» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בדצמבר 2005       חזור

יומני לאה גולדברג
מאת: לאה גולדברג (רחל אהרוני, אריה אהרוני - עורכים)
Lea Goldberg's Diaries - Rachel Aharoni, Arie Aharoni - editors

ההוצאה: ספרית פועלים הספר "יומני לאה גולדברג" - מביא את פרקי היומן של לאה גולדברג בשלמותם על כל מורכבותם ואופיים החושפני. הדילמה שבין - זכותה של המשוררת לפרטיות גם לאחר 35 שנים לפטירתה (15.1.1970) לבין רצון הקוראים לדעת כמה שיותר על המשוררת היקרה ללבם, הוכרעה על ידי האנשים המופקדים על עיזבונה אשר היגיעו למסקנה: "... כי בשל הזמן לתת ליומנים פומבי וכי פרסומם ייתן כלי חשוב לחובבי שירתה להבין ביתר עמקות את עולם יצירתה, ויגלה לפניהם משהו מאותו הכאוס המיוסר שמתוכו נולדת ההרמוניה..." אריה אהרוני בהקדמה לספר לאה גולדברג עצמה התייחסה בכמה אופנים לגבי האפשרות של מתן פומבי ליומניה, פעם היא כותבת: "יהיה צורך להשמיד את היומנים, לא הייתי רוצה להשאירם להיסטוריה" ופעם: "אני כתבתי היום בפעם הראשונה את השם המלא כמו שהוא. יותר טוב. שהרי או שאשמיד את היומנים, או שיידעו 'החוקרים הצעירים' לפי ההקשר". ובמקום אחר ביומן: "והרי הייתי יכולה לרשום כאן רשימה של פגישות שכל סנוב אינטלקטואלי היה בולע את רוקו. הנה ארשום - למקרא אותו סנוב (שיתפקע)".

במקום אחר נוסף: "הייתי רוצה לראות את תלמיד הסמינר, אחרי מותי, שיפענח את הסימנים שלי. לאיזה אבסורד אפשר להגיע! אולי אפילו לכתוב עבודת דוקטור. זהו"

את יומני לאה גולדברג, ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, עיצוב עטיפה תמיר להב-רדלמסר, על העטיפה דיוקן לאה גולדברג, ציורו של חיים גליקסברג ברשותן של מירי דינר ושיר פפרברג דינר, 633 עמודים.

לאה גולדברג, משוררת, סופרת, מסאית ומתרגמת. נולדה בקניגסברג (פרוסיה המזרחית) בב' בסיון תרע"א, 29 במאי 1911. במלחמת-העולם הראשונה נדדה עם הוריה לרוסיה וב-1918 השתקעה בליטא. סיימה את בית-הספר התיכון בקובנה ולמדה מדעי-החברה באוניברסיטאות קובנה וברלין. ב-1933 קיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת בון על מחקרה בבלשנות שמית. בתום לימודיה חזרה לליטא ולימדה ספרות בגימנסיה העברית בראסיין. ב-1935 עלתה ארצה; לאחר תקופת הוראה קצרה בבית-ספר תיכון בתל-אביב הצטרפה ב-1936 למערכת 'דבר'. פירסמה בעתון רשימות ביקורת על ספרות ואמנות והשתתפה בעריכת 'דבר לילדים'. בשנים 1943-1944 ערכה את מדור ספרי הילדים בהוצאת 'ספרית פועלים'. בשנים 1944־1951 היתה חברת מערכת 'על המשמר'. ב-1952 נתמנתה מורה לספרות כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1963 היתה לפרופסור לספרות משווה. בשנים 1958־1962 ערכה את הדו-ירחון "אורות קטנים" לילדי הגולה. לאה גולדברג נפטרה בירושלים בח' בשבט תש"ל, 15 בינואר 1970. אחרי מותה הוענק לה פרס-ישראל לספרות.

קצרצרים מתוך היומן:
9.9.55
אני לא אתלוש את הדפים מן המחברת. למה? כל מה שנכתב שם נעשה לבלתי חשוב בעוד יומיים. אולי זה ישעשע אותי במקצת כאשר אשוב ואקרא.

22.10.55
"קראתי את כל מה שרשמתי ביומני במשך השנה. מוזר, מה מעטים המעשים הדברים הטובים שרשמתי. בעיקר: מחלות ועייפות. והרי כל מכרי וידידי סביבי אומרים: זה השיא שלך. השנה הזאת שנת עלייה שלא היתה דוגמתה. ועכשיו אני אישה מפורסמת מאוד 'מתל- ועד אביב'. "

לאה גולדברג ליוסף אופין

יוסף היקר,
היום קיבלתי את מכתבך והוא בא ממרחק עצום כזה, לא מהמרחק הגיאוגרפי של החוּלה בלבד, אלא, כנראה, הרבה יותר מזה. ידעתי שלא ייתכן עתה אחרת, ובכל זאת אני עצובה. ואפילו המילים האחרונות על שירים של "אדם קרוב" מדיחות אותי לאיזה מרחק ספרותי. ידעתי, שהרי על כן לא ענית על מכתבי האחרון. הוא היה טיפשי מאוד אותו מכתב. כיצד קרני דבר זה? אני, אשר תמיד אמרתי לפרש את יחסיהם של האנשים אלי לצד השלילה, טעיתי טעות אשר כזאת והפרזתי ופירשתי להיפך! חומה זו של בדידות שמסביבי, אשר חייתי בה שנים רבות מאוד - מדוע נדמה לי לפתע שבא מישהו והבקיע אותה?

הרגשה זו "שיש לי מישהו" התגנבה מחמת חוסר הבנה, מחמת אי-הבנה שבקריאת מכתבך, שהיה כה מעורפל וכה פתאומי, ורגע קל האמנתי, כי הִנה, כי כך הוא. אזי באה שתיקתך הארוכה כתשובה, ולבסוף מכתבך זה האחרון. למען השם, יוסף, כשתשיב לי על המכתב הזה, אל תעשה לי קומפלימנטים על "אומץ לב", אין דבר נורא מזה. אני, פשוט, אחרי היסוסים רבים מאוד, החלטתי לדבר דברים ישרים בפעם האחרונה, ואין לי שום טענות ואין לי שום בקשות, רק דרישה אחת ויחידה: כתוב לי, בלי שום ליריקה, שאתה רוצה ביחסי חברוּת בינינו, ורק ביחסי חברוּת. ואני אחזור ואהיה לך ידידה כאשר הייתי, ואתגבר (אני יודעת להתגבר) על כל הדברים שלא היו בינינו. שהרי זה כבר ברור לי (אלמלא כתבת באי-זהירות פסוק אחד "מה היה בינינו?" במכתבך האחרון). ברור לי שהכול היה רק מצדי וחסל. ואני אדע שלא להזכיר לך דבר זה לעולם. הלא כבר ידעתי להתנהג כך, הרי בלילה ההוא כש"הצלנו" את אותה הבחורה, הייתי שוב, כרצונך, פשוט חברה, כלפני תשע שנים. וכך עשוי היה להימשך הכול, אלמלא כתבת את אותו המכתב שלא ידעתי לקרוא בו.

אני יודעת, יוסף, שמכתב זה כאוּב לך ובחפץ לב הייתי נמנעת מלגרום לך אי נעימות. יש לך, כנראה, מספיק בלעדי. אבל החודשים האלה היו קשים עלי מאוד, יותר מאשר תוכל לשער, והיום התפרצו כל נדודי השינה, והיו למכתב. מיטיה סיפר לי שעברת לעבודה בכרם, שהייתם יחד בצפת, שאתה שמח לעבודה החדשה, ואומר להמשיך בה הרבה. לא היה כל כך פשוט לשמוע את כל זה מן הצד ולהעמיד פנים שהכול טוב וישר. אך נדמה לי שאפילו מבקר תיאטרון חריף וחצוף כמוני לא היה מוצא פגם במשחקִי באדישות ידידותית. מילא, כל זה בעבר. אני אמרתי יותר מדי, הרבה הרבה יתר על הצורך. האם זה נורא כל כך?

מסתבר שאת השירים האלה כתב אדם קרוב הרבה יותר מאשר חשבת, ובכן מה? אל נא יהיו הדברים האלה מחיצה בינינו, יוסף. אל תחשוב שהפסדת עוד אדם: אין לי שום סיבה למרירות, או למשהו הדומה לזה. אני תמיד אשמח להיות בקרבתך, רק עשה אתי את החסד האחד, כתוב לי בתכלית הפשטות את מה שביקשתי, לא וידויים. לא. (מה יכול היה וידוי לשנות? ואפילו מעיק עליך משהו, ואפילו המועקה כבדה, האם יכול היה משהו לשנות את יחסי אליך? הנה אמרתי סופסוף את הדבר - בי היה הכול מוכן ומזומן לקבל את קרבתך כמו שהיא). לא, כתוב, פשוט, את המלים האחדות: לא היה דבר וצריך שיהיה הכול כשם שהיה לפני ה"אי הבנה" הזאת. הלא ברור? או שמא מכביד עליך מכתבי זה, ואחרי שאמרתי דברים מפורשים יתר על המידה רצונך להפסיק את החברוּת? ובכן, כתוב לי גם את הדבר הזה, כי אני אוּכל לשאת כל דבר בשלווה ורק לא שתיקה של חצי שנה נוספת.

נו, הנה, כתבתי מכתב של גימנזיסטית קטנה. מי היה מאמין שאני כותבת מכתבים כאלה?

היֵה שלום, ואל תרגז, וכל הטוב לך, הרבה הרבה טוב, יוסף. זאת הפעם האחרונה שאני כותבת כך.

שלך, לאה.

אורית פראג בכתבה מתוך הדף הירוק (8.12.05) - חוט השני של האהבה
מראיינת את רחל ואריה אהרוני וחושפת בפנינו את תהליך יצירת הספר:

אריה אהרוני הקדים לספר הקדמה קצרה ויפהפיה, כתובה בלשון עברית נקייה ופשוטה. מההקדמה מובן עד כמה הצליחו הזוג אהרוני להבין ולחדור לנפשה של לאה גולדברג, דרך היומנים, אותם, כתבה מתוך ידיעה מסוימת (כפי שמדגישה רחל לא פעם) שיפורסמו ביום מן הימים. דרך היומנים נחשפת המציאות החיצונית והעלייה לארץ ישראל, המיוצגת בשירים יפהפיים וידועים של גולדברג, שנותיה כמרצה באוניברסיטה, טיול שערכה לבריה"מ לשעבר, אך עיקר היומן מתאר את נפש האישה שעורכת ניסיונות נואשים לפרוץ את מעגל הבדידות כפי שכותב אריה בהקדמה, ניסיונות שמתבטאים בהתאהבויות חד-סטריות מצדה, אשר אפשר כי יאה להן חרוזו של שלונסקי: "מעוצמת הצמא לצלילים של אמת, שומעת האזן קולות שבדינו".

כשיצאו היומנים לאור התחוללה התרגשות בעולם התרבות בארץ. זה ספר שמושך לקנותו ולקרוא בו. עניין רב הוא לפגוש את החומרים, מעין חומרי גלם, מהם קורצו ועובדו שירים מעובדים, משוכללים ביותר. להבין את המטאמורפוזה שנעשית על-ידי האמנית המשוררת לנפשה הייחודית והאינסופית, המתייסרת כנפשו של כל אדם... אל הצורניות השירית.

עריכת היומנים החלה יום אחד, בזכותו העקיפה של המשורר נתן זך, שהציע בזמנו את עזרתו לספריית הפועלים (עוד לפני שאוחדה עם הוצאת הקיבוץ המאוחד) כיועץ מיוחד שיתרום להוצאה בריבוי רבי-מכר. רוב הצעותיו של זך לא הביאו את ההוצאה להצלחות מסחריות, אם לומר בלשון המעטה, אך בין היתר הוא הניח יום אחד את המחברת הראשונה של היומנים, תדפיס יומן הנעורים של לאה גולדברג שהופיע ב"גנזים" (הארכיון הלאומי של הסופרים בארץ, היכולים להעביר לשם את כל כתבי היד שלהם, מכתביהם וכו'). המחברת הראשונה הייתה ערוכה כבר על-ידי דב בן-יעקב, שציין כי זו המחברת הראשונה לשבע מחברות-יומן. אהרוני, היסודי עד מאוד, אמר לעצמו כי אין טעם להוציא מחברת אחת, אלא את כולן יחד. מכאן עבר זמן ארוך ביותר עד שניתן היה לקבל את האישורים להוצאה לאור. ואז, מספר אריה, מנהלת המכון צלצלה אליו, אמרה שיש אור ירוק, ואפשר להתחיל לעבוד. "לא חיכיתי רגע, לקחתי שתי חבילות איי-4, ישבתי יומיים במכון גנזים וצילמתי למעלה מאלף צילומים מצילומי המיקרופילם שהוציאו ממחברות המקור המתפוררות".

1,000 עמודים בשבע שפות

אריה אהרוני, העובד כעורך בספריית הפועלים מאז שנות השישים המוקדמות, מאז שהתבקש לערוך את כתבי שלונסקי, ידוע בעיקר בשל מפעל חייו, התרגום שערך לכתבי שלום עליכם. סביב תרגומו של אהרוני נוצר פולמוס ציבורי גדול באשר לטיבו של התרגום הזה, מול תרגומו היפה של י.ד. ברקוביץ, שעשה יד חופשית בכתביו של חתנו הסופר, ושיבש עד מאוד את תוכן הכתוב. היום אין עוררין עוד על סמכותו של תרגום אהרוני, המתפרס על 15 כרכים שונים ומקיף את כל כתביו של שלום עליכם.

אריה כותב עד היום בכתב יד ורחל מקלידה את כתביו במכונת כתיבה. מעשה שמזכיר את המלאכה שעשתה אשתו של טולסטוי, אך רק באופן חלקי, כי רחל אינה קוטלת קנים כשלעצמה. היא בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני ושלישי בתיאטרון, סופרת ומתרגמת, מורה ומנהלת - של גבעת חביבה בין היתר. במשך שנים הם מופיעים יחד, כבר ערכו 200 הופעות או יותר, בקריאה והסברים על כתבי שלום עליכם בפני קהלים שונים.

אריה מבוגר מרחל בשמונה שנים. הוא היה המדריך שלה בתנועת השומר הצעיר, ומאז הם יחד, הורים לשני בנים ובת וסבים לנכדים רבים.

כשהביא אריה את אלף הצילומים של כתב היד, הוא מיספרם תחילה ונתן את כתב היד לרחל. מכאן החלה העבודה המשותפת. "קיבלנו אישור לכך שאת ההעתקה מכתב היד והפיענוח תעשה רחל. היה צורך להתגבר על עקבות הזמן שהותירה הדיו בניר, ועל פיענוח שבע השפות שכתבה בהן. אני ברוסית ובאידיש, רחל באנגלית ואחרים עזרו לנו בשפות נוספות".

רחל: "מה שאני הוספתי זה הערות על דברים כלליים ושמות של סופרים. היה צריך למצוא בדיוק מי הם היו ומהם התאריכים של חייהם. חלק עשיתי לבד, חלק עשינו יחד. לאה גולדברג לא תמיד אייתה את השמות נכון, היו הגאים שהיו חסרים גם בעברית וגם בשפות אחרות. בעברית יכולתי לנחש וגם באנגלית, אבל בשפות אחרות לא ידעתי אפילו איך לכתוב את זה. והיה צריך לנקד את השירים, שזו גם עבודה טכנית וגם עבודת פיענוח. לעתים הייתה כותבת בית של שיר ללא שם הכותב.

אריה: "התרומה שלי היא תרומה של עבודה בלשית קודם כל. לדוגמה, במחברות האחרונות לאה גולדברג כתבה הרבה על חברתה ר. התחלתי לחקור מיהי אותה ר. על פי ההקשר עם אנשים שהיו מקורבים אליה אותה תקופה. התברר שר. היא רעננה מרידור, אמו של דן מרידור, שלימדה אתה באוניברסיטה.

רעננה מרידור השלימה בפנינו פרטים רבים ובמיוחד מסרה לנו על אהבתה האחרונה של לאה גולדברג לאחד שנקרא פאול ויולדה, שהיה אורח באוניברסיטת ירושלים. היא הכירה את המציאות שמאחורי היומן והפנתה אותי לאנשים שהיו בקיאים בתאריכים.

התיארוך היה אחד הדברים הקשים ביותר. את שנות הלידה של האנשים יכולתי לאתר בעיקר על פי לקסיקון לספרות שהוציא גצל קרסל בשנות השישים. אך מועדי הפטירה אינם ידועים, עד שעלה בדעתי ללכת אל חברה קדישא. ושם מצאתי רשימות מסודרות להפליא. אריה מספר על דוגמה נוספת, שבו נכתבה שורה ברוסית, "אני רוצה מעצמי ומאשתי ומ". את ההמשך אי אפשר היה בשום פנים ואופן להבין. הוא הלך לעשרות אנשים דוברי רוסית עד שנזכר לפתע בשם מאיה קנגלקסיה, ידענית בשירה רוסית ובספרות רוסית. "צלצלתי אליה ואמרתי לה את שתי המלים הראשונות ברוסית והיא בקלילות המשיכה מייד את המשפט עד הסוף ואמרה לי שהוא שייך לשיר של אלכסנדר בלוק, הנקרא 'פייטנים', שיר ידוע בעברית, שתורגם על-ידי שלונסקי לפני שנים. למעשה בנינו אפארט. תאריך אומר המון. אם אדם מת ב-1952 ואתה יודע מה היה בשנה הזאת, על פי התאריך אתה מקשר את האדם לפי האירוע הקונקרטי.

"בספרות מרבים לדבר על לייט מוטיב, על חוט שני, ומה שעובר ביומנים האלו מיומני הנערות שלה הילדות שלה ויומני הבגרות באחרית ימיה, זה העימות שהיא מנהלת עם עצמה בין תשוקת הלב ובין תבונת הלב. תבונת הלב אומרת לה, אין שחר להתאהבות הזאת, אבל תשוקת הלב גוברת ותבונת הלב לא מצליחה להתמודד עם התשוקה הבוערת, עד שבסופו של דבר היא נשרפת וקמה לתחיה שוב כעוף החול ומתחילה מחדש.

"הייתה לה הערצה בלתי מסויגת לאנשים שרוממו את התרבות הרוסית, מכאן גם אהבתה לסונה, המשורר אברהם בן-יצחק, ששאפה לקבל ממנו תגובות והערכה לשירתה. מתוך היומנים מתגלה לאה גולדברג כחסרת ביטחון. היא כל הזמן כותבת, 'אני לא יודעת אם השירים שלי הם טובים, אני צריכה מישהו שיקרא אותם ויגיד לי...' ולאחר שסונה מת היא כותבת, 'אני כועסת עליו כי לאחר שהכרתי אותו כבר אינני מסוגלת לדבר עם אנשים אחרים'".

רחל: "כשלמדתי ספרות לתואר הראשון זכיתי ללמוד אצלה. ההרצאות שלה היו מרתקות ומשכו אנשים מכל החוגים. האולם היה מלא עד אפס מקום. זאת למרות קולה הקשה והמבטא הכבד שנשאר לה כל חייה. היה לי רצון עז למצוא מה כתבה ביומניה על אותן שנים ומצאתי חוסר ביטחון נורא. היא כותבת שהעברית שלה לא טובה דיה והיא מביעה אכזבה מרמת הרצאותיה. היא הייתה אישה שהייתה זקוקה לאנשים שיאמרו לה מה דעתם עליה.

"את השירים הייתה כותבת במחברת נפרדת. ליומן נזקקה כשהייתה במצוקה, לכן היומן איננו משקף את כל פניה. לעתים היא נוכחת בכך ומציינת ביומן שתכתוב גם על הדברים החיוביים ולא רק על תקופות הדיכאון שלה".

אריה: "היו לה רגע אושר. האושר היה בכתיבה, ביצירה, או כשהיא בתהליך של התגברות על אתגר אינטלקטואלי כמו ללמוד את דנטה בעל-פה. אך אחרי הרגעים הללו שוב חוזר הטון המינורי העצוב שעובר כחוט השני, אי הצלחתה באהבה".

באדיבות ספרית פועלים
"בדרך לירושלים" מתוך יומני לאה גולדברג
בגרות ג' 3.2.61 העתק שירי ת"א 1935
(בסוגריים המרובעים- תוספות העורך)

© כל הזכויות שמורות לספרית פועלים הוצאה לאור

יומני לאה גולדברג - לאה גולדברג (רחל אהרוני, אריה אהרוני - עורכים)
Lea Goldberg's Diaries - Rachel Aharoni, Arie Aharoni - editors