Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2005       חזור

לחפש את אנה
מאת: דורון ברוש

ההוצאה:

זמורה-ביתן

"אני חושב שיותר טוב להיות אישה כמו כולן. לא מכוערת כמו מכשפה, לא יפה כמו מלאך כזה כמו אנה. כי לאישה כמו אנה האנשים לא ייתנו מנוחה. אפילו לא לרגע. יופי כמו שלה יכול להיות קללה גדולה."

תצלום מצהיב ומתפורר של אנה, אישה יפהפייה שנעלמה לפני שישים שנה, משיב לחייו של רפאל, גיבור הספר, את אלנה - אהבתו הגדולה.

יחד הם יוצאים למסע חיפושים אחרי אותה אנה, מסע החובק ארצות וזמנים - מכפר קטן באוקראינה, דרך העיר החדשה תל אביב, בימים שעוד היתה שכונת אחוזת בית, ועד לישראל של מלחמת לבנון בשנת 1982. במהלך המסע נחשפים סודותיה האפלים של המשפחה היהודית העשירה בעולם, סודות הטומנים בחובם אלימות, אכזריות, רדיפת בצע ותשוקה. ככל שמתקדם רפאל בחיפושיו אחר אנה הנעלמת, בעזרת חברים חדשים שרכש בדרך - ביניהם מורה קשיש שהוא ידען מופלג ושני בלשים מוזרים - הופך הסיפור למסע פנימי אל לבו ואל הנשים שבחייו.

לחפש את אנה
שתפו אותי

לחפש את אנה הוא סיפור של יופי נשי המסיט גורלות ממסלולם. אך יותר מכול, זהו סיפורם של האנשים שעליהם לא נכתבו ספרי היסטוריה, אלה שעבורם לא היתה ארץ ישראל המתחדשת משאת נפש אידיאולוגית, אלא תאונה ביוגרפית מכאיבה.

בצלילות וברהיטות פורש דורון ברוש לפני הקורא פנורמה ססגונית של תקופה ועולם שלם ונשכח, עולם מלא בנבלים, נוכלים, חולמים ואוהבים.

דורון ברוש הוא עורך, עיתונאי וכותב טורים. לחפש את אנה הוא ספרו הראשון.

באדיבות הוצאת זמורה ביתן אנו מביאים
לפניכם את הפרק הראשון מתןך הספר

פרק 1: אֵלנַה
תל אביב, 1982

שיחת הטלפון תפסה את רפאל באמצע משבר קטן במפעל. משלוח הגיע לנקודת פריקה לא נכונה, אחד ממנהלי העבודה כעס. נהג המשאית חסם את שער הכניסה והודיע שלא יזוז משם עד שיגיע בעל הבית, ובלית בררה שלחו פקידה נבוכה להזעיק את רפאל מישיבת ההנהלה, אבל עוד בטרם הספיק לצאת מאגף המשרדים הודיע רמקול הכריזה הגדול, "רפאל, רפאל, שיחה בקו שתיים," והוא חזר אל עמדת הטלפון שבכניסה למשרדו. "שלום," אמר בקולו העמוק, ובנימוס שתמיד הפליא אנשים מסביבו, "רפאל קליין מדבר."

תמרה, מזכירתו האישית שהכירה אותו טוב מכולם ותמיד היתה ערנית אליו, ראתה אותו מחוויר כששמע את הקול מצדו השני של הקו, ונבהלה. "מה קרה?" שאלה כשהניח את השפופרת על כנה. רפאל, נבוך, נופף בידו בביטול. על אלנה לא סיפר אף פעם לאחרים, וממילא, גם אם היה מספר, מי היה מאמין. "זה שום דבר, שום דבר," אמר והסתלק ממנה במהירות להרגיע את הרוחות בין מנהל העבודה לנהג המשאית. אחר כך חזר למשרדו וניסה להמשיך בעבודה, בהה שעתיים בניירות שעל שולחנו, ולבסוף קם, יצא מהמשרד, נכנס לשברולט החדשה ששומר השער רחץ באותו הבוקר ונסע לביתו.

בגיל שלושים ושבע נחשב רפאל לסיפור הצלחה. היה כמובן הפלא שחולל במפעל שהוריש לו יוסל, חותנו. בתוך כמה שנים הפך את המפעל לייצור מסמרי ברזל ברחוב שונצינו בתל אביב לתרנגולת שמטילה ביצי זהב ומייצרת מיליונים, ומה שאף הגביר את הרושם בעיני אנשי המקצוע שעבדו איתו היה שעשה זאת ביושר, בלי להשאיר מאחוריו שותפים מרומים וזועמים; בלי לפזר הבטחות שלא היה יכול לעמוד בהן.

הוא היה גבוה ודק גזרה, בעל פנים צרים וחזקים ושיער שהחל להאפיר בגיל צעיר. שלוש פעמים בשבוע, קיץ וחורף, היה משכים בחמש בבוקר, נוסע לברכת גורדון, שוחה חמישים ברכות בקצב הולך וגובר ומשם ממשיך למפעל. הוא אהב את המים הקפואים, את המלח שנשך וצרב את פניו ואת עורו. הוא התענג על הכאב שהצטבר בזרועותיו. המאמץ סייע לו להתרכז בתכנון עוד יום של דחיפת העסק קדימה. כשעִסקה חשובה עמדה לפני סיכום היה יכול לעבוד ברציפות שלושה ימים ושלושה לילות. במפעל היו מביטים בו בהשתאות, אומרים לו, אתה משוגע, לאן אתה רץ? מה אתה רוצה להיות, הכי עשיר בבית הקברות? אבל הוא היה ממשיך בקצב המטורף שלו, עד שלא היה יכול לראות עוד מסמר אחד, או עוד סַפק תאב בצע אחד, ואז היה נעלם מהמפעל לשבועיים-שלושה, יוצא לאחד ממסעות ההשתוללות שלו, נוסע לאן שנוסע, בדרך כלל בתוך הארץ, שותה הרבה, לפעמים מתאהב לשבוע, וחוזר למרוץ כמו חדש.

בשנתיים האחרונות חי לבדו בבית ברחוב עקיבא אריה, מאחורי כיכר המדינה. את הבית הענקי, כמעט מאתיים וחמישים מטרים רבועים ועוד מרתף, קיבלו מירה והוא מיוסל כמתנת חתונה. כשעזבה אותו מירה - במפתיע, בלי טקסים, רק פתק קטן השאירה לו על המיטה - חשב רפאל שלא יהיה זה הוגן לשנות בבית דבר בלי הסכמתה. וכך נותרו כל בגדיה של מירה בארונות, ופעמיים בשנה היתה עוזרת הבית מוציאה אותם לאוורור של כמה שעות. מעיל חורפי כהה היה תלוי זו השנה השלישית על קולב במסדרון. אמנם את מברשת השיניים שלה, שהתייבשה, השליך לפח, ואת הספר שקראה, "מובי דיק", ושנותר על השידה פתוח בעמוד 179, סגר לאחר שהניח בו סימנייה והשיב אל הכוננית, אבל מעבר לאלה, ולריח ה"שאנל חמש" שלה שהתפוגג, היה נדמה שהבית קפא בזמן.

הוא העדיף שאיש לא יבוא לבקר אותו בבית. המאהבות המעטות שלו היו צריכות לכפות עליו ממש שיכניס אותן לביתו. הן היו מטיילות בין החדרים המפוארים, מתבוננות סביבן בפה פעור, ורפאל, נבוך, שחש כל העת כאילו מירה מציצה בעין עקומה מעבר לכתפו, היה שולף תירוץ כדי לצאת מן הבית במהירות. ללון בבית, במיטתה של מירה, לא התיר לאף אחת מהן.

מלבד אלנה, כמובן. עם אלנה בוטלו האיסורים. בנאמנות שנמשכה על פני למעלה מעשרים שנה נכנע לה. כל מה ששלו היה שלה, כל בקשה מפיה היתה פקודה. בלי שאלות. בלי ערעור.

מעברו האחר של הקו אמרה לו אלנה שתעלה על המטוס לישראל בעוד כשעה ותנחת בנמל התעופה בן גוריון בסביבות השעה חמש וחצי. אם תצליח לחמוק בשקט, חשב רפאל, בלי להיתקל באף עיתונאי חטטן, תגיע לביתו בשבע. שמונה, לכל המאוחר. הוא שוטט בין החדרים, יצא לחצר, חזר פנימה, שוב בדק שהמקרר מלא, שהעוזרת הבריקה כהלכה את חדרי האמבטיה. הוא נשכב על הספה בחדר העבודה שלו וצפה בפיזור נפש בסרט טבע בטלוויזיה - נדידת עדרי זברות בסוונה האפריקאית האינסופית. סַייר שמורה נלהב במדי חאקי קצרים הצביע על להקת אריות שארבה לזברה צעירה שהתרחקה מהעדר. צרות של זברה, חשב רפאל ועצם את עיניו. הוא שקע לתוך שינה קצרה, והתעורר בתחושת שמחה על בואה של אלנה. הוא לא חשש מהצער שהיא עלולה לגרום לו. כבר שנים שהם אינם יכולים להכאיב זה לזה. עיר מקלט, הפוגה מרעשי העולם - זה מה שהפכו להיות זה לזה.

הוא קם מהספה, הלך לחדר הרחצה, התקלח ממושכות במים לוהטים, התגלח והתלבש, נכנס לחדר המגורים הגדול, התיישב על הכורסה הגדולה וחיכה. השעה היתה שבע ועשרה כששמע את מנוע המכונית הגדולה נוהם ברחוב ליד השער. הוא המתין לקול צעדיה הזהירים של אלנה על החצץ של שביל הגישה ופתח את הדלת. היא נכנסה פנימה במהירות. אחריה, נושא את שתי מזוודותיה הקטנות, צעד גבר מבוגר, מרושל למראה, לבוש מדי צבא. רפאל הביט באלנה בשאלה. הוא השתוקק לחבקה. התרגשותה ניכרה בתנועותיה אבל עיניה התחננו בפניו: חכה רגע, עוד לא. הנהג בירך אותו לשלום בקול נמוך ובמבט מושפל, מאותם נותני שירותים מושלמים שהופכים את נוכחותם לבלתי מורגשת. עוד רגע נמשך כמו שנה. הנהג הניח את המזוודות בפינת המסדרון, פנה ויצא בלי מילה. את הדלת סגר אחריו בשקט מיומן.

היא היתה כל כך אוורירית וקלה בזרועותיו. רזה יותר, וגם חיוורת, חשב, כשניתקה ממנו דקה ארוכה אחר כך. שיער שחור בתספורת נערית. ג´ינס משופשף. חולצת פלנל ארוכה, משובצת. נעלי בד שטוחות. אם הייתי אומר למישהו שהטיפוס הסטודנטיאלי הצנום הזה היא בת בית מבוקשת בטרקלינים של מלכים ורוזנים, חשב רפאל, הוא היה אומר לי שהשתגעתי. על פני הילדה הבלתי משתנים שלה היה היופי המאופק, הנבוך, זה שתמיד עורר בו רצון לשמור עליה מפני העולם. כך גם הסתערה עליו, בחיבוק של ילדה אובדת. הוא אחז בה בעדינות. אצבעותיו, שהכירו בה כל שקערורית ובליטה, חלפו במורד גבה.

אלנה התרחקה ממנו לאחור ובחנה את פניו בריכוז. "כמה זמן עבר?" שאלה. הוא ידע בדיוק. תמיד ידע בדיוק כמה זמן עבר מאז נפגשו בפעם האחרונה. שנה אחת, וחודש, ושבוע. ויומיים. "שנה," אמר.

"שנה," חזרה אחריו בפליאה, "איך הזמן רץ." היא שלחה לעברו את ידה, ואצבעותיה טיילו ברכות על רקותיו. "רפאל שלי, עם שיער מאפיר." בקולה היה עצב. הוא תמה מדוע. "אתה לבד?" שאלה.

הוא הופתע. הרי אלמלא היה לבדו לא היה פוגש בה כאן, לא כן? "כן, אלנה, אני לבד."
"אני מתכוונת, מירה לא תגיע פתאום?"
"מירה? לא, מירה לא חזרה לכאן מאז," אמר בזהירות. "אולי לא מירה. אולי אישה אחרת. לא יודעת," ידיה הרפו מפניו. היא התבוננה במבוכה בקצות נעליה, נעה על מקומה באי-נוחות, ואז, כאילו הגיעה להחלטה, התרחקה ממנו, הלכה בהחלטיות אל החלון המלבני הגבוה שבקצה המסדרון, שהשקיף לרחוב פנקס, התרוממה על קצות אצבעותיה וחיפשה דבר מה בתוך החושך. "מה קרה, אלנה?" שאל.

היא הסתובבה אליו. "אני חושבת שעקבו אחרי לכאן." "עיתונאים?"
היא הנידה בראשה לשלילה.
אז מי? רצה לשאול, אבל שתק. היא נראתה עייפה ומדוכדכת, והוא רצה להקל עליה. אם מישהו עקב אחריה הוא יכול לחכות עד הבוקר. וגם רפאל יכול לחכות עם שאלותיו שלו. הוא הלך אליה, אחז בזרועה בעדינות, בכוונה להוליכה לחדר המגורים, אבל אלנה נשארה נטועה על מקומה, כמהססת לעבור את סף המסדרון ולהיכנס לתוך הבית.

"אני נראית לך טיפשה," אמרה במבוכה. "נוחתת פה פתאום עם שאלות על הנשים שלך ועם אנשים שעוקבים אחרי ברחובות."
"את אף פעם לא נראית לי טיפשה, אלנה."
היא הביטה בו בחיבה גדולה. שוב שלחה יד מלטפת אל פניו. רפאל לא האיץ בה. הוא היה חברה הנאמן. הוא חיכה. במחיצתו, מאחורי דלת דירתו, היתה מסירה מעליה את מסכת האצילה האירופית שלה ושבה להיות הנערה שרצה איתו יחפה, לפני שנים, ברחובות תל אביב. בדרך כלל היו מסתערים זה על זה בשאגות שמחה. אבל היום היתה שקטה מאוד. קודרת. רפאל חשב, אמה הרי נפטרה רק לפני חודשיים, אולי עדיין לא התאוששה. אבל הוא הכיר את אלנה היטב. טוב יותר מכל אדם אחר. קול בתוכו אמר לו שמשהו אחר קרה. יש הסבר לקדרות הזאת שעוטפת אותה.

הם גדלו יחד בתל אביב, בית ליד בית ברחוב נורדאו, הילדה של משפחת הירשפלד המפורסמת והבן של הרומנים מהמכולת ברחוב דב הוז. משפחתו של רפאל התגוררה בדירת שני חדרים דחוקה. משפחתה של אלנה, שבאותן שנים התגוררה בארץ, החזיקה בניין שלם. הם היו שני ילדים עזובים. הוריו של רפאל לא יצאו מהמכולת מזריחה ועד הרבה אחרי השקיעה, ואילו הוריה של אלנה לא היו כמעט אף פעם בארץ - אמה החולה שכבה בדרך כלל בבית חולים בשווייץ, אביה רדף אחרי נשים מסביב לעולם ואלנה ידעה באיזו מדינה הוא נמצא רק על פי עמודי הרכילות בעיתונים. הנפשות הקרובות לה ביותר היו נהג שתקני ואומנת שוויצית קפדנית, שתיעבה את המזרח התיכון ולבנטינים פרועי שיער כמו רפאל.

רפאל ואלנה היו נפגשים מדי יום ליד גדר האבן הנמוכה שהפרידה בין הבתים, בין שברי אופניים ישנים ובלוני גז, ויוצאים לרחובות. אנשים הסתכלו עליהם בתמיהה שרפאל הבין את פשרה רק אחרי שבגר, והיה מתווכח עמם בלבו אחרי שנים, הרבה אחרי שאלנה כבר עזבה - שמה הפלא, הרי גם בת המשפחה היהודית העשירה ביותר בעולם צריכה לגדול באיזשהו מקום, לא?

גם הלשונות הרעות לא נחו. חינכו את הילד יפה, אמרו, ללכת ישר על הכסף. אבל הארס עבר גבוה מעל ראשיהם של רפאל ואלנה. הם לא עזבו זה את זה לרגע, אלא בפעמים שבהן נאלצה אלנה לנסוע לחו"ל לבקר את אמה או בענייני משפחה אחרים. יחד שיחקו בחצרות הבתים, יצאו למסעות ברחבי העיר, רחצו בים, יחד טיילו בשבע טחנות על הירקון, יחד טיפסו בגנבה על עגלות קרח ונפט, ונסעו עליהן עד נווה שאנן, שהיתה אז קצה תל אביב. בחורף נסעו בטקסי לגשר הישן מעל האיילון, ירדו לגדה והתחרו בילדים היחפים של שכונת מונטיפיורי בדיג גרוטאות שנסחפו בזרם הגועש.

אחר כך הפכה החברות לאהבת נעורים. כשנערים אחרים רדפו אחרי נערות, צרחו ´בננות!´ ´בננות!´ ומשכו להן ברצועות החזייה, רפאל ואלנה למדו יחד, טיילו ברחובות יד ביד, התחבקו בגן רינה, בחשכת בתי קולנוע, במקומות שכבר אינם היום, "אופיר", "ארגמן", ראו שם את "נבדה סמית", "פנטומס נגד הסקוטלנד יארד". ופעם אחת נקרע הסרט באמצע "משה וינטלטור", והמקרין העלה את האור באולם, ושניהם התגלו לעיני הקהל כשהם דבוקים זה לזה. האולם רעד מצחוק. אבל לבסוף התרגלו תושבי השכונה למראה הנער והנערה המסתובבים יחד כמעט כמו גוף אחד, וגם הלשונות הרעות נאנחו ואמרו שזיווג כזה נקבע בשמים.

בתחילת שנת 1967 טס אביה של אלנה לשווייץ בעקבות ברונית מסחררת. הוא חזר לישראל אחרי חודשיים רק כדי לסגור את הבית ברחוב נורדאו ולקחת את בתו איתו. כל תחנוניה של הנערה לא הועילו. שלושה חודשים אחר כך, בתקופת המתיחות הגדולה, התגייס רפאל לצבא. כשהחלו הקרבות עוד היה בטירונות ואת המלחמה עבר ללא פגע. אלנה באה לבקר אותו כל כמה חודשים. בזמנים שנעדרה שלחה לו מכתבים משעשעים וספוגי געגועים.

"מלמדים אותי להשתמש במזלג לכל מנה. אני מתבלבלת בכוונה." "מנסים לעשות ממני גברת. שולחים אותי להתאמן בטרקלין של הנסיכה פון פוץ והברון פון קלוץ."
"אם יקרה לך משהו אני אמות."
"יש לנו ארמונות שאי אפשר להאמין."
"אמא שלי באה לחופשה לשבוע מבית החולים. באמצע לקחו אותה בחזרה." "אתה חושב שיום אחד נתחתן? יהיו לנו ילדים? אתה שומר על עצמך, רפאל?" שוב ושוב היה רפאל קורא במכתבים, צוחק, מרחרח את הנייר המבושם, תקוע באיזו קסבה מטונפת עם ביוב זורם ומסביב ילדים מוכי זבובים. שבוע אחרי שהשתחרר טס אליה לז´נווה. בטרמינל חיכתה לו אישה צעירה בחליפה מחויטת וחיוך אדיב על פניה. רפאל נדהם. היא חיבקה אותו. אבל עכשיו היתה אחרת. מאופקת. ידיה הרפו ממנו כמעט מיד. השיזוף הים תיכוני נעלם, ומתחתיו נחשף חיוורון אירופי. הם נסעו בשתיקה נבוכה אל הבית שהכינה לשניהם. אחרי שלוש שנים שבהן לא שהו אחד במחיצת השני שבוע רצוף, נולדה ביניהם זרות שסירבה לגווע במשך חודשים, ולילה אחד, אחרי מריבה ממושכת, הציע רפאל הנעלב שיעבור לישון בחדר אחר, ואלנה סירבה אחרי התלבטות שלא נעלמה מעיניו והעצימה את עלבונו.

שבועיים אחרי שהגיע רצה רפאל לצאת לעבוד. אלנה חנטה אותו בחליפה יקרה ושלחה אותו לקרוב משפחה שהציע לו, פחות או יותר, לא לעשות דבר בתמורה לסכום כסף פנטסטי. אחרי יומיים עזב וחזר נפול פנים. אלנה חיבקה אותו בחום פתאומי ואמרה, "אל תצטער, אהובי, כסף הרי לא יהיה חסר לנו גם עוד עשרה גלגולי חיים."

היא היתה עכשיו אורחת נכבדת באינספור קבלות פנים ורפאל קליין מהמזרח התיכון היה רשאי להצטרף אליה, אבל היה עליו לדעת שנוכחותו במקומות כאלה נסבלת רק בגללה. רפאל התאמץ. הוא הלך אחריה בצייתנות, עמד בצד, מרוחק, שותק. "על מה יש לי לדבר עם אלה?" אמר לה פעם בתמיהה. "על מכרות הפחם שרכשו בשבוע שעבר? על הוַון גוך שקנו בשני מיליון? על מסילת הברזל החדשה?" הוא בחל בנימוסים המופרזים, בשיחות האינסופיות על כסף וזהב, ובעיקר השתעמם עד מוות. הם גרו בכפר קטן וציורי על שפת הריין, לא רחוק מבזל. בימים היה יושב שעות על גדת הנהר, משליך חכה אל המים, מחליף צעקות עם נהגי ארבות הנהר הידידותיים. בשעות אחר הצהריים היה משוטט בכיכרות האבן וברחובות היפהפיים של הכפר, מאזין לדנדון פעמוני הכנסיות, מתבונן בזוגות הצעירים המדוושים באופניהם על שבילי הגדה וחושב, מה אני מעמיד פנים בתוך היופי הזה?

אל הבית היה חוזר במצב רוח עכור, אבל אצל אלנה לא מצא נחמה. מתחת לחליפותיה היתה חסרת מנוחה, הפכפכה. לפעמים היתה אומרת: נוליד שבט ילדים שכל העולם ידבר עליהם. ובפעמים אחרות אמרה: כל היהודים משוגעים, אתה כמוהם. לילות רבים היתה בוכה. מתלוננת על משפחתה. אומרת, הם אנשים מרושעים, קרים. את הלב החליפו במתכות יקרות. בסוף אהיה כמוהם. אחר כך היתה מתהפכת וכועסת עליו, חוקרת אותו כשוטר, איפה היה כל היום, מה עשה.

ביקוריו של רפאל בארץ הלכו והתארכו. הזמן שעשה בשווייץ הלך והתקצר. פעם האריך את חופשתו בשבוע, ופעם אחרת בחודש, ואחר כך פשוט לא חזר. לא נאמרו מילות פרידה.

חלפו שנים. הוא עבד בעבודות מזדמנות. קיץ אחד נרשם ללימודים, הלך לקמפוס פעם אחת ולא חזר. היו לו נשים. עם אחת מהן, מירה, יפהפייה חיוורת, התחתן מתוך בהילות שלא היה יכול להסביר, כי הרי לא רצה להביא איתה ילדים לעולם. לאביה של מירה, יוסל, היה מפעל להתכת ברזל וייצור מסמרים ורפאל נבלע בתוכו, ונדמה היה לו כי מירה נושמת לרווחה על שכמעט איננו בבית.

אלנה היתה מתקשרת מדי פעם. לעתים חלפו חודשים בלי שישמע מילה ממנה. פעם עברה שנה שלמה בלי הגה ואז צילצל הטלפון. מקולה העגום הבין שיש לה מלחמות משלה, אבל לא שאל אילו, והיא לא סיפרה. לרוב היתה מבקשת שיספר לה על השכונה הישנה, והוא סיפר. סיפר על מחלק הנפט הזקן שנפטר, על העצים שבפעם המי יודע כמה שוב נִיטעו מול הבתים בנורדאו, על הים שגאה בחורף האחרון והציף את רחוב הירקון. היא היתה מאזינה בדממה, לפעמים היה נדמה לו כי הוא שומע את חיוכה, או רואה את פניה נעצבים. אחר כך היתה מנתקת בלי לומר מילה, והוא לא כעס.

פעם בשנה או שנתיים היתה נוחתת בחשאי בארץ ובאה אליו. כשעדיין חי עם מירה היו נפגשים בבית הוריה שברחוב נורדאו. אחרי שמירה עזבה - עברו להיפגש בביתו. בביקוריה היה מפנה את זמנו מכל עיסוק אחר, נעדר מן המפעל, ולמשך שלושה או ארבעה ימים - פעם אחת נשארה גם שבוע שלם - היו חיים כבעל ואישה. אלה היו ביקורים קצרים, זהירים. בימים מיעטו לצאת. בערבים טיילו שלובי זרוע ברחובות ואכלו במסעדות קטנות וזנוחות, שם היתה בטוחה יחסית מפני חטטנים. אחר כך היו חוזרים לדירתו ואוהבים זה את זה בעדינות רבה, כאילו חוששים להכאיב. הימים היו חסרי עבר או עתיד; רפאל למד לא להמתין להם, ולא לצפות לדבר. אחרי שלושה ימים, ארבעה, שבוע, אלנה היתה הולכת לדרכה, והוא שב אל חייו, אל הדממה המעיקה של ביתו, שקולות היומיום שבים ומסתננים אט אט אל חדריו.

בימים שאחרי עזיבותיה, כשדיברו אליו אנשים, היה נדמה לו שדמות אחרת עונה במקומו בשעה שהוא עצמו פורש לקרן זווית ומביט במתרחש ממרחק. עוד יום היה חולף, ועוד אחד - ושתי דמויותיו התמזגו זו בזו, והיא כבר לא נמצאה בכל נשימה שנשם, כבר לא ארבה לו בכל פינת רחוב. ואף שהיו מקומות וזמנים שבהם זיכרון דמותה וקולה התפרצו בקרבו ועקרו מתוכו נשיפת כאב מפתיעה, הוא חש בטוח מפניה רוב הזמן. מה היה כל התיאטרון הזה? היה אומר לעצמו. הרי בסופו של דבר היינו עוד קלישאה. עוד סיפור אהבה שלא יצא ממנו כלום.

שלוש שנים קודם ליום שבו טילפנה אליו למשרד, שלחה אליו מברק ובו כתבה, "התחתנתי, עם שוויצי, בנקאי, שוכב איתי פעמיים בשבוע, בימים רביעי ושבת." רפאל התכופף כאילו מישהו הכה בבטנו בפטיש והרגיש שאיננו יכול לנשום, אבל חלפה דקה ועוד אחת, והוא שב והזדקף ולבו שוב פעם כהלכה ונשימתו היתה חזקה ויציבה. בפעם הבאה שהגיעה הוא לא שאל והיא לא סיפרה. הוא חשב, אני נשוי למירה, אלנה נשואה לבנקאי, היא נשואה, אני נשוי, שנינו נשואים, וכל זה סתם משחק מילים חסר משמעות, כי עכשיו אנחנו כאן, היא ואני, ועד שהיא תיסע מחר או בשבוע הבא, כל דבר אחר לא קיים. הוא היה מאושר לראות אותה. היא עדיין היתה האישה היחידה שעמה חש בנוח, פטור מהצורך התמידי להעמיד פנים. היא עדיין היתה ההפוגה שלו מהמרוץ הבלתי פוסק של חייו. כך גם הוא חשב על עצמו - כעל ההפוגה שלה מחייה, כי הרי כל אדם זקוק להפוגה לפעמים. אבל עכשיו, כשעמדה מולו, ידע רפאל שהפעם משהו השתנה. אלנה היתה מבוהלת.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

לחפש את אנה - דורון ברוש


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *