|
|
» טקסט » כתבי עת » ספרים חדשים במאי 2013 חזור
הו! גיליון 9 | כתב עת לספרות
מאת: דורי מנור- עורך
|
החלטה עריכתית יוצאת דופן נפתח הגיליון ברצף יצירות של חמישה משוררים חדשים ומוכשרים, שגילם נע בין 18 ל-22! חמשת המשוררים האלה הם פנים חדשות ומפתיעות, שמערכת "הו!" מבקשת להאיר עליהם בזרקור ולהעמיד אותם במרכז הבימה של השירה העברית.
דור הפרוזה המרכזי של הגיליון מוקדש הפעם לסיפורים על עקרות ועל פריון, וכותרתו: "ולא יצא לי לגמור את אבשלום בְּני" (מתוך "אבשלום" של יונה וולך).
בין המשתתפים במדור: רונית מטלון (המשתתפת לראשונה ב"הו!" ומפרסמת קטע ממחזה אבסורד), שמעון אדף (חתן פרס ספיר הטרי), לילך נתנאל (הסופרת והחוקרת שחשפה את "רומן וינאי", הרומן הגנוז של דוד פוגל), משה סקאל ("יולנדה"), בני מר (עורך מדור "ספרים" של "הארץ").
|
|
|
עוד בגליון
מאיה ערד, אלכס אפשטיין, ננו שבתאי, יערה שחורי ואחרים. כל אחד מהמשתתפים בחר לעסוק בנושא מהזווית הייחודית שלו, ומתוך כלל סיפורי המדור נרקמת מטפורה מורכבת ומרתקת על הקשר שבין עקרות ופריון לבין מלאכת היצירה.
בגיליון נכלל גם סיפור קצר ויפהפה של יורי בוידא, מהבולטים בסופרי רוסיה של ימינו, בתרגומה של כלת פרס ישראל נילי מירסקי, וכן מסה על הקשר בין שירה לפרוזה מאת המשורר יוסיף ברודסקי, חתן פרס נובל לספרות. עוד מתפרסמים, לראשונה בעברית, קטעים מתוך "לבי במערומיו", יומנו הפרובוקטיבי והשערורייתי של "המשורר המקולל" שארל בודלר, בתרגומו של דורי מנור.
בין המשוררים המפרסמים ב"הו!" 9: יעקב ביטון, אפרת מישורי, שמעון אדף, הילה להב, סיון בסקין, רועי שניידר, עומר ולדמן, יאיר דברת ודוד (ניאו) בוחבוט, אלמוג בהר ורחל חלפי.
מדור מיוחד מוקדש לשירה לסבית קלאסית-מודרנית, ובו תרגומים ראשונים בעברית ליצירות של כמה מהחשובות שביוצרות שירת האהבה החד-מינית: מאמילי דיקינסון ועד מרינה צווטאייבה, מאלדה מריני ועד איימי לואל.
כל המשתתפים כולם:
משתתפים: מעין אבן, שמעון אדף, דוד אייזנברג, אלכס אפשטיין, אלמוג בהר, דוד (ניאו) בוחבוט, יעקב ביטון, סיון בסקין, יונתן ברג, דותן ברום, אמוץ גלעדי, באֵרי גרינפלד, יאיר דברת, עומר ולדמן, רחל חלפי, מיכאל טלאש פרלמוטר, הילה להב, נדב ליניאל, נילי מירסקי, רונית מטלון, אפרת מישורי, דורי מנור, בני מר, שחר–מריו מרדכי, רונן סוניס, משה סקאל, לילך נתנאל, טלי עוקבי, מאיה ערד, עילי ראונר, שלומי שבן, ננו שבתאי, יערה שחורי, דורית שילה, רועי שניידר.
הו! גליון 9, כתב עת לספרות בהוצת אחוזת בית, עטיפה: דור כהן, 208 עמודים.
בחרנו מספר שירים מתוך גליון הו! 9
טיפשה
הילה להב |
הִקדחתי את הגוף הזה
טִפְּשָׁה שֶׁאַתְּ רוֹצָה לְתַקֵּן
בְּמִלִּים טָעוּיוֹת שֶׁל דָּם.
גַּם הַבָּשָׂר – מָה זֶה בָּשָׂר
חֹמֶר צָפוּף כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יוֹצֵאת
מִמֶּנּוּ הַנְּשָׁמָה –
בְּהַגְדָּלָה אֲנִי רוֹאָה –
בָּשָׂר הוּא נְשָׁמָה סְמִיכָה מִדַּי שֶׁנִּתְקָרְשָׁה.
הִקְדַּחְתִּי אֶת הַגּוּף הַזֶּה.
טִפְּשָׁה.
סוף
1.
אֲנִי נִמְלֶטֶת אֶל הַמַּחְשָׁבָה שֶׁיֵּשׁ לִי סוֹף,
אֲבָל סוֹפִי, כְּיֶתֶר עִנּוּיַי
עוֹמֵד בִּתְחִלָּתוֹ.
2.
הַדָּבָר אֵינוֹ נוֹסֵךְ עָלַי שַׁלְוָה.
הוּא מְטַרְטֵר לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתִי.
כְּשֶׁיִּפְרֹץ אֶל הַקָּדְקוֹד יָבוֹא לִי סוֹף שְׁלִישִׁי.
3.
רְבִיעִי.
סְלִיחָה –
זֶה יִהְיֶה הָרְבִיעִי.
4.
הַסּוֹפִים אֵינָם מְשַׁנִּים אוֹתִי כְּשֵׁם
שֶׁחַיַּי אֵינָם מְשַׁנִּים אוֹתִי וּבְנֵי הָאָדָם
אֵינָם מְחוֹלְלִים בִּי תְּמוּרוֹת.
מִלַּטְתִּי מַשֶּׁהוּ. מַשֶּׁהוּ נִמְלַט. כְּשֶׁאָמוּת
גַּרְעִין זֶה יִהְיֶה מֻחְלָט.
5.
וְהַדָּבָר אֵינוֹ נוֹסֵךְ עָלַי שַׁלְוָה.
הוּא מְשַׁסֵּעַ לִגְזָרִים אֶת עוֹר הַתּוֹף.
כְּשֶׁיִּפְרֹץ אֶל הַקָּדְקוֹד יָבוֹא לִי סוֹף.
מָתַי לראשונה נשמַע הפחד |
שמעון אדף,
מתוך "מתנות החתונה"
*
פָּגַשְׁתִּי אֶת הָעוֹלָם
בִּנְקֻדַּת חִיצוֹן אֲשֶׁר מִנֹּכַח
צִיר
מָה חֹשֶךְ
הֶחָלָל
לֹא חֹשֶךְ הֶחָלָל
אוּלַי כִּילָדִים
שֶׁהֻפְקְרוּ לִיעָרִים
לִגְדֹּל בֵּין טַלְפֵי
זְאֵב, בְּמַלְתָּעוֹת
וּמַגָּע אוֹ קוֹל הֵשִׁיב
לָהֶם, מִקֵּץ שָׁנִים,
אֱנוֹשִׁיּוּת
(אָבְדַן הַמִּתְעַצֵּב בְּרֶגַע
לְתַבְנִית שֶׁל הַכָּרָה)
כֵּן
אוּלַי אוֹתוֹ הָרֶגַע
(כְּלוֹמַר כְּמוֹתוֹ
הָיָה)
וְהָעוֹלָם אָמַר, הִכָּנֵס
הָעוֹלָם אָמַר, שְׂדוֹת תְּעוּפָה, מְסִלּוֹת
מַתֶּכֶת וְחַשְׁמַל
אָמַרְתִּי, לֹא
אָמַרְתִּי –
לֹא.
וְהָעוֹלָם אָמַר, כְּרַע בֶּרֶךְ
הָעוֹלָם אָמַר, סֶקְס!
אָמַרְתִּי, לֹא
לֹא.
וְהָעוֹלָם אָמַר, שַׁן אֶת יֵינִי
הָעוֹלָם אָמַר, עָרִים
גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת.
אָמַרְתִּי, לֹא
אָמַרְתִּי – לֹא.
הָעוֹלָם אָמַר, סוּפֶּרְפּוֹזִיצְיָה, גֶּבֶר, חָכְמַת
הַיְּשִׁישׁוּת,
אֶהְיֶה אֲנִי
הַדֶּלֶת, אֶהְיֶה הַהִמָּצְאוּת.
אָמַרְתִּי, לֹא
בִּנְקֻדַּת חִיצוֹן בְּטֶרֶם
צִיר, אָמַרְתִּי
לֹא
לֹא
הַנַּח לִי
וְהָעוֹלָם אָמַר, תִּרְאֶה מָה זֶה
בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר, כַּמָּה
מִמְּךָ כְּבָר יֵשׁ לִי, כַּמָּה
מִמְּךָ כְּבָר
פֹּה.
*
בַּחֹשֶךְ הַזֶּה
אַתָּה
מִי
כּוֹכָבִים שׂוֹנְאֵי אָדָם
עֵדֶיךָ
כָּל דּוֹרְסֵי נֶשֶׁף שְׁקֵטִים
מֵעֵבֶר זְגוּגִית
חוּץ
מִכְּבוֹדְךָ
רַק
שִׁקּוּף-לַיְלָה.
*
אוּלַי בַּשָּׁעָה הַהִיא אֵדַע
אֶת הַשָּׁעָה
עֵינַי שֶׁבַּקִּימָה
כְּבָר מוּכָנוֹת
לְמַעֲשֵׂה הַיּוֹם
אֲבָל אֵיבָר אַחֵר
חוֹלֵם
עוֹדוֹ שָׁרוּי
בַּחֲלִימָה
אֲנַחְנוּ הַנּוֹפְלִים בְּלֹא
יְכֹלֶת תְּעוּפָה
אַף פַּעַם לֹא נַכִּיר אֶת כְּבִידָתְךָ
צִפּוֹר הַלְּכוּדָה
פִּתְאוֹם
בָּעִקּוּמִים שֶׁל הֶחָלָל
בְּרֶשֶׁת דָּם
וְהַבָּשָׂר קוֹרֵא
כֵּן קוֹל הַחַי יִקְרָא
אֲנִי רָעֵב
אָדוֹן
מַדּוּעַ קִלַּלְתַּנִי פַּעֲמַיִם
הַגּוּף
שֶׁלֹּא אוּכַל לַהֲבִינְךָ
אֶלָּא דַּרְכּוֹ.
אַלְדָה מֵריני (2009-1931)
מאיטלקית: אמוץ גלעדי
אַלְדָה מֵריני פרסמה את ספר שיריה הראשון, נוכחותו של אורפֵאוס, ב-1953. יצירותיה המוקדמות משכו את תשומת לבם של משוררים איטלקים בולטים כפייר פאולו פזוליני וסלבטורֶה קואזימודו, ובשנות החמישים נכללו שיריה בכמה אנתולוגיות של שירה איטלקית חדשה. ואולם היא שבה לפרסם רק ב-1980, לאחר הפסקה של כעשרים שנה, שנבעה בעיקר ממחלת הנפש שממנה סבלה. מעתה ואילך ראו אור ספרי שירה רבים פרי עטה, לצד יצירות פרוזה וקובצי מִכתמים. השירים המתורגמים כאן לקוחים מן הקובץ מושכות הזהב: שירים למרינה, 2004-1984.
חמת החלילים
חֵמֶת הַחֲלִילִים שֶׁל הַיּוֹם
מַכְאִיבָה לִי בַּמִּפְשָׂעָה הַקְּדוֹשָׁה
אִם אֲגַלֶּה שֶׁגַּם אַתְּ שַׁקְרָנִית,
יִהְיֶה זֶה כְּמוֹ מָסָךְ שֶׁיִּתְרוֹמֵם
מֵעַל מִקְדָּשׁ מְקֻלָּל
וְיַחְשֹׂף אוֹתִי כְּשֵׁם שֶׁאֵלַת הַחֲלוֹם
קוֹפֵאת בַּלַּיְלָה.
אִם אַתְּ שַׁקְרָנִית
הַטֶּבַע יִהְיֶה לִי שַׁקְרָן
וְגַם אֱלוֹהִים יִהְיֶה נֶגְדִּי
אִם יְגַלֶּה שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אִשָּׁה.
תשוקתי
תְּשׁוּקָתִי, מָרִינָה,
תִּכְבֶּה עַל לֵב אִשָּׁה.
מַכּוֹת הַמָּשׁוֹט הָרַבּוֹת
שֶׁנָּתְנוּ לִי בְּשִׁלְהֵי נְעוּרַי
לֹא הָיוּ אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.
אָהַבְתִּי אֶת הַנְּעָרִים הָרַכִּים הַלָּלוּ
מִפְּנֵי שֶׁהִזְדַּוְּגוּ עִם נָשִׁים.
היום התחלתי להוריק
מָרִינָה,
הַיּוֹם הִתְחַלְתִּי לְהוֹרִיק.
כַּמָּה דְּמָעוֹת נִשְׁפְּכוּ עַל מְשׂוּכַת הַחֹלִי הָאָפֵל
וּכְתֵפַיִךְ הָרַכּוֹת
דּוֹמוֹת לְמִפְרָשׂ מְקֻלָּל
וּלְמִטַּת כְּלוּלוֹת עַלִּיזָה.
הָיִיתִי רוֹצָה
לִפְנוֹת עֹרֶף וְלֹא לִרְאוֹתֵךְ לְעוֹלָם
וַאֲנִי סְבוּרָה שֶׁגָּנַבְתְּ מִמֶּנִּי אֲפִלּוּ אֶת עֵינַי
וַאֲנִי מְקַנֵּאת לַאֲהוּבַי
שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת וְגוֹזֶלֶת מִמֶּנִּי.
זמֶר
זֶה סִפּוּר, מָרִינָה,
עִם כֶּפֶל פָּנִים מוּסָרִי
וְאִלּוּ הָיִיתִי גֶּבֶר
אַתְּ הָיִית שֶׁלִּי
כִּי אַתְּ קוֹל הַיִּפְעָה,
כִּי אַתְּ קוֹל הַזִּמְרָה.
שַׁבְתִּי וְהִלְבַּשְׁתִּי אוֹתָךְ אֶלֶף פְּעָמִים
בַּעֲלֵי הָאַלִּימוּת
בַּעֲלֵי הַשִּׁגָּעוֹן,
אֲבָל אַתְּ הָיִית עֵץ גָּדוֹל
נָתַתְּ לִי צֵל וְאֹשֶר
נַהֲרוֹת דְּיוֹ זָרְמוּ לְרַגְלַיִךְ
וְהָיוּ אֵלֶּה מַכְאוֹבַי הַגְּדוֹלִים.
מֵעוֹלָם לֹא נִרְאֵית לִי אִשָּׁה
תָּמִיד נִרְאֵית לִי יַלְדָּה
שֶׁנּוֹלְדָה מִתּוֹכִי
בְּלֵיל חֵשֶׁק.
מרינה צְוֶוטָאיֶיבה (1941-1892)
מרוסית: סיון בסקין
ב-1914 פגשה מרינה צווטאייבה, אז משוררת צעירה בת עשרים ושתיים, נשואה ואם לבת, את סופיה פַּרְנוֹק. סופיה, משוררת ומתרגמת יפהפייה ומבריקה ממוצא יהודי, הייתה מבוגרת ממרינה בשבע שנים; מאחוריה היו כבר נישואים קצרי מועד שנידונו לכישלון מראש בשל העדפתה לנשים. מרינה נשבתה מיד בקסמיה של סופיה, ובין השתיים התפתח רומן סוער, הרפתקה לסבית נדירה אך מתבקשת בחייה של צווטאייבה, שמאז ומעולם טענה כי מין, גיל ופרמטרים חיצוניים אחרים אינם רלוונטיים כלל לאהבה. סופיה הבוגרת והמנוסה יותר עוררה את הערצתה של מרינה, שראתה בה "ידידה בוגרת". החברות המאוהבות יצאו יחד לכמה נסיעות מלהיבות והסתובבו יחד בסלונים ספרותיים. אהבתן של שתי הנשים הצעירות הייתה עזה, אך לפי תיאוריה של צווטאייבה, נראה ששתלטנותה של פרנוק הביאה בסופו של דבר לפרידתן (בחורף 1916-1915). על פי "הידידה", מחזור השירים שמרינה כתבה במרוצת הרומן עצמו, ניתן לעקוב אחרי ההתאהבות, ההערצה, הקושי והרצון להשתחרר, שבנו את שלבי היחסים העמוקים והסוערים הללו. במחזור שבעה-עשר שירים, ושלושה מתוכם תורגמו בגליון, הנה הראשון:
1
אַתְּ מְאֻשֶּׁרֶת? – לֹא תּוֹדִי, הוֹלֶלֶת!
וְכָךְ – מוּטָב!
נִשַּׁקְתְּ פִּיּוֹת רַבִּים מִדַּי, נִדְמֶה לִי,
וְנֶעֱצַבְתְּ.
הַגִּבּוֹרוֹת הַטְּרָגִיּוֹת שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר
הֵן בָּךְ כֻּלָּן.
אוֹתָךְ, גְּבִירַת הָעֹנֶג וְהַשֶּׁבֶר,
אִישׁ לֹא חָנַן!
עָיַפְתָּ כָּל כָּךְ לַחְזֹר עַל שׁוּרוֹתֶיהָ
שֶׁל אַהֲבָה!
חִשּׁוּק בַּרְזֶל שֶׁעַל יָדֵךְ יוֹדֵעַ:
הוּא הַתְּשׁוּבָה!
אוֹתָךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת. – כְּמוֹ עַב גֶּשֶׁם –
חֵטְא עַל רֹאשֵׁךְ –
מִשּׁוּם שֶׁאַתְּ אַרְסִית וּמִתְנַגֶּשֶׁת
וְאֵין בִּלְתֵּךְ,
מִשּׁוּם שֶׁמִּתְפַּצְּלוֹת דַּרְכֵי חַיֵּינוּ
בָּאֲפֵלָה,
שֶׁאֶת הַחֲשׁוּכִים בְּפִתּוּיֵינוּ
אַתְּ מַעֲלָה,
וְשֶׁמִּמֵּךְ, שֵׁדָה תְּלוּלַת הַמֵּצַח,
אֶהְיֶה קְרוּעָה,
מִשּׁוּם שֶׁלָּךְ גַּם בְּאַדְמַת הַנֶּצַח
אֵין יְשׁוּעָה!
מִפְּנֵי הָרְעָדָה הַמְּפַרְכֶּסֶת –
חֲלוֹם קָפוּא? –
מִפְּנֵי שֶׁכֹּה אִירוֹנִי הוּא הַקֶּסֶם:
אֵינֵךְ – הַהוּא.
(16.10.1914)
רֵנֶה ויוויאן (1909-1877)
מצרפתית: דורי מנור
רנה ויוויאן (שמה המקורי: פולין מרי טארן), משוררת אנגלייה שכתבה צרפתית, הייתה אחת מאחרוני הסימבוליסטים. לאחר שירשה את הון משפחתה כשהייתה בת עשרים ואחת, השתקעה בפריז וניהלה שם חיי בוהמה סוערים. היא חייתה כלסבית, ובניגוד למקובל בתקופתה לא שמרה בסוד את העדפותיה. בשל אהבתה לחברתה מילדות ויולט שילֶטו שמתה בנעוריה, צבועה שירתה המוקדמת בצבע הסגול ורצופה בפרחי סיגלית – עובדה שזיכתה אותה בכינוי "המוזה של הסיגליות". עם בנות זוגה נמנו הסופרת קולט, הברונית אֵלן ון זוּילן לבית רוטשילד וכן כֶּרימֶה טוּרקהאן פאשה, אשת דיפלומט טורקי שהעריצה את שירתה. רנה ויוויאן תרגמה משירתה של ספפו לצרפתית ואף נסעה לאי לסבוס בעקבותיה. קשריה עם אהובותיה הרבות הסתיימו לא אחת בפרידות כואבות ודרמטיות, שדרדרו לבסוף את בריאותה הגופנית והנפשית. היא מתה בגיל שלושים ושתיים מאנורקסיה ומצריכת-יתר של אלכוהול וסמים.
עמוד הקלון
שָׁנִים הוּקַעְתִּי אֶל עַמּוּד-קָלוֹן רָחוֹק.
לְנֹכַח יִסּוּרַי נָשִׁים פָּרְצוּ בִּצְחוֹק.
גְּבָרִים יִדּוּ בִּי מְלוֹא הַחֹפֶן זֻהֲמָה,
כִּסּוּ אֶת לְחָיַי בְּרֶפֶשׁ וּכְלִמָּה.
דְּמָעוֹת הִתְנַחְשְׁלוּ בִּי כְּמוֹ גַּלֵּי עֲנָק.
אֲבָל גֵּאָה הָיִיתִי: רַק גְּרוֹנִי נִשְׁנַק.
וּכְמוֹ מִתּוֹךְ סִיּוּט רָאִיתִי אֶת כֻּלָּם.
חֲלוֹם בִּלְתִּי פּוֹסֵק, בִּעוּת שֶׁלֹּא נִשְׁלַם.
הֵם נֶאֶסְפוּ לִצְפּוֹת בִּי בְּכִכַּר הָעִיר
וְהַנָּשִׁים בָּהוּ בִּי בְּחִיּוּךְ זָהִיר,
הֵטִיחוּ בִּי פֵּרוֹת, עָלְבוּ בִּי בְּשִׁירִים,
הָרוּחַ עַד אָזְנַי נָשְׂאָה אֶת הַדְּבָרִים.
וְחַשְׁתִּי אֵיךְ הַזַּעַם מִשְׁתּוֹלֵל בִּי עַד
שֶׁבִּדְמָמָה נִשְׁבַּעְתִּי לְשׂוֹנְאָם לָעַד.
אֲבָל גִּדּוּפֵיהֶם סָרְטוּ בִּי כְּחוֹחִים,
וּכְשֶׁכְּבָלַי הוּסְרוּ יָצָאתִי לַדְּרָכִים
וְנַסְתִּי מִפְּנֵיהֶם. מֵאָז וְעַד הַיּוֹם
פָּנַי הֵם כִּקְלַסְתֵּר הַמָּוֶת הָאָיֹם.
עומר ולדמן
הוא אמר לי ששמו עומר ולדמן,
הוא בתול כמו דמעה בַּכָּרית
שיר של אישה רצויה
אֲנִי שַׁאפַה שׁוֹבֶרֶת שִׁנַּיִם, אֲנִי מַיִם מָרִים מִמִּלָּה.
אֲנִי שֶׁקֶר שָׁקוּף שֶׁכָּשַׁל כְּמוֹ יַשְׁבָן שֶׁל עַלְמָה אֻמְלָלָה.
אֲנִי פֶּרַח פָּרוּץ בָּאַמְבַּטְיָה, אֲנִי פַּחַד פָּנוּי עַל אַנְקוֹל.
אֲנִי אֵבֶל אַחֵר שֶׁל אוֹרְגַּזְמָה, וַאֲנִי הָעֶרְוָה שֶׁבַּקּוֹל.
לִפְנוֹת עֶרֶב פָּגַשְׁתִּי בְּגֶבֶר, הוּא הָיָה מְהֻסֶּה בְּמִדָּה.
הָעֵינַיִם הָיוּ בְּגוֹן סְטוּצִים, הֶחָזֶה – בַּיְשָׁנוּת מַתְמִידָה.
בֶּן עֶשְׂרִים עוֹד אוֹנֵן בַּמִּקְלַחַת, אַחַר כָּךְ לַחְשָׁנוּת נְחוּשָׁה.
הִתְלַבֵּשׁ וְיָצָא לוֹ לְקִינְג ג'וֹרְג', וּבָרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה.
הוּא אָמַר לִי שֶׁשְּׁמוֹ עֹמֶר וַלְדְמָן, הוּא בָּתוּל כְּמוֹ דִּמְעָה בַּכָּרִית.
רְפִיסוּת רָקְעָה רֹךְ בְּשׁוּלָיו הוּא, בִּשְׂפָתָיו נְחִישׁוּת נְעוּרִית.
אָז שָׁאַלְתִּי "לְאָן?", הוּא עָנָה לִי – "לְמָקוֹם שֶׁל אֱמֶת יְחֵפָה".
הוּא עָקַר בְּקוֹלוֹ, בְּמַרְאֵהוּ, כְּמוֹ יוֹמָן שֶׁל מֶרְחָק מִשָּׂפָה.
הַלְּבַד כְּבָר אֵינוֹ רֵלֵוַנְטִי, הַבְּיַחַד – בְּדִיחָה בּוֹכִיָּה.
בִּמְחִי-כַּף כְּבָר הוֹרִיד מִכְנָסַיִם, וְתַחְתּוֹן בְּעוֹד מְחִי מְחִיאָה.
הוּא אָמַר, "תִּתְפַּשְּׁטִי". הִתְפַּשַּׁטְתִּי. לֹא הָיָה לִי עֵירֹם שֶׁל דְּבַר מָה.
מָה עָגְמָה הַבְּדִיחָה בֵּין רַגְלָיו כָּךְ, וְהִנֵּה לָהּ אֱמֶת עֵירֻמָּה.
הוּא אָמַר, "תִּמְצְצִי לִי תַּ'זַּיִן". בְּמִלּוֹא פִּי נִפְעַר רֵיחַ עִיר.
הוּא הָיָה קַל נוֹצָה כְּמוֹ פֵ"א נִיטְשֶׁה. הוּא הָיָה הַשּׁוֹלֵף הַמָּהִיר.
וְהַכֹּבֶד הַזֶּה שֶׁל הָאַיִן כְּבָר הָיָה לְפָנַי לְזָרָא.
הוּא אָמַר, "תִּמְצְצִי לִי תַּ'זַּיִן", בִּכְמִיהָה מֻכָּרָה וְזָרָה.
הוּא אָמַר וְגָמַר וְאָמַר שׁוּב, הוּא גָּמַר וְאָמַר וְגָמַר.
חֶמְלָתִי כְּבָר הָיְתָה חֲבוּלָה לוֹ, חִיּוּכִי כְּבָר הָיָה מְשֻׁמָּר.
יֵשׁ אִשָּׁה, הוּא אָמַר, שֶׁאָהַב לָהּ. הִיא גָּמְרָה לוֹ אֶת הַנְּעוּרִים.
יֵשׁ אִשָּׁה, זֶה קוֹרֶה. זֶה חָלַף לוֹ. לִפְעָמִים הוּא כּוֹתֵב לָהּ שִׁירִים.
זֶה תָּמִיד בַּנְּעָרִים שֶׁאוֹמְרִים לִי, אַתְּ אַחַת וִיחִידָה וּצְפוּיָה.
כְּבָר צָפוּ וְאָמְרוּ וְגָמְרוּ לִי, כְּמוֹ מִטַּת נְעוּרִים רְפוּיָה.
הוּא אָמַר לִי, "אֲנִי מִצְטַעֶרֶת". הוּא אָמַר לִי, "אֲנִי אֲבוּדָה
בֵּין אֱמֶת שֶׁדִּינָהּ מַאֲכֶלֶת; בֵּין קוֹלָהּ שֶׁל דְּמָמָה עֲקוּדָה".
זֶה הַפֶּצַע הַזֶּה הַפָּגִיעַ, זֶה הַסֶּכֶר הַזֶּה הַסָּבִיר
שֶׁל שְׁתִיקוֹת שֶׁעָיְפוּ מֵהַגִּיעַ אֶל אֱמֶת שֶׁדִּינָהּ בָּאֲוִיר.
מָה עָיְפוּ הַמִּלִּים, עֹמֶר וַלְדְמָן. מָה עָיְפוּ חֲשֵׁכוֹת נִגְמָעוֹת
אֶל פִּיּוֹת מְלֵאִים מִגְּבוּרוֹת שָׁוְא, אֶל עֵינַיִם לַחוֹת מִדְּמָעוֹת.
©
כל הזכויות שמורות להוצאה לאור
הו! גיליון 9 | כתב עת לספרות - דורי מנור- עורך
|
|
|