Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2014  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | שנת 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013
» ספרים בינואר 2015
» ספרים בדצמבר 2014
» ספרים בנובמבר 2014
» ספרים באוקטובר 2014
» ספרים בספטמבר 2014
» ספרים באוגוסט 2014
» ספרים ביולי 2014
» ספרים ביוני 2014
» ספרים במאי 2014
» ספרים באפריל 2014
» ספרים במרץ 2014
» ספרים בפברואר 2014
» ספרים בינואר 2014
» ספרים בדצמבר 2013

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוקטובר 2014       חזור

רבה רעת הארץ
מאת: טוני ג'אדט
Ill Fares the Land - Tony Judt

ההוצאה:

חרגול

יש משהו לקוי מאוד באופן שאנו חיים כיום. החומרנות, האנוכיות, תאוות הבצע, הפערים הגדלים בין עשירים לעניים, ויותר מכל - הרטוריקה שמלווה אותם: הערצה חסרת ביקורת לשווקים בלתי מרוסנים, סלידה מהמגזר הציבורי ואשליה של צמיחה אינסופית.

איבדנו כל תחושה של מטרה משותפת - הדבק של כל חברה אזרחית שטובת הכלל, ולא רק טובת הפרט, ניצבות בראש מעייניה.

הוא בוחן את הרעיונות החברתיים הגדולים של המאה העשרים ואת הקשרם ההיסטורי ודוחק בנו לשאול שוב ושוב את השאלות הגדולות והחשובות באמת, ולא להתעלם מלקחי העבר.

ההיסטוריון טוני ג'אדט משרטט כאן את הדרך הפתלתלה והמפוארת שהביאה אותנו לכאן, את הקשיים, המשברים, ההישגים והכישלונות החברתיים הגדולים של המאה העשרים, וקורא לנו לצאת מהבועה הפרטית ולחזור ולקחת אחריות לעולם שבו אנחנו חיים.

רבה רעת הארץ
שתפו אותי

'רבה רעת הארץ' הוא קריאה דחופה לסוציאל-דמוקרטיה חדשה, קריאה לבחינה מחודשת של מושגי ההווה והעבר לפני שנאחר את המועד ונאבד לחלוטין את האינסטינקטים החברתיים שלנו בשם סגידה לפרט ולתועלת האישית.

טוני ג'אדט, מגדולי ההיסטוריונים במחצית השנייה של המאה ה-20, נולד בלונדון ב-1948 ומת בניו-יורק ב-2010. הוא לימד היסטוריה באוניברסיטאות קיימברידג', אוקספורד, ברקלי וניו-יורק וזכה בפרסים רבים.

ספרו 'אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945' ראה אור בשנת 2010 בהוצאת מאגנס. בימיו האחרונים סבל ממחלת ניוון שרירים, ואת הספר הזה הכתיב ממיטת חוליו.

רבה רעת הארץ מאת טוני ג'אדט בהוצאת חרגול, תרגם מאנגלית: יפתח בריל, התמונה על העטיפה: טאפ ואנדר, עבודות בנייה בתחנת הרכבת של ברלין, 2005, עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר, 189 עמודים.

פרק ראשון | חיינו עתה

"כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד." ג'ורג' אורוול

מכל פינה נשקף אלינו עושר פרטי בממדים שלא נודעו כמוהם מראשית המאה ה-20. צריכת הראווה של מוצרי צריכה מיותרים – בתים, תכשיטים, מכוניות, בגדים, גדג'טים – התרחבה מאוד בדור האחרון. בארצות-הברית, בבריטניה ובקומץ מדינות אחרות תפסו עיסקאות פיננסיות את מקומם של ייצור סחורות או של שירותים כמקור התעשרות אישי ועיוותו את הדרך שבה אנו מדרגים סוגים שונים של פעילות כלכלית. נכון שעשירים, כמו עניים, מלווים אותנו משחר ההיסטוריה.

אבל בהשוואה ליתר האוכלוסייה, העשירים שלנו עשירים וראוותניים יותר מאשר בכל תקופה שאנחנו מסוגלים לזכור. קל להבין ולתאר את זכויות-היתר הפרטיות. קשה יותר להמחיש לאילו תהומות של דלות ציבורית שקענו.

שפע פרטי, דלות ציבורית
"אין החברה יכולה לדעת פריחה ואושר אם רוב הנמנים
עמה עניים הם ומסכנים." אדם סמית' עושר העמים

עוני הוא דבר מופשט אפילו לעניים עצמם. אבל את תסמיני ההתרוששות הקולקטיבית אנחנו רואים בכל מקום. כבישים סדוקים, ערים פושטות רגל, גשרים קורסים, בתי-ספר כושלים, מחוסרי עבודה, מעוטי הכנסה, משוללי ביטוח: כל אלה עדויות לחידלון קולקטיבי של כוח הרצון.

הכשלים האלה נעשו שכיחים עד כדי כך, שכבר אין לנו מושג איך לדבר על מה שלא עובד, קל וחומר איך לתקן אותו. ובכל זאת, משהו מאוד לא בסדר. בעצם אותה שעה שארצות-הברית משקיעה עשרות מיליארדי דולרים במבצע צבאי חסר תוחלת באפגניסטן, אנחנו נרתעים בעצבנות מההשפעות של כל גידול בהוצאה הציבורית לשירותים חברתיים או לתשתיות.

כדי להבין את התהומות שהידרדרנו אליהן יש לעמוד בראש ובראשונה על ממדי הסחף. מסוף המאה ה-19 ועד שנות השבעים של המאה ה-20 הצטמצם אי-השוויון בכל החברות המפותחות של העולם המערבי. בזכות המיסוי הפרוגרסיבי, התמיכות הממשלתיות בעניים, האספקה של שירותים חברתיים וההבטחה של סיוע במצבי מצוקה, הדמוקרטיות המודרניות הלכו ונפטרו מגילויים קיצוניים של עושר ועוני.

אין ספק שנותרו פערים גדולים. קיים עדיין הבדל עקרוני בין מדינות סקנדינביה, השוויוניות במהותן, לבין החברות המרובדות יותר של דרום אירופה; והמצב בארצות הדוברות אנגלית לחופי האוקיינוס האטלנטי ובאימפריה הבריטית ממשיך לשקף מסורת ארוכת שנים של הבדלי מעמדות. אבל כל אחת מהמדינות הושפעה בדרכה מחוסר הנחת הגובר מאי-שוויון לא מידתי, ויצרה הסדרים ציבוריים שיפצו על חולשות הפרט.

בשלושים השנה האחרונות זרקנו הכל לפח. מובן שהיו הבדלים בין מדינה למדינה. הגילויים הקיצוניים ביותר של זכויות-יתר פרטיות ושל אדישות ציבורית צפו מחדש בארצות-הברית ובבריטניה – מרכזי הסגידה לקפיטליזם של השווקים החופשיים מרגולציה. נכון שמדינות רחוקות זו מזו כמו ניו-זילנד ודנמרק או צרפת וברזיל הביעו פה ושם עניין בנושא, אבל אף לא אחת מהן התחרתה במחויבות הבלתי מסויגת שגילו בריטניה וארצות-הברית, במשך שלושים שנה, להתנער מעשרות שנים של חקיקה חברתית ופיקוח כלכלי.

בשנת 2005 התגלגלו 21.2 אחוז מן ההכנסה הלאומית של ארצות-הברית לידי אחוז בודד ממקבלי ההכנסות. לא כך היו פני הדברים ב-1968 – אז שלשל לכיסו מנכ"ל ג'נרל מוטורס, בשכר ובהטבות, פי שישים ושישה בערך ממה שקיבל פועל מן השורה בחברה. היום מרוויח מנכ"ל וולמארט פי תשע מאות ממשכורתו של העובד הממוצע שלו. ואמנם, ההון המשפחתי של מייסדי וולמארט נאמד באותה שנה בסכום זהה (90 מיליארד דולר) לזה של 40 האחוז הנמוכים באוכלוסיית ארצות-הברית: 120 מיליון איש ואשה.

גם רמת השוויון בבריטניה – בהכנסה, בהון, בבריאות, בחינוך ובסיכויי חיים – נמוכה היום יותר מאשר בכל נקודת זמן מאז שנות העשרים. בבריטניה חיים היום יותר ילדים עניים מבכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. אי-השוויון בשכר נטו גדל בבריטניה מאז 1973 יותר מבכל מדינה אחרת מלבד ארצות-הברית. רוב המשרות החדשות שנוצרו בבריטניה בשנים 2007-1977 מצויות בדרגות הגבוהות מאוד או הנמוכות מאוד של סולם ההכנסה.

התוצאות גלויות לעין. חלה ירידה חדה בניידות הבין-דורית: לילדים הבריטים והאמריקאים של ימינו, שלא כמו להוריהם ולסביהם, כמעט שאין תוחלת לשפר את תנאי החיים שנולדו לתוכם. העניים נשארים עניים. אצל רובם המוחלט הנחיתות הכלכלית מיתרגמת לבעיות בריאות, להחמצת הזדמנויות להשכלה, וכן, במידה הולכת וגוברת, לתסמינים המוכרים של משבר כלכלי: אלכוהוליזם, השמנת-יתר, הימורים ועבריינות זעירה. המיומנויות שהמובטלים או אלה התת-מועסקים רכשו במהלך חייהם מתנוונות, והם נעשים מיותרים למשק לצמיתות. מכאן קצרה הדרך לחרדה ולמתח נפשי, שלא לומר תחלואה ומוות בטרם עת.

הפערים בהכנסות מחריפים את הבעיות האלה. לדוגמה, בארצות-הברית ובבריטניה קיים מִתאם גבוה בין מחלות נפש לרמת הכנסה, ואילו בשאר מדינות אירופה הקונטיננטלית אין שום יחס בין שני המדדים. אפילו רמת האמון – עד כמה אנו נוטים לסמוך על יתר אזרחי המדינה – תואמת באופן שלילי לפערי ההכנסה: בין 1983 ל-2001 חלה ירידה ניכרת ברמת האמון בארצות-הברית, בבריטניה ובאירלנד – שלוש מדינות שבמדיניותן הציבורית יישמו בקנאות את הדוֹגמה של הסרת כל רגולציה על הגדלת הרווח האישי. בשום מדינה אחרת לא נרשמה ירידה דומה ברמת האמון ההדדי.

אפילו בתוך כל מדינה נודע לאי-השוויון תפקיד חשוב בעיצוב חייהם של אנשים. בארצות-הברית, לדוגמה, סיכוייו של אדם לחיות חיים ארוכים ובריאים תואמים במידה רבה לרמת ההכנסה שלו: תושבי המחוזות העשירים יכולים לצפות לחיות שנים רבות וטובות יותר. במדינות העניות של ארצות-הברית סיכוייהן של צעירות להיכנס להיריון בגיל העשרה גבוהים מאלה שבמדינות העשירות – וסיכויי התינוקות לשרוד נמוכים יותר.

כמו כן, הסיכויים שילד ממחוז נחשל ינשור מהתיכון גבוהים משהיו אילוּ הוריו נהנו מהכנסה בינונית ויציבה והתגוררו באחד האזורים המבוססים במדינה. אשר לילדי העניים שנשארים בבית-הספר: הם יגיעו להישגים נמוכים יותר, יקבלו ציונים גרועים יותר ויתקבלו לעבודות מספקות פחות בשכר נמוך יותר.

אם כן, לא רק שאי-שוויון הוא בלתי רצוי כשלעצמו, אלא קיים קשר ברור בינו לבין תחלואים חברתיים שלעולם לא נצליח להתמודד איתם בלי להידרש למקורותיהם הבסיסיים. ויש סיבה לכך שתמותת תינוקות, תוחלת החיים, רמת הפשיעה, מספר האסירים, שכיחות מחלות הנפש, ממדי האבטלה, השמנת היתר, התזונה הלקויה, ההיריון בגיל העשרה, השימוש בסמים, חוסר הביטחון הכלכלי, רמת החוב האישי והמתח הנפשי בולטים בארצות-הברית ובבריטניה הרבה-הרבה יותר מאשר באירופה הקונטיננטלית.

כגודל התהום שבין המיעוט העשיר להמון המרושש כן עומק הבעיות החברתיות: דומה שהקביעה הזאת יפה הן למדינות עשירות והן למדינות עניות. מה שמכריע אינו כמה המדינה עשירה, אלא באיזו מידה היא בלתי שוויונית. בשוודיה ובפינלנד, לדוגמה, שתיים מהמדינות העשירות בעולם במונחים של הכנסה לנפש או תמ"ג לנפש, המרחק בין האזרחים העשירים ביותר לעניים ביותר קצר מאוד – והן תופסות בעקביות את המקומות הראשונים בעולם במדדי רווחה כמותיים. ואילו ארצות-הברית, למרות עושרה המצרפי העצום, תמיד מפגרת במדדים כאלה. האמריקאים מוציאים סכומי עתק על בריאות, אבל תוחלת החיים שלהם מדשדשת מתחת לבוסניה, קצת מעל אלבניה.

אי-שוויון הוא הרסני. הוא אוכל את החברה מבפנים. ההשפעה של ההבדלים החומריים אינה ניכרת מיד; אך עם הזמן מחריפה התחרות על מעמד ומוצרים; אנשים מתחילים להרגיש עליונות (או נחיתות) על סמך הנכסים החומריים שלהם; משתרשות דעות קדומות על מי שנמצאים בשלבים הנמוכים של הסולם החברתי; הפשיעה עולה בתלילות, ותחלואי הנחשלוּת החברתית מחמירים עוד יותר. זה פרי הבאושים שמניבה צבירה לא מידתית של עושר.

השחתת הסנטימנטים

"אין תנאֵי חיים בעולם שנבצר מן האדם להתרגל אליהם,
ובייחוד בשעה שהוא רואה שכל הסובבים אותו חיים גם הם
בתנאים אלה עצמם." לב טולסטוי, אנה קרנינה

באותם עשורים ארוכים של "השתווּת" השתרשה האמונה שהשיפורים שהושגו הם בני-קיימא. לצמצום באי-השוויון יש נטייה לאשש את עצמו: ככל שאנחנו נעשים שוויוניים יותר, כך אנו מאמינים שאפשר להיות שוויוניים יותר. אבל גם להפך: שלושים שנות גידול באי-השוויון שיכנעו – בייחוד את האנגלים והאמריקאים – שאי-שוויון הוא עובדת חיים טבעית שאין הרבה מה לעשות לגביה.

אם אנחנו בכל זאת מדברים על המתקת החולָיים החברתיים, אנו מניחים שאפשר להסתפק ב"צמיחה" כלכלית, כאילו השפע וזכויות-היתר יחלחלו מעצמם עם הגידול בעוגה. כמה חבל שכל הראיות טופחות על פנינו: אם בעיתות מצוקה אנשים נוטים להשלים עם חלוקה מחדש של העושר כמהלך נחוץ ואפשרי בעת ובעונה אחת, הרי בתקופות של שגשוג הצמיחה הכלכלית לרוב מיטיבה עם מעטים ומקצינה את הנחיתוּת היחסית של הרבים.

לא פעם התהליך הזה נסתר מעינינו. הגידול הכולל בעושר המצרפי מסווה את אי-השוויון בחלוקתו. זו בעיה מוכרת מתהליכי הפיתוח בחברות נחשלות: הצמיחה הכלכלית אמנם משתלמת לכולם, אבל היא מיטיבה באופן בלתי מידתי עם המיעוט הזעיר שנמצא בעמדות נוחות לנצל אותה, ולראיה סין והודו של ימינו. אבל העובדה שכלכלה מפותחת לחלוטין כמו ארצות-הברית משיגה מקדם ג'יני (המדד המקובל לפער בין עשירים ועניים) זהה כמעט לזה של סין היא עובדה ראויה לציון.

לבוסס באי-השוויון ובתחלואיו הוא דבר אחד; להתענג עליהם זה כבר דבר אחר לגמרי. בכל מקום מתגלה נטייה עזה להעריץ עושר רב ולעטוף אותו בזוהר סלבריטאי ("סגנון החיים של העשירים והמפורסמים"). כבר היינו פה פעם: אדם סמית', אבי הכלכלה הקלאסית, הצביע עוד במאה ה-18 על נטייה דומה בקרב בני זמנו: "רוב מניינה ובניינה של האנושות מעריצים ומרוממים – ומה שמשונה אף יותר, מעריצים ומרוממים תכופות ללא שום אינטרס – את העושר והגדוּלה."

מבחינתו של סמית', הסגידה נטולת הביקורת הזאת לעושר לשמו לא הייתה רק דבר מכוער. זו הייתה תכונה הרת אסון של הכלכלה המסחרית המודרנית, תכונה שעלולה לקעקע במרוצת הזמן דווקא אותן תכונות שהקפיטליזם, לדידו של סמית', היה אמור לקיים ולטפח: "הנטייה להעריץ, וכמעט לרומם, את העשירים ובעלי הכוח, ולבוז, או מכל מקום להזניח, את הדלים וחסרי האמצעים... [היא]... הסיבה העיקרית והרווחת ביותר להשחתת הסנטימנטים המוסריים שלנו."

ואמנם הסנטימנטים המוסריים שלנו נשחתו. נעשינו אטומים למחיר האנושי שגובה מדיניות חברתית רציונלית כביכול, בפרט כשמסבירים לנו שהיא תתרום לשגשוג הכללי ולכן, מניה וביה, גם לאינטרסים הנפרדים של כל אחד מאיתנו. שימו לב לחוק לאחריות אישית ולהזדמנויות תעסוקה (כותרת אורוולית מאלפת) שהתקבל בתקופת נשיאותו של קלינטון ב-1996 וביקש לחתוך בבשר החי של תשלומי הרווחה בארצות-הברית. המטרה המוצהרת של החוק הייתה לקצץ ברשימת מקבלי הסעד במדינה. האמצעי הנבחר: שלילת הזכאות לתמיכות מכל אדם שנמנע מלחפש עבודה בשכר (ואם מצא – נמנע מלקבל אותה). כיוון שבתנאים כאלה יכול מעסיק להציע כמעט כל משכורת ועדיין לצפות למשוך עובדים (עובד שיסרב לעבודה, ולוּ הבזויה ביותר, יסתכן בביטול זכאותו לקיצבת רווחה), לא זו בלבד שמספר נתמכי הסעד ירד במידה ניכרת, אלא שהמשכורות והעלויות למעסיקים צנחו.

חוץ מזה, לתשלומי הרווחה נלוותה עכשיו סטיגמה מפורשת. קבלת סיוע מהמדינה – אם בצורת תמיכה בילדים, תלושי מזון או קיצבאות אבטלה – הפכה לאות קין: סמל לכישלון אישי, הוכחה שהאדם נפלט משורות החברה. בארצות-הברית של ימינו, בעידן של אבטלה גואה, מטילים קלון באשה או בגבר שאינם עובדים: הם מפסיקים להיות חברים מלאים בקהילה. אפילו בנורווגיה הסוציאל-דמוקרטית הִסמיך חוק השירותים החברתיים מ-1991 את הרשויות המקומיות להציב בפני כל מבקשי התמיכה תנאי דומה למיצוי כושר עבודה.

לאור ההתניות האלה, כדאי להיזכר בחוק אחר שנחקק באנגליה כמעט מאתיים שנה קודם: "חוק העניים החדש" מ-1834. אנחנו מכירים את הוראות החוק הזה הודות לצ'רלס דיקנס, שתיאר את המנגנונים שלו באוליבר טוויסט. כאשר נח קלייפּוֹל מכנה את אוליבר בלעג "בֵּ'תמחוי", הוא מתכוון, במונחי 1838, בדיוק לְמה שאנחנו מתכוונים היום בדיבור המזלזל על ה"עניים המקצועיים".

"חוק העניים החדש" היה מעשה נבלה. הוא הכריח את הנזקקים והמובטלים לבחור בין עבודה בכל שכר, ולוּ הנמוך ביותר, לבין חרפת בית-המחסה. כמו בצורות אחרות של סעד ציבורי בנוסח המאה ה-19 (אז עוד תפסו ותיארו אותן כ"צדקה"), מינון התמיכה והסיוע חוּשב כך שהם יהיו כדאיים פחות מהחלופה הגרועה ביותר שהייתה זמינה. החוק הושפע מתיאוריות כלכליות בנות הזמן שכפרו בעצם האפשרות של אבטלה בשוק יעיל: אם השכר יֵרד מספיק, ולא תהיה שום חלופה כדאית לעבודה, כל אדם ימצא לו בסופו של דבר משׂרה.

ב-150 השנה הבאות נעשו ניסיונות לשרש את המנהגים המשפילים האלה. את "חוק העניים החדש" ומקביליו בארצות אחרות החליף עם הזמן סיוע ממשלתי שניתן כזכות. מעתה לא ראו עוד במובטלים אזרחים פחות ראויים רק מפני שאיתרע מזלם ולא מצאו עבודה; לא הענישו אותם בגלל מצבם ולא הטילו דופי, במשתמע, במעמדם כחברים מלאים בחברה. והחשוב מכל: מדינות הרווחה של אמצע המאה ה-20 ביססו את התפיסה שלא הגון לקבוע את מעמדו של האדם בקהילה על-פי הצלחתו הכלכלית.

האתיקה הוויקטוריאנית, על הוולונטריזם ומערכת כללי הענישה שלה, פינתה מקום להסדרים סוציאליים אוניברסליים, גם אם אלה נבדלו מאוד ממדינה למדינה. אי-היכולת לעבוד או למצוא עבודה לא נחשבו עוד לסטיגמה, אלא למצב חולף, אך בשום פנים ואופן לא מבזה, שבו אדם נשען על אחיו האזרחים. לצרכים ולזכויות התייחסו בכבוד, והרעיון שאבטלה נובעת מאישיות פגומה או מחוסר מאמץ עבר מן העולם.

והנה היום חזרנו אחורה לתפיסות של אבותינו הוויקטוריאנים. שוב אנחנו מאמינים רק בתמריצים, ב"מאמצים" ובתגמולים – ובהענשה של הבלתי כשירים. מי שיקשיב להסברים של ביל קלינטון או של מרגרט תאצ'ר ישמע שזו תהיה איוולת לחלק קיצבאות אוניברסליות לכל מי שנזקק להם.

אם העובד לא נואש – למה לו לעבוד? אם המדינה תשלם לאנשים בשביל להתבטל, מה ימריץ אותם לחפש עבודה בשכר? ושוב אנחנו כאן, בעולמו הקר והאכזר של הרציונליזם הכלכלי ה"נאור", שהביטוי הראשון והמזוקק שלו ניתן במשל הדבורים – המסה בכלכלה מדינית שברנרד מַנדוויל פרסם ב-1732. לפועלים, לשיטתו של מנדוויל, "אין כל מניע להביא תועלת מלבד המחסור, שיהא נבון להמתיקו, אך איוולת לרפאו". טוני בלייר לא היה מנסח את זה טוב יותר.

ה"רפורמות" במדיניות הרווחה החזירו לחיים את "מבחן האמצעים" המשוקץ. קוראי ג'ורג' אורוול ודאי זוכרים שבתקופת השפל בבריטניה הוּתר לנזקקים לבקש סעד לעניים רק אחרי שהרשויות וידאו – באמצעות חקירה פולשנית – שהם מיצו את משאביהם העצמיים. מבחן דומה הוחל על המובטלים באמריקה בשנות השלושים. מלקולם אקס משחזר בזיכרונותיו את "ביקורי הבית" שנציגי המדינה ערכו אצל משפחתו: "הצ'ק החודשי שלנו היה מבחינתם אישור כניסה. הם התנהגו כאילו אנחנו שייכים להם.

אפילו שאמי רצתה לטרוק בפניהם את הדלת, היא לא הייתה מסוגלת... לא יכולנו להבין למה אם המדינה מוכנה לתת חבילות בשר, שׂקים של תפוחי אדמה ופירות, וקופסאות שימורים עם כל מיני דברים, אמא שלנו כל-כך שונאת לקבל את זה. לימים הבנתי שאמי ניסתה בשארית כוחה לשמור על הכבוד העצמי שלה, וגם על שלנו. כבוד עצמי הוא כמעט הדבר היחיד שנשאר לנו, כי ב-1934 כבר התחלנו לסבול באמת."

בניגוד לאמונה רווחת שמתגנבת עכשיו מחדש לעגה הפוליטית באנגליה ובאמריקה, רק מעט אנשים נהנים מנדבות – בגדים, נעליים, סיוע בשכר דירה או ציוד לימודי לילדים. מתנות כאלה, במילים פשוטות, הן דבר משפיל. השבת הגאווה והכבוד העצמי לאלה שנותרו בצידי הדרך הייתה ממטרות היסוד של הרפורמות החברתיות שאפיינו את תהליכי הקידמה במאה ה-20. היום אנחנו שוב פונים להן עורף.

[...]

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

רבה רעת הארץ - טוני ג'אדט
Ill Fares the Land - Tony Judt


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים