» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

אלמה רוזה מווינה לאושוויץ
מאת: ריצ'רד ניומן קארן קירטלי
Vienna to Auschwitz - Alma Rose

ההוצאה: כנרת סיפורה המדהים של אלמה רוזה, כנרת ידועה, שנולדה לאצולה מוזיקלית בווינה: אביה, ארנולד, היה כנר ראשי ומנצח של האופרה הווינאית ושל התזמורת הסימפונית של וינה ובמשך שישים שנה עמד בראש "רביעיית רוזה", דודה מצד אמה היה גוסטאב מאהלר, בעלה היה הכנר וָשָה פז'יהודה - כנר צ'כי מפורסם וה"דוד ברונו" ואלטר היה ידיד משפחה שנים רבות. אלמה - נלהבת, נמרצת, ספוגה מסורת מוזיקלית - אימצה את המוזיקה כשם שאחרים מאמצים דת. היא הייתה בעלת דעה עצמאית והקדימה את זמנה. בשנות ה-30 היא הקימה ועמדה בראש של תזמורת נשים נודדת. כמו יהודים וינאיים מצליחים ומתבוללים רבים אחרים, גם משפחת רוזֶה לא הייתה מוכנה לעליית הנאציזם. כשתפס היטלר את השלטון באוסטריה ואחיה של אלמה ואשתו נמלטו לאמריקה, לקחה אלמה על עצמה את האחריות לשלומו של אביה המזדקן.

היא ארגנה את טיסת אביה וטיסתה שלה ללונדון; ואז, לבדה, נסעה להולנד להמשיך בקריירה המוזיקלית שלה. הנאצים עצרו אותה בצרפת, החזיקו אותה בדראנסי שמחוץ לפריז, ואחר כך שלחו אותה לאושוויץ-בירקנאו. שם, שוב, עמדה בראש תזמורת נשים -ההרכב המוזיקלי הנשי היחיד במחנות של הנאצים. עם כינור ושרביט ניצוח, עם רצון פלדה ורוח עשויה לבלי חת, היא הפכה אוסף מבוהל של נגניות צעירות לתזמורת שהייתה תקוותן היחידה להינצל. אלמה לא בחלה בשום אמצעי כדי להפיק מהנגנות שלה את הצליל שינעם לאוזניהם האנינות של הסוהרים הגרמנים. היא רדתה בהן, לא פעם עד אכזריות, ובכך הצילה את חייהן.

נשות התזמורת ניגנו כדי להשביע את רצון שוביהן הנאציים; בתמורה הן נותרו בחיים. בהיאחזות במוזיקה כבקרש הצלה, בהתעקשות על אמות מידה שנראו אבסורדיות על רקע תאי הגזים והארובות העשנות של המשרפות, הצילה אלמה את חייהן של כשמונים חברות התזמורת. רוב הנגנות בתזמורת הנשים של אושוויץ-בירקנאו שרדו את המלחמה - אף אחת לא נשלחה לתאי הגזים, אולם אלמה עצמה מתה במחנה ממחלה פתאומית, למרות מאמציו של יוזף מנגלה, שאהב מוזיקה, להצילה.

סיפורה האמיתי של אלמה לא סופר עד כה במלואו. באמצעות הסיפור והזיכרון , ביקשו ריצ'רד ניומן וקרן קירטלי לחלוק לה ולמוזיקאיות-האסירות שניגנו באושוויץ-בירקנאו לצידה כבוד, הקבוצה האמיצה הזאת שעבורה מוזיקה משמעה היה חיים. זהו גם סיפור על גאווה ואומץ, סיפור המשאיר חותם בל ימחה.

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם את
הפרק הראשון מתוך אלמה רוזה "מווינה לאושוויץ"

פרק 1
אצולה מוזיקלית: הרקע

מעולם לא הרגשנו שונים מכל אחד אחר.
- אלפרד רוזֶה, על ילדותו בווינה

אלמה רוזֶה נולדה בווינה, הבירה הסואנת של האימפריה ההבסבורגית בת אלף השנים. היא נולדה ביום שבת מעונן, 3 בנובמבר 1906. הוריה, ארנולד ויוסטינה רוזֶה, חגגו בנגינה את בואה לעולם.

הריונה של יוסטינה היה רצוף קשיים. לעתים קרובות חשה ברע והיתה מותשת מניהול הבית המרווח ומהטיפול בבנם "אלפי", אלפרד, השובב והמחונן, שהיה כמעט בן ארבע. יוסטינה, עם החוש הטבעי שלה לגינוני חברה, המשיכה במפגשיה החברתיים, אבל בצורה מצומצמת. ב-1906 היו ההזמנות למסיבות התה המוזיקליות שלה ולארוחות הערב של יום ראשון נדירות ונחשקות ביותר.

מתוך דאגתו לאשתו בילה ארנולד שנה זו קרוב לבית, וביטל הופעה עם הפילהרמונית של וינה בזלצבורג כסולן בקונצ´רטו לכינור ברה מז´ור מאת בטהובן. כשילדה יוסטינה תינוקת בריאה, הוא מיהר להודיע על כך לאופרה של וינה.

בלילה שבו נולדה התינוקת ניצח גוסטב מאהלר, אחיה של יוסטינה, בבית האופרה על הפקה חדשה של "אילוף הסוררת" מאת הרמן גץ. הוא ואשתו אלמה היו הוריהם המסורים של שתי בנות קטנות. למריה אנה, "פוצי" היקרה שלהם, מלאו בדיוק ארבע כשנולדה אלמה, ושתי הדודניות יחגגו יחד מדי שנה את יום הולדתן המשותף. אנה יוסטינה, שנקראה על שם סבתה מצד אמה ועל שם דודתה יוסטינה, אך כונתה "גוּקי" (gucken בגרמנית: להביט) בשל עיניה הכחולות, היתה בת שנה. כאות הוקרה לאשתו הצעירה והיפה של גוסטב, קראו בני הזוג רוזֶה לבתם אלמה מריה.

גם ברונו ואלטר היה באופרה כשהגיעה הודעתו המשמחת של ארנולד. כמו לבני הזוג מאהלר, גם לו ולאשתו אלזָה, ידידיהם הקרובים ביותר של הזוג רוזֶה, היו שתי בנות צעירות. הם מיהרו אל ההורים הגאים וראו את אלמה ביום שבו סקרה לראשונה את העולם. שנים רבות לאחר מכן זכרו השניים את השמחה ואת ההבטחה שבהולדתה.

הבשורה על הולדת הבת התפשטה הרחק מעבר לחוג המשפחה, מפני שמשפחת רוזֶה חיה בתודעת הציבור. לשמה של יוסטינה נכרכו שניים מן השמות המזהירים ביותר במוזיקה האוסטרית: אחיה גוסטב היה המנהל המוזיקלי המבריק של האופרה הווינאית ומלחין בעל מוניטין גובר והולך, ובעלה ארנולד רוזֶה היה הנגן הראשי הנערץ של התזמורת. שישה חודשים קודם לכן חגג ארנולד מלאות עשרים וחמש שנים להיותו הנגן הראשי של התזמורת הפילהרמונית הווינאית ושל תזמורת האופרה; במשך עשרים ושלוש שנים עמד בראש "רביעיית רוזֶה", אחד מהרכבי המוזיקה הקאמרית המהוללים ביותר באירופה.

בעיר הקוסמופוליטית, שהיתה ביתם של בטהובן וברהמס, שוברט ושטראוס האב והבן, השתייכה משפחת מאהלר-רוזֶה לאצולה המוזיקלית. הווינאים העריצו את הכוכבים שהופיעו על במותיהם, שאותן כינו "הבורגתיאטר שלנו" ו"האופרה שלנו". היו שאמרו שרק הקיסר פרנץ יוזף וראש העיר קרל לוגר היו נערצים על הציבור יותר מאמני העיר, שכולם זיהו אותם וחלקו להם כבוד.

תאוות החיים הווינאית והתשוקה לאמנות היו לאגדה. "החיים כאן היו מתוקים," כתב סטפן צווייג על וינה של תחילת המאה העשרים. בסתיו שבו נולדה אלמה נִקלו כתמיד ערמונים בעגלות הרוכלים ומילאו את האוויר בניחוח מפתה. עגלוני הכרכרות שרקו נעימות מתוך האלמנה העליזה, האופרטה של פרנץ לֶהָאר שעלתה על הבמה בדצמבר הקודם ב"תיאטר אן דר וין". צלילי "וֶליה" של לֶהאר בקעו מתוך המרכבות בצד שירי הרחוב העליזים המסורתיים.

העגלונים נתנו הסברים לנוסעים בעודם מקיפים את הרינגשטראסה, השדרה המפוארת של וינה הנמשכת לאורך עשרה קילומטרים, והצביעו על מוזיקאים, זמרים, רקדנים, ציירים, משוררים, פרופסורים ודוקטורים ומנתחים נכבדים שנִקרו בדרך כאילו היו אוצרות לאומיים. לא פעם עצרו הולכי רגל כדי להריע לחביביהם. חובשי הרינגשטראסה הקבועים התפארו שהם יכולים לכוון את שעוניהם על פי "דֶר מאהלר" הדייקן היוצא בצעד נמרץ מהאופרה אל ביתו לארוחת הצהריים. מקס גראף, היסטוריון המוזיקה הווינאי, זכר את רשמיו החטופים היומיומיים מדמותו של "מנהל האופרה של הקיסר":

האיש הזה נשא תמיד את מגבעתו הרכה בידו, ופסע בצעדי רקיעה מוזרים, צולע מעת לעת על רגלו הימנית. צדודית פניו הכהים המוקפים שיער ארוך היתה חדה ועיניו ירו מבטים קודרים דרך משקפיו. היו אלה פניו הסגופים של נזיר ימי-ביניימי. עצביו של איש זה היו מתוחים עד קצה הגבול והוא הקרין עוצמה רוחנית גדולה. ממצחו הגבוה ומעיניו ניבטו חליפות רוח טובה ורוח רעה.

מתוך בוז עמוק להופעה החיצונית, שם לו מאהלר לחוק ללבוש מגבעות מרופטות ומעילים שבטנתם קרועה. ארנולד לעומתו התלבש בסגנון אנין. באחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר של אלמה נראֶה אביה הנאה בשכמיית האופרה המתנפנפת שלו, עולה על מרכבת החצר עם סמלי המלכות והמשרתים במדים, בדרכו להופעה בבית האופרה או בהופבורג המפואר, ארמונה המלכותי של שושלת ההבסבורגים בווינה.

אבות אבותיה של אלמה משני הצדדים היו יהודים. אבי אמה, ברנהרד מאהלר, היה איש עסקים שהחל את דרכו כרוכל כפרי, המשיך כבעליה של מזקקה קטנה למשקאות חריפים בקאלישט שבבוהמיה, וסיים כבעל פונדק באיגלאו שבמורביה, לימים צ´כוסלובקיה. הוא ואשתו, מארי לבית הרמן, הביאו לעולם ארבעה-עשר ילדים, ששבעה מהם מתו בינקותם ועוד אחד, ארנסט, מת בגיל שלוש-עשרה. בשנת 1889, שבה נפטרו שני ההורים וגם האחות הבכירה ליאופולדינה, עדיין נותרו חמישה מבין הילדים בחיים: גוסטב, שנולד ב-1860; שני אחיו הצעירים אלויס ואוטו, ושתי אחיותיו הצעירות יוסטינה, ילידת 1868, ואֶמה, שנולדה שבע שנים אחריה. גוסטב הפך לראש המשפחה וקיבל על עצמו לדאוג לקיומם של אחיו ואחיותיו. מרגע זה ועד נישואיהם חיו גוסטב ושתי אחיותיו יחד, ונסעו יחד ממקום למקום. יוסטינה הקדישה את עצמה לאחיה וסיפקה לו את התמיכה שנזקק לה: היא ניהלה את משק הבית ואת חליפת המכתבים שלו, העתיקה ביקורות ותוכניות, השתתפה בחזרות חשובות, תיכננה את חופשות הפסחא, חג המולד ופגרת הקיץ, ועשתה כמיטב יכולתה לשמור על השקט סביבו בזמן שהיה שקוע בהלחנה.

אביה של אלמה נולד בשם ארנולד יוזף רוזנבלום ב-24 באוקטובר 1863. הוא היה אחד מארבעה בנים למשפחה מהעיר יאסי שברומניה של היום. הפוטנציאל המוזיקלי של שני הבנים הצעירים יותר - אדוארד, שנולד ב-1859, וארנולד, הצעיר ממנו בארבע שנים - הוא שנטע במשפחה את הרעיון לעבור לווינה. בשנת 1867 הונהגה בממלכה האוסטרו-הונגרית חוקה חדשה שהסירה את ההגבלות האנטישמיות הקודמות, ומשפחת רוזנבלום ניצלה את חופש התנועה החדש שהוענק ליהודים, ועקרה מרומניה לווינה. לארנולד מלאו אז ארבע שנים.

אביו של ארנולד, הרמן, עשה חיל כבונה מרכבות בווינה. מורים פרטיים צרפתים לימדו את הילדים, ובצד ספרות ואמנויות הם למדו גם היסטוריה ומדעים. אמו של ארנולד, מארי, הקדישה את כל כולה לטיפוח כישרונותיהם של בניה והצליחה להשיג בשבילם את בעלי הקשרים הטובים ביותר בעולם המוזיקה - עד כדי כך, שהיא לא היססה לכתוב לפסנתרן-מלחין המהולל פֶרוצ´יו בוזוני ולברר פרטים בקשר לקונצרט שבו היה ארנולד אמור לנגן. אדוארד היה צ´לן מבטיח ביותר, וארנולד כנר דק-הבחנה להפליא. עם מוריו של ארנולד בקונסרבטוריון של וינה נמנה קרל הייסלר.

ב-1879, והוא בן שש-עשרה בלבד, נתן ארנולד את הופעת הבכורה שלו כנגן מקצועי בגֶוואנדהאוס - אולם הקונצרטים המפורסם של תזמורת לייפציג. ב-10 באפריל 1881, עדיין בשם ארנולד רוזנבלום, הוא ביצע את הקונצ´רטו לכינור אופוס 28 מאת קרל גולדמרק בהופעת בכורה בווינה, בניצוחו של האנס ריכטר. וילהלם יאן, שזה עתה נבחר לתפקיד המנהל האמנותי של אופרת החצר הווינאית, ה-Hofoper (לימים האופרה הממלכתית, ה-Staatsoper), מינה אותו מיד לנַגָן הראשי של תזמורת האופרה של וינה. תזמורת האופרה של וינה, אִמה-הורתה המסורתית של הפילהרמונית של וינה, היתה למעשה תזמורת כפולה: היא ניגנה גם מן המושב שמתחת לבימת האופרה וגם על בימת הקונצרטים. סידור זה היה ייחודי לעיר וינה. וכך, כבר בגיל שבע-עשרה עמד ארנולד בראש שתי תזמורות נכבדות, ולימים היה הנגן הראשון מתזמורת האופרה שקיבל חברות כבוד בפילהרמונית של וינה. אחרי 1893 הוא גם לימד בקונסרבטוריון של וינה, והתמיד שם יותר משלושים שנה.

יכולתו המוזיקלית של ארנולד וכושר המנהיגות שלו זכו להוקרה רבה. באי האופרה נהגו להציץ לתוך מושב התזמורת לפני עליית המסך, ולחפש את הנגן הראשי הצעיר שנוכחותו הבטיחה את הביצועים המעולים ביותר. כוכבי אופרה חשו הקלה כשנודע להם שארנולד רוזֶה הוא שיֵשב בכיסא הנגן הראשי בהופעה שלהם. מנצחים צעירים שעשו את צעדיהם הראשונים בווינה ראו בכך אות כבוד אם ארנולד היה הנגן הראשי שלהם, ואילו מנצחים נודעים לא היו מוכנים להתפשר על פחות מכך. בהשקיפו אל העבר הכריז המנצח האנגלי הנערץ סֶר אדריאן בולְט כי רוזֶה היה הנגן הראשי המפורסם ביותר בזמנו באירופה.

ב-1882, שמונה-עשר חודשים לאחר הופעת הבכורה שלו, אימץ לעצמו ארנולד את שם הבמה ארנולד רוזֶה והקים את "רביעיית רוזֶה" עם אחיו אדוארד, שגם הוא אימץ את השם רוזֶה, כצ´לן, ועם יוליוס אגהרד ואנטון לו בתפקידי כנר שני וויולן. במשך יותר מחמישים וחמש שנה, כשמפעם לפעם מצטרפים אליה נגנים אחרים, שמרה הרביעייה הווינאית על המוניטין המזהיר שלה.

ב-1897 נתנה רביעיית רוזֶה את הופעת המאה שלה בווינה, ואורח הכבוד היה יוליוס רנטגן, הפסנתרן ההולנדי המהולל, ידידם של יוהנס ברהמס ואדוארד גריג. ברהמס הגדול בעצמו ביקש מ"רביעיית רוזֶה" לנגן בביצוע בכורה כמה מיצירותיו הקאמריות המאוחרות, ובכללן החמישייה המחודשת לכלי קשת בסול מז´ור, אופוס 111. בשנים 1890-1895, עם ברהמס ליד הפסנתר, ביצעה הרביעייה מתוך כתב-היד בביצוע בכורה ארבע מיצירותיו: השלישייה המחודשת לפסנתר בסי מז´ור, אופוס 8; החמישייה לקלרנית בסי מינור, אופוס 115, עם הקלרניתן פרנץ שטיינר; ואת הסונטות לפסנתר ולקלרנית בפה מינור ובמי במול מז´ור, אופוס 120, מספר 1 ו-2, עם ריצ´רד מילפלד כקלרניתן. רוחו של ברהמס שָרתה על בית רוזֶה זמן כה רב עד שאלמה הצעירה כינתה אותו "דוד ברהמס", אף על פי שמת כמעט עשור שנים לפני היוולדה.

אדוארד רוזֶה ניגן עם הרביעייה עונה אחת בלבד. ב-1898 נשא אדוארד לאישה את אֶמה, אחותו הצעירה של מאהלר. (וכך התחתנו שני האחים רוזֶה עם שתי האחיות לבית מאהלר, וגרמו לבלבול עצום אצל ביוגרפים עתידיים.) בני הזוג היגרו לארצות הברית, שם הצטרף אדוארד לתזמורת הסימפונית של בוסטון ושם נולד בנם הראשון ארנסט. געגועיה של אֶמה לאחותה ולאחֶיהָ היו כה עזים, עד שלאחר שנתיים בלבד חזרה המשפחה לאירופה. אדוארד המשיך בקריירה המוזיקלית שלו כצ´לן ראשון בתיאטרון ויימאר וכמורה בקונסרבטוריון של ויימאר. וולפגנג, הבן השני, כבר נולד באירופה ב-1907, ומבין בני הדודים לבית רוזֶה היה הקרוב ביותר בגילו לאלמה.

גם שני אחיו הבוגרים של ארנולד מצאו את מקומם בעולם האמנות. אלכסנדר היה אמרגן וינאי, בעל חנות ספרים ומכשירי כתיבה. ברטולד, שהיה שחקן בתיאטרון המלכותי בוויסבאדן וחביבו של הקייזר הגרמני וילהלם השני, הפך כמעט לליצן החצר של המלך. אחיינו ארנסט תיאר אותו כשונה לגמרי מאֶחיו: גרגרן שתאבונו העצום המיט עליו מוות מוקדם באמצע שנות החמישים לחייו.

ב-1889 הופיע ארנולד כנגן ראשי בתזמורת האופרה של וינה בפסטיבל ביירוית המעלה את האופרות של ריכרד וגנר; מאהלר נכח בקהל בעת הצגת הוואלקירות. בזמן ההופעה נקלעה התזמורת לבלבול בנגינה. ארנולד קם על רגליו, ובנגינה מודגשת בכינורו החזיר את התזמורת למסלול גם בגובה הצליל וגם בקצב. מספרים שמאהלר כל כך התפעל מהמחווה האמיצה, עד שקרא, "כל הכבוד לנגן הראשי!" רוזֶה הנערץ, שעתיד להיות גיסו של מאהלר, יהפוך גם לחברו הנאמן ולקולגה שלו בעשיית מוזיקה.

ב-1890 קיבל ארנולד מידי לודוויג השני מלך בוואריה את אות הכבוד "צלב השירות המוזהב הגדול". היה זה הראשון מבין יותר משלושים וחמישה אותות כבוד שקיבל מחצרות המלוכה של הבסבורג, של ספרד ושל איטליה, מהרפובליקה של אוסטריה ומהעיר וינה. כחבר בממסד המוזיקלי המלכותי בדרגת "מוזיקאי-חצר מלכותי וקיסרי", הוא נהנה מהזכות לנסוע אל האופרה במרכבת החצר ברוב פאר והדר. מרכבה משלו, עם רַכָב במדים מפוארים, הסיעה אותו לקונצרטים באולמות אחרים.

יוזף יואכים, הכנר הראשון הנערץ של "רביעיית יואכים", היה בשנות השבעים לחייו בעת חילוף המאות, והיה ניכר שהוא מאבד מכוחו. בחגיגות המוזיקה במוזיאון "בטהובן-האוס" בבון ב-1899 היה יואכים האטרקציה המוזיקלית העיקרית. הפרסום שקיבל ארנולד, יורשו הוודאי, היה השני במעלה.

כמו יואכים, גם ארנולד נודע כפרשן של מסורת מוזיקלית ששורשיה מגיעים עד בטהובן; הוא נחשב שמרן ויותר מכול, נאמן למקור. ואולם הוא לא נרתע מאתגרים חדשים ו"ציחצח חרבות", כפי שכתב המבקר פאול בֶכֶרט, למען מוזיקאים צעירים ושאפתנים שמיהר להכיר בכישרונם. להופעות הרביעייה שלו באולם "בזנדורפר" בן 588 המושבים, התווה ארנולד תוכנית נועזת. על אף שפתח כל עונה בהצהרה "אני מאמין בהיידן, מוצרט ובטהובן", הוא הִטה אוזן למוזיקה חדשה בת זמנו והתבקש לבצע בהשמעת בכורה יצירות מאת אריך קורנגולד, האנס פְפיצנֶר ומקס רֶגֶר. במרוצת השנים זכו יצירותיהם של עשרות מלחינים צעירים לביצוע בכורה באכסניה של רוזֶה. ארנולד שנברג במיוחד יצא נשכר מתמיכתו הבלתי מעורערת של ארנולד.

כצעיר בליין אהב ארנולד בגדים מגונדרים, מסיבות הימורים במלון "זאכר" ונשים אופנתיות, אך הוא לא הסתיר את הצד הרציני שבו. הוא היה שותף לאמונתו של גוסטב מאהלר, שדבקות נרצעת בשיטות נגינה מסורתיות עלולה לגרום ל"שלומפריות" (רשלנות), על חשבון הבנה עמוקה יותר של היצירה המוזיקלית ונאמנות לכוונותיו של המלחין.

רוזֶה ומאהלר הכירו זה את זה כמוזיקאים כמה שנים לפני שגוסטב זכה להתמנות למנהל האופרה ב-1897 ועבר מהמבורג לווינה. בהתחלה התגורר גוסטב בחדרים שכורים, עם מבשלת בלבד, ואילו יוסטינה ואֶמה נשארו בהמבורג להסדיר את עסקי המשפחה. באוגוסט 1898 הוא עבר לדירה בבָרטֶנְשְטַיינְגאסֶה, ואחיותיו הצטרפו אליו. באותו חודש נישאה אֶמה לאדוארד. בסתיו עברו גוסטב ויוסטינה לדירה גדולה באואֶנברוגֶרגאסה מס´ 2, ויוסטינה שוב קיבלה על עצמה את תפקיד מנהלת משק הבית.

בתפקידו החדש ביקשו רבים את חברתו של מאהלר. יוסטינה החליטה לשים לזה סוף: היא אסרה עליו להביא הביתה בלא התראה מוקדמת אורחים מבית האופרה. זמן קצר אחרי הגשת האולטימטום, הופיע גוסטב לארוחת צהריים עם ארנולד רוזֶה, הנגן הראשי הפופולרי. ארנולד, רווק באמצע שנות השלושים לחייו, היה שנון ומקסים כל כך עד שיוסטינה סלחה לו מיד על הסגת הגבול.

ארנולד אהב להתפאר שמאותו רגע ואילך הוא ראה את יוסטינה בכל יום. זאת היתה הגזמה אבירית, מאחר שתוכנית הסיורים שלו הרחיקה אותו מווינה למשך שבועות רבים בכל שנה. נכון שמאותו יום ואילך הפך ארנולד לבן משפחה לכל דבר, סעד עם גוסטב צהריים בבית האופרה, ניגן עם חברים בבית מאהלר או בבית רוזֶה עד השעות הקטנות, בילה חופשות בבתי קיץ שכורים עם מאהלר ויוסטינה ועם ידידתם נטלי בַאואֶר-לֶכנֶר.

אף שהאש בין ארנולד ליוסטינה ניצתה מיד, החיזור שלהם נמשך כמעט חמש שנים. בתחילה שמרו את הרומן שלהם בסוד מפני מאהלר ההפכפך, אבל רכלני וינה התענגו על העובדה שהנגן הראשי התוסס של האופרה מחזר אחרי אחותו של המנהל המוזיקלי. יוסטינה היתה מאוהבת; אבל גוסטב נשען עליה, והיא לא היתה מוכנה לנטוש אותו לפני שגם הוא ימצא את בחירת לבו. זה קרה בנובמבר 1901, בביתה של ברטה שֶפְס צוקֶרקָאנדל, מבקרת אמנות ומארחת נודעת שבכל יום ראשון נהגה לארח אינטלקטואלים ואמנים בסלון שלה. גוסטב פגש שם את אלמה מריה שינדלר. אלמה שינדלר, יפהפייה זוהרת ופסנתרנית מבטיחה עם שאיפות של מלחינה, היתה בתו של צייר הנוף אמיל יאקוב שינדלר, בעלה הראשון של אִמה. אביה האהוב מת כשהיתה בת שלוש-עשרה. אִמה, אנה שינדלר, נישאה בשנית לקרל מול, צייר ידוע וחבר בקבוצת האמנים "פורשי וינה", שיצאה נגד הממסד האמנותי של וינה בסוף המאה התשע-עשרה. אלכסנדר פון זֶמלינסקי, מלחין צעיר שעתיד לזכות בכבוד רב, לימד את אלמה קומפוזיציה ובעצמו היה מאוהב בתלמידתו עד מעל לראש.

גוסטב נפל שדוד לרגליה של אלמה, אבל הוא היה בן ארבעים ואחת ואלמה שינדלר בת עשרים ושתיים בלבד. היא גדלה בסביבת מותרות פזרנית בחברת הציירים הפרובוקטיבים ביותר של וינה, וכל אלה ניכרו בהתנהגותה: אומרת את אשר על לשונה, קפריזית, יהירה, תובענית, מרדנית, ובו בזמן מקסימה את בן-שיחה באינטליגנציה ובמקוריות שלה. עמיתיו השמרנים של גוסטב וכמה מידידיו הקרובים ביותר הזדעזעו מהתאהבותו המטורפת וכן מהתנהגותה החצופה של אלמה. (למשל, היא לא היססה להגיד על המוזיקה של גוסטב, "אני מכירה מעט מאוד ממנה ואת והמעט שאני מכירה אני לא אוהבת.") ברונו ואלטר היה מודאג בגלל מאהלר. אלמה שינדלר היתה "הנערה הכי יפה בווינה," כתב, "מורגלת בחיי חברה זוהרים, ואילו [גוסטב] רחוק כל כך מענייני החומר ואוהב את הבדידות; ויש עוד שלל בעיות אחרות."

יוסטינה עודדה את גוסטב להתמיד ברומן שלו והבטיחה לו שאלמה תחזיר לו אהבה. חודש לאחר פגישתם התארסו אלמה וגוסטב בסתר, והוא סיפר על כך ליוסטינה למחרת היום. תאריכי שתי החתונות נקבעו. יוסטינה תינשא לארנולד ותעזוב את הבית באואֶנברוגֶרגאסֶה ותעבור לדירה בסָלֶזיאנֶרגאסה 8, מרחק כמה רחובות, וכלתו של גוסטב תעבור לדירתו של מאהלר. שני הזוגות נישאו בהפרש של יום אחד, המאהלרים ב-9 במרס 1902 בכנסיית קרל הקתולית, ובני הזוג רוזה ב-10 במרס בכנסייה האוונגלית בדורותירגאסה. שני הזוגות הודיעו על נישואיהם בהזמנות פשוטות בצבע שנהב, זהות בעיצובן.

בשנה שארנולד ויוסטינה התחתנו, השמיעה "רביעיית רוזֶה", שתוגברה לשישייה וזכתה לעידודו של מאהלר, בנגינת בכורה את "ליל הוד" של ארנולד שנברג. הקהל הווינאי שרק שריקות בוז, ותגרות עם מהלומות אגרופים פרצו בתיאטרון. הופעה שנייה שנקבעה למרס 1904 בוטלה על ידי השלטונות בגלל המהומות שגרמה השמעת הבכורה; ואולם ארנולד, שהאמין באמונה שלמה בגאונותו של שנברג, ביצע את היצירה בקונצרט מאוחר יותר. חרף קריאות הבוז של הקהל, ניגנו הנגנים את היצירה עד תומה, קמו וקדו, ואחר כך חזרו עליה מתחילתה ועד סופה כאילו זכו לתשואות סוערות.

ב-1907, כשאלמה רוזֶה היתה בת שנתיים, ניגנה הרביעייה את הרביעייה של שנברג ברה מינור, אופוס 7 מכתב-היד של המלחין. המוזיקה היתה כה מורכבת עד שנדרשו ארבעים חזרות כדי לשלוט בה. ב-1908 בווינה, ביצעה הרביעייה בהשמעת בכורה את רביעיית המיתרים השנייה בפה דיאז מינור עם סופרן סולו של שנברג. את תפקיד הסופרן ביצעה זמרת האופרה הווינאית מָרי גוטהייל-שודֶר, שנודעה לתהילה בתפקידי כרמן וסלומֶה באופרה. יצירה מהפכנית זו נוגנה בדיוק בעת שנחוגו שישים שנה לעלייתו של הקיסר פרנץ יוזף לכס המלוכה ההבסבורגי.

בזמן ששנברג עבד על הרביעייה, הוא ורוזֶה החליפו ביניהם מכתבים, שבהם מפציר המלחין בארנולד לשכנע את גוטהייל-שודר לשיר בהשמעת הבכורה. עד יום מותו שמר אצלו ארנולד רוזֶה יותר משלושים מכתבים בכתב ידו של שנברג.

המשמעת של ארנולד רוזֶה וקסמו היו ידועים לכל מי שבא במחיצתו, אבל לא פחות מהם התקפי הייאוש שלו. יוסטינה, שהיתה רגילה למצבי הרוח ההפכפכים של אחיה מאהלר, התמודדה עם אלה של בעלה בגבורה. אבל תקופות המלנכוליה של ארנולד העיקו על המשפחה ועל עמיתיו לעבודה. פרידריך בוקסבאום, צ´לן ראשי בפילהרמונית של וינה וחבר ב"רביעיית רוזֶה" יותר מעשרים שנה, היה אסיר תודה ליוסטינה על הערנות והטקט שלה. כששקע ארנולד באחד ממצבי הרוח העכורים שלו, היתה אשתו מקדמת את פני חברי הרביעייה לפני החזרה במילת אזהרה. הכול ידעו שביום כזה הלצה פזיזה עלולה להפוך את החזרה לאסון.

שנת הולדתה של אלמה, 1906, היתה "שנת מוצרט". נחוגו בה 150 שנה להולדתו של המלחין. מאהלר ניצח באותה שנה על שלושים ושבע הפקות חדשות של האופרות של מוצרט. באוגוסט חגגה זלצבורג את יום הולדתו של מוצרט. שני האנשים הבולטים ביותר על דוכן המנצחים בפסטיבל היו גוסטב מאהלר ופליקס מוטְל, מתחרה לשעבר על ניהול האופרה הווינאית. מאהלר ניצח על ביצוע היסטורי של דון ג´ובני, והמלחין-פסנתרן קמיל סן-סנס היה אורח הכבוד של הפסטיבל.

שנת 1906 ראויה לציון גם בשל הצגת בכורה בדרזדן של האופרה "סלומה" מאת ריכרד שטראוס, המבוססת על מחזה האֵימה הקלאסי של אוסקר ויילד, שנפסלה על ידי הצנזור בווינה. בסוף ההצגה של הפקה מאוחרת יותר בקלן, הקהל לא נתן לזמרים לרדת מהבמה.

שבועיים בלבד לפני הולדתה של אלמה הגיעו לווינה ידידי משפחה פריזאים, כולם תומכי אלפרד דרייפוס בעבר, לְמה שמאהלר כינה "פסטיבל סודי" לכבודם. בקבוצה היו סופי שֶפְס קלמאנסו (אחותה של ברטה שפס צוקרקאנדל), בעלה פול (אחיו של ז´ורז´ קלמאנסו, ראש ממשלת צרפת בשנים 1906-1909 ו-1917-1920), וקולונל ז´ורז´ פיקאר. מדי ערב עמד מאהלר על דוכן המנצחים בעוד ארנולד תופס את מקומו בכיסא הראשון. באותו שבוע אופרה, שבו בוצעו האופרות "פיגארו", "דון ג´ובני" ו"טריסטן ואיזולדה", נותר הקהל פעור פה.

בעל ברית נאמן לשושלת מאהלר-רוזֶה היה ברונו ואלטר, "דוד ברונו" האהוב של אלמה. ברונו ואלטר שלזינגר, יליד ברלין ומנצח צעיר בהמבורג, הפך לבן חסותו של מאהלר. ב-1901 הוא הצטרף אל מאהלר לאופרה של וינה, ובהיותו חבר קרוב ובן טיפוחיו של מאהלר, שונאיו של מאהלר מקרב הזמרים והנגנים הפכו אוטומטית גם לשונאיו של ואלטר. העיתונות האשימה אותו שהוא עבד נרצע לטכניקת הניצוח של מאהלר ומחקה אפילו את גינוניו האישיים. העיתונות האנטישמית היתה ארסית במיוחד, עם הערותיה הרגילות על "הנוכלים היהודים" ו"הזוהמה היהודית" המטמאים את המסורת האמנותית הגרמנית או ה"ארית". ואלטר המותקף בן העשרים וארבע מצא ניחומים בחמימות של חוג מאהלר-רוזֶה.

ואלטר נהג להופיע עם ארנולד רוזֶה ב"ערבי סונטה", כפי שהוא קרא להם, כמו גם עם חברים אחרים מ"רביעיית רוזֶה". ב-8 בינואר 1907, כשאלמה היתה בת חודשיים, ניגנו ואלטר, רוזֶה ובוקסבאום מתוך כתב-היד את השלישייה לפסנתר בפה מז´ור שכתב ואלטר עצמו באולם "בזנדורפר". הקהל קיבל את הרסיטלים של המוזיקה הקאמרית, שבהם ניגן ארנולד, בהתלהבות כזו שוואלטר ורוזֶה הפכו אותם לעיסוק צדדי חשוב במשך חמש-עשרה שנה. הופעות הדואו שלהם זכו לפופולריות עצומה והפכו למסורת מוזיקלית וינאית.

בני משפחות מאהלר ורוזה נראו כמי שהמזל מאיר להם תמיד פנים והם בטוחים מכל פגע. אבל בתקופת חילופי המאות, יהודים בכל מקום באירופה היו מועדים להיפגע ממתחים שעלולים להתפרץ פתאום. בווינה - שזכתה לתרומותיהם התרבותיות העמוקות של יהודים משכמם ומעלה כמו זיגמונד פרויד, הוגו פון הופמנסטאל, מקס ריינהארדט ורבים אחרים - קלחה האנטישמיות בזרם תת-קרקעי שוצף.

להלכה היו זכויות היהודים באוסטרו-הונגריה מוגנות בחוק, מאחר שהחוקה הבטיחה "חופש דת ומצפון" מאז 1867, ושיקפה את סובלנותו של הקיסר פרנץ יוזף. הקיסר עצמו סלד מאנטישמיות: פעם אחת, כשהקהל בתיאטרון החל לפזם פזמון אנטי יהודי, הוא קם ויצא בבוז מהאולם. אבל הקתוליות היתה הדת הרשמית של הממלכה, ומיעוט אנטישמי קולני הצליח להפוך את האנטישמיות למוחשית, וניבא את שנאתו הכפייתית של היטלר ליהודים.

קרל לוגר, ראש העיר הפופולרי של וינה מאז 1897, היה אנטישמי מושבע ואחד ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הנוצרית, מבשרת הנאציזם. עיתונים אנטישמיים מחו על מינוים של יהודים למשרות גבוהות, במיוחד בתחומי האמנות, בטענה שהיהודים משתלטים עליהם. תיאודור הרצל (נולד בבודפשט בשנה שבה נולד גוסטב מאהלר), העיתונאי הידוע שהוביל את התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית, זכה לתמיכתם של פחות ממחצית היהודים באוסטריה, אם לא לרבע מהם. רוב יהודי אוסטריה דחו את הציונות ונטו להתבולל. האידיאל המשותף לרבים היה להתקבל על ידי המעמדות המובילים בחברה.

בני משפחת מאהלר-רוזֶה המעיטו בחשיבות מוצאם היהודי. הגרמנית היתה שפתם, והיה להם פחות מן המשותף עם היהודים דוברי היידיש של מזרח אירופה מאשר עם בני ארצם האוסטרים והגרמנים, ועם המעמדות המשכילים בפרט. כמו אינטלקטואלים אירופים רבים בני זמנם, הם ראו בתפיסת היהדות כגזע רעיון מגוחך, והתקשו להאמין שחבורת גסי רוח צרי אופק מהווה איום ממשי על החברה.

זמן קצר לפני הולדתה של אלמה, הביע אנטון (טוני) שיטנהלם, זמר טנור באופרה, את דאגתו מסירובו של ארנולד לשקול הצעות עבודה מארצות הברית. אפשר שווינה לא תגמול לו על נאמנותו אליה, הזהיר הזמר. ארנולד התייחס לאזהרה בביטול. מעל הכול הוא היה וינאי, המשרת הנאמן של חיי המוזיקה של העיר.

עשר שנים קודם לכן, בחורף 1896-1897 חוו יוסטינה וגוסטב מאהלר על בשרם את ההשלכות של מוצאם היהודי. וילהלם יאן, מנהל אופרת החצר של וינה, חלה ועמד לפני ניתוח קטרקט. עזיבתו הצפויה של יאן הביאה להתרוצצות מאחורי הקלעים בחיפוש אחר מחליף. לאחר שש שנים כמנצח ראשון באופרה של המבורג היה מאהלר להוט לקבל את התפקיד ומוכן לעזוב לאלתר.

מאהלר היה מועמד מעולה. האנרגיה והסטנדרטים המוזיקליים הגבוהים שלו היו עובדה ידועה, והוא גילה יכולת נדירה להשליט משמעת בסביבה שידועה בשגיונותיהם הקפריזיים של הנגנים. כמנצח הוא זכה להכרה בינלאומית, אם כי תהילתו כמלחין המשיכה לחמוק ממנו. (כשהיה שרוי במצב רוח דיכאוני, הוא התייחס אל יצירותיו באותה עת - ארבע סימפוניות ושלושה מחזורי שירים אמנותיים - כאל תוספות גרידא לספרייתו, מפני שנוגנו לעתים רחוקות כל כך.) על אף הישגיו המרשימים, מוצאו היהודי של מאהלר מנע ממנו באופן טכני את המינוי בחצר ההבסבורגית; על פי כללי הטקס הספרדיים, שהפכו למסורת בחצר הקיסרית, רק מי שנטבל לנצרות היה רשאי להחזיק במשרה גבוהה בחצר. הנסיך אלפרד מונטנואובו (המנהל הזמני של האופרה) אכף את הכללים הנוקשים והתנגד למינוי יהודי למשרה.

קוזימה וגנר, אלמנתו של ריכרד וגנר, התנגדה גם היא למאהלר בשל מוצאו. ככוהנת הגדולה של מקדש ביירוית לשמו של ריכרד וגנר, השמיעה קוזימה את קולה ברבים מבית וגנר בוואנפריד. בעמדתה העוינת היה מן האירוניה, מאחר שמאהלר הכריז לעתים קרובות על הערצתו הגדולה לבעלה. בפעמים הקודמות שעלה לרגל לביירוית, הביע מאהלר גאווה והכרת תודה על כך שזכה להתקבל לחוג משפחת וגנר. יוסטינה, שזה כבר לא נתנה אמון בקוזימה, לא התפלאה על התנגדותה. רוע הלב הערמומי של הווגנרים כלפי גוסטב כבר הוביל בעבר לוויכוחים מרים בין האח לאחות. בכל פעם סיים גוסטב את הוויכוח בהכריזו שמחויבותו לגאונותו של וגנר היא כה גדולה עד שהוא יהיה מוכן לנגן בתוף-דוד בביירוית אם רק יתבקש.

גוסטב גייס תומכים רבי השפעה שישתדלו למענו, אך לשווא. הוא אמר בעצב לידידו ד"ר ארנולד ברלינר בינואר 1897, "בכל מקום דברים מתבטלים ברגע האחרון בגלל מוצאי... בנסיבות הקיימות אין כל אפשרות להעסיק יהודי בווינה."

זיגפריד ליפינר, ספרן בפרלמנט, מלומד בלימודים קלאסיים ומשורר, שהיה חבר בחוג מאהלר-רוזֶה, כתב לגוסטב, שלמרות ההשפעה הניכרת שיש לו בחצר הקיסר, המאמצים לקדם את מינויו היו עד עתה לשווא. לא נותר אלא לשקול את אפשרות הטבילה לנצרות. זאת תהיה החלטה גורלית לכל המשפחה.

בשלהי 1896 כתבה יוסטינה מהמבורג לידידתה בווינה, ארנסטינה לֵהר, ותיארה את מה שנראה בעיניה כנוהל צבוע ושנוא.

כולנו ממשיכים לקבל הדרכה, והכומר אמר אתמול שאולי לא נסיים עד פברואר. אמה ואני עושות את זה בעצם רק כדי להקל על גוסטב, כיוון שהמשרה באופרה של וינה (סוד) תלויה בזה

הכומר הראשון שאל אותנו למה אנחנו עושות את זה. לא היה לי לב להעמיד פנים שזה נעשה מתוך אמונה, ונראה שהוא לא גילה התלהבות רבה לעניין. עכשיו הלכתי לכומר אחר, שהוא דרך אגב אוסטרי - ליברלי מאוד ובחור טוב כל כך שהזמנו אותו לארוחת ערב בשבוע הבא. כל העסק הוא העמדת פנים בשבילי, כיוון שאינני מאמינה בשום דבר ויכולתי להפריך את כל מה שהוא אומר. אני משננת בעל-פה קטעים שלמים כמו שירים בשפה זרה.

באמצע פברואר 1897, שוב כתבה יוסטינה לארנסטינה: ההטבלה שלנו עדיין לא התרחשה, ועכשיו נקבעה סופית לעשרים ושמונה. אני תמיד דוחה את זה. זה מגעיל אותי ועושה אותי מלנכולית... אני לא יודעת מה הייתי מוכנה לתת כדי שלא אצטרך לעשות את זה... אנחנו לא רוצות לתת לגוסטב לקפוץ לתוך זה לבדו. פיתחתי אנטיפתיה כזאת לכומר עד שאני בקושי לוחצת את ידו. בווינה מהלכת השמועה שכבר הוטבלנו, אז אנא, שמרי זאת בסוד.

לסיכום כתבה יוסטינה שהיא מוכנה לעשות את זה למען "אדם אחד בלבד", למען אחיה. לדברי אנרי-לואי דה לה גראנז´, מאהלר אמר שהוא הוטבל לכנסייה הקתולית זמן קצר לאחר שעזב את בודפשט. על כל פנים, דה לה גראנז´ מספר לנו שהטבלתו התרחשה בהמבורג בכנסיית מיכאליס הקטנה ב-23 בפברואר1897. ההטבלה השיגה את מטרתה. באפריל אותה שנה התמנה מאהלר לסגנו של מנהל האופרה של וינה, וילהלם יאן; באוקטובר 1897 אולץ יאן לפרוש, ומאהלר ירש אותו.

גם ארנולד רוזֶה בחר בדרך של התקבלות על ידי החברה, שבה הלכו רבים מהנגנים היהודים בתזמורת הפילהרמונית ובתזמורת האופרה של וינה. הוא הוטבל כפרוטסטנט אוונגלי בכנסייה האוונגלית בדורותירגאסה לפני נישואיו ליוסטינה באותה כנסייה עצמה. בשבילו, כמו בשביל יוסטינה, המרת הדת היתה אמצעי בלבד.

יוצא אפוא שכשנולדה אלמה רוזֶה ב-1906 וכמעט עשור שלם לפני כן, שני הוריה כבר היו מבחינה פורמלית אוסטרים נוצרים: אִמה קתולית כמו דודה גוסטב, ואביה פרוטסטנטי. הן אלמה והן אחיה אלפרד הוטבלו כנוצרים פרוטסטנטים בעודם ילדים. אֶמה ואדוארד רוזֶה היו סנדקיו של אלפרד. אלמה מריה שינדלר מאהלר העניקה לה את שמה, אלמה מריה רוזֶה.

אלמה הקטנה באה לעולם של מתיחות חברתית ופוליטית. עניי וינה היו מדוכאים וחסרי מנוחה, והתסיסות הלאומיות בבלקן איימו על השלטון של בית הבסבורג. בתגובה להתקוממות העממית הרוסית ב-1905, בניגוד לעצת יועציו האצילים, חתם הקיסר פרנץ יוזף ב-1907 על חוק בחירות כללי לגברים, ובעצם נתן לכל הגברים בממלכה האוסטרית, ארבעה וחצי מיליון בוחרים, זכות לבחור נציגים ל-516 המושבים בפרלמנט. ההצבעה שיקפה את המגוון של האימפריה הרב-לאומית: 233 מושבים ניתנו לגרמנים, 107 לצ´כים, 82 לפולנים, 33 לרותניאנים (אוקראינים), 24 לסלובֶנים, 19 לאיטלקים, 13 לסרבו-קרואטים, ו-5 לרומנים. לזמן מה עצרו התוצאות את פעילותה הנמרצת של התנועה הפאן-גרמנית המתעצמת למען איחוד פוליטי של כל העמים ממוצא גרמני. ואף על פי כן הביאו הבחירות ניצחון לסוציאליסטים הנוצרים, שבראשם עמד האנטישמי לוגר, ולסוציאל-דמוקרטים, מגיניהם של מעמד הפועלים.

גם באופרה רחשה התסיסה באוויר. מאהלר ניפנף בשרביטו כלפי הטועים, הטיף, צעק, רקע ברגליו, ועבד בלהט ובלא לאות ודרש התמסרות דומה מעמיתיו. ביטחונו בגאונותו ובצדקת דרכו התבטאו בהתנהגות שתלטנית, מתנשאת ומחמירה, שבעיני אחדים נראתה חסרת לב ואפילו ברוטלית. האשימו אותו בהרס קולות ובהטבעת חותמו הדקדקני על יצירותיהם של המלחינים הגדולים.

הוגו בורגהאוזר, נשיאה לשעבר של הפילהרמונית, נזכר ששמע איך מאהלר, שלא היה מרוצה באחת החזרות, פונה אל רוזֶה בכיסא הקדמי ושואל בלחישה רועמת מתי כבר יהיה הנגן הזייפן זכאי לפרוש לגמלאות. (פרישה מוקדמת התבטאה כמובן בקבלת קצבה קטנה יותר.) מאהלר, שדעתם של אחרים עליו מעולם לא הנחתה את מעשיו, הקדיש תשומת לב מעטה לרגשותיהם העדינים של עמיתיו. האמנות בשבילו היתה ממלכה נפרדת, ולהגיע לשלמות היתה המטרה היחידה שעמדה לנגד עיניו. העוינות הבלתי נמנעת גברה והלכה, ואמנים, בנפרד ובקבוצות, חברו יחדיו לחתור תחת מנצחם.

גוסטב ואלמה מאהלר ספגו מכה איומה בקיץ 1907, כשבתם הבכורה, מריה אנה, מתה ממחלת השנית. מאהלר היה הרוס; הוא איבד את האדם היחיד שאת ביקוריו בחדרו היה יכול לשאת בזמן שהלחין. לאחר הטראומה של מות פוצי החלה בריאותו להתערער. הרופאים איבחנו אצלו מחלת לב דומה לזו שקטלה את אמו לפני שמונה-עשרה שנה.

עשר השנים שבילה מאהלר באופרה של וינה התקרבו אל קִצן. ב-1907, בתקווה להקדיש זמן רב יותר להלחנה, נענה מאהלר להצעה לנצח על ה"מטרופוליטן אופרה" בניו יורק. התפטרותו התקבלה במורת רוח גדולה. הנויֶה פְרָיֶה פְרֶסֶה של וינה, שלא אחת ביקר בחריפות את מאהלר ואת יצירותיו, קונן עתה על חוסר יכולתה של העיר לטפח את גדולי האמנים שלה. מאהלר עזב את האופרה של וינה כשלבו חצוי בכאב ביחס לירושה שהוא מותיר אחריו. מכתב הפרידה שלו ל"חברים הנכבדים של אופרת החצר", שנתלה על לוח המודעות בבית האופרה, היה כתב הגנה נרגש על המניעים שלו ועל התנהגותו:

בִמקום השלם, המושלם, שעליו חלמתי, אני משאיר מעשה טלאים, לוקה בחסר, כפי שנגזר על אדם לעשות... התכוונתי לטוב וחתרתי למטרות נעלות. לא תמיד הוכתרו מאמצי בהצלחה... אך תמיד נתתי את כל כולי, שיעבדתי את עצמי למטרה, ואת נטיותיי האישיות לחובתי. לא חסתי על עצמי ולפיכך הייתי רשאי לדרוש שגם האחרים יאמצו את כוחם עד קצה הגבול.

מספרים שלמחרת היום נמצא מכתבו של מאהלר מקומט וקרוע על הרצפה. זמן רב ניטש ויכוח על הגורם האנטישמי בלחצים שהביאו לפרישתו של מאהלר. כך או כך, קבוצה גדולה ונאמנה של חסידי מאהלר נותרה בווינה לאחר שהוא ואלמה הפליגו לניו יורק בדצמבר 1907. בתם הצעירה גוקי נשארה בווינה עם גברת מול למשך העונה.

אלמה הצעירה היתה בת קצת יותר משנה כשמשפחת רוזֶה הצטרפה לפרידה הדומעת מהזוג מאהלר בתחנת הרכבת המערבית של וינה. בשלוש השנים הבאות מצא מאהלר בניו יורק קרקע פורייה לעבודתו, ותרומתו הפכה לחלק בלתי נפרד מהמסורת הסימפונית האמריקנית. בכל קיץ הוא חזר לווינה למשפחה ולשורשיו האוסטריים.

בשנת 1906, השנה האחרונה למלכותו של מאהלר בווינה ושנת הולדתה של אלמה, נשבה אורח בן שש-עשרה מהעיר לינץ בקסמי בנייניה הנפלאים של וינה ובקסמי אמנותו של מאהלר בשעה שניצח על יצירותיו של ריכרד וגנר. היה אפשר לראותו לעתים קרובות באופרה, במקומות העמידה שעלו שני כתרים בלבד, עיניו השחורות רושפות מתחת לרעמת שיער כהה מסורק לצד אחד אם בכלל טרח לסרקו. היה זה אדולף היטלר, צעיר חסר מטרה, שבביקורו הראשון בן החודשיים בווינה חיפש לעצמו מקום כסטודנט לאמנות. הוא חזר כעבור שנה לבלות שם "חמש שנים וחצי עד מאי [1913] של אהבה ושנאה לבירה הזוהרת של ההבסבורגים," כפי שכתב לימים ב"בית הספר של חיי".

בשנים שהיטלר חי בווינה דחתה אותו האקדמיה לאמנויות יפות פעמיים, ב-1907 וב-1908, בטענה שאינו מוכשר דיו. הוא נהג לגור באכסניות ובחדרים שכורים זולים, מכר סקיצות ואקוורלים, צייר כרזות ובלע ספרים. אלה שהכירו אותו בווינה זוכרים את תעוזתו, את נאומי הזעם הבלתי נלאים שלו, את הפנטזיות הפראיות ואת התקפי הזעם. בכל הזדמנות הוא שיקע את עצמו בדרמות המוזיקליות של וגנר באופרה. אומרים שבשנים ההן הוא לא החמיץ אף הצגה של טריסטן ואיזולדה, עם נגינת הכינור סולו המכושפת והבלתי נשכחת של ארנולד במערכה השלישית.

האוסטרי הצעיר שהתנזר מעישון, משתייה, והיה ביישן מלהתרועע עם נשים, גילה התעניינות נלהבת באידיאולוגיה הפאן-גרמנית שצמחה בלב אי-השקט הפוליטי האוסטרי. לימים כתב ב"מיין קמפף" (מאבקי) שאת האב-טיפוס לתוכנית האנטי-יהודית שלו הוא מצא במדיניותו של ראש העיר קרל לוגר ובכישרון התעמולה שלו.

ממרחק השנים קשה ליישב את ההשקפות הסותרות על שנותיו של לוגר כראש העיר וינה. סטפן צווייג כתב שעל אף המדיניות האנטישמית שלו, היה לוגר "הוגן" ו"ידידותי כלפי רעיו היהודים משכבר הימים, וסייע להם רבות." בניגוד לו, כתב הפסנתרן ארתור שנאבל, שכנער יהודי בן שלוש-עשרה בווינה של לוגר, הוא "למד מה פירושו של פחד", על אף שילדותו ככלל היתה מאושרת למדי, למעט התעללות חד-פעמית. "בהשראתו של לוגר," כותב הביוגרף של שנאבל, "השעשוע החביב על מתבגרים פטריוטים היה להתעלל בילדים שנראו להם יהודים ולהכותם באכזריות עליזה."

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

אלמה רוזה מווינה לאושוויץ - ריצ'רד ניומן קארן קירטלי
Vienna to Auschwitz - Alma Rose