» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוקטובר 2005       חזור

הכול חרדות
מאת: טובי פלד

ההוצאה: מודן אין אדם שאין לו חרדות. למרות השפע והרווחה היחסית שבחיינו, אנו מוצפים בחרדות הנובעות מהצורך לקבל כל הזמן החלטות, משפע המידע המציף אותנו, מהתחרותיות וההשוואה הבלתי פוסקת לאחר, מהרצון להצליח ולקבל את הטוב ביותר בכל תחום. תמיד ישנה חרדה בתהליך, והיא מקור תחושת המצוקה. לעיתים החרדות קלות וכמעט לא מורגשות, ולעתים הן משבשות את החיים. מודל "הכול חרדות", הכו"ח, המוצג בספר, מציע דרכים שונות להפחית חרדות ולפתור את הבעיות בדרכי טיפול מקוריות. הטיפול יכול להיעשות גם בשיטת "עשה זאת בעצמך", ללא התערבות פסיכולוג.

בעזרת מודל חדשני ומעשי, המבוסס על האבולוציה ומדעי המוח, בוחן טובי פלד תופעות המתרחשות בנו ובסביבתנו באופנים שונים. "הכול חרדות" עוסק בחרדות הקשורות לעידן השפע, ומראה כיצד ריבוי חפצים, אפשרויות ועיסוקים, לצד ריבוי ההחלטות הנדרשות מאיתנו, יוצרים אצלנו חרדות עזות.

החרדות משפיעות על היחסים בינינו לבין הקרובים לנו בבית ובעבודה, על התנהגותנו כלפיהם, על בחירת מקום מגורינו, על הסדר והנקיון סביבנו, על מצבנו הכלכלי ועוד.

"הכול חרדות" הוא ספר אופטימי, שכל אדם ימצא בו את עצמו, הוא מראה דרך להתמודדות עם הבעיה ולהבין כל מצב בבהירות ובדרך מציאותית.

טובי פלד הוא פסיכולוג בעל נסיון רב בטיפול במגוון של קשיים ובעיות. זהו ספרו השני.

באדיבות הוצאת מודן אנו מביאים לפניכם
את ההקדמה מתוך הספר - הכול חרדות.

הקדמה

יום אחד, בעת כתיבתו של ספר זה, תקפה אותי חרדה גדולה. הסיבה: אל שולחני הגיע מכתב מעורך־דין מוכר.

שבריר שנייה לאחר שעיני נתקלו במעטפה, התחלתי להרגיש חולשה ומועקה בבית החזה, ומצב רוחי הטוב התפוגג. ידעתי מה הסיבה לכך: בעקבות ויכוח שהתגלע בינינו, איים אותו עורך־דין לתבוע אותי. רק לאחר שראיתי את המעטפה הבנתי, שעד עכשיו הרגשתי טוב.

דחיתי את פתיחת המעטפה. לחדשות רעות אפשר לחכות.
כשכבר פתחתי אותה לבסוף בידיים רועדות ובגרון חנוק, הרגשתי התערערה עוד יותר.

עורכי־דין נוקטים תמיד בלשון מאיימת ומפחידה. ככל שהמשכתי לקרוא את המכתב הרגשתי רע יותר ויותר. חשתי נוקשות באזור הלב, כאילו משהו קושר אותו, ובגרוני עלו תחושות מוזרות. הרגשתי חולשה, חוסר חשק ורפיון.

כדי להרגיע את רוחי יצאתי לחצר. בחוץ ניסיתי לתקשר עם בני בן הארבע, אולם הוא בכה ולא רצה לדבר איתי. מוחי קדח ממחשבות. מה לעשות?

מצאתי לעצמי כמה נימוקים להגנתי. מצב רוחי השתפר במקצת.

דיברתי עם אשתי (טעות)! והיא אמרה לי: "אתה תמיד מאמין באנשים יותר מדי". מצב רוחי הידרדר שוב. כיוון שאני מומחה בחרדות, ידעתי מהם הדברים שעלי לעשות כדי להרגיש טוב יותר. אחד מהם הוא לא לדבר עם אשתי. בגלל החרדות שלה (היא פוחדת תמיד שינצלו אותה) היא מגיבה בתוקפנות, מאשימה וחושדת. לכן היא לא האדם שיכול לעזור במקרה של איומים כלכליים או משפטיים. היא פוחדת מאוד מהרשויות, נכנסת ללחץ ונוטה להגיב בהאשמות ואמירות כמו "אמרתי לך! אתה תמיד חושב שאתה יודע הכול. מה יקרה עכשיו!? אני לא יכולה לשמוע את זה!"

כל מה שהיא אומרת נכון ומוצדק, אולם לא מועיל לטיפול בנושא.
כמומחה לחרדות, אני יודע שאני פוחד.
אני שואל את עצמי: ממה אני פוחד? מהתביעה, אני עונה לעצמי, מההתעסקות בניירת, מהמשפט ומהפסד. ככל שאני חושב על הפסד גדול יותר, החרדה שלי גדלה.

אני שואל את עצמי: מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי? ואני עונה: אני יכול להפסיד מאה אלף שקלים. זה הסכום שיכולים לחייב אותי לשלם בסופו של דבר. אולי קצת יותר מזה, אבל לא הרבה יותר. זה סכום גדול, אבל סופי - הוא לא גדל עוד ועוד במחשבתי. אני נרגע קצת.

יש לי נימוקים להגנתי: אני יודע שלא רימיתי אף אחד.
כדי להפחית עוד את חרדתי, החלטתי להתייעץ עם עורך־דין. התקשרתי, וקבעתי איתו פגישה. התחלתי להרגיש טוב יותר.

נותר עוד דבר אחד שמפריע לי. אני יודע שהטיפול בנושא יגזול ממני זמן רב, ויעכב אותי בכתיבת הספר ובפעילויות אחרות. החרדה שלי לא נעלמה, אבל פחתה קצת. כל אחד מרגיש את החרדה ומתמודד בצורה האופיינית לו. אני מכיר את עצמי ואת התחושות הרעות המאפיינות את החרדות שלי. כשאני פוחד אני מרגיש גרוע מאוד. למרות כל מה שאני יודע על חרדות, התגובה לאיום - כמו המכתב - היא חרדה בלתי נמנעת.

לפעמים חרדה מתבטאת אצלי בצורה קשה ביותר, היכולה להגיע עד לדיכאון ותחושת חוסר אונים. לפעמים היא קלה יותר, וגורמת רק ליובש בגרון, ללא פגיעה בתפקוד.

בעבר הייתי נחשב אמיץ עד כדי סיכון עצמי. לא פחדתי מגבהים, ממורים, או משודדים. הייתי חייל קרבי, רצתי מול הכדורים השורקים ולא נרתעתי. אולם החרדות שלי קיימות ומתגברות במשך השנים. לאורך חיי ראיתי, שכאשר נמנעתי מהתמודדות עם החרדות שלי - הפסדתי; וכאשר לא נכנעתי לדפוס הייאוש והחולשה שהחרדות גורמות לי - ניצחתי. למדתי לעומק, לאורך ולרוחב על הפחדים שלי, הבנתי את התגובות שלי, קראתי על כך, למדתי מאחרים, התבוננתי סביבי וראיתי פחדים של אחרים, תרגלתי, נפלתי וקמתי. לאורך הדרך הצלחתי גם ללמד אחרים, ילדים, הורים ומבוגרים, איך להתמודד עם פחדים. מתוך נסיוני נוכחתי, שמי שמתמודד עד הסוף, מנצח, מרגיש טוב יותר וזוכה בעולמו מחדש .

* * *
בבסיס כל מצוקה, התלבטות, כעס, מבוכה, או רגש שלילי אחר כלשהו, נמצאות חרדות. כולנו - ילדים והורים, צעירים ומבוגרים, רווקים, נשואים ולא נשואים - עוברים משברים במהלך חיינו. אנחנו מתמודדים: מתלבטים, מחליטים ובוחרים, עוזבים ונעזבים, מתוסכלים ומתסכלים. תמיד מעורבת חרדה בתהליך, והיא מקור תחושת המצוקה.

מודל הכול חרדות, "הכו"ח", המוצג בספר, מתמקד בחרדות הנמצאות בבסיס כל רגש שלילי, ומציע דרכים שונות להפחיתן ולפתור את הבעיות בדרכי טיפול מקוריות.

בעזרת מודל חדשני ומעשי, המבוסס על האבולוציה ומדעי המוח, ננסה לבחון תופעות המתרחשות בנו ובסביבתנו באופנים שונים. נתוודע לחרדות עידן השפע, ונראה כיצד ריבוי חפצים, אפשרויות ועיסוקים, לצד ריבוי החלטות הנדרשות מאיתנו, יוצרים אצלנו חרדות עזות. החרדות בתורן משפיעות על היחסים בינינו לבין הקרובים לנו בבית ובעבודה, על התנהגותנו כלפיהם, על בריאותנו ועל כל דבר שאותו אנו עושים, חושבים או מרגישים. על מצבנו הכלכלי ועוד.

חרדות הן חלק מחיינו מרגע הלידה ועד המוות ומלוות אותנו בכל תחומי החיים.
ילדים סובלים מחרדות חברתיות, הגורמות לחברה הסובבת אותם להתנכל ולהציק להם.
בבית־הספר הם סובלים מחרדות לימודיות, המונעות מהם להגיע להישגים בלימודים. יכולת הלמידה של ילדים ( ומבוגרים) בבית־הספר ומחוצה לו, מושפעת מאוד מהפחד להתקשות ולהיכשל בלימודים. בספר נלמד לזהות זאת, ולנטרל את הפחד מלימודים.

אנשים פנויים - רווקים וגרושים - אינם מבינים מדוע אינם מצליחים, למרות רצונם, לבנות לעצמם מערכת זוגית יציבה. במהלך הטיפול הם נחשפים לחרדות של אובדן החופש, אובדן הערך העצמי, חשש ממחויבות, מאיבוד הפרטיות והמשיכה המינית.

בקרב זוגות נשואים ולא נשואים גורמות החרדות בין היתר להתקפי קנאה, לחוסר ביטחון, להתפרצויות זעם, להרגשת מחנק, לשיעמום, לחוסר חשק מיני, לדיכאון ולגירושין. הפחתה של החרדות יכולה להחזיר את הזוג למסלול נעים ואוהב יותר.

הורים שכל חפצם לשמור ולהגן על ילדיהם, מסבים דווקא נזקים חברתיים ורגשיים לילדיהם, לפעמים לכל החיים. הורים כאלה מגלים דרך הטיפול את הפחדים שלהם מפני כישלון בחייהם, וכיצד פחדים אלה חוסמים אותם גם בעבודה, בחברה ובחייהם האישיים; הם לומדים כיצד להפחית את החרדות ולגדל ילדים בעלי חוסן נפשי.

תחילה נלמד כיצד לזהות ולהכיר את החרדות שלנו, ולהבין אילו קשיים הן גורמות לנו בחיינו.
לאחר מכן נלמד להתמודד באופן ישיר עם החרדות שלנו, להפחית אותן ולהשתמש ברגשותינו החיוביים כדי לממש את יכולותינו הריאליות.

את הטיפולים המוצעים אנו יכולים לבצע בעצמנו - לעצמנו, ובעצמנו לילדים שלנו, לבני־הזוג שלנו ולחברינו. לכל נושא ובעיה, בכל תחום, אפשר לגשת דרך מודל החרדות, להפחית את המצוקה, לפתור את ההתלבטות ולחיות חיים רגועים ומלאים יותר.

הספר מלמד את עקרונות המודל, דרך סיפוריהם של מטופלים שהגיעו אלי. בכל פרק, נפרשׂ לפחות סיפור אחד כזה. בהמשך הספר אפשר למצוא שני סיפורים ארוכים יותר של טיפולים - אחד מהם של אב המטפל בבנו, בהדרכתו של הפסיכולוג. ולבסוף, הספר מגולל את סיפור חייו של הצייר מאיר פיצ'חדזה, ומראה כיצד גם חייהם של אנשים מצליחים, שאינם מגיעים לפסיכולוג, מנוהלים על ידי חרדות.

הקורא המעונין להבין יותר לעומק את העקרונות האבולוציוניים של המודל, מוזמן להמשיך ולקרוא הלאה; קורא המעוניין להגיע הישר למודל עצמו, מוזמן לקפוץ לתחילת הפרק הבא, לסיפור הראשון, סיפורו של שלום, איש העסקים המצליח שהתקף חרדה שיבש את חייו.

* * *

האבולוציה של החרדה
במסגרת לימודי לדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, השתתפתי בקורס שנקרא "האבולוציה של האהבה". המרצה היתה פרופסור עדה למפרט.
באותו יום, בשיעור הראשון - הוארתי.
הבנתי שלא הבנתי דבר עד אז.
באִבחה, הבנתי את סדר התפתחות היקום, העולם והאדם.
האבולוציה ליוותה אותי בכל דקה. כל תופעה, כל התנהגות, היו חלק מהפאזל הענק הנקרא אבולוציה. היה חשוב לי להתאים כל חלק בפאזל הזה. התחלתי לבחון את הידע שרכשתי בפסיכולוגיה לאור האבולוציה, ובעיקר את שיטות הטיפול האמורות להביא לשינוי ועזרה לאנשים. היה ברור לי שהפסיכולוגיה לא יכולה יותר להתעלם מן האבולוציה, ובעיקר מן האבולוציה של המוח וממדעי המוח. המוח הוא המרכיב העיקרי בהתפתחות האדם. הכול בא ומתחיל שם.

ככל שהתפתחה המודעות שלנו לקיומנו ולסכנות מסביבנו, גדלה גם החרדה. כל הפונקציות המוחיות שנוספו לנו ותרמו ליכולת ההישרדות שלנו, היו קשורות לחרדה באמצעות התקשורת המוחית. המוח הגדול המשיך לגדול, נוספו לנו יכולות לעבד אינפורמציה, לזכור, לתקשר אחד עם השני ולדאוג להישרדותם של צאצאינו בדרכים מתוחכמות; נוספו לנו יכולת דיבור, יכולת הפשטה, יכולת ביטוי, יכולת מתמטית. כל היכולות הנפלאות האלה מושפעות מחרדה באמצעות תקשורת עם אזור במוח הנקרא אמיגדלה. אי־שם במעמקי המוח, האמיגדלה שולחת זעקות של חרדה לכל חלקי המוח המסוגלים להשפיע על כל פונקציה אחרת.

למשל, יש אנשים רבים, שהיכולת המתמטית שלהם נפגעת מאוד כתוצאה מחרדה, ולכן קשה להם להצליח להתרכז בשיעורים או במבחנים במתמטיקה; יש אנשים, שיכולת הביטוי שלהם נפגעת מאוד כשהם בחרדה, ולמרות שהם אינטליגנטיים ורהוטים בדרך כלל, דווקא כשהם חרדים הם לא מצליחים להסביר את עצמם; יש אנשים שלא מצליחים לתכנן בצורה הגיונית כאשר הם בחרדה. לעומת זאת יש אנשים שדווקא החרדה גורמת להם לתכנן בצורה בהירה מאוד, או להתבטא באופן יוצא מן הכלל, אנשים שרק חרדה מפעילה אצלם את היכולת המתמטית ויכולת הריכוז ( למשל - חרדה להיכשל במבחן). על כל אחד פועלת החרדה בצורה אחרת, ואין חלק במוח שהחרדה לא יכולה להגיע אליו.

שחר ההכרה - חרדה
מתי ידעו בני־האדם שהם כאלה? מתי ידענו שאנו מה שאנחנו, בעלי־חיים חושבים? תמיד שאלתי את עצמי מה חשבו והרגישו האנשים הראשונים שנעשו מודעים לעצמם. הנחתי שהם הרגישו חרדה. לפני כחצי מיליון שנים מוח האדם היה מפותח מספיק ואינטליגנטי מספיק כדי להבין כי כוחות הטבע חזקים מכל אדם בודד. האדם שאל את עצמו כיצד משפיעים עליו כוחות אלו כאדם יחיד, ומה יכולים היחיד והחברה לעשות כדי לשפר את סיכויי האדם לשרוד. הוא הבין את שבריריות קיומו, ואת התלות הגדולה שלו בחברי הקבוצה אליה הוא שייך. הוא הבין כי הוא חלש לבדו בעולם, וכי הדרך היחידה לשרוד היא לחיות ביחד עם אחרים, לפעול ביחד ולתמוך האחד בשני. כדי לשרוד, האדם לא יכול בעצם לסמוך רק על עצמו, הוא חייב להישען על אחרים, לסמוך על בני־אדם שאינו יכול לשלוט בהם ואינו יכול להבטיח לעצמו שהם מצידם יתמכו בו ובמאמצי ההישרדות שלו. זאת מחשבה מפחידה עבורנו, והיא מודחקת מייד, כדי שלא נתייאש וניפול.

במילים אחרות, המודעות לקיום הובילה למודעות גם לגבי המוות ואי־ הוודאות של הקיום. המודעות הובילה לחרדה קיומית הנובעת מהוודאות של אי־הוודאות הקיומית. אותם אנשים ראשונים שהבינו שגורלנו נחרץ למוות והתחילו לחשב את הסוף, היו הראשונים שחרדת המוות הגיעה אל סיפּם.

התפתחותם של מנגנוני ההגנה
האדם לא יכול לחיות עם הידיעה כי הוא עלול למות בכל רגע נתון. זוהי חרדה עצומה, שאינה מאפשרת קיום. לכן, במשך הזמן התפתחו גם מנגנונים נפשיים להפחתת החרדה - או מנגנוני הגנה. בהדרגה נוצר שיווי משקל בין שלושת המרכיבים של ההתפתחות המוחית: התוספת ביכולת, החרדה הקשורה לתוספת, והמנגנון להורדת החרדה.

שני המנגנונים העיקריים להפחתת החרדות הם הדחקה של האיום ומתן הסבר ומשמעות לאיום. מנגנון ההדחקה מאפשר לנו לא לחשוב על הסכנה, להתעלם ממנה, כאילו היא לא קיימת עבורנו. זהו מנגנון יעיל מאוד להפחתת החרדה.

מתן הסבר ליקום הוא צורך אוניברסלי של בני־האדם בכל התרבויות, מהפשוטה ביותר עד המורכבת ביותר. כאשר האדם אינו מבין את הסביבה ולא יכול לצפות מה יקרה לו, מתי תבוא סכנה מיידית לקיומו, הוא מרגיש חרדה. תפקידו של המדע כמו גם תפקידה של האמונה הדתית הוא להסביר את מקומו של היצור האנושי בעולם רווי הסכנות ואי־הוודאות, להנחות אותו כיצד לנהוג לנוכח הסכנות הרבות, ובאמצעות תשובות אלו - להפחית את חרדתו המתמדת. האמונות הדתיות הציעו טקסים שונים במילים, בתנועה, בהתנהגות ובמעשים: החל בטקסטים ותפילות, וכלה בהקרבת קורבנות ילדים. לאמונה ולטקסי האמונה היה - ועדיין יש - תפקיד עיקרי בהפחתת החרדה הקיומית, על ידי מתן אפשרות לפעולה, ותחושה של שליטה בכוחות המאיימים על הקיום.

האמונה הדתית מחזיקה בתפיסה, כי העולם מתנהל על פי חוקים, יש לו בעל בית, ויש מטרה ותכלית לקיומו של האדם ושל המין האנושי; בכך היא מפחיתה את החרדה הקיומית הנובעת מחוסר הוודאות. האמונה שהאדם צריך להתנהג לפי קודים מסוימים, שיש שכר ועונש בעולם הזה ואחרי המוות, שיש לבורא עולם נציגים בכדור הארץ ושהעולם והאדם נבראו לפי רצון האל או האלים - מפחיתה את החרדה הקיומית, מפזרת את ערפילי חוסר הוודאות ומעניקה כיוון ודרכי פעולה ליחיד ולחברה. כל עוד תישאר עימנו החרדה הקיומית, יישארו איתנו כל ההסברים והאמונות הדתיות על עצמנו ועולמנו; והחרדה הקיומית היא מולדת, תורשתית, ולכן תישאר איתנו לנצח.

כל תרבות הסבירה את העולם בדרכה שלה, אולם המוטיבציה של כולן ליצור הסבר כלשהו היתה להפחית את חרדת המוות. ההבנה והמחשבות על העולם נותנות לנו תחושת שליטה ועל ידי כך מפחיתות את החרדה. חרדת המוות נבעה מגודלו של המוח האנושי ויכולתו. מוח בעל יכולות קטנות יותר לא היה יכול להבין את סופיות הקיום ונצחיות המוות. מוח קטן יותר לא יכול לפחד מהמוות כי אינו יכול לחשוב עליו. מצד שני, מוח קטן יותר לא יכול היה לייצר מנגנוני הגנה. בעזרת מנגנוני ההגנה, יכולת החשיבה התגברה על רגש החרדה המתמיד.

המאבק בין החשיבה לחרדות לא נפסק ולא ייפסק לעולם. אנחנו מייצרים את החרדות שלנו ואנחנו יכולים גם להתגבר עליהן.

אבל חרדה היא לא רק רעה. החרדה יכולה גם להניע יצירתיות ומציאת פתרונות חדשים. במקרים רבים, יצירתיות היא תוצר של כורח. למשל, במשחק כדורגל, השחקנים חרדים להפסיד. דווקא לקראת תום המשחק, כשההפסד נראה ודאי, החרדה יכולה לדחוף אחד מהם לבצע מהלך לא צפוי, יצירתי, שיפתיע את היריב ויוביל לניצחון.

חרדה יכולה להיות מורגשת; אבל חרדה יכולה גם להיות סמויה, לא מורגשת, לחמוק מן המודעות שלנו. חרדה כזאת מתעלת אותנו באופן לא מודע להתנהגות הגורמת לנו להימנע מהאיום או להתגבר עליו, וזאת ללא שנחוש את התחושה הלא־נעימה של חרדה. אנחנו מצחצחים שיניים, למשל, ללא חרדה. שכחנו כבר, שההרגל הזה נוצר בגלל חרדה: בילדותנו, הורינו הפחידו אותנו, שאם לא נצחצח שיניים, יהיו לנו חורים בשיניים וריח רע מהפה. כיום, אנחנו כבר לא זוכרים את זה, ומצחצחים שיניים בלי לחוש את החרדה, אם כי ביסוד ה"בניין", הפעולה, קיימת חרדה.

מנגנוני ההגנה יוצאים משליטה
מנגנוני ההגנה נגד החרדה יכולים לעזור, אולם לפעמים פעילותם מוגזמת, והם גורמים לאדם נזק העולה על התועלת שהוא מפיק מהם - נזק גדול יותר ממה שיכול היה האיום המקורי לגרום לו. למרות שרגש החרדה הוא רגש לא נעים, הוא חיוני להישרדות. מטרתו הראשונה של כל בעל חיים היא לשרוד. כדי לשרוד אנו צריכים לזהות, להיזהר, להימנע ולהתגבר על איומים וסכנות. את אלו אנו עושים באמצעות החרדות. החרדה לקיומנו גורמת לנו לפעול בצורה שתשמור עלינו. לולא חרדנו לקיומנו, לא היינו קיימים. החרדה היא תחושה, רגש, הגורם להתמודדות עם איום. החרדה היא מוטיבציה להתגבר על האיום. לכן, הדחקה מסיבית מדי של חרדות יכולה ליצור דפוס התנהגות לא־הישרדותי. למשל לרוכב אופניים כדאי להגן על ראשו, כי כל פגיעה בו תגרור נזקים גדולים. אבל החרדה מנזקים כאלו כה גדולה, שהרוכב מדחיק אותה, ומפתח לעצמו צידוק לנסיעה ללא קסדה. הוא משכנע את עצמו שיותר קל לו לראות בלי קסדה, שחם מדי עם הקסדה, ושהדרך בה הוא נוסע לא מסוכנת. אדם כזה יכול להיפגע.

חרדה קיומית
חרדה קיומית היא חרדה לקיומנו, חרדה לחיינו. היא נובעת מעצם קיומנו כיצורים חושבים בעלי תודעה וזיכרון. יכולתנו לתפוס את הזמן - עבר, הווה ועתיד - יוצרת את הקשר בין פעולותינו לבין תוצאותיהן בעתיד. התוצאות יכולות לתרום להישרדות או לגרוע ממנה. אי לכך הן יוצרת את הרגש והידיעה שהתוצאות חשובות להישרדות, ולפיכך נוצרת גם חרדה סביבן. החרדה הקיומית נובעת מהידע שיש לנו על העולם, הידע הנוצר והמעובד ללא הפסק במוח המשוכלל שלנו. כאשר אדם בוגר מרגיש רעב, הוא יודע ומבין את ההשלכות של רגש זה על חייו. הוא יודע שאם לא יאכל כמות מסוימת תוך זמן מסוים הוא ימות או ייחלש עד כדי כך, שלא יוכל להמשיך לפעול למען קיומו. ברגע בו הוא מבין שקיומו בסכנה, הוא ירגיש חרדה.

