנתונה–מראש שהתוו לו משפחתו והחברה, הוא יוצא לדרך מפרכת ועתירת סכנות של גילוי עצמי, הרצופה כולה תלאות והרפתקאות, ושעתידה להביא לידי ביטוי את מלוא אנושיותו. ביסודו של דבר מובילה דרכו של הגיבור אל תוך נפשו פנימה ־ אל מעמקים שבהם הוא מוצא כוחות אבודים ונשכחים, שאותם יוכל לרתום לשינוי עצמי ולשינוי פניו של העולם.

ג'וזף קמפבל היה סופר ומורה אמריקאי שנודע בראש ובראשונה בזכות עבודתו בתחום המיתולוגיה ההשוואתית. הוא נולד בניו–יורק ב–1904, ומשחר ילדותו התעניין במיתולוגיה. הוא אהב לקרוא ספרים שעסקו בתרבויות האינדיאניות, וביקר לעתים תכופות במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו–יורק, שאוסף הטוטמים השוכן בו ריתק אותו. קמפבל למד באוניברסיטת קולומביה, שם התמחה בספרות של ימי הביניים, ומשסיים את התואר השני המשיך את לימודיו באוניברסיטאות בפריז ובמינכן.

משך כל חייו ערך מסעות רבים, והיה סופר פורה עד מאוד. בין השאר חיבר את סדרת הספרים בת ארבעת הכרכים The Masks of God, Myths to Live By, The Inner Reaches of Outer Space וכן A Skeleton Key to Finnegans Wake. קמפבל נפטר ב–1987. ב–1988 הוקרנה סדרת ראיונות טלוויזיוניים שלו עם ביל מויירס ־ The Power of Myth ־ שהציגה את השקפותיו בפני מיליוני אנשים.

הגיבור בעל אלף הפנים" רלוונטי היום כפי שהיה בעת פרסומו לראשונה, וממשיך לדבר אל לב קהלים חדשים. הספר השפיע עמוקות על דורות של אמנים ויוצרים מכל התחומים ־ סופרים, משוררים, מעצבי משחקים ויוצרי סרטים ־ וממשיך לעורר השראה בקרב כל אלה המתעניינים בצורך הנפשי העמוק הטבוע בנפשו של כל אדם לספר סיפורים.

הגיבור בעל אלף הפנים מאת ג'וזף קמפבל בהוצאת בבל וידיעות ספרים, תרגום מאנגלית: שלומית כנען, עריכת תרגום: רחל הלוי, הביא למערכת: פרנק פיו, סדר ועטיפה: סטודיו דרום , דוד בן הרא"ש, 448 עמודים. .הספר כולל 84 איורים

פתח דבר - המונומיתוס
1. מיתוס וחלום
בין שאנו מקשיבים בהתנשאות משועשעת לרופא אליל אדום–עיניים מקונגו, המגבב הברות חסרות פשר כמלמולים בחלום; או קוראים בהתפעלות מתורבתת תרגומים דלילים של סונטות מאת המיסטיקן לאו–דְזֶה; מפצחים מדי פעם את קליפתו הקשה של אחד מטיעוני תומס אקווינס; או תופסים פתאום את משמעותה הזוהרת של מעשייה אסקימואית מוזרה: תמיד יתגלה לנו אותו סיפור אחד ויחיד, הפושט ולובש צורה ועם זאת נשאר עקבי להפליא, ותמיד יתלווה אליו רמז מאתגר לכך שהחוויות שעוד נותר לחוותן, רבות מכפי שיסופר או שייוודע אי פעם.

בכל רחבי העולם המיושב, בכל העידנים ובכל הנסיבות, פרחו המיתוסים של האדם; הם היו ההשראה החיה לכל שאר פירותיהם של פעילות הגוף האנושי והשכל האנושי. לא יהיה מוגזם לומר כי המיתוס הוא הפתח הסודי שדרכו זורמות האנרגיות הבלתי–נדלות של היקום כדי למצוא את ביטוין בתרבויות האנושיות.

דתות, השקפות עולם, אמנויות, המוסכמות החברתיות של האדם הקדמון ושל האדם ההיסטורי, תגליות מכוננות בתחומי המדע והטכנולוגיה, ואפילו החלומות הצורבים את שנתנו ־ כולם מבעבעים ועולים מאותו בסיס, אותה טבּעת קסמים של המיתוס.

המופלא מכול הוא שהיכולת האופיינית לגעת במרכזים היצירתיים העמוקים ולעורר בהם השראה טמונה גם בזעירה שבמעשיות הילדים ־ כשם שטיפּה קטנה מכילה את טעמו של האוקיינוס, ובֵיצת פרעוש את סוד החיים כולו. שכן סמלי המיתולוגיה אינם מיוצרים; אי–אפשר להשליט בהם סדר, לא להמציאם ולא לדכאם לצמיתות. הם תוצרים ספונטניים של הנפש, ובכל אחד מהם שמור בשלמותו זרע העוצמה של המקור שממנו נבע.

מהו סודו של אותו עולם דימויים על–זמני? מאילו מעמקים של הנפש הוא נובע? מדוע המיתולוגיה, תחת מעטיה המגוונים, זהה בכל מקום? ומה היא מלמדת?

מדענים רבים תורמים כיום לניתוח החידה. ארכיאולוגים חופרים בחורבות עיראק, חנאן, כרתים ויוּקטן. אתנולוגים חוקרים את האוסטיאקים תושבי אגן הנהר אובּ, את בני בּוּבּי מהאי פרננדו פו. דור של מזרחנים חשף בפנינו לאחרונה את כתבי הקודש של המזרח וכן את מקורותיהם הטרום–עבריים של כתבי הקודש שלנו אנו. במקביל מבקש גדוד נוסף של מלומדים ־ ממשיכי מחקרים מן המאה ה–19 בתחום הפסיכולוגיה העממית ־ להגדיר את הבסיסים הפסיכולוגיים של השפה, של המיתולוגיה, של הדת, של התפתחות האמנות, ושל הקודים המוסריים.

אך את התגליות המרשימות מכול הניבו המרפּאות לבריאות הנפש. כתביהם הנועזים של הפסיכואנליטיקנים, שעבודתם עיצבה באמת ובתמים את תקופתנו, הם מקור חיוני לכל מי שלומד מיתולוגיה; שכן ־ תהיה אשר תהיה דעתנו על הפרשנויות המפורטות, והסותרות לעתים, של מקרים ובעיות מסוימים ־ פרויד, יונג וממשיכי דרכם הדגימו בלי להותיר מקום לספק כי הלוגיקה, הגיבורים והמעשים של המיתוס חיים וקיימים גם בעידן המודרני. בהעדר מיתולוגיה כללית חיה ומוּכּרת, אוצֵר כל אחד מאיתנו בתוכו פנתיאון–חלום פרטי שאינו זוכה להכרה והוא בסיסי ביותר, ועם זאת גלומה בו עוצמה נסתרת. הגלגול העדכני ביותר של אדיפוס וגיבורי הרומן המתמשך בין היפה והחיה, עומדים בימינו, בשעות אחר הצהריים, בפינת הרחוב הסמוכה ומחכים שהאור ברמזור יתחלף.

“חלמתי,“ כתב צעיר אמריקאי לבעל טור בעיתון, שבעודי מחליף את הרעפים בגג הבית שלנו, שמעתי לפתע את קולו של אבא שלי קורא לי מלמטה. הסתובבתי בבת אחת כדי לשמוע אותו טוב יותר, ותוך כדי כך החליק הפטיש מידי וגלש על הגג המשופע, ונעלם מעבר לקצה. שמעתי חבטה כבדה, כמו של גוף נופל.

בבהלה נוראה ירדתי בסולם אל הקרקע. אבא שלי שכב מת על הקרקע, ראשו מכוסה דם. לבי נשבר, פרצתי בבכי וקראתי לאמי. היא יצאה מהבית וחיבקה אותי בזרועותיה. “לא נורא, בן, זאת היתה תאונה,“ אמרה. “אני יודעת שאתה תדאג לי, אפילו אם הוא כבר איננו.“ כשנישקה אותי, התעוררתי.

אני הבן הבכור במשפחתנו ואני בן עשרים ושלוש. אני חי בנפרד מאשתי זה שנה; משום–מה לא הסתדרנו יחד. אני אוהב את שני הורי בכל לבי, ומעולם לא היו לי בעיות עם אבי, פרט לכך שהוא התעקש שאחזור לחיות עם אשתי, ואני לא מסוגל להיות מאושר איתה. ולעולם לא אהיה.

הבעל הכושל חושף כאן, בתמימות מופלאה ממש, כי במקום לקדם את האנרגיות הנפשיות שלו ולהשקיען באהבה ובבעיות של נישואיו, במסתורי דמיונו הוא נותר בסיטואציה הדרמטית ־ שכבר התיישנה עד גיחוך ־ של מערכת היחסים הראשונה והיחידה שבה היה מעורב רגשית, דהיינו המשולש הטרגי–קומי של הינקוּת: הבן נגד האב במאבק על אהבת האם. מתברר שהנטיות המושרשות ביותר של נפש האדם הן אלה הנובעות מכך שאנו יונקים משדי אמנו תקופה ממושכת יותר מכל חיה אחרת.

בני אנוש נולדים מוקדם מדי; בטרם הושלמו, כשאינם מוכנים עדיין לפגוש את העולם. ולפיכך, כל מערך ההגנה שלהם מפני יקום הרה סכנות מסתכם בַָּאם, שבחסותה מתארכת תקופת העובּרות ברחם, מכאן שהאם והיילוד התלוי בה מהווים, במשך חודשים לאחר פורענות הלידה, יחידה זוגית, לא רק במובן הפיזי אלא גם הנפשי. כל העדרות ממושכת של האם יוצרת אצל התינוק מתח המוליד דחפים תוקפניים; גם כשהאם נדרשת לעשות דבר–מה המציק לתינוק, מעורר הדבר תגובות תוקפניות. מושא האיבה הראשון של הילד זהה, אפוא, למושא הראשון של אהבתו, והאידאל הראשון שלו (הנשמר בו מכאן ואילך כבסיס לא–מודע לכל דימויי האושר, האמת, היופי והשלמוּת) הוא אידאל האחדות הזוגית של המדונה והילד.

האב ביש–המזל הוא התגלמות הפלישה הקיצונית הראשונה של סדר מציאות אחר לתוך השלווה הזאת ־ הגרסה הארצית לַקיום התוך–רחמי הנפלא; על כן נחווה האב לפני כל דבר אחר כאויב. מטען התוקפנות שיועד בתחילה לאם ה“רעה“ או הנעדרת עובר אליו, בעוד התשוקה שמעוררת האם ה“טובה“, או הנוכחת, המזינה והמגנה, נותרת (במקרים נורמליים) נחלת האם עצמה.

חלוקת ילדוּת גורלית זו של דחפי המוות (תנטוס: דסטרודו) והאהבה (ארוס: ליבידו) מניחה את היסודות לתסביך אדיפוס המפורסם שתיאר זיגמונד פרויד, וטען כי הוא הגורם המרכזי לכך שבהיותנו מבוגרים איננו מתנהגים כיצורים רציונליים. כפי שניסח זאת ד“ר פרויד: “המלך אידיפוס אשר הרג את אביו לאיוס ונשא לאשה את אמו יוקאסטה, אינו אלא מילוי משאלה מימי ילדותנו. אלא שבינתיים הצלחנו יותר ממנו, ככל שלא הפכנו לפסיכונברוטיקנים, לנתק את זיעי הסקסואליות שלנו מאמהותינו, לשכוח את הקנאה באבותינו.“ או, שוב במילותיו של פרויד: "אל כל הפרעה פתולוגית בחיי המין נכון להתייחס כאל עיכוב התפתחותי."

הרי גברים רבים שכבו כבר עם אמם
בחלומותיהם. אך מי שבעיניו
אין ערך לַדבָר, חייו קלים יותר.br>

על מצבה העגום של אשת האהוב שרגשותיו, במקום להבשיל, עדיין לכודים באותו סיפור אהבה ילדותי, ניתן להסיק מתוכנו חסר ההיגיון–לכאורה של חלום אחר בן זמננו; וכאן אנו אכן מתחילים לחוש שאנו נכנסים לממלכת המיתוסים העתיקים, אבל בלוויית שינוי מפתיע.

“חלמתי,“ כתבה אישה חרֵדה, שסוס גדול ולבן הולך אחרי לכל מקום. פחדתי ממנו, והדפתי אותו ממני. הסתובבתי לראות אם הוא עדיין הולך אחרי, ונראה שהוא הפך לגבר. אמרתי לו שייכנס למספרה ויגלח את הרעמה, וכך עשה. כשיצא נראה בדיוק כמו גבר, פרט לכך שהיו לו פרסות ופנים של סוס, והוא הלך אחרי לכל מקום. הוא התקרב אלי, ואני התעוררתי. אני אישה נשואה בת שלושים וחמש עם שני ילדים. אני נשואה כבר ארבע–עשרה שנה, ואני בטוחה שבעלי נאמן לי.

הלא–מודע משגר אל התודעה רעיונות–רפאים, ישויות מוזרות, בעתות ואשליות למיניהם ־ אם בחלום, או לאור היום, או מתוך שיגעון; כי ממלכת האדם, תחת רצפת הבית הקטן והמסודר יחסית שאנו קוראים לו “המוּדע“, מעמיקה והולכת אל מערות אלדין בל–תשוערנה. שם שוכנים לא רק אוצרות אלא גם ג‘ינים מסוכנים: הכוחות הפסיכולוגיים שקיומם אינו נוח לנו או שאנו נאבקים נגדם, ושלא עלה בדעתנו או שלא העזנו לשלבם בחיינו. ייתכן שאלה יישארו נסתרים מאיתנו לעד, ולעומת זאת, ייתכן שמילה אקראית, ניחוח של נוף, טעמה של כוס תה, או מבט חטוף של עין ייגעו בקפיץ קסום, ושליחים מסוכנים יתחילו להופיע במוח.

הם מסוכנים כי הם מאיימים על ההוויה הבטוחה שטווינו לנו ולמשפחתנו. אולם הם גם מרתקים כשֵדים, כי בידיהם המפתחות למרחבי מחוז ההרפתקה מעוררת התשוקה והפחד של גילוי העצמי. חורבן העולם שבנינו ושבו אנו חיים, וחורבננו כפי שאנו קיימים בעולם זה; אך לאחריהם התחדשות מופלאה של חיים אמיצים יותר, נקיים יותר, נרחבים יותר, והנותנים ביטוי מלא יותר לאנושיוּת ־ זהו הפיתוי, זאת ההבטחה וזהו האיום הנורא שאותם אורחי לילה טורדי–מנוחה מביאים איתם מממלכת המיתולוגיה שבתוכנו.

הפסיכואנליזה, המדע המודרני של פרשנות החלומות, לימדה אותנו להקדיש תשומת לב לתמונות ערטילאיות אלו. היא אף מצאה דרך לאפשר להן לפעול את פעולתן. כך יכולים המשברים המסוכנים של תהליך התפתחות העצמי להתרחש תחת עינו המגוננת והמנוסה של מי שמצוי בסוד החלומות ובשפתם, וממלא את תפקיד המיסטַגוֹג הקדום ־ מדריך הנשמות, רופא האליל המנצח על מבחני ועל טקסי החניכה במקדשי היער הקמאיים. האנליטיקן רופא הנפש הוא השולט בימינו במחוזות המיתולוגיה, הבקי בכל דרכי העוצמה ומילותיה.

תפקידו זהה בדיוק לתפקיד החכם הזקן מן המיתוסים, המעשיות והאגדות, אשר דבריו מסייעים לגיבור לצלוח את תלאות ובלהות הרפתקתו המוזרה. הוא המופיע והמצביע על החרב הפלאית והבוהקת שתקטול את הדרקון המבעית, הוא מספר על הכּלה הממתינה ועל הטירה ושלל אוצרותיה, סך במשחה את הפצעים הכמעט–קטלניים, ולבסוף משחרר את המנצח בחזרה אל עולם חיי היומיום, על מנת שילך בעקבות ההרפתקה הגדולה אל תוך הלילה המכושף.

בפנותנו כעת, כשתמונה זו לנגד עינינו, לבחון את שלל הטקסים המוזרים שדוּוח לנו על קיומם בשבטים פרימיטיביים ובתרבויות הגדולות של ימי קדם, מתחוור לנו שאלה נועדו ואף הצליחו להנחות את בני האדם באותם תהליכים קשים של החלפת צורה המצריכים שינוי לא רק בדפוסי החיים המודעים אלא גם בדפוסי החיים הלא–מודעים.

אותם פולחנים המכונים טקסי חניכה והתופסים מקום כה נכבד בחייה של חברה פרימיטיבית (טקסי לידה, מתן שֵם, התבגרות, נישואים, קבורה וכו‘), מתאפיינים בפעולות פורמליות ולרוב קשות מאוד של הינתקות, הגודעות בבת–אחת את הקשרים המנטליים עם העמדות, מערכות היחסים ודפוסי החיים השייכים לשלב שהסתיים. בעקבות הפעולות הללו באה תקופת פרישה, ממושכת יותר או פחות, ובמהלכה מתבצעים טקסים שבאמצעותם מתוודע הרפתקן–החיים להתנהגות ולרגשות ההולמים את מעמדו החדש, עד שלבסוף, בבוא הזמן לשוב אל העולם הרגיל, הוא יכול להיחשב לכל דבר ועניין כאילו נולד מחדש.

המדהים מכול הוא שרבים מאוד ממבחני ודימויי החניכה מקבילים לאלה המופיעים מעצמם בחלום ברגע שהמטופל בפסיכואנליזה מתחיל להרפות מקיבעונות הינקות ולהתקדם אל העתיד. בקרב האבוריג‘ינים האוסטרלים למשל, אחד השלבים המרכזיים בתהליך החניכה הקשֶה (שבאמצעותו מנותק הנער המתבגר מאמו ומוכנס בברית החברה הגברית ובסוד מסורותיה) הוא טקס המילה.

כאשר ילד משבט מוּרנגין עומד לעבור מילה, אומרים לו אבותיו וזקני השבט, “הנחש–האב הגדול מריח את העורלה שלך; הוא דורש אותה.“ הילדים מאמינים בדברים כפשוטם, ונתקפים בהלה נוראה. לרוב הם מבקשים מפלט אצל אמם, אם–אמם, או קרובת משפחה אהובה אחרת, ביודעם שהגברים ערוכים לדאוג להבאתם אל מִגרש הגברים, שם שואג הנחש הגדול. הנשים מייללות בקינה טקסית על הבנים; זאת על מנת למנוע מהנחש הגדול לבלוע אותם.

כעת, שימו לב למקבילה מתוך הלא–מודע. “אחד המטופלים שלי,“ כתב ד“ר ק' ג' יונג, “חלם שנחש זינק ממערה והכיש אותו באזור איברי המין. חלום זה הופיע ברגע שבו המטופל השתכנע באמינות האנליזה והחל להשתחרר מכבלי תסביך–האם שלו.“ מאז ומתמיד נועדו המיתולוגיה והטקסים בעיקר לייצר את הסמלים המקדמים את רוח האדם, ובכך לפעול נגד אותן פנטזיות אנושיות תמידיות הנוטות לחסום ולעכב אותה. ייתכן אפילו שהשכיחות הגבוהה מאוד של נוירוטיות בקרבנו נובעת מהידלדלות המקורות המזמנים לנו סיוע רוחני יעיל שכזה. אנו נותרים מקובעים בדימויי ינקותנו הלא–ממומשים, ולכן איננו רוצים לבצע את המעברים ההכרחיים לנו כמבוגרים. בארצות הברית רוֹוח אפילו היפוך פתֵטי בולט: המטרה איננה להזדקן אלא להישאר צעירים; לא להתבגר ולהתרחק מהאם אלא לדבוק בה.

וכך, בעוד הבעלים סוגדים לאלילי ילדותם ומגשימים את רצון הוריהם שיהיו עורכי דין, סוחרים או מוחות דגולים, ממשיכות נשותיהם, גם לאחר ארבע–עשרה שנות נישואים שבמהלכן ילדו וחינכו שני ילדים מצוינים, לחפש אחר אהבה ־ שאותה מסוגלים להעניק להן רק הקנטאורים, הסילֶנים, הסאטירים ושאר שֵדי–לילה תאוותניים מצבאו של פאן, אם בצורה שתוארה בחלום השני המצוטט מעלה, ואם במקדשי ונוס העממיים והסכריניים של זמננו, שם הם לובשים את דמות גיבורי הקולנוע העדכניים ביותר.

בסופו של דבר חייב הפסיכואנליטיקן להופיע ולאשר מחדש את חוכמתן הבדוקה של התורות העתיקות שנועדו לקדם את הנפש בנתיב החיים ־ תורותיהם של הרקדנים המרפאים חובשי המסכות ושל רופאי האליל האמונים על טקס המִילה; וכשהדבר מתרחש, הסמליות העל–זמנית של החניכה עולה מאליה אצל המטופל ברגע ההשתחררות, כפי שקרה בחלום ההכשה. מתברר כי בדימויי חניכה אלה יש משהו חיוני לנפש עד כדי כך שאם אינם מתקבלים מן החוץ, באמצעות מיתוס ופולחן, יש להכריז על קיומם מבפנים, באמצעות החלום ־ פן יישארו האנרגיות שלנו לכודות בחדר צעצועים נדוש שמזמן אבד עליו כלח, אי–שם במצולות הים.

זיגמונד פרויד הדגיש בכתביו את המעברים והקשיים המאפיינים את המחצית הראשונה במחזור חיי האדם ־ אלה המתרחשים בילדותנו ובהתבגרותנו, כשהשמש שלנו מטפסת אל רום השמים. ק' ג' יונג, לעומתו, הדגיש את משברי החלק השני בחיים, שבו, לצורך ההתקדמות, חייב אותו כדור זוהר להסכים לשקוע ולהיעלם לבסוף ברחם–הלילה של הקבר. במהלך אחר צהריים זה של חיינו מתחלפים הסמלים הרגילים של תשוקותינו ופחדינו בהפכיהם הגמורים; כי כעת לא החיים הם האתגר אלא המוות.

מה שקשה לעוזבו כעת איננו הרחם אלא הפאלוס ־ אלא אם כן הלב כבר נלאה מן החיים, שאז המוות הוא הקורא והמפתה באותה הבטחה של אושר ששימשה קודם כפיתיונה של האהבה. ובכך אנו סוגרים את המעגל, מקבר הרחם אל רחם הקבר: גיחה קצרה וחידתית אל עולם של חומר גשמי שבמהרה יימוג מעלינו, כחומר שממנו עשוי החלום. וכשאנו מביטים לאחור אל הדרך שהבטיחה להיות ההרפתקה הייחודית, המפתיעה והמסוכנת שלנו, איננו מוצאים בסופו של דבר אלא סדרת מטאמורפוזות סטנדרטיות שכמותה עוברים גברים ונשים בכל קצווי תבל, בכל מאה ומאה בהיסטוריה ובכל מסוויה המשונים של התרבות האנושית.

מספרים, למשל, על מינוֹס הדגול שמלך על אימפריית האי כרתים, כשעוצמתה המסחרית היתה בשיאה: כיצד הזמין את האמן ובעל המלאכה המהולל דדאלוס להתקין לו מבוך כדי להסתיר בו יצור שיושבי הארמון התביישו בו ופחדו ממנו גם יחד. כי בארמון שכנה מפלצת ־ מפלצת שנולדה לפסיפאה המלכה. המלך מינוס היה טרוד, כך אומרים, במלחמות חשובות שמטרתן להגן על נתיבי הסחר; ובינתיים פיתה את פסיפאה פר צחור ומרהיב שנולד מן הים. לא היה זה בעצם חמוּר יותר מהמעשה שאמו של מינוס הניחה לו לקרות: גלוי וידוע היה שפר נשא את אמו של מינוס, אירופה, אל כרתים. הפר היה האל זאוס, וצאצאו המכובד של הזיווג הזה היה מינוֹס עצמו ־ שהכול חלקו לו כעת כבוד ושירתו אותו ברצון. איך יכלה אפוא פסיפאה לדעת שממעידתה שלה תיוולד מפלצת: הבן הקטן הזה שגופו גוף אדם אך ראשו וזנבו כשל פר?

החברה גינתה את המלכה בחומרה על מעשיה; אך המלך לא היה עיוור לחלקו באשמה. האל פוסידון שלח את הפר שנים רבות לפני כן, כאשר מינוס נאבק עם אחָיו על כס המלוכה. מינוס טען שיש לו זכות אלוהית למלוך, והתפלל לפוסידון שישלח מן הים פר כאות וכסימן לכך; ואת תפילתו חתם בנֵדר שיקריב ללא דיחוי את הבהמה כקורבן לאל וכסמל לנכונותו לעבוד אותו. הפר הופיע, ומינוֹס עלה על כס המלוכה; אך כשנוכח בהדרה של הבהמה והרהר ביתרונות שתביא לו הבעלות עליה, החליט להסתכן ולהחליף אותה בשווה–ערכה ־ בהניחו שהאל לא ייחס לכך חשיבות רבה. הוא הקריב על מזבחו של פוסידון את הפר הלבן המשובח ביותר שבבעלותו, ואת האחר צירף לעדרו. אימפריית כרתים שגשגה לתפארת בהנהגתו הנבונה של מחוקק מהולל זה שהיה מופת למהוגנות ציבורית. קנוסוס הבירה היתה למרכזה השופע וההדור של מעצמת הסחר המובילה בעולם המתורבת. צִיי כרתים הפליגו לכל אי ולכל נמל בים התיכון; בבבל ובמצרים נחשבו סחורותיה יקרות–ערך עד מאוד. הספינות הקטנות אפילו עברו באומץ בין עמודי הרקולס אל האוקיינוס הפתוח, שם שייטו צפונה לאסוף את זהב אירלנד ואת בדיל קורנוול, ואף דרומה, כשהקיפו את אפריקה ממערב אל ארץ יורוּבּה הנידחת ואל שווקי העבדים, הזהב והשנהב הרחוקים.

אך בינתיים, במולדת, הֵפיח פוסידון במלכה תשוקה לא–נשלטת אל הפר. והיא שכנעה את האמן–האומן ששירת את בעלה, אותו דדאלוס שאין שני לו, להתקין לה פרה מעץ שתוליך שולל את הפר ־ ונכנסה לתוכה בהתלהבות; והפר אכן הלך שולל. היא ילדה את המפלצת שלה, שבבוא היום הפכה מסוכנת. וכך שוב זומן דדאלוס, הפעם בידי המלך, להקים מבוך עצום ובו שבילים ללא מוצא, להחביא בו את היצור. כה מתעתע היה המבנה עד שדדאלוס עצמו, כשסיים את מלאכתו, כמעט שלא מצא את דרכו בחזרה אל הכניסה. כאן שיכנו את המינוטאור, ומכאן ואילך הוא ניזון מחבורות של עלמים ועלמות חיים שהובאו כמַס מהאומות שבשלטון כרתים. על פי הסיפור העתיק לא היתה אפוא המלכה האשֵמה העיקרית אלא המלך; ולא היתה לו הצדקה של ממש להאשים אותה, שכּן ידע מה עשה. הוא רתם התרחשות ציבורית לתועלתו הפרטית, בשעה שעצם המשמעות של המלכתו היתה שאיננו עוד אדם פרטי בלבד. השבתו של הפר לפוסידון היתה צריכה לסמל את התמסרותו המוחלטת של המלך לדרישות תפקידו החדש, עד כדי התבטלות עצמית. השארת הפר אצלו, לעומת זאת, היתה ביטוי ליֵצר אנוכי של האדרה עצמית. וכך הפך המלך “בחסדי האל“ לרודן המסוכן הולדפאסט ־ העושה למען עצמו. כשם שטקסי המעבר המסורתיים לימדו את היחיד למות מתוך העבר ולהיוולד מחדש אל העתיד, כך נטלו ממנו טקסי ההסמכה החגיגיים את ישותו הפרטית והעטו עליו את אדרת תפקידו. זה היה האידאל שיש לשאוף לו, בין שהיה מדובר באומן ובין שמלך.

אולם מי שחילל את הקודש וסירב להשתתף באמת בפולחן זה ניתק בכך את עצמו כיחידה מהיחידה הגדולה יותר של הקהילה כולה; וכך התפרק האחד והיה לרבים, רבים שנלחמו זה בזה ־ איש למען עצמו ־ וניתן היה למשול בהם רק בכוח.

דמות הרודן–המפלצת מוכּרת למיתולוגיות, למסורות העממיות, למעשיות ואפילו לסיוטי הלילה של העולם; ומאפייניה זהים במהותם בכל מקום. הוא האיש המפנה את משאבי הכלל לטובת עצמו. הוא היצור המפלצתי החומד לעצמו זכויות–יתר, העושה לביתו במקום למען הרבים. התוהו ובוהו שהוא משליט, מספרות המיתולוגיה והאגדות, משתרע על פני כל ממלכתו כולה. יש שזו כוללת רק את משק הבית שלו, את נפשו המעונה, או את אלה שאת חייהם הוא משחית במחוות ידידות או בהגשת עזרה; אך במקרים אחרים מדובר בכל הציוויליזציה שבה הוא חי. האגו המנופח של הרודן הוא מאֵרה לו ולעולמו ־ תהיה הצלחתו רבה כאשר תהיה.

מבועת מפני עצמו, רדוף פחדים, דרוך תמיד לפגוש וללחום בגילויי התוקפנות שהוא מצפה להם מצד סביבתו, ושהם בראש ובראשונה בבואות של דחפי הכיבוש הלא–נשלטים שבתוכו ־ אותו ענק שצבר לו עצמאות כבירה כל כך, הוא שליח הבשורות הרעות של העולם, גם אם במחשבותיו הוא טוען להנאתו שכוונתו לטובה. מכל מקום שבו יניח את ידו עולה זעקה (אם לא בראש חוצות אזי, באורח אומלל יותר, בתוך הלבבות): זעקה אל הגיבור הגואל, נושא הלהב הבוהק, שבמהלומתו, במגעו, בקיומו, יושיע את הארץ

איש לא יכול לעמוד לא לשכב לא לשבת
אף דממה אין בהרים
ואך רעם יבש ועקָר באין גשם
אף בדידות אין בהרים
ואך פנים קודרות מלגלגות רוטנות
מפּתחי בתי החומר הסדוקים הגיבור הוא האיש אשר הגיע בכוחות עצמו לכניעה. אבל כניעה בפני מה? זוהי בדיוק החידה שאותה עלינו להציג לעצמנו כיום; והמעלה העיקרית והמעשה ההיסטורי החשוב ביותר של הגיבור הם, למעשה, שהצליח לפתור אותה. כפי שמסביר פרופסור ארנולד ג‘ טוֹינבּי במחקרו המקיף העוסק בחוקי עלייתן ונפילתן של תרבויות: קֶרע בנשמה, קרע בגוף החברתי, לא יתאחה בזכות שום תוכנית של חזרה לעבָר הזוהֵר (ארכאיזם) או של התממשות עתיד אידאלי (פוטוריזם), או אפילו בזכות מאמץ מציאותי וענייני שמטרתו לאחד מחדש את המרכיבים המתפרדים. רק הלידה תנצח את המוות ־ לא לידה של הישן והשחוק אלא של דבר–מה חדש.

בתוך הנשמה, בתוך הגוף החברתי, חייבת להתרחש ללא הרף ־ כתנאי להישרדותנו לאורך זמן ־ “הישנות של לידה“ (Palingenesis) שתבטל את הישנויותיו הבלתי–פוסקות של המוות. כי אם איננו נולדים מחדש, ניצחונותינו אינם אלא כלי בידי נמסיס, אלת הנקמה: גורלנו המר בוקע ממש מתוך קליפת תכונותינו התרומיות. ואזי השלום הוא מלכודת; המלחמה היא מלכודת; ההשתנות היא מלכודת; הקביעוּת היא מלכודת. כשמגיע יום ניצחונו של המוות, הוא סוגר עלינו מכל עבר; אין בידנו לעשות דבר אלא להיצלב ־ ולקום לתחייה; להיות מבותרים עד תום, ואז להיוולד מחדש.

תזאוס, הגיבור שקטל את המינוטאור, הגיע לכרתים ושימש סמל וזרוע של התרבות היוונית העולה. זה היה הדבר החדש והחי. אבל את עקרון התחייה אפשר גם לחפש ולמצוא ממש בין חומות האימפריה של הרודן. פרופסור טוֹינבּי משתמש במונחים “הינתקות“ ו“שינוי–צורה“ כדי לתאר את המשבר המוביל אל הממד הרוחני הגבוה יותר, המאפשר את המשך מלאכת הבריאה. הצעד הראשון, הינתקות או פרישה, כרוך בהעברה חדה של הדגש מהעולם החיצוני לפנימי, מהמאקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס, פרישה מנואשוּת ארץ הישימון אל שלוות המחוזות הנצחיים שבתוכנו.

אולם מחוזות אלה, כפי שלימדה אותנו הפסיכואנליזה, הם–הם הלא–מודע של הינקוּת. אליהם אנו נכנסים בשנתנו. אנו נושאים אותם בתוכנו לנצח. כל המפלצות המאיימות והעוזרים החשאיים של ילדותנו דרים בהם, כל קסם הילדות. וחשוב מזה, כל האפשרויות הגלומות בחיינו שלא הצלחנו להגשימן בבגרותנו, אותם חלקים אחרים של עצמיותנו, נמצאים שם; כי זרעי זהב שכאלה אינם מתים לעולם.

לוּ ניתן לדלות ולו חלק מאותו מכלול אבוד ולהעלותו אל אור היום, היינו חווים התפשטות פלאית של כוחותינו, התחדשות עצומה של כוח החיים. קומתנו היתה מיתמרת אל על. זאת ועוד, אילו יכולנו לדלות משם משהו שנשכח לא רק מאיתנו אלא מכל דורנו או תרבותנו, היינו הופכים בלי ספק למביאי–הברכה, לגיבורי התרבות של היום ־ דמות הרת–חשיבות לא רק באזורנו כי אם בהיסטוריה העולמית.

בקצרה: משימתו הראשונה של הגיבור היא לפרוש מזירת העולם שכּולה השפעות שניוניות, אל אותם אזורים סיבתיים של הנפש שהם משכנם האמיתי של הקשיים, ושם לברר את מהות הקשיים, לסלקם מתוך עצמו (כלומר להשיב מלחמה לשֵדֵי–הינקות של תרבותו המקומית) וכך לפרוץ לו דרך אל החוויה הישירה והלא–מעוּותת ואל הטמעת הדימויים הנקראים אצל ק' ג' יונג “הדימויים הארכיטיפיים“. זהו התהליך הידוע בפילוסופיות ההינדית והבודהיסטית בשם ויוֶוקָא, “הבחנה“ או “הפרדה“.

כפי שמציין ד“ר יונג, תיאוריית הארכיטיפים בפירוש לא הומצאה על ידו.

השוו לניטשה: “בשנתנו ובחלומותינו אנו חולפים דרך כל מחשבת האנושות שקדמה לנו. רוצה לומר, באותו אופן שהגיונו של האדם פועל בחלומותיו, כך פעל במצב הערות לפני אלפים רבים של שנים... החלום משיב אותנו להוויות קודמות של התרבות האנושית, ומעניק לנו אמצעי להיטיב להבין אותה.“ השוו לתיאוריה של אדולף בסטיאן העוסקת ב“רעיונות האלמנטריים “האתניים, שבמהותם הנפשית הראשונית (ובמובן זה הם מקבילים ל“לוגוי ספרמטקוי“, “זרעי המהוּת“, של האסכולה הסטואית), יש לראות בהם את “הנטיות הרוחניות (או הנפשיות) העובּריות שמהן התפתח באורח אורגני המבנה החברתי כולו,“ ובתור שכאלה הם צריכים לשמש בסיס למחקר אינדוקטיבי.

השוו לדבריו של פרנץ בועז: “מאז הדיון המעמיק של וייץ בשאלת אחדותו של המין האנושי אין עוד מקום לספק בכך שמאפייניו המנטליים של האדם הם בעיקרם זהים בכל מקום בעולם... בסטיאן הונע לתאר את החדגוניות האיומה של כל רעיונות היסוד של האנושות על פני כל כדור הארץ... בכל התרבויות למיניהן אפשר לזהות דפוסים מסוימים של רעיונות הדומים זה לזה.“

השוו לדבריו של סר ג‘יימס ג‘. פרייזר: “אין צורך להניח, כמלומדים קדומים וכחוקרים מסוימים בימינו, שהעמים המערביים שאלו מתרבות המזרח העתיקה יותר את רעיון האֵל אשר מת ושב וקם לתחייה, ועמו את הטקס החגיגי שהציג בדרמטיות את המושג הזה לעיני המאמינים. סביר יותר להניח כי הדמיון שניתן להבחין בו במובן זה בין דתות המזרח והמערב אינו אלא מה שאנו מכנים לרוב, אם כי בטעות, צירוף מקרים: השפעתם של גורמים דומים הפועלים פעולה דומה על המבנה הדומה של תודעת האדם בארצות שונות ותחת שמים שונים.“

השוו לדבריו של זיגמונד פרויד: “[...] הכרתי בקיומה של הסמליות בחלומות מלכתחילה. ברם, להערכה מלאה של היקפה וערכה לא הגעתי אלא לאט־לאט, ע“י נסיונות נוספים ובהשפעת תרומותיו שלו. שטקל [...] שטקל הגיע לפשריו של הסמלים בדרך האינטואציה, תודות לכשרונו המיוחד להבין לרוח הסמלים באופן בלתי־אמצעי [...] ההתקדמות בנסיונות הפסיכואנאליזה הביאה לנו פאציינטים אשר, במידה מפתיעה, גילו הבנה בלתי־אמצעית בסמליות של החלום [...] סימבוליקה זו אינה אופיינית לחלום דווקא, אלא לחשיבה הבלתי־מודעת, במיוחד של העם, והוא מצוי בפולקלור, במיתוסים, באגדות, בניבי־הדיבור (idiom), בפתגמי־חוכמה ובבדיחות הרווחות של עם – באלה יותר מבחלום.“

ד“ר יונג מציין כי שאל את המונח “ארכיטיפ“ ממקורות קלאסיים: קיקרו, פּליני, ה“קורפוס ההרמטי“, אוגוסטין וכו‘. בסטיאן מצביע על ההקבלה הקיימת בין תיאוריית “הרעיונות האלמנטריים“ שלו לבין מושג ה“לוגוי ספרמטיקוי“ (“זרעי מהות“) בפילוסופיה הסטואית. למעשה יש רצף בין מסורת “הצורות הידועות סובייקטיבית“ (בסנסקריט: “אַנטָרג‘נֶיָיה־רוּפּה“) לבין מסורת המיתוס, ובראשונה טמון המפתח להבנת הדימויים המיתולוגיים ולשימוש בהם. שלל דוגמאות לכך יובאו בפרקים הבאים.

