» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוגוסט 2005       חזור

הגבינה והתולעים
מאת: קרלו גינצבורג
The Cheese and the Worms - Carlo Ginzburg

ההוצאה: כרמל בשעה שבחן אוסף עשיר מאוד של מסמכי אינקוויזיציה מהמאה השש-עשרה, שנשתמרו בגנזך בעיר אודינֶה באיטליה, נתקל קרלו גינצבורג בדבריו של אחד הנאשמים, ובהם טען שהעולם נוצר מריקבון: הכל היה כאוס – כלומר אדמה, אוויר, מים ואש ביחד, ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והן היו המלאכים". דומניקו סקַנדֶלה, הנאשם, היה טוחן מהעיר פריאולי, ומשסיים את דבריו נשרף על המוקד בהוראת האינקוויזיציה לאחר שכל חייו עברו באלמוניות כמעט מוחלטת.

" קרלו גינצבורג הצליח לגלות פרטים רבים על האיש, על חייו באיטליה של המאה השש-עשרה ועל השקפותיו הדתיות. המחקר הוא בעת ובעונה אחת היסטוריה מרתקת וסיפור שובה לב – דיוקן של העימות שבין תרבות משכילה ובין תרבות עממית בשנות הרפורמציה הסוערות. הוא חושף בפרטים מלאי חיים את תקופתו ואת חייו של הטוחן יוצא הדופן מפריאוּלי.

אחרית הדבר נכתבה על-ידי יוסף קפלן מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

קרלו גינצבורג הוא מחשובי ההיסטוריונים בימינו. חיבוריו, שרבים מהם תורגמו ללשונות רבות והיו לרבי מכר, עוסקים בתופעות של רדיקליזם דתי, כישוף, תרבות עממית, איקונוגרפיה והיסטוריוגרפיה.

באדיבות הוצאת כרמל אנו מביאים לפניכם
טעימות מתוך הספר

1. מֵנוֹקְּיוֹ

שמו היה דומניקו סקנדֶלָּה וכינויו מנוקיו. הוא נולד בֿ1532 (במהלך המשפט הראשון הצהיר שהוא בן חמישים ושתיים) במונטריאלה, כפר קטן בגבעות של אזור פריאולי, בצפוןֿמזרח איטליה, 25 קילומטר צפונית לפּוֹרדֶנוֹנֶה, ממש לרגלי ההרים. כאן חי תמיד, להוציא שנתיים (1564-1565) כאשר הוגלה בעקבות תגרה לכפר לא רחוק, אַרבָּה, ולאתר בקָרְנִיָה ששמו לא נזכר. הוא היה נשוי, והיו לו שבעה בנים, וארבעה נוספים שמתו. הוא הצהיר בפני גַ'מְבַּטִּיסְטָה מָרוֹ, הכומר ממלא המקום (vicarius generalis) של האינקוויזיטור של אָקווילֶאָה וקונקורדייה, שעיסוקו הוא "טוחן, נגר, מנסר עצים, בנאי ועוד דברים". אך הוא היה בעיקר טוחן; הוא נהג להתהלך בלבוש מסורתי של טוחן, מעיל קצר, גלימה וכומתה עשויים צמר לבן. וכך, בלבוש לבן, התייצב גם בביתֿהמשפט.

שנתיים מאוחר יותר אמר לאינקוויזיטורים כי הוא "איש עני מאוד": "אין לי אלא שתי טחנות שכורות ושני שדות בחכירה, ובזה פִּרנסתי, ואני ממשיך לפרנס את משפחתי הענייה". אך אין ספק שהגזים. אף שחלק ניכר מהיבולים שימש כדי לשלם (כנראה בתוצרת), נוסף על דמי החכירה הכבדים, גם את דמי השכירות עבור שתי הטחנות, היה אמור להשאר לו די הצורך למִחְיָה ואף לחלצו מהסבך בשעת משבר. וכך, כשהיה גולה באַרבָּה, שכר מיד טחנה נוספת. כאשר נישאה בתו ג'ובנּה (מנוקיו עצמו נפטר כחודש קודם לכן), היא קיבלה נדוניה בשווי של 256 לירות וֿ9 סולדי: לא הרבה, אך גם לא מעט מדי בהשוואה למקובל באותו אזור ובאותן שנים.

באופן כללי, נראה שמעמדו של מנוקיו במיקרוקוסמוס החברתי של מונטריאלה לא היה מהזניחים ביותר. בֿ1581 הוא כִיהן כראש הכפר - "פּוֹדֶסטָה", של מונטריאלה ושל היישובים הקטנים הסמוכים אליו (גָיוֹ, גריצו, סן לונרדו וסן מרטינו), ובתאריך שאינו ידוע במדויק, אף התמנה לקמרָרו, כלומר מנהל הנכסים במרכז האדמיניסטרטיבי האזורי של הכנסייה במונטריאלה. איננו יודעים אם כאן, כמו במקומות אחרים בפריאולי, השיטה הישנה של רוטציה במשרות הוחלפה בבחירות. במקרה כזה העובדה שידע "לקרוא, לכתוב ולחבר מספרים" הייתה אמורה להעניק למנוקיו יתרון. ואמנם, הקמרָרו היה נבחר כמעט תמיד מבין האנשים שלמדו בביתֿספר עממי ואולי למדו גם מעט לטינית. בתיֿספר כאלה היו גם באַוְויָינוֹ או בפּורדנונה, ומנוקיו למד כנראה באחד מאלה.

בֿ28 בספטמבר 1583 הוגשה ללשכה הקדושה תלונה נגד מנוקיו. הוא הואשם בהשמעת דברי "כפירה חמורים ביותר" נגד המשיח. לא דובר כאן בדברי נאצה מקריים: מנוקיו השתדל בעליל להפיץ את דעותיו ולדון בהן ("לא התבייש להטיף ולהפיץ את עיקרי תורתו"). דבר זה גרם מיד להחמרת מצבו.

ניסיונותיו אלה לעשות נפשות לתורתו אושרו במידה רבה בחקירה המקדימה שהחלה חודש מאוחר יותר בפּוֹרטוֹגרוּאָרו והמשיכה בקונקורדייה ובמונטריאלה עצמו: "הוא תמיד מתעמת ומתווכח עם מישהו על ענייני אמונה, אפילו עם הכומר", דיווח פרנצ'סקו פַסֶּטָה לממלא המקום. ועֵד נוסף, דומניקו מלקיורי, הוסיף: "הוא נוהג להתווכח עם כל אחד, וכשניסה להתווכח אתי אמרתי לו: 'אני סנדלר ואתה טוחן, ואתה אינך מלומד: אז למה להתווכח על זה? ענייני אמונה הם עניינים עמוקים וקשים, מעבר לתפיסה של טוחנים וסנדלרים: בשביל להתווכח צריך לדעת את עיקרי הדת, ובידע הזה מחזיקים קודם כל הכמרים". אבל מנוקיו נהג לומר שהוא אינו מאמין שרוח הקודש שולטת בכנסייה, והוסיף: "הכמרים משגיחים עלינו כדי שנשב בשקט והם יוכלו לבלות בנעימים"; באשר לו, הוא "מכיר את אלוהים יותר טוב מהם". כומר הכפר שלקח אותו לקונקורדייה, אל ממלא המקום, כדי שיבהיר את רעיונותיו, אמר לו: "הגחמות המוזרות שלך הן דברי כפירה". מנוקיו הבטיח שלא יהיה מעורב עוד בעניינים כאלה, אך מיד התחיל מחדש, בכיכר הכפר, בפונדק, כשהיה הולך לגריצו או לדַוְויָינו או בא מההרים: "לפני כל מי שמדבר אתו", אמר ג'וליינו סטֶפָנוּט, "הוא נוהג להציג את הדעות שלו בעניינים שקשורים לאלוהים, ותמיד מכניס בהן איזה דבר כפירה, ואז הוא מתווכח וצועק כדי לחזק את טענותיו".

[…]

3. חקירה ראשונה

למרות העצות שקיבל, הפגין מנוקיו מיד דברנות יתרה. הוא השתדל, עם זאת, להציג את מצבו באור חיובי יותר מזה שהצטייר לפי העדויות. וכך, אף כי הודה ששנתיים קודם לכן הטיל ספקות בדבר בתוליותה של מריה ודיבר על כך עם אנשים שונים, ביניהם הכומר מבַּרצ'יס, ציין: "זה נכון שאמרתי את הדברים האלה לאנשים שונים, אך לא ניסיתי לשכנע אותם שצריך להאמין בזה, להפך, ניסיתי לשכנע רבים ואמרתי להם: 'אתם רוצים שאורה לכם את הדרך הנכונה? עליכם לעשות את הטוב וללכת בדרך שהלכו בה אבותיי ובדרך שמצווה הכנסייה הקדושה'.

אך המילים האלה, שאמרתי קודם לכן, אמרתי אותן משום שפותֵיתי ומפני שהאמנתי בכך או רציתי ללמד את האחרים; השטן הוא זה שגרם לי להאמין בדברים האלה וגם הסית אותי להגיד אותם לאחרים". במילים אלה אישר מנוקיו מיד, מבלי להתכוון לכך, את החשד שהוא מינה את עצמו לתפקיד המורה לעיקרי הדת ולהתנהגות הנכונה בכפרו ("אתם רוצים שאורה לכם את הדרך הנכונה?"). לא היה אפשר להטיל ספק בכך שהטפות מהסוג הזה היו בעלות תוכן של כפירה - בעיקר כאשר מנוקיו חשף את התאוריה שלו, המיוחדת במינה, על התהוות העולם, אשר הדים עמומים ממנה הגיעו ללשכה הקדושה: "אני אמרתי שלפי מחשבותי ואמונתי הכול היה כאוס, כלומר אדמה, אוויר, מים ואש ביחד; ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והם היו המלאכים; והוד המלכות הקדושה ציווה שהם יהיו האלוהים והמלאכים; ובין המלאכים הרבים האלה היה גם אלוהים שנוצר גם הוא מהגוש הזה באותו זמן, והוא מוּנה לאדון המופקד על ארבעה מצביאים, לוציפר, מיכאל, גבריאל ורפאל. אותו לוציפר רצה להפוך לאדון, בדיוק כמו המלך שהיה הוד מלכותו האלוהים, ובגלל הרַהַב הזה שלו ציווה אלוהים שהוא יגורש מהשמים עם כל מסדרו ובני חבורתו; ואותו אלוהים יצר אחרֿכך את אדם וחוה ואת האנשים בהמוניהם כדי למלא את מקומם של המלאכים שגורשו.

מכיוון שהמונים אלה לא מילאו את מצוותיו של אלוהים, הוא שלח את בנו, והיהודים תפסו וצלבו אותו". והוסיף: "לא אמרתי אף פעם שהוא נתן שיתלו ויצלבו אותו על הצלב כמו שתולים בהמה על אנקול" (הייתה זו אחת מההאשמות שהואשם בהן), ובהמשך הודה שאכן אולי אמר משהו מעין זה: "אמרתי, אכן, שהוא נתן להם שיצלבו אותו, וזה שנצלב היה אחד מבניו של אלוהים, מפני שכולנו בנים של אלוהים ויש לנו אותו טבע כמו לזה שנצלב; הוא היה איש כמונו, אבל מכובד וראוי יותר, כמו שאפשר להגיד היום על האפיפיור שהוא בןֿאדם כמונו, אבל מכובד וראוי יותר מאתנו מכיוון שיש בידיו כוח; וזה שנצלב נולד מיוסף הקדוש ומהבתולה מריה".

[…]

6. "לומר הרבה דברים נגד בעלי השררה"

מנוקיו החל בגינוי העשירים שמשתמשים בשפה לא מובנת כמו הלטינית בבתיֿהמשפט ובכך מדכאים את העניים: "לפי דעתי, הדיבור בלטינית הוא בגידה בעניים, מכיוון שבדיונים המשפטיים האנשים העניים אינם מבינים את מה שנאמר, וכך מדכאים אותם, ואם הם רוצים להגיד משהו, דרוש להם עורךֿדין". אך זאת הייתה רק דוגמה אחת לניצוּל הרוֹוֵח שהכנסייה הייתה שותפה לו: "ונראה לי, שלפי החוקים שלנו, האפיפיור, הקרדינלים והבישופים כלֿכך אדירים ועשירים עד שהכול שייך לכנסייה ולכמרים, והם מדכאים את העניים, שאם יש להם שני שדות בחכירה, הרי הם שייכים לכנסייה, לבישוף הזה או לקרדינל ההוא".

כזכור, למנוקיו היו שני שדות חכורים שזהות בעליהם לא ידועה לנו; באשר ללטינית, כפי הנראה כָּלל הידע שלו בשפה זו רק את הֿ"אני מאמין" (Credo) ואת תפילת "אבינו שבשמים" (Pater Noster) שלמד כשהיה עוזר לכומר בטקס המיסה; ובנו צְייַנּוּטוֹ הזדרז לספק לו עורךֿדין מיד כשנאסר עלֿידי הלשכה הקדושה. אך אַל לצירופי מקרים אלה או למה שנראה כצירופי מקרים, להטעותנו: גם אם נקודת המוצא של מנוקיו הייתה המקרה הפרטי שלו, דעותיו הקיפו תחום נרחב לאין שיעור. הדרישה מהכנסייה שתוותר על זכויות היתר שלה, שתהיה ענייה כמו העניים, הייתה קשורה בתפיסה שונה של דת שמתבססת אמנם על ספרי הבשורה, אך משוחררת מנוקשות דוגמטית, מרוכזת כולה סביב הגרעין הקשה של המצוות המעשיות: "הייתי רוצה שנאמין בהדר מלכותו של אלוהים ונהיה אנשים טובים ונעשה כפי שאמר ישו המשיח, כשענה ליהודים ששאלו אותו לאיזה חוק צריך לציית, והוא אמר 'לאהוב את אלוהים ולאהוב את הזולת'".

דת פשוטה זו של מנוקיו לא הכירה בגבולות שבין האמונות השונות. זה היה שיר הלל נלהב לעֶקרון השיוויון בין כל האמונות על בסיס ההארה המוענקת באותה מידה לכל אדם: "כבוד האלוהים נתן את רוח הקודש לכולם: לנוצרים, למינים, לטורקים וליהודים וכולם יקרים לו וכולם ייגאלו באותה דרך", ומנוקיו סיים בהתפרצות תוקפנית נגד השופטים והתנשאותם המלומדת: "ואתם, הכמרים והנזירים, אתם רוצים לדעת אפילו יותר מאלוהים ואתם, כמו השטן, רוצים להיות אלים עלֿפני האדמה ולדעת את כל מה שאלוהים יודע, כמו השטן: ומי שחושב שהוא יודע יותר, למעשה יודע פחות". מנוקיו נתן דרור ללשונו וּויתר על הזהירות והצהיר שהוא שולל את כל הסַקרָמֶנטים5 כולל הטבילה מפני שהם המצאות של בניֿאדם, "סחורה", אמצעֵי ניצול ודיכוי שהכמרים משתמשים בהם: "אני חושב שהחוקים והמצוות של הכנסייה הם כולם סחר מכר, והם מתפרנסים מזה". על הטבילה אמר: "אני חושב שכאשר אנחנו נולדים אנחנו כבר מוטבלים, מפני שאלוהים, שבירך כל דבר, מטביל אותנו; והטבילה ההיא היא המצאה, הכמרים מתחילים לאכול את הנשמות שלנו לפני שאנחנו נולדים, והם ממשיכים לאכול אותן עד לאחר המוות". על הקונפירמציה: "אני חושב שזה מסחר, המצאה של בניֿאדם, ורוח הקודש מצויה בכל אחד.

הם מבקשים לדעת, אך לא יודעים דבר". על הנישואים: "זאת איננה יצירה של אלוהים אלא יצירה של בניֿהאדם: בעבר היו הגבר והאישה נשבעים שבועת אמונים זה לזו וזה הספיק; ואחרֿכך הגיעו כל ההמצאות האלה של בניֿהאדם". על הסמיכה אמר: "אני חושב שרוח אלוהים נמצאת בכולנו... ואני חושב שכל מי שלמד יכול להיות כומר מבלי שהוסמך, מפני שכל זה הוא סחר מכר". על המשיחה האחרונה אמר: "אני חושב שאין בזה כלום, ואין לזה שום ערך, מכיוון שמושחים את הגוף, אבל את הנשמה איֿאפשר למשוח". על הווידוי היה נוהג לומר: "במקום להתוודות לפני כמרים ונזירים אפשר באותה מידה להתוודות לפני עץ". כאשר עימת אותו האינקוויזיטור עם מילים אלה, הסביר מנוקיו בשמץ של שביעות רצון: "לו העץ הזה היה יכול להניב את ידיעת החרטה זה היה מספיק; ואם אנשים, מכיוון שאינם יודעים מה עליהם לעשות כדי לכפר על החטאים שלהם, הולכים לכומר כדי שהוא ילמד אותם, הרי לו ידעו זאת, לא היו צריכים ללכת, ואלה שכבר יודעים, הם ממילא לא הולכים לווידוי". על אלה האחרונים להתוודות לפני "כבוד האלוהים בלִבם ולבקש ממנו שיסלח להם על חטאיהם".

רק סקרמנט המזבח6 ניצל משבט ביקורתו של מנוקיו, אבל אפילו הוא קיבל אצלו פירוש חדש ושונה מזה שנותנת לו הדוקטרינה המקובלת של הכנסייה הקתולית. הדברים שמסרו העדים אכן נשמעו כחילול קודש או ביטול מלא בוז. יום אחד נקרה מנוקיו לביתו של הכומר בשעה שהכינו שם את אפיפיות לחם הקודש (ostie) וקרא: "בשם הבתולה מריה, הן ממש גדולות, החיות (bestie) האלה!" ופעם, כשהתווכח עם הכומר אנדראה בּיונימה, אמר: "כל מה שאני רואה כאן זו חתיכת בצק, איך ייתכן שזה יהיה אלוהים? ומה הוא האלוהים הזה? הרי הוא רק אדמה, מים ואוויר". אך לממלא המקום הסביר מנוקיו: "אני אמרתי שלחם הקודש הוא חתיכת בצק, אך רוח הקודש יורדת מן השמים ונכנסת לתוכו, ובזה אני אכן מאמין". ממלא המקום שאל בחשדנות: "ומה היא רוח הקודש לדעתך?" "אני מאמין שהיא אלוהים", ענה מנוקיו. אבל האם הוא יודע מהו השילוש הקדוש? "כן אדוני, אלה האב, הבן ורוח הקודש" "ולמי מהשלושה הופך לחם הקודש לדעתך?" "לרוח הקודש". "איזו דמות מהשילוש הקדוש נמצאת לדעתך בלחם הקודש?" "אני מאמין שזה רוח הקודש". ממלא המקום התקשה להאמין בבורות שכזו: "כאשר דיבר הכומר שלכם בדרשותיו עלֿאודות טקס הסקרמנט הקדוש, מה הוא אמר שנמצא בלחם הקודש?" אך לא הייתה כאן כל בורות: "הוא אמר שזה גופו של המשיח, ובכל זאת אני חושב שזה רוח הקודש, מפני שאני מאמין שרוח הקודש נעלָה יותר מהמשיח, שהיה בןֿאדם, ואילו רוח הקודש היא אלוהים".

"הוא אמר... ובכל זאת אני חושב"; בכל פעם שנקרתה לו ההזדמנות הציג מנוקיו כמעט בעזות מצח את שיפוטו העצמאי ואת זכותו לנקוט עמדה מתוך חירות אישית. הוא הוסיף ואמר לאינקוויזיטור: "אני אוהב את הסקרמנט כאשר האדם, אחרי שהתוודָה, משתתף בטקס אכילת לחם הקודש ומקבל אליו את רוח הקודש, ורוחו מתמלאת שמחה...; באשר לסקרמנט האאוקריסטיה זהו אמצעי שנוצר עלֿידי בניֿהאדם באמצעות רוח הקודש ונועד לשלוט באנשים, ואת טקס המיסה ואת הערצת לחם הקודש המציאה רוח הקודש, כדי שבניֿהאדם לא יהיו כמו החיות". הוא הצדיק את המיסה ואת סקרמנט המזבח מנקודת מבט כמעט פוליטית כאמצעי חינוכי במשפט שהדהד בו, שלא במכוון, החידוד שהשמיע לכומר של פּולצ'ניגו (hostie... bestie).

אך על מה התבססה ביקורת רדיקלית זו של הסקרמנטים? בוודאי לא על כתבי הקודש. את כתבי הקודש עצמם העמיד מנוקיו במבחן משוחרר מדעות קדומות, וצמצם אותם למילים ספורות בלבד שהכילו את תמציתם הבסיסית: "אני מאמין שכתבי הקודש ניתנו עלֿידי אלוהים, אבל אחרֿכך בניֿהאדם הוסיפו עליהם; מילים ספורות בלבד היו מספיקות בכתבי הקודש, אבל הם כמו ספרי המלחמות שהלכו ותפחו". לדעתו של מנוקיו, גם ספרי הבשורה, על איֿההתאמות שביניהם, התרחקו מהתמציתיות והפשטות של דבר האלוהים: "באשר למה שמסופר בספרי הבשורה, אני מאמין שחלק מזה אמִתי, וחלק המציאו השליחים, כמו שרואים בתיאור הפָּסיון (ייסוריו של ישו), שאחד אומר דבר אחד והאחר אומר דבר אחר". מובן אפוא איך מנוקיו היה יכול להגיד לבני עיירתו (ולאשר זאת במהלך המשפט) ש"כתבי הקודש הומצאו כדי להונות את האנשים".

הייתה זו דחייה של עקרונות הדת, של ספרי הקודש עצמם, ועמידה אך ורק על ההיבט המעשי של הדת: "הוא אמר לי גם שהוא מאמין רק במעשים טובים" העיד פרנצ'סקו פַסֶּטָה. ובמקרה אחר פנה אליו מנוקיו וקרא: "אינני רוצה דבר מלבד לעשות את הטוב". ובמובן זה ראה גם את הקדושה כדוגמה לדרך חיים, להתנהגות מעשית, ולא יותר: "אני מאמין שהקדושים היו אנשים טובים ועשו מעשים טובים, ולכן אלוהים הפך אותם לקדושים, ואני מאמין שהם מתפללים למעננו". אך לא צריך לסגוד לשרידים או לצלמים שלהם: "באשר לשרידים שלהם, כמו זרוע, גוף, ראש, כף יד או רגל, אני מאמין שהם כמו שרידינו כאשר אנחנו מתים, ולא צריך להעריץ אותם או לסגוד להם... לא צריך להעריץ את הצלמים שלהם, אלא רק את האלוהים האחד והיחיד שברא את השמים ואת הארץ; אינכם רואים", קרא מנוקיו בפנותו אל השופטים, "שאברהם זרק ארצה את כל האלילים ואת כל הצלמים והעריץ את האל האחד והיחיד?"

גם ישו המשיח הראה דוגמה לבניֿהאדם בפָּסיון שלו: "הוא הועיל... לנו הנוצרים ושימש לנו ראי, וכפי שהוא קיבל את ייסוריו בסבלנות בגלל אהבתו אלינו, כך אנחנו מתים וסובלים בגלל אהבתנו אליו, ואל לנו להתפלא על כך שאנחנו מתים, מכיוון שאלוהים גזר על בנו שלו למות". אך המשיח היה רק בןֿאדם, וכל בניֿהאדם הם ילדי אלוהים, "והטבע שלנו הוא כמו של זה שנצלב". ולפיכך סירב מנוקיו להאמין שהמשיח מת כדי לגאול את האנושות: "אם יש למישהו חטאים, הוא עצמו חייב לכפר עליהם".

מנוקיו קבע את מרב הדברים הללו במהלכה של חקירה אחת ממושכת ביותר. הוא ידבר "כך שידהים את כולם", הבטיח לבני כפרו, ואכן האינקוויזיטור, ממלא המקום של ההגמון האזורי ומושל פורטוגרוּארו נותרו המומים מול אותו טוחן שהציג את רעיונותיו בתקיפות ובביטחון רב כלֿכך. מנוקיו היה משוכנע במקוריותן של דעותיו: "מעולם לא היה לי קשר עם מינים", אמר בתשובה לשאלה מפורשת של השופטים, "אבל יש לי מוח חריף ורציתי לחקור את הדברים הנעלים שלא ידעתי אותם; והדברים שאמרתי, אינני מאמין שהם נכונים, אני רוצה לציית לכנסייה הקדושה. בעבר היו לי דעות מזיקות, אבל רוח הקודש האירה את עיניי, ואני מבקש רחמים מאלוהים הכלֿיכול, מאדוננו ישו המשיח ומרוח הקודש, ושימיתו אותי מיד אם אינני אומר את האמת".

בסופו של דבר החליט ללכת בדרך שבנו הציע לו, אך לפני כן רצה, כפי שחזר והבטיח מזה זמן רב, "להגיד הרבה דברים נגד בעלי השררה ונגד מעשיהם הרעים". הוא בוודאי ידע את הסיכון שבדבר. לפני שהחזירו אותו לכלא ביקש את רחמי האינקוויזיטורים: "רבותיי, אני מבקש מכם בשם הפָּסיון של אדוננו ישו המשיח שתפתרו את המקרה שלי במהרה; ואם אני ראוי לעונש מוות, המיתו אותי, אך אם אני ראוי לרחמים, רחמו עליי, מכיוון שאני רוצה לחיות כנוצרי טוב". אך המשפט כלל לא עמד להסתיים. ימים אחדים מאוחר יותר (1 במאי) התחדשו החקירות; המושל נאלץ לעזוב את פּורטוגרוּארו, אך השופטים היו להוטים לשמוע שוב את מנוקיו. "בחקירה הקודמת", אמר האינקוויזיטור, "אמרנו לך שבמהלך המשפט נראה שראשך מלא בנטיות ובתורות המזיקות האלה, לכן ביתֿהמשפט הקדוש מבקש שתמשיך ותחשוף לגמרי את צפונותיך". על כך ענה מנוקיו: "הייתי מלא יהירות, ורציתי שייווצרו עולם חדש ודרך חיים חדשה מפני שהכנסייה לא הלכה בדרך הטובה ומשום שלא צריך להיות פאר רב כלֿכך".

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

הגבינה והתולעים - קרלו גינצבורג
The Cheese and the Worms - Carlo Ginzburg