» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2005       חזור

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש
מאת: אלבר ממי
The Colonizer and the Colonized - Albert Memmi

ההוצאה: כרמל ספרו של אלבר מֶמי נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים, בעיצומו של תהליך הדה-קולוניזציה של המדינות הקולוניאליות האירופיות, בייחוד בריטניה וצרפת. ממי משרטט בבהירות את דיוקנאות הנכבש והכובש ובתוך כך מתאר את העוולות והסבל הרב שנובעים מן הכיבוש. הוא מסביר כיצד משטרים דמוקרטיים - האמונים על קיום זכויות האזרח ועל שמירת כבודו - אף הם מסתגלים למצב הקולוניאלי, ולמען רווחתם מאפשרים עוולות רבות וקשות. המחבר חושף את העיוות האנושי, הכלכלי והפוליטי שנמצא ביסוד הקולוניאליזם. ואולם המצב הזה פועל את פעולתו ההרסנית גם על הכובש, ועלול לפגוע במשטר הדמוקרטי במדינת האם. במבוא שלו טוען ז'אן-פול סארטר שממי מדבר מנקודת מבט אוניברסלית: "הספר החסכני והבהיר הזה מקומו בקרב ה'גאומטריות הסוערות': האובייקטיוויות השקטה שלו היא סבל וזעם שהתגברו עליהם".

בהקדמה למהדורה העברית אומר המחבר: "בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך. שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר". לספר נוספה מסה מאת דניס שרביט על אודות המחבר וספרו, ועל התובנות הנובעות ממנו לגבי המציאות הישראלית-פלסטינית.

באדיבות הוצאת כרמל אנו מביאים לפניכם את
ההקדמה לספר מאת ז'אן פול סארטר:

איש הדרום [בארצות הברית] הוא היחיד היכול לדבר על שעבוד: זה מפני שהוא מכיר את הכושי; אנשי הצפון, פוריטנים שאמונתם ערטילאית, אינם מכירים אלא את האדם, שהוא ישות. ההנמקה הזאת עדיין שימושית: ביוסטון, בעיתונות של ניו אורלינס וגם - מאחר שאתה תמיד איש הצפון של מישהו - באלג'יריה "הצרפתית"; העיתונים המגיעים משם חוזרים ומשננים שהמתיישב הוא היחיד המוסמך לדבר על המושבה - אנו, בני מדינת האם, לא רכשנו את ניסיונו; אנו נראה את אדמתה הלוהטת של אפריקה דרך עיניו - או שלא נראה מאומה.

לאנשים הנרתעים מן הסחיטה הזאת, אני ממליץ לקרוא את דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש: הפעם, מדובר בניסיון כנגד ניסיון; המחבר, תוניסאי, סיפר בנציב המלח את נעוריו המרים. מהו בעצם? כובש או נכבש? הוא היה אומר: לא זה ולא זה; תגידו אולי: גם זה וגם זה; למעשה, זה היינו הך. הוא שייך לבני אחת הקבוצות הילידות, אך לא מוסלמיות, "הנהנים במידה זו או אחרת מיתרון לעומת ההמונים הנכבשים [...] והנדחים [...] על ידי הקבוצה הכובשת" שלמרות הכול, אינה "מרפה לגמרי" את מאמציהם להשתלב בחברה האירופית. הם קשורים בקשרי סולדיריות מעשית לתתהפרולטריון אך נבדלים ממנו בשל זכויות יתר מצומקות, וחברי הקבוצות האלה חיים בחרדה תמידית.

ממי התנסה בסולידריות הכפולה הזאת ובשלילה הכפולה הזאת: בתנועה שבמהלכה מתעמתים הנכבשים והמתיישבים, הן "מתיישבים המתכחשים לעצמם" והן "מתיישבים המשלימים עם עצמם". הוא היטיב להבין זאת מפני שחש תחילה את העניין כסתירתו שלו. הוא מיטיב להסביר בספרו שאותם חיבוטי נפש, הפנמות טהורות של עימותים חברתיים, אינם מכינים כלל לפעולה. אך הסובל מהם, משהוא נעשה מודע לעצמו, משהוא מכיר את השותפויות שלו, את פיתוייו ואת גלותו, יכול להאיר את עיני האחרים מתוך שידבר על עצמו: הוא, "כוח זניח בעימות", הוא, החשוד הזה, אינו מייצג איש; אך מאחר שהוא כולם יחד בעת ובעונה אחת, הוא יהיה העד הטוב ביותר.

אך ספרו של ממי אינו מספר סיפורים; אם הוא ניזון מזיכרונות, הוא הטמיע את כולם: זו הצרנתה של התנסות; בין העושק הגזעני של המתיישבים לבין האומה העתידית שיבנו הנכבשים, אומה שבנוגע אליה "מקנן בו החשש שהוא לא ימצא את מקומו", הוא מנסה לחוות את ייחודו ובתוך כך חורג ממנו לעבר האוניברסלי. לא לעבר האדם, שעדיין אינו קיים, אלא לעבר תבונה קפדנית הכופה את עצמה על כולם. הספר החסכני והבהיר הזה מקומו בקרב ה"גאומטריות הסוערות": האובייקטיוויות השקטה שלו היא סבל וזעם שהתגברו עליהם.

משום כך כנראה, אפשר לגנות בו מראית עין של אידאליזם: למעשה, הכול נאמר. אך נתמקח אתו במקצת על הסדר שנבחר. עדיף היה אולי להראות כיצד הקולוניאליסט וקרבנו נאנקים באותה מידה תחת עולו של המנגנון הקולוניאלי, אותה מכונה כבדה שנבנתה בשלהי הקיסרות השנייה, במהלך הרפובליקה השלישית, ולאחר שסיפקה עד תום את הכובשים עוד פונה נגדם ועלולה לרסק אותם. למעשה, הגזענות רשומה בלב המערכת: המושבה מוכרת במחיר מציאה מצרכי מזון וחומרי גלם, וקונה ביוקר רב ממדינת האם מוצרים תעשייתיים. המסחר המשונה הזה אינו מועיל לשני הצדדים אלא אם היליד עובד בחינם או כמעט בחינם. תתהפרולטריון החקלאי הזה אינו יכול אפילו לסמוך על בריתם של האירופים הפחות מיוחסים - כולם חיים על חשבונו, לרבות אותם "מתיישבים קטנים" שבעלי הקרקעות הגדולים מנצלים, אך לעומת האלג'יראים הם עדיין מיוחסים: הכנסתו הממוצעת של צרפתי החי באלג'יריה גבוהה פי עשרה מזו של המוסלמי.

מכאן נוצר המתח. כדי שהשכר ויוקר המחיה יהיו ברמה הנמוכה ביותר, חייבת להתקיים תחרות קשה מאוד בין הפועלים הילידים, ומשום כך על אחוז הילודה לגדול; אך מאחר שהעושק הקולוניאלי מגביל את משאבי המדינה, בעבור אותו השכר רמת החיים של המוסלמים יורדת בהתמדה, והאוכלוסייה חיה בתנאים של תתתזונה תמידית. הכיבוש בוצע מתוך שימוש באלימות; ניצול היתר והדיכוי מחייבים את שימור האלימות כלומר את נוכחות הצבא. לו היה הטרור שולט בכל מקום על פני האדמה, לא הייתה בכך כל סתירה, אך שם, במדינת האם, נהנה המתיישב מזכויות דמוקרטיות שהמערכת הקולוניאלית שוללת אותן מהנכבשים.

אכן, המערכת היא זו המעודדת את גידול האוכלוסייה במטרה לצמצם את עלות כוח האדם, ושוב היא זו האוסרת את הטמעתם של הילידים: לו ניתנה להם הזכות לבחור, הייתה עליונותם המספרית מנפצת את הכול בן רגע. הקולוניאליזם שולל זכויות אדם מאנשים שהוא דיכא באלימות, שהוא מחזיק בכוח במצב של דלות ובורות, ועל כן, כדבריו של מרקס, במצב של "תתאנושיות". בעובדות עצמן, במוסדות, בטיב החילופים והייצור, רשומה הגזענות; המעמד החברתי והמעמד הפוליטי מחזקים זה את זה באופן הדדי, מאחר שהיליד הוא תתאדם ומגילת זכויות האדם אינה מעניינו; מנגד, מאחר שאין לו זכויות, הוא מושלך בלא כל הגנה לכוחות הטבע הבלתי אנושיים, ל"חוקי הברזל" של הכלכלה. הגזענות כבר כאן, העשייה הקולוניאליסטית נושאת אותה, המנגנון הקולוניאלי יוצר אותה מדי דקה, ותומכים בה אותם יחסי ייצור המגדירים שני סוגים של יחידים: בעבור האחד, זכות היתר והאנושיות חד הן; הוא נעשה אדם בזכות השימוש החופשי בזכויותיו; בעבור האחר, היעדר הזכויות מאשר את דלותו, את רעבונו הכרוני, את בורותו, בקיצור, את תתאנושיותו. תמיד חשבתי שהרעיונות מצטיירים בתוך הדברים ושהם נוכחים באדם בבואו לעורר אותם ולהשתמש בהם כדי להסביר לעצמו את מצבו. "שמרנותו" של המתיישב, "גזענותו", הקשרים העמומים עם מדינת האם, כל אלה נתונים מלכתחילה, בטרם יקומו לתחייה בדמות "תסביכו של נרון קיסר".

ממי היה בוודאי משיב לי שלכך בדיוק כוונתו - אני יודע זאת; דרך אגב, אולי הוא הצודק: בבואו להרצות את רעיונותיו לפי סדר הגילוי, כלומר על סמך הכוונות האנושיות והיחסים הנחווים, הוא מבטיח את האותנטיות של ניסיונו; הוא סבל תחילה ביחסיו עם האחרים וביחסיו עם עצמו; הוא פגש את התבנית האובייקטיווית בעת שהעמיק את הסתירה שקרעה אותו; והוא מספק לנו אותם [היחסים] כמות שהם, גולמיים, עדיין ספוגים במלוא הסובייקטיוויות שלו.

אך הבה נניח להתמקחויות האלה. היצירה קובעת כמה אמיתות חזקות. בראש ובראשונה, שאין בנמצא מתיישבים טובים או רעים: ישנם קולוניאליסטים. בהם אחדים הדוחים את מציאותם האובייקטיווית: המנגנון הקולוניאלי גורר אותם אחריו, ולמעשה הם עושים מדי יום את מה שהם מגנים בחלומם וכל אחד ממעשיהם תורם לשימור הדיכוי; הם לא ישנו דבר, לא יועילו לאיש וימצאו את נוחותם המוסרית במועקה, זה הכול.

האחרים - והם הרוב הגדול - מתחילים להשלים עם עצמם או שכבר עשו זאת. ממי תיאר בצורה מבריקה את רצף המהלכים המוביל ל"מחילה העצמית". השמרנות יוצרת את נבחרת הבינוניים. כיצד יכולה אותה עילית של עושקים המודעים לבינוניותם לבסס את זכויות היתר שלה? בדרך אחת בלבד: להנמיך את קומתו של הנכבש כדי להגביה את עצמם, לשלול מן הילידים את צלם האדם, להגדיר אותם בחזקת שלילות פשוטות. הרי לא יהיה בכך כל קושי, מאחר שאכן המערכת שוללת מהם את הכול; העשייה הקולוניאלית חרתה את הרעיון הקולוניאלי בלבם של הדברים; תנועתם של הדברים היא המצביעה על המתיישב ועל הנכבש גם יחד.

כך מצדיק הדיכוי את עצמו בעצמו: המדכאים מייצרים ומשמרים בכוח את הרעות ההופכות בעיניהם את הנכבש לדומה יותר ויותר למה שרצוי שיהיה כדי להצדיק את גורלו. המתיישב אינו יכול למחול לעצמו אלא מתוך שימשיך בשיטתיות במלאכת ה"דההומניזציה" של הנכבש, כלומר מתוך שילך ויזדהה יותר ויותר עם המנגנון הקולוניאלי. הטרור והניצול יוצרים דההומניזציה, והמנצל נסמך עליה כדי לנצל עוד יותר. המכונה פועלת היטב; איֿאפשר להבדיל בין הרעיון לעשייה ובין עשייה לכורח האובייקטיווי. יש שהרגעים האלה של הקולוניאליזם מתנים אלה את אלה באופן הדדי, ויש שהם מתמזגים. הדיכוי הוא קודם כול שנאת המדכא כלפי הנדכא. קיימת רק מגבלה אחת למפעל ההכחדה הזה: הקולוניאליזם עצמו. כאן פוגש המתיישב את סתירתו העצמית: "עם היעלמו של הנכבש, ייעלם הכיבוש ובכלל זה הכובש". לא עוד תתפרולטריון, לא עוד ניצול יתר: ישובו לצורותיו השגרתיות של הניצול הקפיטליסטי, השכר והמחירים יישרו קו עם אלה של מדינת האם, זה יהיה חורבן.

המערכת תובעת בעת ובעונה אחת את מותם ואת התרבותם של קרבנותיה; כל תמורה תהיה גורלית בעבורה: בין שיטמיעו את הילידים ובין שישמידו אותם, עלות כוח האדם לא תפסיק להרקיע. המכונה הכבדה משמרת בין חיים למוות - תמיד קרוב יותר למוות מאשר לחיים - את מי שנאלצים להניע אותה; אידאולוגיה מאובנת מקפידה לראות בבני אדם בעלי חיים מדברים. לשווא: כדי לתת להם פקודות, ולו הקשות ביותר, המעליבות ביותר, יש תחילה להכיר בהם; ומאחר שאיֿאפשר לפקח עליהם ללא הרף, חייבים להחליט ולתת בהם אמון - איש אינו יכול להתייחס לאדם "כאל כלב" אם אינו רואה בו אדם מלכתחילה. הדההומניזציה הבלתי אפשרית של הנדכא מתהפכת ונעשית לניכורו של המדכא: הוא זה המחיה בעצמו, דרך מחוותיו הקטנות ביותר, את האנושיות שהוא מבקש להרוס; ומאחר שהוא שולל אותה אצל האחרים, הוא מוצא אותה שוב בכל מקום ככוח עוין. כדי לחמוק ממנה, עליו להפוך לאבן, להעניק לעצמו את מוצקותו האטומה של הסלע ואת איֿעבירותו למים. בקיצור, עליו לעבור "דההומניזציה" בתורו.

הדדיות חסרת רחמים מבריגה את הכובש לנכבש, לתוצרו ולגורלו. ממי סימן אותה בחזקה; עמו אנו מגלים שהמערכת הקולוניאלית היא צורה בתנועה שנולדה לקראת מחצית המאה התשע עשרה ותיצור בעצמה את הריסתה: היא כבר עולה זה זמן רב למדינות האם הרבה יותר משהיא מכניסה לקופותיהן; צרפת נאנקת תחת משקלה של אלג'יריה ואנו יודעים כעת שננטוש את המלחמה, בלא ניצחון או תבוסה, כשנהיה עניים מכדי לשלם את מחירה. אך בטרם כול, קשיחותו המכנית של המנגנון היא ההולכת ומקלקלת אותו: המבנים החברתיים הישנים התפוררו, הילידים עברו "אטומיזציה", אך החברה הקולוניאלית אינה יכולה לשלב אותם מבלי להרוס את עצמה; הם יהיו חייבים אפוא למצוא מחדש את אחדותם כנגדה.

המורדים האלה יתבעו את הדרתם בשמה של אישיות לאומית: הקולוניאליזם הוא היוצר את הפטריוטיות של הנכבשים. מערכת דיכוי מחזיקה אותם ברמתה של חיה, אין מעניקים להם שום זכות, אף לא את הזכות לחיות, ומצבם הולך ומחמיר מדי יום: משלא נותר לעם אלא לבחור את סוג המוות שלו, משלא קיבל ממדכאיו אלא מתנה יחידה, הייאוש, מה יש לו להפסיד? אסונו הוא שיהיה לאומץ שלו; הוא יהפוך את השלילה הנצחית שהכיבוש מעמיד נגדו לדחייתו המוחלטת של הכיבוש. סודו של הפרולטריון, כך אמר מרקס באחד הימים, שהוא נושא בחובו את הרס החברה הבורגנית. נדע להכיר טובה לממי על שהזכיר לנו שגם לנכבש סוד משלו ושאנו עדים לגסיסתו המחרידה של הקולוניאליזם.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש - אלבר ממי
The Colonizer and the Colonized - Albert Memmi