» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בינואר 2013       חזור

אודיסאה 18, כתב עת
מאת: אבנר אברהמי, עורך

ההוצאה: אודיסאה בגיליון החדש - פרויקט נרחב על ישעיהו ליבוביץ לרגל יום הולדתו ה-110; הפיזיקאי פרופ' יובל אורג כותב על עתיד המחשבים הקוונטיים; חוקר האיסלאם ד"ר אוריה שביט מסיר טפח מהניקאב העוטה את פני התנועה הסלפית המתחזקת. הסופר אסף ענברי אומר שהגיע הזמן לדבר על מרטין בובר הסופר, שמחזיק, לדבריו, את המפתח להבנת ה"הסיפור היהודי"; הכימאי פרופ' אהוד קינן מרגיע את רואי השחורות המנבאים לחץ על משאבי כדור-הארץ, והסוציולוג פרופ' דני רבינוביץ עונה לו (בפסימיות). חובב המוזיקה הים תיכונית מאיר שניצר חוזר לטרנספר שביצעו הטורקים והיוונים ב-1923 אלה באלה כדי להסביר את מקורות המוזיקה המזרחית בישראל; העיתונאי עודד כרמלי רוכש באינטרנט ערכת פענוח דנ"א ביתית, כדי לברר מאין בא ומה צופן לו העתיד; במדור החדש "שאלת אודיסאה" שואלים שורה של אנשי אקדמיה מובילים, מהו לדעתם התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם.

כתב-עת אודיסיאה עוסק במחשבות, רעיונות, דילמות וויכוחים המתקיימים בחזית העשייה המדעית והפילוסופית העכשווית. כתב-העת מכוון ליצירת חיבור בין מדע לחברה ובין רעיונות לתוצאותיהם ולמשמעותם. חברת "טבע" מוציאה לאור את "אודיסאה" כחלק מפעילותה לקידום המדע והתרבות בישראל. אודיסיאה עוסק בנושאים המתקיימים בחזית העשייה המדעית הפילוסופית ואמנותית העכשווית. כתב העת בוחן את השאלות הפתוחות בתחומי המדעים המרכזים- מדעי הטבע החברה והרוח ומנתח את השפעת ההתפתחות במדעי הטבע ובטכנולוגיה על האדם והחברה במאה ה-21.

המגזין מנסה לזהות ולסמן כיווני מחקר ומחשבה חדשים ומאתגרים להציג אותם לציבור המשכיל ולהעביר לקורא את תחושת ההרפתקה המדעית-אנושית במסע להבנת רוח האדם ומהות היקום. אודיסאה גם שואף להציג את הקשר בין אמנות למדע ולקיים דיון על הדמיון והשוני בין יצירות אומנות ליצירה המדעית.

לתוכן המלא של הגליון ולתקצירי המאמרים: אתר אודיסאה

מתוך הגליון : טעותו וניצחונו של ישעיהו ליבוביץ | מנחם ברינקר
ליבוביץ, היהודי האורתודוקסי־ליברלי שבידל עצמו ממחנה
שומרי המצוות והתקבל על־ידי רבים במחנה החילוני, טעה ביחסו
לבן־גוריון וצדק במאבקו בלאומנות הגואה אחרי מלחמת ששת הימים

מבחינה היסטורית, הגותו של ישעיהו ליבוביץ היא החוליה האחרונה בשרשרת ההגות של האורתודוקסיה הליברלית שראשיתה במשה מנדלסון. מדובר בדתיות של התגלות ושמירת מצוות, המפנה אתרים אוטונומיים משלטון הדת לחקירה המדעית, למוסר האנושי ה"טבעי", ובמקרה של ליבוביץ - גם לציונות ולמדיניות רציונלית. הרדיקליזציה של כל המרכיבים האלה בהגותו של ליבוביץ, בנוסף למתח השורר ביניהם וללשון המושחזת שבה הגן ליבוביץ בחירוף נפש על האוטונומיה של כל אחד מהתחומים האלה, כמו גם נכונותו להשמיע בכל עת את דעתו בשאלות השעה, הם שהפכו את עיוניו למרתקים כל־כך עבור ציבור רחב של משכילים. הגותו ועמדותיו, בין אם מסכימים עם עיקרן ובין אם דוחים את חלקן או את כולן, נעשו אתגר לכל אדם חושב בישראל.

כהוגה דתי הרחיק ליבוביץ לכת בפשרותיו עם המצב ההיסטורי המודרני שבתוכו התגבשה הגותו. בראש ובראשונה התבטאה פשרה זו בניסיונו הנועז ליישב לאורך כל דרכו "עול תורה ומצוות" עם "חירות ההכרעה האנושית", חירות שבלא שיכריז עליה בראש חוצות, עמדה תמיד לנגד עיניו. ככל הידוע לי, ליבוביץ הוא אחד ויחיד בין ההוגים הדתיים בישראל שסבר, כי למצוות הדת יש משמעות דתית אך ורק אם התקבלו מתוך הכרעה חופשית לחלוטין. מדובר בהכרעה אקזיסטנציאלית חד־פעמית, ואולי גם מתחדשת, שהיא גורלית מבחינת חייו של היחיד.

אך ליבוביץ לא הסיק מעמדה זו מה שניתן היה להסיק ממנה – דהיינו, שעל־פי גישתו, חירות האדם עומדת, למעשה, אם לא מעל הכול, כי אז, לפחות, ביסוד הכול. ניסיונו הנועז לזהות באירוע אקזיסטנציאלי חד־ פעמי את החירות המטפיזית של האדם עם האמונה הדתית תיצור אצלו תשתית עמוקה לעמדה תיאולוגית־ליברלית, המחזיקה בקנאות בשני מרכיביה: תיאולוגיה וליברליזם. מכאן התנגדותו העקבית להפיכת חוקי ההלכה לחוקי המדינה ולפרקטיקה של המפלגות הדתיות, שביקשה להחדיר לחוקי המדינה "חוקים דתיים" ככל האפשר, בבחינת אם מקיים אדם את ההלכה מפני שזו נכפתה עליו כחוק מדינה, אין למעשה זה שום משמעות דתית.

בדרך זו בידל עצמו ליבוביץ ממרבית הציבורים שומרי המצוות בישראל, שכן מה שעשוי היה להוות עבור הוגים אחרים פרדוקס, יישוב החירות המוחלטת של האדם עם עול תורה ומצוות, נעשה לו אקסיומה שהיא נקודת מוצא "טבעית" לכל עיוניו בנושאי דת, חברה ומדינה.

בודד בלי מחנה
באמצעות נקודת מוצא זו בידל את עצמו ליבוביץ לא רק מהמאמין הפשוט "מן הרחוב", המאמין בתום לב שעוצמה גדולה יותר מחירות האדם מחייבת אותו בשמירת מצוות; אלא אף מהחילוני, לרבות החילוני־ המסורתי, הנוקט יחס סלקטיבי כלפי מצוות הדת ואינו מקבל אותן כגוש מחייב שלם, בראותו אותן כפרי מסורת תרבותית הנטולה תוקף מחייב.

כך נעשה ההוגה שראה עצמו נציג אותנטי של היהדות ההיסטורית, לאיש רוח בודד במועדו, הוגה בעל השפעה פרובוקטיבית עצומה, שאין לו שום מחנה ההולך בעקבותיו. המדהים הוא שאף על פי כן זכה תמיד להקשבה דרוכה.

רבים משומעיו ומקוראיו חשו שחשוב לשמוע את קולו, גם אם לא יכלו לקבל את עיקרי משנתו בשל עומס הפרדוקסים שציינו אותה. גם ביסוד הקשבה זו עצמה עמד פרדוקס, שכן המושפעים העיקריים מעמדותיו בשאלות השעה היו יהודים חילוניים, על־פי רוב אנשי שמאל, ולא יהודים שומרי מצוות.

פרדוקס זה ניתן להתרה כאשר זוכרים את דבקותו ברעיון שהלך והקצין במהלך התפתחותו ההגותית, שהדת היא תמיד בגדר אופוזיציה עקרונית לשררה המדינית. בין היהודים מעטים מאוד שומרי המצוות שראו ורואים את דתיותם באור זה. להפך. בשל המיזוג, כמעט הסימביוזה, הרווח במסורת הדתית היהודית בין יראת שמים לבין הנאמנות לקבוצה האתנית שהיא עם ישראל, חתרו רובם לזהות ככל האפשר את הדת עם המדינה, ואת חוקי ההלכה עם חוקי המדינה. קצפו של ליבוביץ יצא כנגד מה שכינה הקואליציה הקלריקלית־אתיאיסטית, ששילבה דתיות עם פולחן המדינה. אולם במבט מחוץ לשיטה, אפשר לראות שהוא היה אחד הבודדים שנטל על עצמו את הפונקציה הביקורתית שייחס לדת.

מן האוטונומיה שייחס ליבוביץ לכל אחד מן התחומים - מדע, רציונליות, מוסר ודת, נבע, בין היתר, שהדת אינה מכסה את מלוא התחום הערכי של ההתנהגות האנושית, וכך יכול היה לשתף פעולה בכל מאבקיו עם יהודים לא מאמינים, כמו גם להסתייג מציבורים גדולים של שומרי מצוות. הוא הפעיל את האנרגיה הבלתי נדלית של פולמוסיו מתוך שיקולים שנראו - שוב, מחוץ לשיטת מחשבתו - שיקולים מוסריים, הומניים (לא הומניסטיים) ורציונליים.

מתוך שיטת מחשבתו שלו היו אלה שיקולים המתיישבים עם אמונתו הדתית, גם אם אינם נובעים ממנה. כך נוצר לו דימוי ציבורי של אנרכיסט הנלחם לבדו כנגד הרשות, שעה שבעיניו שלו לא היה אלא אדם יהודי אחד מני רבים, שהוא גם נציג אותנטי של "היהדות ההיסטורית".

טעות מביכה
ליבוביץ האמין אמונה עמוקה בתפקידה זה של הדת, להיות במדינה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת. מכל פולמוסיו הרבים החשיב ביותר את הפולמוס שניהל עם דוד בן־גוריון על יחסי דת ומדינה. לדעתו, בן־גוריון רצה "להחזיק את הדת בגרונה" כדי לצמצם את השפעתה. הוא, כמובן, רצה שהיהדות תתחמק מלפיתה זו של המדינה ומוסדותיה, ומבחינה זו, ויתורו על פרס ישראל היה עקבי עם כל דרכו. לפחות בפולמוס זה, לדעתי, אפשר לראות כיצד גם הוגה מעמיק לחשוב שבוי בנסיבות חייו.

אין ספק שעליית הנאצים לשלטון הייתה חוויית יסוד של ליבוביץ הצעיר. בקיצוניותו ראה במדינה המשתלטת על הדת, "מלאימה" אותה כביכול, מדינה הסופגת לתוכה את הלהט הדתי, ולפיכך מדינה שתיעשה במוקדם או במאוחר למדינה פשיסטית. בן־גוריון, עם דגל הממלכתיות שלו, נראה בעיניו כמי שמשליט בישראל את פולחן המדינה.

הייתה זו טעות מביכה. בשנותיו הראשונות של הפשיזם האיטלקי היה נהוג אמנם פולחן המדינה. היא נחשבה כעומדת מעל כל המגזרים החברתיים ומגולמת באישיותו של הדוצ'ה, שהוא הבורר העליון ביניהם, ובעיקר הבורר בין עובדים למעבידים. אולם עד מהרה נעשה גם באיטליה - ובוודאי בצרפת, בספרד ומעל הכול, בגרמניה הנאצית - הפולחן הממלכתי לפולחן העם והגזע. ההיסטוריה והתרבות הלאומית־גזעית הועלו על נס, והמדינה לא הייתה אלא כלי שנועד לשרת את כל אלה. מפני שהדיקטטור נחשב למי שעומד במגע ישיר עם רוח העם והגזע - הוא עמד מעל למדינה ולמוסדותיה.

בן־גוריון לא תבע לעצמו מעולם סמכות זו, ופולחן הממלכתיות שלו לא נועד לכפות ערכים אוניפורמיים על כל חלקי החברה, אלא אך ורק חוקים המחייבים את הכול. נכון שהנהגתו הדמוקרטית למעשה לא הייתה חפה מאוטוריטטיביות יתרה, אך פולחן המדינה שלו לא בא להאחיד בדרך מלאכותית את כל המרחב הציבורי ולשתק בתוכו כל מלחמת דעות והשקפות, לרבות ויכוחים בין שומרי מצוות לחילונים על דמותה של המדינה ומהות יעדיה. העמדת הפולמוס הזה במרכז הביקורת החברתית של ליבוביץ על ההנהגה עד למלחמת ששת הימים חשפה את אופייה האבסורדי לאחר המלחמה.

מפלצת ארץ ישראל
ליבוביץ היה מן הראשונים להבין את הסכנות העצומות, שהניצחון המזהיר בששת הימים מעמיד בפני החברה בישראל ובפני הגדרתה כ"יהודית ודמוקרטית". הוא גייס את כל כוחותיו האנליטיים והרטוריים למאבק נגד "המפלצת ששמה ארץ ישראל השלמה". אך בתוך כך התברר, בין היתר, כי אויביו המרים ביותר אינם אלה הדוגלים בפולחן המדינה, אלא דווקא אלה התופסים אותה ככלי להגשמת יעדים הנובעים מן "ההיסטוריה היהודית", מ"רוח העם" וממצוות הדת. לשווא כיוון את מיטב חיציו לעבר כל אלה, שהרי הוא עצמו היה חצוי במאבקים אלה.

לפי תפיסתו מפרידת־התחומים, יכול אדם שומר מצוות להיות ליברל, סוציאליסט או פשיסט. אין להשקפותיו אלה כל קשר עם יהודיותו האותנטית. לא מציוויי הדת והתורה נגזרו אפוא מאבקיו אלה, המפורסמים ביותר. יכול היה, לכל היותר, להאשים את יריביו בכך שהם מבססים את עמדותיהם על התורה ועושים אותה פלסתר. אך על שום מה ראה עצמו חייב במאבק נגדם על עצם עמדתם? אם עניין זה לא היה מחלוקת על פירוש ההלכה - וליבוביץ סירב לראותו באור זה - כי אז היה כרוך גם בהשקפותיו שלו וגם בהשקפות יריביו על מוסר, על מדיניות רציונלית ועל יעדי הציונות.

למותר לציין עד כמה הייתה השקפתו שלו מרשימה בעקביותה ובלהטה. אך יש להעיר שלהט זה לא היה להט "דתי". הוא היה פרי ידיעתו של אדם משכיל, שבהיסטוריה של מדינות ועמים יש וניצחון צבאי מזהיר מלווה בתקופות של טמטום פוליטי ומוסרי. הוא מוליד אמונה מופרזת ביכולת ההכרעה של היתרון הצבאי ובקריאה שגויה במיוחד של המציאות, בעולם שבו עברו מן העולם כל ההצדקות למדיניות קולוניאליסטית. הוא ידע כמה מהדברים שישראלים טובים לומדים אותם מאז, ובעיקר בימים אלה, "על בשרם".

זו הסיבה שבגללה יכול היה מפריד־התחומים האנליטי להשפיע השפעה עמוקה על אנשים רבים, שהיו רחוקים כל־כך מעולמו היהודי המסורתי המובהק.

את החירות שהניח כיסוד לקיום המצוות - או למצער, כאחד משני היסודות לכך - נטל לעצמו, כדי לנהל מאבקים בלתי פוסקים למען מה שחשב לרציונלי, לטוב מבחינה מוסרית ולבר־השגה. מעבר לתרומותיו המדעיות והפרשנויות שכבודן במקומן מונח, הוא ייזכר בעיקר כאדם אמיץ ונועז, שוחר טוב לקרוב ולרחוק.

© כל הזכויות שמורות לכתב העת אודיסאה

אודיסאה 18, כתב עת - אבנר אברהמי, עורך