הארכיטיפים שעלינו לגלות ולהטמיע בתוכנו הם אותם ארכיטיפים בדיוק שלאורך כל תולדות התרבות האנושית סיפקו השראה לדימויים הבסיסיים המופיעים בפולחן, במיתולוגיה ובהתגלוּת. אין לבלבל ביניהם, בין אותם ארכיטיפים, “בריות נצחיות של החלום“, לבין הדמויות הסמליות שעברו עיבוד אישי והמופיעות בסיוטיו או בשיגעונו של היחיד שנפשו עדיין מעונה.

החלום הוא המיתוס שנעשה אישי, המיתוס הוא החלום שחדל מלהיות אישי; הן המיתוס והן החלום מסמלים באורח כללי את מנגנון הנפש. אולם בחלום מתובלות הצורות במוזרויות הנובעות מטרדותיו הייחודיות של החולם, ואילו הבעיות והפתרונות המוצגים במיתוס תקפים כמות שהם לגבי כל האנושות כולה.

הגיבור הוא אפוא אותו גבר או אותה אישה שהצליחו לגבור על מגבלותיהם ההיסטוריות ־ האישיות והאזוריות ־ ולהגיע אל הצורות הרווחות והתקפות בקֶרב כלל האנושות. חזיונותיו, רעיונותיו והשראתו של אדם כזה נובעים, טהורים, מהמעיינות הראשוניים של חייו ומחשבתו של האדם. על כן יש בהם ביטוי ברור לא לחברה ולנפש העכשוויות והמתפוררות, אלא למקור הבלתי–נדלה שדרכו נולדת החברה מחדש.

הגיבור כאדם מודרני מת ואיננו; אך הוא נולד מחדש כאדם נצחי ־ אדם אוניברסלי, לא יחיד מוגדר, שהגיע לכלל שלמות. משימתו הטקסית השנייה, על כן (כפי שמכריז טוינבי וכפי שרומזות כל המיתולוגיות האנושיות), הוא לשוב אלינו, בשינוי–צורה, ולהנחיל לנו את הלקח שלמד על אודות החיים המחודשים.

עם זאת יש לזקוף לחובתו של פרופסור טוינבי את העובדה שהוא מציג את הזירה המיתולוגית באופן מטעה ביותר כאשר הוא מכריז על הנצרות כעל הדת היחידה המלמדת את המשימה השנייה הזאת. למעשה כל הדתות מלמדות אותה, וכן גם כל המיתולוגיות וכל המסורות העממיות בכל העולם.

פרופסור טוינבי מגיע להשקפה מוטעית זו באמצעות פרשנות נדושה ושגויה של מושגי הנירוואנה, הבודהה והבודהיסַטווה המופיעים בתורות המזרח הרחוק; את תפיסתו השגויה לגבי המושגים האלה הוא מעמיד מול פרשנות מחודשת ומתוחכמת מאוד של רעיון “עיר האלוהים“ הנוצרי. כך הוא מגיע להנחה השגויה ששיבה לזרועות הכנסייה הקתולית היא שתביא לעולם העכשווי את הגאולה.

“טיילתי לבדי בקצה עיר גדולה, ברחובות בוציים של שכונות עוני, שלאורכם בתים קטנים ועלובים,“ כותבת אישה בת–זמננו על אודות חלום שחלמה.

לא ידעתי איפה אני, אבל נהניתי לסייר. בחרתי ברחוב אחד שהיה בוצי במיוחד ועבר על פני מה שהיה ככל הנראה ביוב פתוח. הלכתי לאורכו בין טורי צריפים רעועים, ואז גיליתי נהר קטן שזרם ביני לבין שטח של קרקע גבוהה ומוצקה שעליה היה סלול רחוב. זה היה נהר יפה וצלול לגמרי שזרם על פני עשב.

יכולתי לראות את העשב מתנועע מתחת למים. לא היתה דרך לחצות, אז ניגשתי לבית קטן וביקשתי סירה. היה שם איש שאמר שהוא בהחלט יכול לעזור לי לחצות. הוא הוציא קופסת עץ קטנה והניח אותה על שפת הנהר, ומיד ראיתי שבעזרת הקופסה הזאת אוכל בקלות לקפוץ לצד השני. ידעתי שכבר אין כל סכנה, ורציתי לגמול לאיש בעין יפה.

כשאני חושבת על החלום הזה יש לי תחושה ברורה שכלל לא הייתי מוכרחה ללכת למקום שאליו הלכתי, אלא יכולתי לבחור בטיול נוח ברחובות סלולים. הלכתי אל הרובע העלוב והבוצי כי העדפתי הרפתקאות, וכשכבר התחלתי הייתי חייבת להמשיך... כשאני חושבת באיזו החלטיות הלכתי ישר קדימה בחלום, נדמה לי שידעתי שבהמשך הדרך יש משהו נהדר, כמו הנהר המקסים עם העשב והדרך הבטוחה, הגבוהה והסלולה שמעבר לו. כשחושבים על כך במונחים כאלה, זה נראה כמו רצון נחוש להיוולד ־ יותר נכון, להיוולד מחדש ־ במובן רוחני כלשהו. אולי חלקֵנו חייבים ללכת בדרכים אפלות ופתלתלות כדי למצוא את נהר השלווה או את דרך המלך לייעודה של הנשמה.

הכותבת היא זמרת אופרה מכובדת. כמו כל המבכרים שלא ללכת בדרכי המלך הבטוחות והמסומנות המקובלות בתקופתם, אלא להתמסר להרפתקה שמבטיחה הקריאה העמומה והמיוחדת ששומעים רק מי שאוזניהם פקוחות פנימה והחוצה ־ גם היא נדרשה לעשות את דרכה לבדה, לעבור מכשולים שלא רבים נתקלים בהם, “ברחובות בוציים של שכונות עוני“; היא ידעה את לֵילה החשוך של הנשמה, אותו “יער חושך“, “במחצית נתיב חיינו“, שתיאר דנטה, ואת יגון השאוֹל:

דרכי מוליך אל קרת היגון,
דרכי מוליך אל סבל בל–יִתֹם,
דרכי מוליך אל דור האבדון.

ראוי לציין שבחלום זה מופיע לפרטיו המִתאר הבסיסי של הנוסחה המיתולוגית האוניברסלית של הרפתקת הגיבור. את המוטיבים הרי המשמעות של סכנות הדרך, מכשוליה וברכותיה נפגוש בעמודים הבאים במאה צורות שונות. חציית שני הזרמים ־ תחילה חציית הביוב הפתוח ואחריו חציית הנהר הזך בערוץ המדשיא־ הופעתה ברגע המכריע של הדמות הששה לסייע והקרקע הרמה והמוצקה שמעבר לנהר האחרון (גן עדן עלי אדמות, הארץ שמעבר לירדן): אלה הם הנושאים הנצחיים בשיר המופלא של הרפתקת הנשמה המסעירה. וכל מי שהעז להיעתר לקריאה הסודית, ידָע את המעבר המסוכן הזה, שאפשר לעשותו רק ביחידוּת:

שפת תער מושחז, קשה לחצותה,
נתיב לא קל הוא ־ יאמרו המשוררים!

החולמת חוצה את הזרם בעזרת קופסת עץ קטנה שניתנה לה במתנה, והמופיעה בחלום זה במקום הסירה או הגשר השכיחים יותר. זהו סמל הכישרון והסגולה המיוחדים לה, והמשיטים אותה על מימי העולם. החולמת לא סיפרה לנו דבר על האסוציאציות שלה, ולכן אין אנו יודעים איזה תוכן מיוחד היה מתגלה בקופסה; אך אין ספק שזהו סוג של תיבת פנדורה ־ תשורת האלים לאישה היפה, תיבה המכילה את זרעיהן של כל רָעות הקיום וכל ברכותיו, אך גם את הסגולה המקיימת אותנו: התקווה. בעזרתה עוברת החולמת אל הגדה שמנגד. ובעזרת נס דומה יינשא ויעבור את אוקיינוס החיים כל מי שמלאכתו היא המלאכה הקשה והמסוכנת של גילוי עצמי והתפתחות עצמית.

רוב–רובם של הגברים והנשים בוחרים בדרך הפחות הרפתקנית ־ דרך הטקסים והמנהגים הקהילתיים והשבטיים, שהם מקיימים מתוך מודעות מצומצמת יותר. אך גם מבקשי דרך אלה נגאלים ־ בזכות הכלים הסמליים העוברים בירושה בתוך החברה; טקסי המעבר, הפולחנים הארציים מניבי החסד האלוהי, שהמושיעים העניקו אותם לאנושות בימי קדם ושעברו מדור לדור במשך אלפי שנים.

נואש הוא רק מצבם של אלה שלא זכו, לא לקול–קורא פנימי ולא לדוקטרינה המוכתבת מבחוץ ־ כלומר, רובּנו כיום, הלכודים במבוך שבלב ומחוצה לו. אבוי, היכן מורת הדרך, הבתולה האוהבת אריאדנה, שתספק את הרמז הפשוט אשר ינסוך בנו אומץ להתייצב מול המינוטאור, ואת האמצעים למצוא את דרכנו אל החופש לאחר שנפגוש ונהרוג את המפלצת?

אריאדנה, בתו של המלך מינוס, התאהבה בתזאוס יפה התואר ברגע שראתה אותו יורד מהאונייה שהביאה את קבוצת העלמים והעלמות האומללה מאתונה אל המינוטאור. היא הצליחה לשוחח איתו, והצהירה שתמצא דרך לסייע לו לצאת מן המבוך בתנאי שיבטיח לקחתה עמו מכרתים ולשאת אותה לאישה. ההבטחה ניתנה. כעת פנתה אריאדנה לעזרה לדדאלוס רב–התחבולות, שבזכות כישוריו נבנה המבוך ובזכותם גם ילדה אמה של אריאדנה את שוכנו. דדאלוס צייד אותה בפשטות בפקעת של חוט פשתן, שאותו יוכל הגיבור האורח לקשור לכניסת המבוך ולהתיר בעודו מתקדם פנימה. אכן, מעט מאוד דרוש לנו! אבל בהעדרו, הרפתקת הכניסה למבוך חסרת תקווה.

המעט הזה נמצא סמוך מאוד אלינו. מסקרן מכול הוא שאותו מדען אשר, בשירות המלך החוטא, הפיק ממוחו את זוועת המבוך, אינו מהסס לשרת גם את מטרות החירות. אך לשם כך צריך לב הגיבור להימצא בסמוך. מאות בשנים ייצג דדאלוס את טיפוס האמן–המדען: אותו פנומן אנושי כמעט שטני המתאפיין בשוויון–נפש משונה, הנמצא מחוץ לתחומי השיפוט החברתי הרגיל, המכפיף עצמו לא למוסר של תקופתו אלא למוסר של אומנותו. זהו הגיבור ההולך בנתיב השֵכל ־ מסור למטרתו, אמיץ, וחדור אמונה בכך שהאמת, כפי שהוא מוצא אותה, “תשימנו לבני חורין“.

וכך אנו יכולים כעת לפנות אליו, כפי שעשתה אריאדנה. את הפשתן לטוויית החוט ליקט לו משדות הדמיון האנושי. מאות שנות חקלאות, עשרות שנים של דילול קפדני, עבודתם של אין–ספור לבבות וידיים הושקעו בסריקה, במיון ובשזירה של הפשתן לאותו חוט מהודק. יתר על כן, לא מוטל עלינו אפילו להסתכן בהרפתקה זו לבדנו; כי גיבורי כל הזמנים עברו כאן לפנינו; המבוך ידוע ומוכר היטב; כל שעלינו לעשות הוא ללכת בעקבות החוט של נתיב הגיבור.

ובמקום שבו ציפינו למצוא תועבה, נמצא אֵל; במקום שבו ציפינו להמית אחֵר, נמית את עצמנו; במקום שבו ציפינו לנוע כלפי חוץ, נגיע אל מרכז קיומנו אנו; במקום שבו ציפינו להיות לבדנו, נהיה עם העולם כולו.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

הגיבור בעל אלף הפנים - ג'וזף קמפבל
The Hero With A ThousanD Faces - Joseph Campbell


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים