» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2005       חזור

התוכי של פלובר
מאת: ג'וליאן בארנס
Flaubert's Parrot - Julian Barnes

ההוצאה: כנרת - מחברות לספרות התוכי של פלובר הוא רומן מקסים על אובססיה ובגידה, הבודק בזהירות ובעורמה את האופן שבו הספרות משקפת את החיים ומעוותת אותם. הספר זכה בפרס מדיסיס לשנת 1984 ומאז ראה אור ב-24 שפות. תרגומו הווירטואוזי של מאיר ויזלטיר מאפשר סוף-סוף גם לקורא העברי לרדת לעומקו של אחד הספרים המהנים ביותר בתולדות הספרות. ג'פרי ברייתוויט הוא רופא בגמלאות, אשר סוד אפל מעברו אינו נותן לו מנוח. מדוע חשוב לו כל כך להבין מה היה צבע עיניה של אמה בובארי? ואיזה משני התוכים המפוחלצים שהוא איתר בצרפת אכן שימש השראה לסופר האהוב עליו, גוסטב פלובר?

ג'וליאן בארנט פירסם רומנים רבים, סיפורים קצרים ומאמרים. הוא חי בלונדון. התוכי של פלובר ראה אור בעברית לראשונה בשנת 1987 בתרגומה של כרמית גיא.

ביקורות מחו"ל:
ספרו האירוני והחינני של ג'וליאן בארנט - חלקו רומן, חלקו ביקורת ספרות חמקמקה - מתחקה אחר עקבותיו של פלובר שנטבעו בעולם הולך ונשכח. הכתיבה חדה ולעיתים קרובות משעשעת מאוד. זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי זה שנים
" סנדיי טיימס"
"זהו ספר שבו כל אוהב ספרות יגלה בו את עצמו"
(ג'וזף הלר, מחבר "מלכוד 22")
"פשוט תענוג"
(ג'ון פאולס, מחבר "אשתו של הקצין הצרפתי")
"רומן עדין ומהנה, הכובש את הקורא בעוצמה לא תשוער"
(גרהם גרין)
"אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי זה שנים, ובוודאי המהנה שבהם"
(ברנאר פיבו, "אפוסטרוף")

באדיבות הוצאת כנרת מביאים לפניכם
את הפרק הראשון מתוך הספר

1. התוכי של פלובר

כשישה צפון-אפריקנים שיחקו בכדורי בול למרגלות הפסל של פלובר. נפצוצים מדויקים הידהדו מעל לנהמת התנועה הפקוקה. יד שחומה שיחררה את הכדור הכסוף בלטיפה אירונית אחרונה של קצות האצבעות. הכדור נחת, קיפצץ בכבדות והתקדם בעיקול בתוך תפזורת אטית של אבק. הזורק נותר על עומדו ביציבה אופנתית, פֶסל זמני: ברכיים שעוד לא התיישרו וכף יד ימין פרושה בהתפעמות. הבחנתי בשרוול מקופל של חולצה לבנה, באמה חשופה ובכתם על פרק היד. לא שעון יד או קעקוע, כפי שחשבתי ברגע הראשון, אלא הטבעה של מדבקה צבעונית: דיוקן של הוגה פוליטי הנערץ במִדבר.

אתחיל בפֶסל: בפֶסל המוגבה, המקובע, הלא-אופנתי, זה המזיל דמעות של נחושת מעל עניבה רפויה, מותנייה מרובעת, מכנסיים רחבים, שפם מדובלל - אותה דמות נשמרת לנפשה, מתנשאת, של האיש שירשנו מן העבר. פלובר אינו מחזיר מבט. הוא משקיף דרומה מכיכר קארם לעבר הקתדרלה, על פני העיר שבז לה, והיא מצדה התעלמה ממנו בדרך כלל. הראש מוגבה במגננה: רק היונים יזכו לראות את קרחתו של הסופר במלוא הדרה.

זה לא הפסל המקורי. הגרמנים עקרו מכאן את פלובר הראשון ב-1941, עם הסבכה ובריחי השער. אולי התיכו אותו ועשו ממנו תגים לכומתות. עשור פחות או יותר היה הכַן ריק. ואז קם ראש עיר אחד של רואן, שהיה חובב פסלים, וגילה את תבנית הגבס המקורית - מעשה ידיו של רוסי בשם ליאופולד בֶרנשטאם - ומועצת העיר אישרה יציקה חדשה. רואן רכשה לה פסל מתכת באיכות טובה, 93 אחוז נחושת ו-7 אחוזי בדיל: בית היציקה רודיֶיה, משאטיון-סו-באניֶיה, קובע כי תערובת כזאת היא ערובה נגד קורוזיה. שתי ערים נוספות, טרוביל ובארֶנטן, תרמו אף הן למיזם וקיבלו יציקות אבן. אלו עמדו בפחות הצלחה נגד פגעי הזמן. בטרוביל נאלצו להניח טלאי על ירכו של פלובר, וגם חתיכות משפמו נשרו: חוטי ברזל מבצבצים כזמורות מתוך גדם בטון קטן על שפתו העליונה.

אולי אפשר לסמוך על הבטחותיו של בית היציקה; אולי הפסל במהדורתו השנייה יחזיק מעמד. אך איני רואה שום בסיס לביטחון כזה. שום דבר הקשור בפלובר לא החזיק מעמד. הוא מת לפני מעט יותר ממאה שנים, וכל שנותר ממנו הוא נייר. נייר, רעיונות, צירופי מילים, מטאפורות, פרוזה מובנית הנהפכת לצלילים. וזה, במקרה, בדיוק מה שהיה רוצה; רק מעריציו משמיעים קובלנות רגשניות. ביתו של הסופר בקרואסֶה נהרס זמן קצר לאחר מותו, ובמקומו נבנה מפעל להפקת אלכוהול מתבואה פגומה. לא יהיה קושי רב להיפטר גם מהצֶלם שלו: אם ראש עיר אחד חובב פסלים יכול להקימו, הרי אחד מיורשיו - אולי איזה עסקן מפלגתי חובב ספר שקרא ברפרוף את המונוגרפיה של סארטר על פלובר - עשוי להסיר אותו בהתלהבות.

אני מתחיל בפסל משום שכאן התחלתי את כל המיזם הזה. מדוע גורמת לנו הכתיבה לדלוק בעקבות הכותב? מדוע איננו מסוגלים להניח אותו לנפשו? מדוע לא נסתפק בספרים? פלובר רצה שנסתפק בהם: מעטים הסופרים שהאמינו יותר ממנו באובייקטיביות של הטקסט הכתוב והקלו ראש כמוהו באישיותו של הסופר; ובכל זאת אנו מבטלים את רצונו ודולקים אחריו. הדמות, הפנים, החתימה; פסל הארד עם 93 אחוזי הנחושת והתצלום מעשה ידי נאדאר; פיסה של בגד ותלתל שיער. מה עושה אותנו כה להוטים אחר שרידי-קדושים כאלה? האם אין אנו מסתפקים במילים? האומנם אנו סבורים כי בשיירי החיים הללו טמונה איזו אמת שתסייע לנו? כשמת רוברט לואיס סטיבנסון, החלה האומנת שלו, זקנה בעלת חוש לעסקים, למכור קווצות שיער שגזרה לטענתה מראשו של הסופר ארבעים שנה קודם לכן. קהל המאמינים, המחפשים, הדולקים אחר אֱמת החיים, קנה ממנה כמות שדי היה בה לרפד ספה שלמה.

החלטתי להותיר את קרואסֶה לשלב מאוחר יותר. ביליתי חמישה ימים ברואן, ואינסטינקט מילדות עודנו גורם לי להותיר את המיטב לאחר כך. הייתכן כי אותו דחף עצמו פועל לפעמים גם אצל סופרים? חכו, חכו, המיטב עוד יבוא? אם כך הדבר, מה רב הגירוי בספרים הבלתי גמורים. צמד שכזה עולה בדעתי תכף ומיד: "בובאר ופֶקושֶה", שבו ביקש פלובר לכנוס ולהכריע את העולם כולו, את כל המאמץ האנושי והכישלון האנושי; ו"הבן המפגר של המשפחה", שבו ביקש סארטר לכנוס את פלובר כולו: לכנוס ולהכריע את הסופר הדגול, את הבורגני הדגול, את האימה, את האויב, את החכם באדם. שבץ שם קץ למפעל הראשון; העיוורון קטע את משנהו.

פעם גם אני חשבתי לכתוב ספרים. היו לי רעיונות; אפילו עשיתי רשימות. אבל הייתי רופא, אדם נשוי ואב לילדים. אתה יכול לעשות היטב דבר אחד בלבד: פלובר ידע זאת. להיות רופא, זה הדבר שעשיתי היטב. אשתי... מתה. ילדי התפזרו להם; הם כותבים לי כשמתעוררים בהם רגשי אשם. יש להם חיים משלהם, זה טבעי. "החיים! החיים! לקבל זִקפה!" לפני כמה ימים קראתי את ההכרזה הפלוברית הזאת. היא גרמה לי להרגיש כמו פסל אבן שהטליאו את ירכו.

הספרים שלא נכתבו? הם אינם סיבה למרירות. יש יותר מדי ספרים בלאו הכי. חוץ מזה, זכור לי סיומו של "החינוך הסנטימנטלי". פרדריק וידידו דלורייה מעבירים מבט על חייהם. לבסוף, הזיכרון החביב עליהם מכול הוא ביקור בבית זונות לפני שנים רבות, כשעוד היו תלמידים בבית הספר. הם תיכננו את הנסיעה לשם בפרטי פרטים, סילסלו את שערם במיוחד לכבוד המעמד ואפילו גנבו פרחים בשביל הבנות. אך כשהגיעו לבית הזונות נאחז פרדריק פיק ברכיים, ושניהם נסו על נפשם. הנה, כזה היה היום המוצלח בחייהם. כלום אין עונג הציפייה, שואל פלובר במובלע, העונג הוודאי מכולם? מי צריך להתפרץ לעליית הגג המשמימה של המימוש?

ביליתי את יומי הראשון בשיטוטים ברחובות רואן, מנסה לזהות מקומות על סמך המעבר החטוף שלי בעיר ב-1944. אז היו בה כמובן שטחים נרחבים שהופצצו והופגזו; כעבור ארבעים שנה עדיין לא סיימו לשפץ את הקתדרלה. לא מצאתי דברים רבים לצבוע בהם את זיכרונותי המונוכרומיים. למחרת היום נהגתי מערבה לקאן, ומשם הצפנתי לחופים. אתה מתקדם בעקבות שורה ארוכה של תמרורי פח מחלידים, שהוצבו על ידי המשרד לעבודות ציבוריות ולתחבורה. הם מכוונים אותך אל Circuit des Plages de Debarquement: מסלול תיירותי לחופי הנחיתה. מזרחית לארומאנש משתרעים החופים הבריטיים והקנדיים - זהב, יונו, חרב. מילים שנבחרו בלי לאמץ את הדמיון; הרבה פחות חקוקות בזיכרון מאשר אומאהה ויוטה. אלא אם כן הפעולות הן שמטביעות את המילים בזיכרוננו, ולא להפך.

גריי-סיר-מֶר, קורזֵל-סיר-מֶר, וֵר-סיר-מֶר, אָנֶל, ארומאנש. מתוך סמטאות צרות אתה מגיח פתאום לאיזו כיכר des Royal Enineers, או כיכר ו´ צ´רצ´יל. טנקים חלודים ניצבים על משמרתם ליד ביתני רחצה; לוחות זיכרון מתנשאים כארובות של אוניות ומכריזים באנגלית ובצרפתית: "כאן שוחררה אירופה ב-6 ביוני 1944 הודות לגבורה של צבאות בעלות הברית". הכול היה שקט מאוד וכלל לא מאוים. בארומאנש שילשלתי שני מטבעות של פרנק לחריץ הטלסקופ הפנורמי (Tres Puissant 15/60 Longue Duree) ואיתרתי את עקומת המורס של נמל מאלבֶרי המתמשכת לתוך הים. נקודה, קו, קו, קו, ביצבצו זרבובי הבטון מתוך המים המשתכשכים ביניהם בעצלתיים. מושבות של קורמורנים השתלטו על מצוקים רבועים אלה של גרוטאות המלחמה.

בצהריים אכלתי במלון המרינה, המשקיף על המפרץ. לא הרחק מכאן מתו חברים - מאותן חברויות בלתי צפויות שיצרו השנים ההן - אבל לא הרגשתי כלום. האוגדה המשוריינת ה-50 בארמיה הבריטית השנייה. זיכרונות הגיחו ממחבואיהם, אך בלי רגשות. אפילו לא זיכרונות של רגשות. אחרי הארוחה ניגשתי למוזיאון וצפיתי בסרט על הנחיתות, ואז נהגתי עוד עשרה קילומטרים, לבאיֶיה, להתבונן במה שנותר מהפלישה חוצת-התעלה הקודמת, זו שאירעה לפני תשע מאות שנה. שטיחי הקיר של המלכה מטילדה נראים כמו רצועה של סרט קולנוע, כשהתמונות העוקבות מחוברות זו לצד זו. שני המאורעות נראו משונים באותה מידה: האחד רחוק מכדי שיהיה אמיתי, השני מוכר מכדי שיהיה אמיתי. איך נוכל לתפוס את העבר? האם אנו מסוגלים לכך? כשהייתי סטודנט לרפואה עשו כמה ליצנים תעלול במסיבת סוף הסמסטר ושילחו לתוך אולם הריקודים חזרזיר שמרחו בשמן מכונות. הוא התרוצץ בין הרגליים, התחמק מרודפיו, צווח בלי סוף. אנשים מעדו כשניסו לתפוס אותו, ונראו מגוחכים במאמצי השווא שלהם. העבר נוהג על פי רוב כאותו חזרזיר.

ביומי השלישי ברואן נכנסתי בשערי ה-Hotel Dieu, בית החולים שאביו של גוסטב שימש בו מנתח ראשי, והמקום שבו עברה ילדותו של הסופר. אתה מתקדם בשדרות גוסטב פלובר, חולף על פני "דפוס פלובר" ומזנון הקרוי "לֶה פלובר": אין לך ספק שאתה הולך בכיוון הנכון. ליד בית החולים חנתה פז´ו לבנה גדולה עם דלת אחורית מתרוממת: על דופנותיה התנוססו כוכבים כחולים, מספר טלפון והמילים "אמבולנס פלובר". הסופר כמרפא? לא מתקבל על הדעת. זכורה לי נזיפתה האימהית של זורז´ סאנד בעמיתה הצעיר ממנה. "אתה מייצר דכדוך," כתבה לו, "ואני מייצרת נחמה." הכתובת על הפז´ו היתה צריכה להיות "אמבולנס ז´ורז´ סאנד".

בבית החולים קיבל את פני מדריך כחוש, נטול מנוח, שחלוקו הלבן התמיה אותי. הוא לא היה רופא, רוקח או שופט קריקט. חלוקים לבנים מסמנים חיטוי ושיפוט הוגן. למה שמדריך במוזיאון ילבש דבר כזה - כדי לגונן על ילדותו של פלובר מפני חיידקים? הוא האיר את עיני שהמוזיאון מוקדש בחלקו לפלובר ובחלקו לתולדות הרפואה, ואחר כך הוביל אותי בחיפזון, כשהוא נועל אחרינו את הדלתות ביעילות קולנית.

ראיתי את החדר שגוסטב נולד בו, את פִינָך הבושם ואת צנצנת הטבק שלו ואת מאמרו הראשון שהודפס. מבחר דיוקנאות של הסופר הבליט את התמורה המוקדמת והעגומה שהתחוללה בו, מעלם נאה לבורגני מכריס ומקריח. יש אומרים, זה הסיפיליס. סתם הזדקנות מהירה שרווחה במאה התשע-עשרה, גורסים אחרים. אולי גופו פשוט הפגין נימוסים טובים: מאחר שהנפש פנימה הצהירה שהיא מזדקנת בטרם עת, עשה הבשר כמיטב יכולתו להסתגל לכך. הזכרתי לעצמי שוב ושוב ששערו היה בהיר. קשה לזכור זאת: בתצלומים שערו של כל אחד נראה כהה.

בחדרים הבאים הוצגו מכשירים רפואיים מן המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. גרוטאות מתכת כבדות עם חודים מושחזים ומשאבות חוקן בקוטר שהפתיע אפילו אותי. בימים ההם היתה הרפואה מן הסתם עניין מרגש, נואש ואלים; היום אינה אלא גלולות וביורוקרטיה. או שמא פשוט נדמה לנו שהעבר גדוש יותר צבע מקומי מאשר ההווה? קראתי פעם את עבודת הדוקטורט של אָשיל, אחיו של גוסטב: כותרתה היתה, "שיקולים אחדים בדבר מהלך הניתוח של שבר חסום". אח לאח יביע אומר: הדוקטורט של אשיל נעשה ברבות הימים למטאפורה של גוסטב: "הטיפשות של זמני מציפה אותי בזרמים של שנאה, והם חונקים אותי. צואה עולה בגרוני ומגיעה לפי כמו במקרה של שבר חסום. אבל אני רוצה להחזיק בה, לקבע אותה, עד שתתקשה; אני רוצה לרקוח משחה שבה אצפה את כל המאה התשע-עשרה, כפי שצובעים פגודות הודיות בצואת פרות."

שילובם של שני המוזיאונים הללו נראה לי משונה בהתחלה. הוא נעשה הגיוני כאשר נזכרתי בקריקטורה המפורסמת של לֶמו, שפלובר עורך בה ניתוח שלאחר המוות במאדאם בובארי. רואים שם את הסופר מנופף במזלג גדול, שבקצהו מתנוסס הלב המדמם שעקר זה עתה בארשת ניצחון מתוך גופת הגיבורה שלו. הוא מניף את האיבר אל על כמוצג רפואי נדיר, ואילו בקצה השמאלי של הרישום מבצבצות כפות רגליה של אֵמה השדודה. דיוקן הסופר כקצב, הסופר כבריון רגיש.

ואז הבחנתי בתוכי. ממוקם בגומחה קטנה, צבעו ירוק בהיר, עיניו בורקות, וראשו נטוי בזווית סקרנית. "Psittacus" היתה הכתובת בקצה התמוכה שלו: "תוכי שנטל ג´ פלובר בהשאלה מהמוזיאון של רואן והניח על שולחן העבודה שלו במהלך הכתיבה של ´לב פשוט´, שם הוא קרוי לולו, התוכי של פֶליסיטֶה, הגיבורה הראשית בסיפור". מוצג נוסף, מכתב מצולם מאת פלובר, אישש את העובדה: התוכי, כתב, כבר עומד על שולחנו במשך שלושה שבועות, ונוכחותו מתחילה לעצבן אותו.

לולו היה במצב טוב, נוצותיו רעננות ועיניו מעצבנות, כמו לפני מאה שנים. התבוננתי בציפור, ולהפתעתי הרגשתי קשר עז אל הסופר הזה, שאסר בשאט נפש על הדורות הבאים לגלות בו עניין אישי כלשהו. פסלו היה העתק; ביתו נהרס עד היסוד; לספריו יש כמובן חיים משלהם - התגובות עליהם אינן בגדר תגובות עליו. אבל פה, בתוכי ירוק ונטול ייחוד זה, שהשתמר בדרך שגרתית ועם זאת מסתורית, היה משהו שנתן לי הרגשה כאילו כמעט הכרתי את הסופר. התרגשתי, וגם התמלאתי עליצות.

בדרכי בחזרה למלון קניתי עותק של "לב פשוט" במהדורה לבתי הספר. אולי אתם מכירים את הסיפור. מסופר שם על משרתת ענייה ונבערת בשם פֶליסיטֶה, העובדת אצל גברת אחת במשך מחצית המאה, ומקריבה את חייה שלה למען האחרים בלי שום טרוניות. בזה אחר זה היא נקשרת אל ארוס מחוספס, אל הילדים של גברתה, אל אחיינה ואל זקן אחד שזרועו נגועה בגידול. כל אלה נלקחים ממנה כלאחר יד: הם מתים, עוזבים את המקום או פשוט שוכחים אותה. בקיום שכזה, אין זה מפתיע שהיא מוצאת נחמה בדת המפצה על אכזבות החיים.

המושא האחרון במסכת התקשרויותיה ההולכת ופוחתת של פליסיטה הוא התוכי לולו. כאשר גם הוא מת בבוא היום, פליסיטה מוסרת אותו לפחלוץ. מעתה היא נוצרת את השריד הנערץ בחדרה, ואף נוהגת לומר את תפילותיה כשהיא כורעת לפניו. בהדרגה נוצר בשכלה הפשוט בלבול בתפיסת הדוקטרינה הקתולית: היא תוהה אם לא מוטב שרוח הקודש, שמקובל לעצב אותה בדמות יונה, תיוצג מעתה בדמות תוכי. אין ספק שההיגיון ניצב לצדה: תוכיים ורוחות קודש יודעים לדבר, לא כן יונים. בסוף הסיפור גם פליסיטה מתה. "שפתיה חייכו. פעימות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה."

השליטה שלו בנימת הדברים היא העיקר. תארו לכם את גודל הקושי הטכני בכתיבת סיפור שבו ציפור מפוחלצת ברישול ובעלת שם נלעג סופה שהיא מייצגת שליש מן השילוש הקדוש, ושכוונתו אינה סאטירית, סנטימנטלית או חילול הקודש. יתר על כן, תארו לכם שסיפור כזה מובא מנקודת מבטה של אישה זקנה ונבערת מבלי שיישמע מזלזל או מתחנחן. אך הרי הכוונה בסיפור "לב פשוט" מצויה במקום אחר לגמרי: התוכי הוא דוגמה מופתית, ומעוצבת בשליטה עילאית, לגרוטסקה הפלוברית.

אם יתחשק לנו (ואם נמרה את פיו של פלובר), נוכל להעמיס על הציפור הזאת פירושים נוספים. למשל, קיימות הקבלות סמויות בין חיי הסופר, שהזקין בטרם עת, לחייה של פליסיטה, שהגיעה לזִקנה ושֵיבה. המבקרים כבר נעצו את אזמליהם בסוגיה זו. שניהם היו גלמודים; חיי שניהם היו נגועים באובדן; שניהם החזיקו מעמד למרות נטל היגון. הלהוטים להרחיק לכת, מעלים השערה נוספת, כי התקרית שבה מופלת פליסיטה על ידי מרכבת דואר בדרך לאונפלֶר היא רמיזה סמויה להתקף האפילפטי הראשון של פלובר, כאשר נפל על אם הדרך סמוך לבורג-אשאר. קשה לדעת. עד כמה אפשר לעמעם רמיזה מבלי שתימחק לחלוטין?

מבחינה אחת מכרעת, פליסיטה היא כמובן היפוכו הגמור של פלובר: כמעט שאין לה יכולת הבעה. אבל אפשר לטעון כי זה תפקידו של לולו. התוכי, בעל החיים המדבר, יצור נדיר המשמיע קולות אנוש. לא לחינם מבלבלת פליסיטה את לולו עם רוח הקודש, זו הנותנת לנו לשונות.

פליסיטה + לולו = פלובר? לא בדיוק; אך אם תרצה, תוכל לטעון שהוא נוכח בשניהם. פליסיטה מגלמת את אופיו, לולו מגלם את קולו. תוכל לומר שהתוכי, המייצג תרגילי קול מחוכמים בלי עודף שכל, הוא המילה בטוהרתה. אילו הייתי אקדמאי צרפתי, יכולתי לומר שהוא un symbole du Logos. מכיוון שאני אנגלי, אני ממהר לחזור אל המוחשי: אל היצור העליז, החטוב, שראיתי באוסף של בית החולים. דימיתי את לולו יושב לו מעבר לשולחן הכתיבה של פלובר ומחזיר לו מבט כמו איזו בבואה מתגרה מתוך ראי עקום ביריד. אין פלא ששלושה שבועות של נוכחותו הפארודית עלו לו על העצבים. האם הסופר הוא הרבה יותר מאשר תוכי מתוחכם?

בשלב זה אולי כדאי שנעמוד על ארבעת המפגשים העיקריים של הסופר עם בני משפחת התוכיים. בשנות השלושים, במהלך החופשה השנתית בטרוביל, נהגה משפחת פלובר לערוך ביקור אצל קברניט בדימוס בשם פְיֶיר בארבי. מספרים כי בין חיות הבית שלו היה גם תוכי מפואר. ב-1845, בדרכו לאיטליה, עבר גוסטב באנטיבים ונתקל בתוכי חולה מזן בעלי הצווארון, שזכה לאזכור ביומנו; התוכי הזה נהג לשבת על מגן הבוץ בכרכרה של בעליו, ובערב היו מכניסים אותו הביתה ומניחים אותו על מדף האח. היומן מציין את "האהבה המוזרה" הגלויה לעין בין האיש לחיית המחמד. ב-1851, בשובו מן המזרח דרך ונציה, שמע פלובר תוכי בכלוב מוזהב שצרח מעל לגראנד קאנאל חיקוי משלו לקריאת הגונדוליירים: "Fa eh, capo die". ב-1853 שב לנפוש בטרוביל; הוא התאכסן בביתו של רוקח, ומנוחתו הופרעה בלי הרף על ידי תוכי אחד שצרח, "As-tu dejeune, Jako?", וכן "Cocu, mon petit coco". אותו תוכי גם ידע לשרוק, "J'ai du bon tabac". האם היה אחד העופות הללו, כולו או מקצתו, ההשראה ליצירת לולו? והאם נתקל פלובר בתוכי חי נוסף בין 1853 ל-1876, עת שאל את הפוחלץ מהמוזיאון של רואן? סוגיות אלו אניח למקצוענים.

ישבתי על המיטה בחדרי במלון; בְחדר שָכֵן חיקה מכשיר הטלפון את קריאותיהם של טלפונים אחרים. חשבתי על התוכי הספון בגומחתו במרחק כחצי מייל מכאן. עוף חצוף, המעורר בך חיבה ואפילו יראת כבוד. מה עשה בו פלובר לאחר שסיים את "לב פשוט"? האם דחף אותו לאחד הארונות ושכח על קיומו המעצבן עד שנזקק יום אחד לשמיכה נוספת? ומה אירע כעבור ארבע שנים, כשאחז אותו שבץ מוחי והוא שכב גוסס על ספתו? הייתכן שדימה כי אי-שם מעליו מרחף תוכי ענקי - והפעם לא ברכת הדרך מרוח הקודש אלא ברכת פרֵדה מהמילה?

"נטייתי אל המטאפורה מטרידה אותי, היא בהחלט מוגזמת. כולי אכול השוואות כאדם אכול כינים, ואני מעביר את הזמן בדבר אחד בלבד, במעיכתן." המילים באו לפלובר בקלות, אך הוא גם ראה את קוצר היד הסמוי שמאחורי המילה. זכרו את ההגדרה העגמומית שלו מתוך "מאדאם בובארי": "שפת אנוש היא כקדירה סדוקה שאנו מתופפים עליה מנגינות היאות להרקדת דובים, בעוד שהיינו רוצים לרגש את הכוכבים." אפשר אפוא לתפוס את הסופר בשני האופנים: כאשף סגנון מהוקצע ובלתי נלאה, או כמי שרואה בלשון קוצר יד טרגי. מעריצי סארטר מבכרים את האפשרות השנייה: לדידם, האי-יכולת של לולו לעשות משהו חוץ מחזרה מכלי שני על צירופי מילים ששמע היא וידוי עקיף על כישלונו של הסופר עצמו. התוכי/הסופר רפה הידיים מקבל את הלשון כדבר נתון, חקייני וסביל. סארטר עצמו הוכיח את פלובר על פסיביות, על האמונה )או על מתן יד לאמונה( כי ?on est parl - אינך אלא מדוברר.

האם פרץ הבועות הזה בישר על טביעה של עוד רמיזה אחת שירדה למצולות? ברגע שאתה חושד כי מעמיסים על סיפור יותר מדי, אתה חש פגיע מאוד, מבודד, ואולי טיפש. האם טועה המבקר כשהוא מפרש את לולו כמסמל את המילה?

האם הקורא הוא שטועה - גרוע מזה, חוטא בסנטימנטליות - כשהוא חושב על התוכי ההוא בבית החולים כעל התגלמות קולו של הסופר? זאת עשיתי אני. אולי זה הופך אותי לפתי לא פחות מפליסיטה. אך בין שתקרא לו סיפור ובין שתקרא לו טקסט, "לב פשוט" מהדהד בחלל המוח. הרשו לי לצטט את דבריו האוהדים, גם אם אינם נוקבים, של הצייר דייוויד הוקני באוטוביוגרפיה שלו: "הסיפור ממש השפיע עלי, הרגשתי שזה נושא שאוכל להתעמק בו וממש להשתמש בו." ב-1974 עשה מר הוקני צמד תחריטים: גרסה בורלסקית של חוץ לארץ בעיני פליסיטה )קוף מתחמק כשאישה חטופה על כתפו( וסצנה רוגעת של פליסיטה השקועה בשינה עם לולו לצדה. אולי יעשה עוד בבוא היום.

ביומי האחרון ברואן נהגתי לקרואסה. גשם נורמנדי ירד, רך וסמיך. מה שהיה לפנים כפר נידח על שפת הסיין, מוקף תפאורה של גבעות מוריקות, נבלע עכשיו בתוך רצף של מעגנים הומים. מכשור להנחת יסודות מטרטר מכל עבר, מנופים מרחפים מעליך, והנהר גדוש בתעבורה מסחרית. משאיות חולפות מרעידות את הזגוגיות של הבר בעל השם הבלתי נמנע, לֶה פלובר.

גוסטב ציין וראה בעין יפה את המנהג המזרחי להרוס את בית המת; על כן ייתכן שהיה נפגע פחות מקוראיו, הדולקים בעקבותיו, מהרס ביתו שלו. גם המפעל להפקת אלכוהול מתבואה פגומה, שנבנה במקומו, נמחה בינתיים; ובאותו אתר ניצב עכשיו משהו הולם יותר, בית חרושת גדול לייצור נייר. כל שנותר ממעונו של פלובר הוא ביתן חד-קומתי קטן במרחק כמה מאות מטרים: בית קיץ שהסופר היה מסתגר בו כשנזקק לעוד יותר בדידות מהרגיל. עכשיו הוא נראה עלוב וחסר טעם, אבל לפחות נשאר משהו. בגזוזטרה שבחוץ הוצב גדם של עמוד מחורץ מחפירות קרתגו, לזכר המחבר של "סָלַמְבו". הדפתי את הפִשפָש. רועה גרמני פצח בנביחות, ושומרת לבנת שיער יצאה לקראתי. לא בחלוק לבן, אלא במדים כחולים מעוצבים היטב. בעוד אני מתאמץ להתניע את הצרפתית שלי, נזכרתי בתג המקצועי של המתורגמנים מקרתגו ב"סלמבו": כסמל למשלח ידו, היה לכל אחד מהם קעקוע של תוכי על החזה. היום מתנוססת על פרק ידו השחום של שחקן הבול האפריקני מדבקת קעקוע עם דיוקן של מאו.

הביתן אינו אלא חדר אחד, מרובע, עם יריעת בידוד מתחת לתקרה. נזכרתי בחדרה של פליסיטה: "המקום הזה דמה גם לבית תפילה וגם לבזאר." גם כאן תמצא אותם צירופים אירוניים - כל מיני חפצים שטותיים לצד השריד המקודש - של הגרוטסקה הפלוברית. הפריטים שבתצוגה סודרו בצורה כה עלובה ששוב ושוב נאלצתי לכרוע ברך כדי להציץ לתוך הכונניות: השתופפות של מאמין אדוק, אך גם זו של צייד האוצרות בחנויות לחפצים משומשים.

פליסיטה מצאה תנחומים באוסף של פריטים מקריים, שלא היה להם שום דבר משותף לבד מהחיבה שרחשה להם. גם פלובר נהג כמוה, ושימר כל מיני שטויות שהעלו ניחוחות של זיכרונות. לפעמים, שנים לאחר מות אמו, היה מבקש שיביאו לו את סודרה וכובעה, והתיישב לחלום מעט במחיצתם. המבקר בביתן שבקרואסה יכול לעשות כמעט אותו הדבר: המוצגים, הערוכים ברישול, שובים את הלב פה ושם. דיוקנאות, תצלומים, פרוטומת חֵמר; מקטרות, צנצנת טבק, סכין נייר; קסת דיו בצורת קרפדה פעורת פה; בודהה של זהב שניצב על שולחן העבודה של הסופר ולא עיצבן מעולם; תלתל שיער, הרבה יותר בלונדי, כמובן, מאשר בתצלומים.

קל לפסוח על שני מוצגים בארון תצוגה שבפינה: כוס קטנה שפלובר לגם ממנה את לגימת המים האחרונה שלו רגעים אחדים לפני מותו; וגוש מקומט של ממחטה לבנה שבה קינח את מצחו במה שהיתה אולי התנועה האחרונה בחייו. אבזרים יומיומיים אלה, שכמו מטילים איסור על קינות ועל מלודרמה, נתנו לי הרגשה שאני נוכח בשעת מותו של ידיד. כמעט שהרגשתי מבוכה: שלושה ימים קודם לכן עמדתי נטול רגשות בחוף שחברים קרובים נהרגו בו. אולי זה היתרון בהתיידדות עם אלה שכבר מתו מזמן: רגשותיך כלפיהם אינם מתקררים לעולם.

ואז ראיתי אותו. מכווץ בראש ארון גבוה היה תוכי נוסף. גם הוא ירוק בהיר. גם הוא, לדברי השומרת ועל פי התווית על כנו, התוכי המקורי שפלובר נטל בהשאלה ממוזיאון רואן לשם כתיבת הסיפור "לב פשוט". ביקשתי רשות להוריד את לולו השני ממרום שבתו, הנחתי אותו בזהירות על פינה של ארון תצוגה והסרתי את כיפת הזכוכית המגוננת עליו.

איך תיגש לערוך השוואה בין שני תוכיים, שאחד מהם כבר עבר אידיאליזציה בזיכרון ובמטאפורה, ומִשנהו סתם צווחן לא-קרוא? תגובתי המיידית אמרה שהשני נראה פחות אותנטי מן הראשון, בעיקר משום שהיה חביב ממנו. הראש נח על הגוף בזווית ישרה יותר, והבעתו היתה פחות מעצבנת מזו של העוף השמור בבית החולים. אחר כך תפסתי שזו מחשבה שגויה: ככלות הכול, פלובר לא הוזמן לבור לו תוכי אחד מתוך מבחר של תוכיים; ואפילו התוכי השני, שנראה רגוע יותר, בהחלט עלול לעלות לך על העצבים כעבור שבועות אחדים.

העליתי את שאלת האותנטיות לפני השומרת. היא צידדה, כמתבקש, בתוכי שלה וביטלה בביטחון רב את היומרות של בית החולים. תהיתי אם יש מי שיודע את התשובה. תהיתי אם זה בכלל אכפת למישהו מלבדי, שכה נחפזתי להעניק משמעות לתוכי הראשון. קולו של הסופר - מה גורם לך לחשוב שאפשר למקם אותו בקלות שכזאת? זאת היתה התוכחה שהטיח בי התוכי השני. בעוד אני עומד ומתבונן בלולו שהאותנטיות שלו מוטלת בספק, האירה השמש פינה זו של החדר ושיוותה גוון צהוב עז לנוצותיו. החזרתי את העוף למקומו וחשבתי: אני כבר מבוגר יותר משהיה פלובר מעודו. היותי במצב זה הצטייר לי כיומרה ריקה; זה עצוב, ואיני ראוי לו.

האם אי-פעם מגיע הזמן הנכון למות? לא אצל פלובר; גם לא אצל ז´ורז´ סאנד, שלא הספיקה לקרוא את "לב פשוט". "התחלתי לכתוב אותו רק בגללה, רק כדי להסב לה קורת רוח. היא מתה כשהייתי באמצע העבודה. ככה זה עם כל חלומותינו." האם מוטב שלא יהיו כלל החלומות, העבודה, ואחר כך מפח הנפש של עבודה שלא הושלמה? אולי גם אנו, כמו פרדריק ודלורייה, צריכים להעדיף את הנחמה של האי-מימוש: הביקור המתוכנן בבית הזונות, עונג הציפייה, ואחר כך, כעבור שנים רבות, לא זיכרון המעשים, אלא זיכרון הציפיות שבעברנו? האם כך לא יהיה הכול נקי יותר וכאוב פחות?

לאחר שחזרתי הביתה הוסיפו התוכיים הכפולים להתעופף במוחי: האחד חביב וענייני, השני חצוף וחקרן. כתבתי מכתבים לכל מיני אקדמאים העשויים לדעת אם האותנטיות של אחד משני התוכיים אומתה כראוי. כתבתי לשגרירות הצרפתית ולעורך של מדריכי מישלן. כתבתי גם למר הוקני. סיפרתי לו על נסיעתי ושאלתי אם היה אי-פעם ברואן; תהיתי אם שיווה לנגד עיניו אחד משני התוכיים הללו כאשר עבד על התחריט של פליסיטה הישֵנה. ואם לא, שמא גם הוא שאל לו תוכי מאיזה מוזיאון והשתמש בו כדגם. הזהרתי אותו כי יש להם לעופות הללו נטייה מסוכנת לפַרְתֶנוגֶנֶזיס שלאחר המוות. קיוויתי שאקבל תשובות במהרה.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

התוכי של פלובר - ג'וליאן בארנס
Flaubert's Parrot - Julian Barnes