החרדה הקיומית תיווצר לא רק בהעדר מקורות מזון זמינים, אלא גם כאשר יעמדו בפניו מספר אפשרויות להשביע את הרעב, והוא יצטרך לבחור רק אחת מהן. החשיבה על אפשרויות הפתרון תיצור חרדה קיומית, כי הוא לא יכול להיות בטוח מה האפשרות שתבטיח את קיומו בצורה הטובה ביותר. לבעלי־חיים אין חרדה כזאת, הם חשים רעב אולם אין להם את היכולת המוחית לעבד את המשמעות של הרעב לעצמם ולקרובים אליהם, אין להם "שעון" שידע כמה זמן יוכלו להמשיך ולשרוד ללא מזון, ואין להם אפשרות לפעול בצורה אחרת ממה שהם פועלים כדי לשכך את הרעב. למעשה, הם לא מסוגלים ליצור קשר משמעותי בין תחושת הרעב להמשך החיים שלהם. הם מונעים באופן אינסטינקטיבי. בני־האדם מסוגלים להבין שקיימות מספר אפשרויות לפעולה, ולא תמיד ניתן לדעת איזו יותר טובה. המוח שלנו רעב לידע על העולם ועל אפשרויות ההישרדות שלנו בתוכו, אולם ידע זה גורם לאיום ולחרדה קיומית.
האדם המודרני, המוצף בידע על העולם, נמצא בחרדה קיומית רוב חייו.

החרדה הקיומית בעידן השפע
למרות שלא לכולנו אותן אפשרויות כלכליות, כולנו חיים בעידן השפע. מהו אותו "שפע"? השפע מורכב מ-

+ גודש הידע אליו אנחנו חשופים, לגבי כל התחומים (חומר פרסומי לגבי מוצרים, חומר חדשותי, ידע מדעי או רוחני, הוראות הפעלה למוצרים ועוד ועוד, בלי סוף). שפע הידע גורם בין היתר למודעות גבוהה יותר לסכנות - בריאותיות ופיזיות - לנו ולקרובים לנו, ומודעות זו יוצרת חרדות.

+ הכמות העצומה של האנשים בהם אנחנו נתקלים בכל יום נתון. בשנים עברו, האדם היה נתקל מדי יום רק בכמה עשרות אנשים, שהיוו את הקהילה המיידית שלו בכפר או בשבט.

+ ריבוי האפשרויות המקצועיות.

+ אין־ספור המקומות אליהם אפשר להגיע.

+ המבחר העצום של פעילויות הפתוחות בפנינו.

+ ריבוי בני־הזוג הפוטנציאליים. כאשר גרנו בכפרים קטנים, בקהילות שמנו רק כמה עשרות בני־אדם, היו האפשרויות מצומצמות מאוד גם בתחום זה

+ המעברים הרבים שכל אדם עובר בחייו - בין מוסדות החינוך, מקומות עבודה ומקומות מגורים.

+ ריבוי החפצים הסובבים אותנו ומורכבותם. לאדם הקדמון היו כלים מועטים וחפצי נוי או פולחן מועטים עוד יותר.

שפע האפשרויות בכל התחומים גורם לאדם לרצות את כל האפשרויות, או לפחות לרצות לבחור את האפשרות הטובה ביותר. שני הרצונות אינם ברי מימוש בדרך כלל. בפועל, תמיד נוצר הפסד מסוים, ונוצרת חרדה שמא לא נבחרה הדרך הטובה ביותר להישרדות. גם הצורך להחליט בין שתי ברירות טובות יוצר קונפליקט פנימי שמלווה בחרדה להפסיד את הטובה יותר. זוהי חרדה קיומית - חרדה לגבי החלטות שצריך לקבל כדי לשרוד. חרדה לגבי היכולת של אדם להשפיע על קיומו ועל קיומם של האנשים הקרובים לו. ככל שיש יותר אופציות, החרדה הקיומית גדלה. למשל, לפני שנים, לאדם היתה בדרך כלל רק אופציה אחת לפרנסה - הוא הצטרף לעסק של אביו. לא היו לו דאגות קיומיות, כי לא היתה לו כל בחירה בעניין. כיום, כאשר כל האופציות פתוחות, אנשים רבים חווים חרדות קיומיות סביב בחירת המקצוע.

חרדה קיומית זאת באה לידי ביטוי בתחומים רבים - אחד מהם הוא הזוגיות. אנשים רבים דוחים את בחירת בן־הזוג רק מפני שאינם בטוחים שבחרו את הטוב ביותר. החרדה לא לבחור את הטוב ביותר מכל האפשרויות מונעת מהם לבחור ולהתחייב. רובם לא מודעים לכך, ואומרים לעצמם: "עדיין לא פגשתי את האדם המתאים". אנשים אחרים חשים כך לגבי בחירת מקצוע, או לגבי קנייה של דבר־מה משמעותי (כגון בית) או אפילו פעוט־ערך. אנשים כאלו אף פעם אינם מרוצים, תמיד הם מתלבטים, מתחרטים, תמיד יש בהם ספק; במילים אחרות, החרדה הקיומית שלהם גבוהה.

השפע הקיים בעולמנו בכל התחומים, מגיע למוח דרך החושים, ובעיקר דרך המערכת החזותית. הוא יוצר עומס חזותי המחייב את האדם לבחור ולהחליט בין האפשרויות רבות.
אילו נעליים לקנות לילד? לאיזה קורס להירשם? באיזה מסלול תשלומים לבחור? איזו שמלה מתאימה לי? יש כל כך הרבה סוגים, צבעים, מחירים, מקומות ושימושים. לכל החלטה יש מחיר. בכל החלטה קיים הפסד. האם המוצר שווה את מחירו? מה יגידו האחרים? אולי כדאי להוסיף עוד קצת כסף ולקנות משהו טוב יותר או נחשב יותר? אולי אני עושה טעות?

כל טעות פוטנציאלית יוצרת תחושת סכנה למשהו חשוב. היא מתבטאת בקושי רגשי - חרדה - שמא אקבל החלטה שגויה ואסכן משהו חשוב לי - מעמד (אם אקנה בגד זול אבל פחות אופנתי), כסף (אם אקנה מכשיר טוב אבל יקר יותר) או זמן (אם אקנה משהו שכולם קנו, אבל אינו איכותי ויתקלקל פעמים רבות ויאלץ אותי לקחת אותו לתיקון שוב ושוב). ואולי בכלל עבדו עלי ואני בכלל לא יודע לבחור נכון? וזו כבר פגיעה בהערכה העצמית.

כאמור, ריבוי האנשים יוצר התלבטויות לאנשים פנויים - עם מי לצאת? עם מי להתחתן? עם מי שמאוד אוהב אותי ומסור לי? או עם מי שמאוד מעניין אותי ומיוחד בעיני? איך אפשר להיות בטוח שהוא יהיה בעל טוב? שהיא תהיה אישה טובה? אולי עם הבאה אחריה יהיה לי יותר טוב?

בקיצור, הבעיה היא, ששפע דורש מאתנו לבחור. בחיי היום־יום שלנו אנחנו בוחרים כמעט בכל תחום. לעיתים קרובות אנו צריכים לבחור גם עבור אנשים הקרובים אלינו ותלויים בנו, כמו ילדים או הורים זקנים. מצבי הבחירה האין־סופיים דורשים שקלולים לגביהם אין לנו יכולת להערכה מדויקת. נוצרים מצבי עמימות: קשה לנו מאוד לדעת אם בחרנו נכון. אנחנו בחרדת החמצה תמידית. אנו רוצים גם קריירה, גם זוגיות, גם ילדים; גם את החינוך הטוב ביותר, גם סקס, גם הצלחה בעבודה וגם חופשה ארוכה; אנחנו רוצים לקנות מוצרים שיהיו מצד אחד יפים, טובים, מיוחדים ואמינים, ומצד שני יתאימו ליכולתנו הכלכלית. אנו תמיד רוצים את מה שנמצא מעל ליכולתנו. אנחנו צריכים להחליט כל הזמן ללא הוודאות שההחלטה שנקבל תהיה הנכונה והטובה ביותר.

עומס המידע וריבוי הנושאים מונע מאתנו לגבש הערכה נכונה, ומשאיר אותנו עם חוסר ודאות, מעגלים פתוחים ועמימות, ולכן גם עם יותר חרדות.

עומר, בן 18, אינטליגנטי מאוד, נאה וחברותי, סיפר לי שאינו מעוניין באף נערה אותה פגש עד כה, כי לאף אחת מהן אין עור חלק כמו לבחורות שהוא רואה בטלוויזיה. רק עור חלק מאוד מושך אותו, וכשהוא מסתכל מקרוב על עורן של הבחורות, הוא מתאכזב מאוד. על זה הוא לא מוכן להתפשר, הוא מצהיר בלהט. הוא גם לא מרוצה מהוריו, כי אין ביניהם מערכת יחסים טובה כמו שצריכה להיות בין בני־זוג.

עומר הוא קורבן של עידן השפע. למרות שהוא מקרה קיצוני, למעשה כולנו סובלים במידה זו או אחרת מהפער בין המציאות לדימוי. אחד ממאפייני עידן השפע הוא תקשורת ההמונים - רדיו, טלוויזיה, עיתונים וסרטים. התקשורת בונה לנו דימויים, איתם אנו חיים. בטלוויזיה אנשים הם יפים, צעירים, מצליחים, בטוחים בעצמם, מסתדרים בחברה, מיוחדים ומפורסמים. למרבה הצער, אנחנו מתייחסים לדימויים כאילו הם אמיתיים. אנו רוצים להיראות, לדבר, לשיר, להתלבש, להתבשם, להצליח - ובקיצור, להיות - כמו אותם דימויים אידיאליים, ומרגישים רע כשהדבר לא עולה בידינו.

לרוע המזל, אנחנו לא חושבים רק על עצמנו. אנחנו רוצים שגם החברים שלנו, בני־הזוג שלנו והילדים שלנו יעמדו בסטנדרטים שמציבים הדימויים התקשורתיים. כשזה לא קורה, אנחנו מרגישים רע, וגורמים גם להם להרגיש רע. קשה לנו להיות מרוצים בצורה מלאה בכל התחומים.

הדימויים התקשורתיים הם בעלי עוצמה כה רבה, עד כי אפילו אנשים בעלי ערך עצמי גבוה והישגים משמעותיים עלולים לאבד את ביטחונם העצמי אם לא קיבלו הכרה דרך המדיה. למשל, רופא מעולה או איש מדע, עלול להרגיש שלא הצליח למרות הישגיו, אם לא הופיע בטלוויזיה או בעיתון.

ההשוואה הבלתי פוסקת לדימויים כמעט תמיד גורמת לנו להרגיש מתחת לסטנדרט הרצוי. הסטנדרטים נראים לנו כקריטריון האמיתי היחיד, ומאחר ואיננו עומדים בו, אנחנו מתקשים לבנות לעצמנו ערך עצמי חיובי. ערך עצמי הוא המחסום העיקרי בפני החרדה הקיומית. אולם ערך עצמי חייב להיות אמיתי, ולהתבסס על כישורים, מעשים והתנהגות - לא על תוכניות לעתיד ודמיונות. תעשיית הדימויים יוצרת מצב של קריטריונים נוקשים מאד להצלחה, שבהשוואה אליהם רובנו נרגיש מפסידים - היא יוצרת עולם שבו יש מעט מצליחנים ( המפורסמים, הסלבריטאים) והרבה מפסידנים ( האנשים ה"רגילים").

בגלל התחרות הבלתי פוסקת עם הדימויים האידיאליים, יש לנו יותר חרדות, יותר מועקות, יותר התאבדויות ויותר גירושים. יותר אנשים לא מרוצים מהסך הכול של חייהם ומקנאים באחרים. אנחנו מוצפים חרדה, למרות שבאופן אובייקטיבי ומוחלט אנו חיים בעולם בו הביטחון האישי - הכולל אוכל, מחסה, בריאות, חופש תנועה, עיסוק, פרטיות ועוד - גבוה יותר מאשר אי פעם בהיסטוריה. ישנן דרכים להפחתת המצוקות של עידן השפע. למרבה הצער, כתוצאה מאורח חיינו הן לא יבואו באופן טבעי. עלינו ללמוד אותן.

+ הפחתה משמעותית של חשיפה לאמצעי התקשורת. מעקב, הדרכה וביקורת על צפייתם של הילדים בטלוויזיה.

+ התעמקות במשהו שמעניין אותנו. עידן השפע חושף אותנו להרבה מאוד גירויים, ואנחנו לא יכולים ליהנות מכולם בצורה מלאה ולמצות אותם. בניגוד למצב שבו אנחנו כל הזמן מתנסים בדברים חדשים ולא מספיקים לפתח את המיומנויות הקשורות בהם, אם אנחנו משקיעים בתחום מסוים שאנחנו מצטיינים בו, אנחנו מאזנים דרכו את הערך העצמי שלנו, ומקבלים בעיקר פידבקים חיוביים. כך אנחנו מאזנים את עצמנו מול הדימויים האידיאליים של התקשורת. יש אנשים שיבחרו לבנות בעצמם מכשירים שונים, או להכין בעצמם מאכלים או מוצרים באופן ביתי. אנשים אחרים ילמדו להפעיל את גופם בתנועה ובספורט, וכן הלאה.

+ טיולים בטבע. משמעות קו האופק בשבילנו היא תחושה בטוחה. כאשר אנחנו מביטים אל קו האופק, כפי שקורה לעיתים קרובות בעת שהייה בטבע, אופפת אותנו תחושה ראשונית של חמימות. הלחצים כאילו נושרים מעלינו. מבחינה אבולוציונית, תופעה זו נשענת על העובדה כי קשה להרגיש בטוח כאשר לא יודעים מה מסתתר בשדה הראייה, מאחורי השיח, מאחורי הבית, מעבר לפינה. כשאדם רואה את קו האופק, מוחו מקבל שדר שאין בתמונה מקום מסתור פוטנציאלי לאיומים.

+ להיות פחות בבית. לצאת, לבקר חברים, לדבר עם אנשים. בעידן השפע, האדם לא צריך בעצם לצאת מהבית כדי להשיג אוכל ובידור. הוא יכול בקלות לגלוש לאורח חיים כזה, בלי להבין שבכך הוא יוצר לעצמו אווירת חיים מנוכרת, המובילה לעלייה ברמת החרדה. התחושה המנוכרת נובעת מהחרדה הבסיסית שלנו להיות לבד; מבחינה אבולוציונית, כאשר היינו לבד לא היינו מוגנים מאיומים ולא יכולנו להשיג מזון ומחסה. כיום, ניתן להשיג ביטחון יחסי ואמצעי קיום לבד, אולם החרדה הבסיסית נשארה בעינה.

חרדה קיומית נחווית כחרדה כללית, המקיפה את כל תחומי החיים. למרות שהטריגר שלה יכול להיות ספציפי, על פי רוב היא מקיפה מאוד. הרבה פעמים חרדות ספציפיות יותר (מה יהיה עם הילד? יפטרו אותי? למה הבחור מאתמול לא מתקשר?) הן הסתעפויות של החרדה הקיומית. כשאדם חווה חרדה קיומית, לא ספציפית (יש לי תחושה רעה, משהו רע עומד לקרות), הוא בדרך כלל כבר בדיכאון. בתחושה שלו אין כבר איום ספציפי מולו הוא צריך להתמודד; אלא הוא כולו בסכנת "השמדה". שלום, אותו נפגוש בפרק הבא, הוא דוגמא לכך.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

הכול חרדות - טובי פלד