» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים באפריל 2017       חזור

צמחים, שדים ונפלאות
מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

ההוצאה: עולם חדש הצמחים, כמלווי סביבתו של האדם משחר ההיסטוריה האנושית, באים לידי ביטוי בדתות ובמסורות, בשפה, בשירה ובמיתולוגיה. 'צמחים, שדים ונפלאות', בפורמט אלבומי ובצבע מלא, הוא אוצר בלום בטקסט ובתמונה המאיר את חלקם של הצמחים בחיי היום-יום, בשפה, בסיפורי עם, בפתגמים, בכתבי הקודש, במנהגים ובמסורות של התרבויות הקשורות בארץ ישראל. בין פרקי הספר: צמחים מבורכים וצמחים מקוללים, צמחי גן עדן וגיהינום, צמחים - מכשפות וכשפים, צמחי ישו ומרים, צמחי חשק ואהבה, צמחי בתי קברות, צמחים ואופי האדם. אמוץ דפני הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה, בוטנאי וחוקר פולקלור. סאלח עקל ח'טיב הוא חוקר מסורות ופולקלור צמחי הארץ.

אריאל הירשפלד על הספר: "הספר הזה, פרי עטם של פרופסור לבוטניקה שהוא גם משורר וגם אתנוגרף של צמחים, ושל חוקר המורשת הערבית והדרוזית שהוא גם בן למשפחת חקלאים אנשי אדמה – בא להתחקות אחר הקשרים שבין האגדה שבצמחים לבין האמת. אמוץ דפני מבין את נחיצותה של האגדה כערוץ של התמודדות אנושית של האדם עם גורלו וסביבתו. הוא זוכר היטב שהבוטניקה של ימינו לא הייתה קיימת בלי חוכמתם של אוספי העשבים הקדמונים, המרפאים המסורתיים והמכשפים של ההיסטוריה.

ואילו בקיאותו של סאלח עקל ח'טיב הן בשפה הערבית ותרבותה והן במסורות המקומיות ובאורח החיים הכפרי לא רק תורמת תרומה חשובה ובדוקה לעניין זה, אלא מהווה כלשעצמה עדות ממקור ראשון. שניהם, דפני וח'טיב, יודעים היטב שלא מעט מן האמונות הנלהבות של הדור הזה בדבר איכותם של העשבים – כתרופה, כמזון בריאות וגם כתמרוקים – אינו אלא המשך ופיתוח של שיח עתיק ורצוף שמנהל המין האנושי על עצמו בזיקה לצמחים שסביבו."

צמחים, שדים ונפלאות: צמחי ארץ ישראל בפולקלור מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב בהוצאת עולם חדש, ובתמיכתם הנדיבה של: אוניברסיטת חיפה ומועצת הפיס לתרבות ולאמנות. עריכה מדעית: יואל פרץ, עיצוב הספר והעטיפה: ירמי אמסטר, על העטיפה: איור מכתב-יד איטלקי מהמאה הארבע-עשרה, פורמט אלבומי, 272 עמודים.

מתוך פרק 2 בספר: צמחי גן עדן וגיהינום
כאשר בוחנים את מאפייני גן עדן בספרות הקדומה, מוצאים שלושה קווי דמיון המשותפים לדתות רבות: גן עדן הוא מקום האל, ביתם הראשון של אבות האנושות, והוא לעיתים גם מקום משכנם של צדיקים ונשמות מבורכות.

בתרבויות מסוימות מיוחס לגן עדן מקום מוגדר: ארץ כלשהי, הר ממשי או אגדי וכדומה. בתרבויות אחרות נאמר עליו שמקומו בשמים. במקרים רבים אין אבחנה ברורה בין מקום משכן האלים, הר האלוהים, גן האלוהים או גן עדן. בגן עדן נמצאים עצים פלאיים בעלי סגולות מיוחדות, שביכולתם להעניק לאדם ברכה או קללה, בהתאם למידת ציותו לציווי האלים הממונים או השוכנים בגן.

מגוון העצים בגן עדן
בספר בראשית מתואר גן עדן במילים הבאות: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַׁשְקוֹת אֶת הַגָּן וּמִׁשָּם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאׁשִים... וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמרֹ מִכּלֹ עֵץ הַגָּן אָכלֹ תּאֹכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תאֹכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב', 17-8). בהמשך הפרק מסופר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִׁשָּה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲׁשֶר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִׁשָּה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִׁשָּה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאֹכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיּאֹכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגרֹתֹ" (שם, ג', 7-1).

ציטוט זה מלמד שהתאנה היא העץ היחיד בגן עדן המצוין בשמו המלא. לפי אגדות היהודים מאת לוי גינזבורג, הצמחייה בגן עדן הייתה עשירה ביותר: "ויש בגן עדן שמונים ריבוא של מיני אילנות בכל זוית וזוית". שפע כזה, המונה מאות אלפי מיני צמחים, הוא יותר מפי שלושת אלפים) מכלל מיני הצמחים של ארץ ישראל ופי שלושה ממספרם המוערך של הצמחים עלי אדמות - גן עדן אמיתי לבוטנאים. לפי הקוראן, גן עדן מלא גנים, עצי פרי, נהרות זורמים ותענוגות רבים: "יורשי גן עדן, כל עיסוקם היום תענוג, הם ונשותיהם מסתופפים בצל ומסִבִּים על ספות מוגבהות, ושם מזומנים להם פירות וכל אשר תאווה נפשם" . ובמקום אחר: "זהו גן עדן אשר ירשתם בזכות מעשיכם, ובו מזומנים לכם פירות רבים אשר מהם תאכלו" (סוּרת "עיטורי הזהב", 73-72). עצי הפרי למאכל הם: "בינוֹת עצי לוטוס (שיזף) שהוקצעו קוציהם, ועצי מוֹז (בננה) עמוסי פרי, וצללים נטויים, ומים ניגרים, ופירות למכביר".

על זיהוי "עץ הדעת"
מאחר ששני העצים, "עץ החיים" ו"עץ הדעת", לא צוינו בשמם המלא, אין פלא שהנושא עורר פרץ אדיר ובלתי פוסק של פרשנויות הנמשכות אפילו בימינו אנו. הדיון סביב זיהויו של "עץ הדעת" הֵחל כבר בתלמוד: "אילן שאכל ממנו אדם הראשון: רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא .)יללה על האדם אלא יין, שנאמר: 'וַיֵּׁשְתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּׁשְכָּר' (בראשית ט', 21 רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' (בראשית ג', 7).

רבי יהודה אומר: חִטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (בבלי, ברכות, מ, ע"א). כצפוי, הספרות היהודית מלאה בתִלי תִלים של פרשנויות בסוגיה זו, ואין פלא שהוצעו עצים מהודרים כמו אתרוג ורימון ויותר מאוחר גם צבר, תפוח וזית (אף שהצבר, יליד אמריקה, לא הגיע לארץ ישראל לפני המאה השש־עשרה).

במיתולוגיה היוונית מסופר על הרקולס וגן ההֶספֶּרידוֹת הפלאי. בחלקו המערבי של הגן היו עצים שהניבו תפוחים מזהב והעניקו לבעליהם חיי נצח. בקרב החוקרים קיימת מחלוקת אם מדובר בלימון, בחבוש או בתפוח. התפוז לא היה ידוע ביוון בעת העתיקה, ולכן ברור שאין מדובר בתפוח הזהב של ימינו. לפי המיתולוגיה היוונית, המטלה האחת־עשרה שהוטלה על הרקולס על ידי אֶוּרִיסְתֶאוּס מלך מִיקֵנָאי הייתה להביא תפוחים מגן מבורך זה. הרקולס הצליח להתגבר על לַאָדוֹן, הדרקון בעל מאה הראשים ששמר על הגן, וזכה בתפוחים. בסיפור זה מייצג התפוח (המוזהב) דווקא את "עץ החיים" ולא את "עץ הדעת".

בקוראן מסופר: "אמרנו, הוי אדם, שְׁכוֹן אתה ואשתך בגן, ואִכלו שניכם מפריו בשפע מכל אשר תרצו, אך אַל לכם לִקרב אל העץ הזה פן תהיו בבני העוולה" (סוּרת "הפרה", 35 ). מוחמד פַרוּקי, חוקר מוסלמי של צמחי הקוראן, מסכם את נושא ה"עץ האסור" שבקוראן ומציין שתאולוגים מוסלמים זיהו אותו עם חיטה, תאנה וגפן, כמקובל גם אצלנו, אך היו גם מי שהציעו את הלימון או את האפרסק. מתוך ארבעת המועמדים העיקריים ל"עץ הדעת": חיטה, אתרוג, גפן ותאנה - רק האחרונה מצוינת בספר בראשית כמי שהייתה מצויה בגן עדן.

נורית הירשפלד, שסקרה את ארבעת המינים המוצעים ואת חשיבותם, כותבת: "התאנה, הגפן והחיטה נמנים עם שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, ואילו האתרוג הוא אחד מארבעת המינים. כולם מזוהים עם חגי העלייה לרגל לבית המקדש... המשמעות הסמלית של זיהוי עץ הדעת כחיטה, כגפן, כתאנה או כאתרוג יוצרת אפוא זיקה בין עם ישראל לשפע ולפריון של גן עדן. במובן זה מתייחס המדרש אל עץ הדעת כאל פרט המייצג את הכלל לגן עדן על כל הטוב שבו, וכך יוצר את הקשר בין עם ישראל לגן עדן".

עץ הדעת בספר חנוך
בספר חנוך החבשי (ספר חיצוני שחובר בארץ ישראל בימי הבית השני ובמקורו נכתב בארמית, כונה בעבר בשם חנוך א' והיום ידוע כספר העירים) מתואר עץ הדעת: "ואבוא אל גן הצדק וארא הרחק מן העצים האלה עצים רבים וגדולים מן העצים ההם, ושניים שם גדולים הרבה, יפים, מפוארים ומהודרים, ועץ הדעת אשר אוכלים מפריו הקדוש ויודעים דעת רבה.

העץ ההוא דומה בגובהו לאורן; עליו דומים לחרוב ופריו כאשכולות גפן נחמדים מאד וריחו נודף הרחק מן העץ" (ל"ב, 6-3 , תרגום שמואל הרטום). בתרגומו של אברהם כהנא מחליף האשוח את האורן: "העץ ההוא דומה בגובהו לאשוח ועליו דומים לעלי חרוב". מן הראוי לציין כי הפסוק המתייחס לאורן (או לאשוח) אינו מופיע בכל הנוסחים הידועים של ספר חנוך. העץ המופלא מכיל תכונות של כמה מיני עצים, ומכאן שמדובר בעץ פלאי ולא בעץ ממשי. במקור היווני שֵם העץ הגבוה מציינת עץ strovilea ביוונית עתיקה ומודרנית המילה .strobileva הוא אורן. סביר על כן להניח שמדובר באורן ולא באשוח.

מכל מקום האשוח אינו נמנה עם צמחי הארץ, אף שהוא נמצא בלבנון. מאחר שהחוקרים סבורים כי כותב הספר חי בארץ ישראל, יש מקום לתהות מה לו ולאשוח. האורן, לעומת זאת, הוא עץ שאינו מאריך ימים, והקדושה וההוד ממנו והלאה. כך למשל בסקרים על אודות מיני העצים המקודשים שנערכו בארץ לא נרשם ולו עץ אורן אחד המכהן בקודש. די מפתיע שתיאור עליו דומה לתיאור עלי החרוב, שאינו מן הגדולים והמפוארים שבעצי הארץ וכלל אינו מוזכר במקרא.

ארז, ברוש וערמון כעצי גן עדן
בספר יחזקאל מופיע משל על מלך מצרים, המתואר כעץ ארז אדיר וגבה קומה. אותו ארז נזכר בהשוואה לשלושה מעצי גן עדן )גן אלוהים( במילים אלה: "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹׁשִים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה .) עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲׁשֶר בְּגַן הָאֱלֹהִים" )ל"א, 10-8 בעוד שבסיפור גן עדן שבספר בראשית מוזכרים שני עצים סמליים, "עץ הדעת" ו"עץ החיים", הרי אצל יחזקאל מדובר בעצים ידועים: ארז, ברוש וערמון. באשר לארז אין מחלוקת כי מדובר באותו מין הקרוי כך בפינו גם כיום.

לגבי הברוש קיימת נטייה בין החכמים, בעקבות ר' עמנואל לעף 1944-1854 , החוקר המובהק ומחבר צמחי היהודים, ,Imanuel Loew לזהות את הברוש/ברות המקראי כערער ברושי לפי המינוח הרווח עץ הגדל בחרמון ובלבנון, וזאת על סמך שמו ,Juniperus excelsa : כיום שֵׁם השאוּל מסורית. באכדית ,Brota , הערבי של הערער הברושי בלבנון בּוּרָשׁוּ, שאף הוא מזוהה עם "ערער ברושי", מין burasu מופיע השם שהיו לו שמות שונים באזורים שונים במזרח התיכון. מיכאל זהרי, בספרו צמחי התנ"ך, מזהה את הברוש המקראי )הגדל עם הארז בלבנון( עם הגדל בלבנון בחברת הארז. מעניין ,)Abiescilicia( האשוח הקיליקי לציין שבקוראן אין אזכור לארז או לברוש, עצים מקודשים ביותר ברחבי המזרח התיכון. קשה להסביר את היעדרות הברוש והארז בכך שהקוראן נכתב על רקע המדבר ושוכניו, מאחר שמוזכרים בו עצים חשובים כמו זית, תאנה, רימון ושיזף, שאינם מדבריים כלל.

על מעמדו הרם של הברוש כעץ מקודש במזרח התיכון מעיד הסיפור הבא: "בחבל חוֹרַאסָן שבאיראן, בכפר קַׁשְמָר, גדל בעבר עץ ברוש פלאי שניטע על פי המסורת בידי הנביא זרתוסטרא לציון המרתו של המלך הפרסי גּוּשְטָאסְפּ לדת החדשה. (זרתוסטרא חי כנראה במאה העשירית לפנה"ס וייסד דת הקרויה על שמו ונפוצה בפרס החל מן המאה השביעית לפנה"ס. אמנם יש הפרש של כשלוש מאות שנה בינו ובין המלך גּוּשְטָאסְפּ, אך מה לנו כי נלין על אגדות.)

לפי המסורת מוצא העץ היה מענף שהובא ישירות מגן עדן וניטע בפתח מקדש האש שבכפר. עץ זה נודע בקדושתו הרבָּה בקרב הזורואסטרים והיה מפורסם בחוסנו האדיר. לפי המסופר, כוחותיו הפלאיים של העץ היו כה כבירים, עד כי בעת שרעידות האדמה, השכיחות בחבל ארץ זה, החריבו אזורים סמוכים - בזכות אותו עץ מעולם לא גרמו נזק כלשהו לכפר קשמר. הח'ליף המוסלמי אַלְמֻתַוַכִּל ציווה לכרות את העץ בשנת 861 לספירה כדי להשתמש בקורותיו לבניית ארמונו החדש בעיר סַמַרָה הסמוכה לבגדאד דהיום. לפי המקורות, בעת שנכרת היה העץ בן 1,450 שנה. העץ היה החסון שבעצי תבל ולפחות הענק ביותר בין כל אלו שהיו מצויים בפרס באותם הימים. ממדיו היו כה אדירים, עד כי נדרשו לא פחות מעשרים ושמונה מגלבי הצלפה כדי להקיף את גזעו, ובצִלו יכלו לחסות אלפיים בני צאן ובקר.

העץ היה מאוכלס במספר כה רב של ציפורים בנות מינים שונים שקיננו בו, עד שבשעה שנחרץ גורלו ליפול, כוסו פני השמים מרוב בעלי הכנף שהתרוממו מהעץ, והרקיע נצבע בשחור. נדרשו לא פחות מ־ 1,300 גמלים כדי להוביל את ענפי העץ". מעניין הדמיון בין תיאור הברוש לתיאור הארז בספר יחזקאל. בשני המקורות מודגשים קומתו יוצאת הדופן של העץ ומספר הציפורים העצום שחסו בצִלו

את Castanea sativa השם "ערמון" שמור כיום לערמון התרבותי פירותיו הקלויים אוכלים בחורף. מקורו של העץ בטורקיה ובאירופה ואינו גדל בר בארץ. על פי רוב הפרשנים ה"ערמון" המקראי הוא הדולב המזרחי וזאת בהסתמך על תרגום השבעים. הערמון, הברוש ,)Platanus orientalis( והדולב, המוזכרים בספר יחזקאל, הם עצים נישאים, העשויים להגיע לממדים ניכרים, ונחשבים לעצים מקודשים ברחבי המזרח התיכון הקדום והמודרני כאחד. "שילוש" זה של אותם מיני עצים נישאים מופיע גם במשלי בן סירא: "כארז התרוממתי בלבנון וכברוש בהרי חרמון, כתומר התרוממתי בעין גדי וכשתילי ורד ביריחו, כזית מפואר בשפלה וכערמון עלי מים התרוממתי" זיהוי בית הגידול של הערמון כבית גידול לח, "עלי מים התרוממתי", מחזק את הזיהוי של הערמון המקראי עם הדולב של היום.

פליניוס הזקן (חוקר הטבע הרומי בן המאה הראשונה (Gortyn) לספירה) מתאר דולב מזרחי שהיה בגורטין בכרתים כעץ ירוק־עד )אף שהדולב הוא עץ המשיר עליו בחורף(. לפי המיתולוגיה היוונית התחפש זאוס לפר, פיתה את הנסיכה אירופה, חטפהּ ממקום מושבה בלבנון ותינה עמה אהבים תחת אותו עץ דולב. יש גורסים, שעצם המעשה הוא שגרם לירקוּת העד של העץ הייחודי הזה ולקדושתו בעיני הבריות. גם כיום מצביעים בני המקום על עץ דולב מסוים כמקום התרחשות האירוע שהעניק ליבשת אירופה את שמה עד עצם היום הזה. נציין כי רבים מהעצים המקודשים כיום בטורקיה הם דולבים ענקיים הגדלים על גדות נחלים.

הארז הוא עץ "מכובד ונשוא ימים" הן משום גובהו הרב והן בשל בית גידולו על ראשי ההרים בלבנון. קדושתם של ארזי הלבנון הנערצים ידועה עוד משחר ההיסטוריה, ולכן שרדו רבים מהם עד ימינו. באפוס השומרי עלילות גילגמש, מֶלך העיר אֶרֶךְ בתחילת האלף השלישי לפנה"ס, מתואר "הר הארזים". רוב החוקרים סבורים שמדובר בהרי הלבנון. וכך מתואר המסע אל הר הארזים: "עָמְדוּ בְּפַאֲתֵי הַיַּעַר, / הָאֶרֶז — הִתְבּוֹנְנוּ אֶל קוֹמָתוֹ, / הַיַּעַר — הִתְבּוֹנְנוּ אֶל מְבוֹאוֹ, / בַּאֲשֶר חֻ'מְבַּבַּה הִתְהַלֵּךְ, נִכְבַּשׁ / מִשְעוֹל, / הַדְּרָכִים תִּישַרְנָה, וְנָאֶה הַשְּבִיל. / רְאוּ אֶת הַר הָאֲרָזִים, מוֹׁשַב הָאֵלִים, בָּמַת אִרְנִנִי"

[...]

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

צמחים, שדים ונפלאות - אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב