Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2014  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | שנת 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2014       חזור

אלופי התמימות
מאת: ארי ליברמו

ההוצאה:

ידיעות ספרים

זהו סיפורו של בחור נחמד מדי ושמו שמוניק, שעובד כאיש ביטחון בקניון בדרום הארץ.

שמוניק הוא אלוף באהבה ובגעגועים: לאורטל המחוצ'קנת שנטשה אותו ונסעה ללמוד בארצות הברית, לאמו שנלקחה ממנו בשחר ילדותו ולזמנים יפים יותר.

שמוניק מרגיש שחייו מבוזבזים לריק, עד שמופיע תום, אלוף בצה"ל, איש תם וישר שנאבק ביצורים מהחלל החיצון המאיימים לפלוש לכדור הארץ. השניים נסחפים למסע בעקבות האהבות האבודות, אך תועים בדרכם ומוצאים אהבות חדשות שעליהן כלל לא חלמו.

אלופי התמימות הוא ספר משעשע ומכמיר לב על בעלי חלומות ועל מאבקם במציאות האכזרית והמורכבת המאיימת לנפץ את טוהר לבבם: האמן הסוגד ליופי וכופר בצביעות, והמשוגע היוצק מתוך שלל הזיותיו מציאות חדשה.

אלופי התמימות
שתפו אותי

סיפור ייחודי בסגנונו הפרוע ובלשונו המגוונת, אשר כתוב בכישרון ניכר וביד בוטחת ומזמן לתוכו ארסנל דמויות מקורי ומתעתע, מקסים ומפתיע.

ארי ליברמן (יליד 1970) גדל ברעננה. בנעוריו שאף להיות פסל ובבגרותו הקים בית מלאכה לצעצועים, שכשל. כיום הוא מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת ג'ורג'יה.

אלופי התמימות מאת ארי ליברמן בהוצאת ידיעות ספרים, עורכת הספר: נוית בראל, 293 עמודים.

אלופי התמימות | פרק ראשון: תום בשער המחנה
בכניסה לקניון עמד אלוף במדים ישנים ונעליים אדומות, אדומות מדי, לא חומות כנעלי הצנחנים אלא אדומות ממש, כמו עגבנייה, כמו דם. על ראשו חבש כומתה שחורה ועל שכמו היה תלוי רובה מלוכלך וחלוד.

איש הביטחון הציץ ונבהל. הוא הבחין בדמות הזאת לפני דקה דוהרת במורד הכביש על אופנוע עם סירה ופונה אל החניון, והנה הוא, חמוש, חלוד, ענק, שני מטר כמעט, עם כומתה על הראש וחרבות ופלאפל על הכתף.

אבל יש תור והאלוף מחכה. לפניו זוג חיילות, אחת אתיופית והשנייה אולי מרוקאית, ואיש שמן שמדבר בנייד ואיתו שני ילדים, שניהם מסתכלים בפליאה על הנעליים האדומות מדי והמדים המרופטים והכומתה השחורה והרובה החלוד, רובה סער גליל עם דורגלים, ופתאום מאחד הכיסים בוקעת מנגינה נוגה.

מה זה היה? שיר, שיר ישן שאיש הביטחון אהב מאוד, השיר העצוב הזה על הילדה מהגליל שלא היתה כמו כל האחרות, שתמיד באות לנשיקה, והוא רוצה לפגוש אותה יום אחד ככה סתם במקרה, אחרי שהיא כבר תשכח אותו לגמרי.

האתיופית שלפה מהכיס פלאפון, השתיקה את השיר והתחילה לקשקש. תראו אותה מקשקשת, לא יודעת מאחורי מי היא עומדת, אלוף בצה"ל, שתצדיע, שתזוז, שתיתן לו לעבור. השמן הפנה לה עורף, אטם אוזן אחת והמשיך לדבר, הגביר את הקול: מהר למכור, ולדי, ושיהיה בחצי מחיר, לפני שהסחורה תתקלקל. איש הביטחון פשפש בתיק של החיילת ופזל אל האלוף, שנראה לו מוכר פתאום... מאיפה?

האף הנשרי והעיניים האפורות שפקוחות בטירוף לרווחה הזכירו לו את סבא אליהו, שהיה לוקח אותו כל שבת מוקדם בבוקר לחוף גורדון לראות את הזקנים שמתעמלים, ופעם אחת, בתשעה באב, הם הלכו עד פתח תקווה לבית כנסת של בוכרים זקנים עם כיפות גדולות וצבעוניות שישבו על הרצפה ובכו.

בתיק היו מחברות ותמרוקים וספר EZ Wayהכנה לפסיכומטרי. ביום רגיל בכיף היה מתחיל איתה. הוא אהב ערסיות כאלה, שחומות, שמנמנות קצת, לא סנוביות.

אבל הנה היצור המפחיד הזה במדי אלוף, מסתכל עליו, עיניים פקוחות כאלה אפורות כמו קרח, מה יש לו? מה הוא רוצה? הם מכירים? נכנסה המרוקאית, נכנסה האתיופית אחרי שהציגה תעודת חוגר. לשמן לא היה תיק ולא נשק והוא נכנס והילדים אחריו.

ועכשיו האלוף. ניצב מולו, ענק, הכומתה השחורה, הדרגות, העיניים האפורות. איש הביטחון התבלבל לרגע, לא ידע מה לעשות. הוא הצדיע לאלוף והאלוף רק הנהן, הסתכל לו בעיניים, חדר לו לתוך הנפש עם העיניים האפורות האלה כמו קרח. מי זה? למה הוא מסתכל ככה? לבסוף התעשת, נזכר בהוראות וביקש בהיסוס ובחשש ובקול רועד תעודה מזהה.

האלוף התעלם, דחק אותו הצִדה ועמד להיכנס.

המפקד! צעק איש הביטחון ומנע בעדו. בבקשה, תעודה מזהה. אתה יודע איך זה, הוראות.

אור האות? או רעות? הביט בו האלוף בחורי אף ולא השיב.

תעודה מזהה, בבקשה, חזר וביקש איש הביטחון ושלף את מכשיר הקשר ודיווח בלחש על בעיה. רק זה חסר לו עכשיו, אחרי מטח הצרחות שחטף אתמול מנסים הקב"ט: תעודה מזהה מכל אדם, גם חייל, ולא מעניין אותי אם זה הרמטכ"ל. אמרתי לך, יש צפי למתחזים.

האלוף נדם. אפו חרה, שיניו חרקו. העיניים האפורות הפקוחות הבהירות האלה החרידו את איש הביטחון, הקפיאו לו את הדם בעורקים. שיבוא כבר נסים, מישהו, ויטפל באלוף הענק הזה שמסרב להזדהות. אני מ־מצטער, המ־מפקד, אבל -

אבל הוא לא הצליח לסיים את המשפט, כי האלוף נסוג לפתע צעד אחד אחורה, דרך את נשקו וצעק, למה זה תשאל לשמי? אלוף אנוכי בישראל, ומי אתה, אדמוני?

איש הביטחון פער את פיו, קפא ונאלם.

מה שמך? דרש האלוף ונעץ את קנה הגליל ברקתו.

שם־שמו... שמממ־שמו... שממשמו... שם... שמשמו־שמו־שְמוּניק, גמגם איש הביטחון, שמוניק.

שִמעוּני?

ש־ש־שמוניק, שמוניק. זה מ־מ־משמעון.

חי נפשי כי בן מוות אתה, שמעון, כי חירפתני ואת מערכות ישראל!

איש הביטחון הלום. קנה של רובה דרוך לוחץ לו על הרקה והוא לא מבין מילה ממה שהוא אומר, ולמה נסים לא מגיע, ואולי זאת בכלל הזיה, מהחום, מהעייפות, מהבדידות, ואין פה לא אופנוע ולא סירה ולא אלוף במדים ישנים עם נעליים אדומות כמו דם ולא גליל חלוד ועוד עם דורגלים, כי מה פתאום שאלוף יסתובב עם נשק של חייל פשוט ולא עם מיקרו־עוזי למשל או אקדח? בסדיר קיבל איש הביטחון M-16, ובסוף גם מקוצר, אבל תמיד חלם על גליל עם דורגלים כמו שהיה לרמי בן דוד שלו, שהיה מביא את הרובה הביתה בערב שבת והוא, ילד בן שמונה, מסתכל ומתלהב ולא מרשים לו לגעת, וכשהתגייס הילד כבר יצא הגליל מכלל שימוש, כי הוא יקר מדי, כי הוא מחליד, כי הוא כבד, כי הוא יוצא מאיפוס כל יומיים, ככה הסבירו לו הנַשקים כשהיה מתחנן לגליל, נשק קוּל פי אלף, עם המתפס מעץ, עם הקת המתקפלת, עם דורגלים.

המתכת קרה, הקנה ברקה שלו. מה הוא רוצה ממנו? למה? העיניים האלה. איפה נסים? למה אף אחד לא מגיע? איש הביטחון הביט למעלה, מעבר לרובה ולאלוף, אל השמים, וראה דברים נוראים: עכבישים ונמלים וזבובים מתרוצצים שם למעלה, ירוקים וכחולים וסגולים וצהובים ואדומים וכתומים, זוהרים, מהבהבים.

זה כבר כמה ימים שהוא רואה את החרקים האלה בשמים והוא ידע שזה סתם, לא עכבישים ולא כלום, גם לא בשמים, מישהו הסביר לו. אשליה אופטית. זה מלהסתכל כל היום במסך של הנייד, מהמשחק הזה ביג'ולד שהוא משחק כל היום, עם היהלומים שנעלמים בשלשות, או אולי זה ירי רקטות, כי היום כל הטרור בא לך מהשמים ומי בכלל צריך בודק תיקים?

אמא. הלילה הוא חלם על אמא וזה הפתיע אותו בבוקר, כשנזכר. כבר שנים שהוא לא חולם עליה, לא חושב עליה אפילו. בבת אחת נזכר בחלום, כשטבל את הלחמנייה בשוקו: הוא ואמא יושבים על התותח מתקופת המנדט שבגן, מחזיקים ידיים, ובשמים זיקוקי די־נור שהופכים פתאום לאנשים, ולא סתם אנשים, ערבים, עם כאפייה והכול, והערבים האלה נופלים ומתרסקים בכל מקום, טראח טראח, על הדשא, על הכביש, על מכוניות, על עוברים ושבים, והוא שואל את אמא למה נופלים פתאום ערבים מהשמים, והיא עונה שזה בגלל המצב הביטחוני המצב הביטחוני המצב הביטחוני. מצחיקה.

תמיד היתה חוזרת על דברים אלף פעם, ממציאה שטויות. על לחמנייה ושוקו הוא חשב פתאום על אמא, על הזיקוקים האלה בחלום שהופכים לערבים שנופלים כמו גשם, חשב שזה קשור אולי לעכבישים שהוא רואה בשמים בגלל האשליה האופטית. אמא. פתאום הופיעה בחלום.

בכלל מוזר היום הזה, מהבוקר מוזר לו, מהבוקר כשנזכר בחלום, באמא שהופיעה, ערבים נופלים מהשמים ואמא, מוזר שהוא חלם על אמא אחרי כל כך הרבה שנים. בקושי הצליח ללעוס את הלחמנייה מרוב שהיה לו מוזר, מפחיד גם.

ערבים, כן. הוא נזכר איך פעם כשהוא היה קטן קטן בזמן מלחמת המפרץ, כשהיתה אזעקה והם ישבו בחדר האטום ואמא אמרה, הטילים האלה של סדאם זה כלום. יום אחד אתה תראה, ייפלו פה אנשים חיים, מהשמים ייפלו עלינו ערבים, ואז מה נעשה? ואבא אמר, תפסיקי כבר, את מבלבלת את הילד עם ההזיות שלך. בבוקר הוא נזכר במלחמה ההיא, בחדר האטום.

ומהבוקר הוא מסתובב בתחושה כזאת שהוא לא מבין מה, שהחלום הזה עם אמא בגן והערבים שנופלים זה איזה אות או משהו, סימן למשהו, שמשהו הולך לקרות היום. כל היום הסתובב ככה, חשב על החיים שלו, שנמאס לו כבר מהנסים הזה ומהעבודה הזאת בחום, לבד, בשער הזה, יום אחרי יום, כמה תיקים אפשר לבדוק בחיים? די כבר. היום הוא יתפוצץ.

כבר לפני שבוע הוא החליט שנשבר לו מהמקום הזה. לפני שבוע בדיוק זה היה, בא אליו נסים חמש דקות לפני סוף המשמרת כשהוא כבר עייף מת, על הרגליים מהבוקר וגם היה לו פיפי שהוא כמעט עשה במכנסיים. חמש דקות לפני סוף המשמרת נסים בא עם ספי ורונן חברים שלו, שהוא משבץ אותם תמיד במשמרות הכי טובות, באו להתעלל בו קצת כמו תמיד.

רונן שהיה אמור להחליף אותו עושה לו, לא מחליף אותך. סתם באתי לבקר אותך לשאול מה שלום החברה המחוצ'קנת שלך. איך אמרת קוראים לה? אורטל? מה שלום החצ'קונים שלה? עשתה לך סלט מיונז היום? ושני האחרים נשפכים מצחוק, אפילו נסים שמשחק אותה תמיד קשוח. שמוניק לא הגיב, והתחיל לאסוף את הדברים שלו.

רגע, לאן? עושה לו נסים, ושמוניק מסביר שהוא צריך דחוף לשירותים. ונסים, רציני כזה עם פה סגור כמו איזה מ"כ בטירונות, אומר לו, אתה לא זז מהעמדה שלך עד שלא מחליפים אותך. תמתין חמש דקות ואז תשתין. ושמוניק אומר לו, מה חמש דקות, יש לי פיפי רצח ורונן כבר פה, מה אתה משחק אותה קשוח? רונן אמר, יאללה, שילך, מסכן הילד יש לו פיפי.

אבל נסים התעקש, אמר שזה פרינציפ אצלו ומצדו שיעשה במכנסיים. חמש דקות הוא ייבש אותו שם עם השלפוחית שעוד שנייה מתפוצצת, שאפילו ספי ורונן, כמה שהם בדרך כלל מניאקים, כבר לא היה להם נעים מהחבר הקב"ט שלהם.

אז ככה הוא הסתובב כל היום, חשב על ההשפלה הזאת שנסים השפיל אותו, על החמש דקות האלה של סבל שהוא מת להשתין ולא נותנים לו, כל היום ככה והראש עדיין תקוע בחלום עם הערבים שנופלים מהשמים ואמא, אמא? והנה הוא, האלוף הזה, הענק הזה, מאיים עליו בנשק!

בנשק!

הקנה ברקה!

ועוד שנייה הוא לוחץ על ההדק וזה נגמר ומה הוא עשה מהחיים שלו? מה עשית עם החיים האלה, שמוניק? מה השגת, מה הספקת? שום דבר. בודק תיקים באיזה קניון שכוח. פעם רצית להיות צייר. זוכר איך היית מצייר ואנשים היו מסתכלים, מתלהבים, לא מאמינים שזה אתה עשית, שמישהו יכול להמציא צבעים כאלה? איזה כישרון היית, שמוניק קרליבך.

היו לך צבעים בראש, היית רואה יותר גוונים מכל אחד אחר, את כל הצבעים שבין הצבעים, את כל הקשת, צבעים שאנשים רגילים לא רואים. גם פיליפ המורה לרישום האמין בך, אמר שתגיע רחוק, לניו יורק תגיע, לפריז, היה מודיע לכל הכיתה: שמוניק יהיה צייר מפורסם, לפריז ולניו יורק הוא יגיע, אתם תראו. ואתה פה באשקלון בודק תיקים כמו חנון. את כל החיים בזבזת.

איש הביטחון פרץ בבכי. יבבות נוראות בקעו מגרונו ופרץ של דמעות שטף את פניו. עכשיו הוא ימות, בחור הזה, ואת כל החיים הוא בזבז. ואורטל? איפה היא עכשיו? בניו יורק. אהבה היתה לו והיא נסעה, נעלמה לו, היא בסוף העולם והוא כאן הולך למות והוא אפילו לא אמר לה. ברחה לו. גם הוא היה אמור להיות עכשיו בניו יורק, צייר מפורסם. ברחה לו כמו שעכשיו בורחים לו החיים. איש הביטחון המשיך להתייפח והאלוף שמע לקול הבכי, עמד רגע מזעפו ושוב שאל, למי אתה, אדמוני, ואי־מזה אתה?

איש הביטחון השתתק, לא הבין, עמד משותק מפחד - רק - שלא - יירה - שייתן - לחיות - אבל כבר הניח האלוף את נשקו ובקול רך אמר, אל תירא, שוער. לא תמות, כי חסתי על דל ונפשות אביונים אושיע, ואולם אם תוסיף לחסום את השער לעמוד בַּפרץ לפנַי ופרצתי אל המחנה ואותך ארמוס. המחנה? אמר איש הביטחון, מקיץ מההלם בזכות הקול הרך. זה לא מחנה פה, זה קניון, המפקד.

והנה הגיע נסים הקב"ט עם שני מאבטחים נוספים ואקדחיהם שלופים. הבחינו השלושה בדמות הרמה, במדים הבלויים, בגליל החלוד, בכומתה השחורה, בנעליים האדומות מדי כמו של ליצן, ולא ידעו איך להגיב, אם לנטרל או לחסל או להצדיע.

האלוף התעלם מהם, כי דבר גדול היה לו לִגְלות את אוזן השוער ויאמר אליו, באו עלינו ימי צרה ומצוקה, בני, ופלצות תכסה את הארץ יען אשר פרצו ממרום שרצים בעלי כנף ומראיהם כגחלי אש בוערים כלפידים, כעין החשמל המה מרוצצים רצוא ושוב ואש אלוהים תיפול מן השמים והנה רכב אש עובר ברקיע מן הקצה אל הקצה ממעל לשרצים ואיוותר רק אני לבדי לירות כנגדם רשפי קשת לנפצם, ועתה פתח לי את השער ואבואה אל סמדר נעימת נעורי היושבת בזה והצלתיה מיד שרצי השמים.

איש הביטחון לא הבין כמעט כלום, אבל משהו נדלק בו. סמדר נעימת נעוריו? את סמדר שהיתה קופאית בסופר־פארם הכיר, אישה לא צעירה במיוחד אבל יפה מאוד, תימנייה עם עיניים ירוקות, בחיים לא ראית דבר כזה, ונחמדה כל כך, תמיד מחייכת כשהוא היה -

מה קורה פה, שמוניק, הכול בסדר? דרש הקב"ט, המום מהמדים האלה ומהנעליים המצחיקות, מהגליל החלוד הזה, מהדרגות המצ'וקמקות, מהאיש הארוך כמו ספגטי.

מה הוא נדחף הדפוק הזה? מדברים פה על אהבה. תגיד לי, אמר שמוניק, אתה רואה אלוף בצה"ל ואתה לא מצדיע? תצדיע! עמדו הקב"ט והמאבטחים והצדיעו לאלוף, וזה השיב הצדעה וריתק את העומדים בעיניו האפורות הבוהקות, עד שגבר עליהם מתח השקט והם התנצלו והלכו משם.

בינתיים התקבצה לה חבורת סקרנים, שחשבו שמצלמים סרט וחיפשו מצלמות ואנשי הפקה, והתלכד גם תור בכניסה לקניון. שמוניק פתח את השער ונתן לכולם להיכנס. מה, אתה לא בודק? שאלה אישה זקנה שמטפחת לראשה. כנסי, גברת, אמר שמוניק. אני סומך עלייך. נכנסו כולם ונכנס גם איש הביטחון ונכנס האלוף והשער נותר פתוח. אחרי הדברים האלה ישבו שמוניק והאלוף, תום שמו, בקפה גרג שממול לסופר־פארם, שם חיפשו את סמדר ולא מצאוה. תשמע, אמר שמוניק, גם לי יש מישהי והיא נעלמה לי. אורטל קוראים לה, נכון שם יפה? אורטל דרקסלר. חמודה כל כך שאתה משתגע.

צנועה כזאת, ילדה טובה. מתולתלת. בחורה פשוטה, חמודה באמת, בלי איפור ושטויות, לא כמו האלה שאתה רואה בטלוויזיה שכל היום במסיבות. חכמה גם. היא נסעה לחו"ל לעשות תואר שלישי בפסיכולוגיה. ואני לא מפסיק לחשוב עליה, עוקב אחריה כמו מטורף בפייסבוק, שבעת אלפים פעם ביום אני נכנס לפרופיל שלה, נקרע מכל האנשים האלה בתמונות, סינים, כושים, בלונדינים, מאיפה היא מכירה כל כך הרבה אנשים, כולם מתויגים וכולם חברים שלה ורק אני לא. האלוף לגם מהתה עם נענע ושתק, פניו נכאים.

אל תדאג, אמר שמוניק, אנחנו נמצא אותה. אני יודע איפה היא גרה, באפרידר שם ליד הפארק, נתתי לה פעם טרמפ. אתה רוצה, תוך עשר דקות אנחנו אצלה בבית. זה כלום. תראה אותי, אורטל נעלמה לי מעבר לים. היא בניו יורק.

כבר כמה זמן אני חושב אני אפתיע אותה, אני אעזוב הכול, אני אסע לשם לבקר אותה, אבל איך אני אגיע לשם, עיר כל כך רחוקה, ואיך אני אמצא אותה בעיר כזאת גדולה וכבר שנה כמעט שלא דיברנו. אני לא יודע מה איתה בכלל, סתם עדכונים בפייסבוק, שזה לא אומר כלום, וגם הרוב היא כותבת באנגלית שאני לא מבין. נשבע לך, אין לי מה לחפש פה יותר.

נמאס לי מהעבודה בחור הזה. ההוא נסים הקב"ט שראית, אתה לא יודע איזה נודניק זה, מהיום שהוא נכנס לתפקיד הוא מחפש אותי, נוחת עלי כל עשר דקות, תעשה ככה, אל תעשה ככה, אחר כך בא עם החברים שלו יורד עלי, קורא לי כיפה אדומה, ראש גזר, זוהר בחושך.

ואני מה־זה שונא שקוראים לי ג'ינג'י, חמום מוח אני נהיה מזה. מה הם חושבים, שכל הג'ינג'ים זה אותו דבר? די. מה אני עושה פה בכלל? אתה, אם היית תקוע ככה כל יום בודק תיקים כמו איזה טמבל, לא היית מתחרפן? אני בכלל רציתי להיות צייר, אתה מאמין? תראה אותי עכשיו, איפה צייר ואיפה אני.

שמוניק תלש מפית ושרבט עליה דמות אדם: הפרצוף הארוך, המצומק והעצוב של האלוף. האלוף בחן את הרישום וחייך. הדמיון מופתי.

פיליפ המורה שלי לרישום היה אומר שאני ההבטחה הגדולה של ישראל, שאני אהיה צייר גדול בכל העולם. ותראה מה זה, כלום עוד לא עשיתי. פיליפ למד באקדמיה במוסקבה. שמה היו קמים בחמש בבוקר ומתחילים - הוא הבחין בנסים, זועם, מתקרב לעברם.

הקב"ט התייצב מולו, נחיריו פועמים, פולטים קלחות הבל, וסינן בין שיניו: שמוניק, קום, בוא איתי. שמוניק לא קם, לא בא איתו. קום בוא איתי. יאללה, שיחפש את החברים שלו. הוא הסתכל לו ישר בעיניים, עיניים חומות, כהות, כמעט שחורות, גם כן מתלהב מעצמו מהתפקיד שנתנו לו להיות קצין ביטחון בקניון שכל אחד יכול לעשות את זה, סתם בזבוז של חיים, והוא עוד בא לפה משחק אותה אלוף פיקוד הדרום כשיושב פה אלוף אמיתי, לא מתייחס אליו אפילו.

מה הוא מבזבז את החיים שלו עם האנשים האלה שרק יורדים עליו? כמה שנים לא נגע במכחול? שמונה, תשע שנים כמעט, וצבעי האקריליק שלו שבארון אצל אבא בגבעתיים בטח כבר יבשים לגמרי.

אתה שומע מה אומרים לך? בוא איתי. אופ.

שמוניק לא הגיב, לא זז.

תגיד לי, אתה בהלם? נבח הקב"ט. אתה מפקיר ככה עמדה? אתה משאיר לי שער פרוץ? השתגעת? מה קרה לך? אתה קם ואתה בא איתי. קדימה.

נסים, נשמה שלי, אמר שמוניק ולא זע, אתה והעמדות שלך יכולים לשבת לי על הזין. אני מתפטר.

רטן הקב"ט, נעלב: שמוניק, מדברים איתך יפה. בוא איתי עכשיו או שאני מזיין אותך. אתה לא יודע במה הסתבכת, ג'ינג'י מטומטם!

שמוניק שתק. אפו חרה, חרו גם פניו והאדימו. ושוב ריצד מול עיניו החלום מאמש, הוא עם אמא בגן הציבורי וערבים נופלים מהשמים, וכל הצבעים שרק הוא יכול לראות וכל הגוונים שבין הגוונים. לך תסביר למבוזבז כמו נסים כמה צבעים יש בעולם.

אתה שומע אותי, זוהר בחושך? קום, אופ, לפני שאני מתעצבן עליך.

ויהי כשומעו את הדברים האלה ותצלח רוח אלוהים אל האדמוני ויאחז בנסים וישליכהו ארצה ויקם הוא ואלופו ויֵצאו מן המחנה. ויהי ערב ויעלו על רכב האלוף וישימו פניהם אל בית סמדר אשר אהב ויאמר שמעון, וואי וואי וואי וואי, מה עשיתי לו, את היד שברתי לו, הם עוד יקראו למשטרה. אני לא יודע מה עבר עלי. אני לא אדם אלים, נשבע לך, לא מסוגל לגעת אפילו בזבוב, גם אם יקרא לי ג'ינג'י.

גם ג'וק נגיד, אם אני רואה ג'וק בבית, אני לא דורך עליו, לא מוחץ אותו, אני תופס אותו בקופסה של קוטג' וזורק מהחלון. כי מה עשה לי ג'וק? כלום לא עשה לי, והנסים הזה כבר שנה יושב לי על הראש מעיק לי על הנשמה.

ברמזור שם בצומת אתה לוקח שמאלה, שזה בן־גוריון, אתה ממשיך עד הסוף, לוקח ימינה בטייסים, אחר כך ימינה בבר־כוכבא ואנחנו שם. אתה יודע? מסכנה סמדר, התאלמנה לפני חודשיים. זה יעשה לה טוב שנבוא לבקר.

וישמע האלוף ויחלום וירא והנה סמדר עלמה כתמול שלשום והוא אלוף נעוריה ויבואו אל הגן וישתו ממי מעייניו וישחקו, ויהי כפוח היום וסמדר איננה ויבואו שומרי הגן ויכוהו ויפצעוהו וייקחו את חרבו ויקם ויבקשה בשווקים וברחובות ולא מצאהּ, וילך אל ערוגות הבושם והנה סמדר לוקטת שושנים ותשכב ותירדם, ויבוא אליה ויחקרנה והנה טל בתלתליה ושדיה מבעד לכותנתה כמגדלות ויכרע על ברכיו וידובב שפתותיה ותיקץ ותקם ותתנשא כתימרת עשן ותאמר אליו, אתה היית ואני אהיה אשר אהיה.

ויוסף עוד האדמוני לדבר ויאמר, אתה יודע מה, המפקד? אפילו שהיו לה חצ'קונים זה לא הפריע לי, וזה אומר שזה אהבה אמיתית. מה אתה אומר, לטוס לניו יורק לבקר אותה? אני אסע, תאמין לי. הבעיה היא, מה, שלקבל היום ויזה לארצות הברית זה סיפור לא פשוט. אתה צריך להיות מועסק, נשוי, בעל נכסים. אולי אני אוציא ויזת סטודנט? אבל גם זה סיפור. צריך להתקבל ללימודים שם ואיך אני אתקבל שאין לי בגרות שנכשלתי דווקא באנגלית? מה שכן, בציור אני ספץ. בקלות אני יכול להתקבל לבית ספר לאמנות, רק שלא ידרשו בגרות או פסיכומטרי.

ויהי כהגיעם אל בית סמדר ויתדפקו על הדלת ואין עונה, וישקיפו בעד החלון ובתוך הבית אפלה וקול חגבים בחוץ ויאמר האדמוני, חבל, אין לי את הטלפון שלה, היינו מתקשרים. בוא אני אחפש באחד־ארבע־ארבע.

ויישא האלוף את עיניו וירא והנה בשמים נוצצים הכוכבים ואין רכבי אש ואין שרצים ויאמר, נשב נא בזה, בני, וחיכינו עד אשר תשוב העלמה. ויֵשבו בחצר הבית ויחכו, ויידומו רגעים רבים ויישא האדמוני עיניו השמימה ויאמר אל לבו, אלוהים איזה שקט מרגיע פה עם הצרצרים והשמים בכחול הכי עמוק ואלף כוכבים. בחיי מוזר איך שחלמתי אתמול על אמא.

אלופי התמימות - ארי ליברמו


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים