» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

רוח הנצרות וגורלה
מאת: ג.ו.פ. הגל
Fruhe Schriften: Der Geist des Christentums und sein Schicksal - GWF Hegel

ההוצאה: רסלינג החיבור מתמודד עם שאלת יחסה של התיאולוגיה הנוצרית עם מוסר התבונה של הנאורות, בעיקר בגרסתו הקאנטיאנית. סוגיה זו מבוררת בחיבור זה לא באופן ישיר אלא על ידי הצעתה של סכמה היסטורית-פילוסופית המתחקה אחר הופעתו של ישו כדמותו של מהפכן הצומחת מתוך וכנגד רוחה של היהדות. מאפייניה הבולטים של רוח היהדות לטענת הגל הם שעבוד מוחלט לאדון בלתי נראה, ניכור לטבע ויופיו, עוינות וזרות מתמדת לאחר הלא-יהודי. מאפיינים אלון גולמו כולם במעשהו המכונן של אברהם, אבי האומה היהודית, המתואר כפעולת "התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה; את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו השליך אחר גוו".

כנגד תיאור חריף זה של היהדות מציג הגל את ישו ובשורתו כמושתתים על האהבה ככוח המפייס את כל אותם קרעים ברוחה של היהדות שלא היה בה העוז לאמץ בשורה זו, מה שהוביל לכינונה של הנוצרית. אולם גם בנצרות עוותה בשורתו של ישו והתאבנה אל תוך דת ממוסדת, תהליך שאפשר לראות בו את "התייהדותה" ההכרחית של הנצרות שהשתחררות ממנה וחזרה אל הבשורה המקורית של ישו הופכים עתה למשימתה של הפילוסופיה עצמה, לא של הדת.

עושרו הרעיוני הרב של חיבור חשוב זה איננו מסתכם רק בהצעה של מסגרת היסטורית-פילוסופית להבנה של היחס יהדות נצרות ומיקומו בפרובלמטיקה של הנאורות ויחסה של זו לדת, שכן זהו חיבור שקשה למצוא טוב ממנו להתוודעות למחשבתו המורכבת והסבוכה של הגל הבוגר. החיבור חושף בפני הקורא לא רק את מוטיבציית היסוד שמניעה את מחשבתו אלא גם את עיצובם הראשוני של האמצעיים המושגיים שדרכה הוא מתאר ומספק לה הצדקה.

באחרית הדבר שצורפה לתרגום עומד בהרחבה ד"ר פיני איפרגן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על היבט זה באמצעות ניתוח ותיאור של השלבים המכריעים שעובר הגל לקראת ניסוחה הראשוני של עמדתו הבשלה.

מבין "כתבי השחרות התיאולוגים" של ג.ו.פ. הגל (1770-1831), החשוב, המקיף והבשל ביותר הוא רוח הנצרות וגורלה (1800-1798)

רוח הנצרות וגורלה בהוצאת רסלינג, תרגום: גדי גולדברג, עריכה מדעית: פיני איפרגן, 198 עמודים .

על גיאורג וילהלם פרידריך הגל (27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831),
מתוך: הויקיפדיה

הגל נולד בשטוטגרט, ווטנבורג, במה שהיום הוא דרום מערב גרמניה. הוא התחנך ב"טובינגר סטיפט" (הסימנר של הכנסיה הפרוטסטנטית בווטנבורג), שם הוא היה חבר של הפילוסופים לעתיד פרידריך שלינג ופרדריך הולדרלין. הוא הוקסם מחיבוריהם של שפינוזה, קאנט ורוסו, ומהמהפכה הצרפתית. רבים מחשיבים את הפילוסופיה של הגל לפסגה של התנועה של האידיאליזם הפילוסופי של גרמניה במאה ה19. עתידה לתנועה זו השפעה מכרעת על אסכולות פילוסופיות עתידיות, כגון אקזיסטנציאליזם, וכן על המטריאליזם ההיסטורי של קרל מרקס. זאת ועוד, מכיוון שהגותו הפוליטית של הגל מחברת בין הנקודות החזקות של ליברליזם וקונסרבטיזם, הפילוסופיה של הגל מהווה אלטרנטיבה לליברליזם, דבר שהוא רלוונטי ביותר היום, כאשר יש הסבורים כי הליברליזם אינו מצליח לגרום לחברה ערכית משמעותית. מצד שני, יש המבקרים את הגותו של הגל ככוחנית, גאוותנית ומנופחת, הרואה את תקופתה ומקומה כפסגת העולם; השפה של הגל קשה מאד להבנה, ויש אומרים כי הדבר נעשה בכוונה, וכי הדבר מכסה על חוסר הבנה אמיתי של הסופר עצמו. זאת ועוד, הגותו של הגל "השתלטה" על עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד שהיה קשה בחוגים מסויימים להביע דעות הנוגדות לו.

הגל למד בסמינר בטובינגן יחד עם המשורר האפי פרידריך הולדרין והאידיאליסט שלינג. שלושתם צפו בהתפחותה של המהפכה הצרפתית, וכתבו יחד ביקורת של הפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל תלמידו, יוהאן גוטליב פיכטה.

החיבור הראשון והחשוב ביותר של הגל הוא "הפנמולוגיה של הרוח" (או "של השכל"). מאוחר יותר הוא פרסם את "האנציקלופדיה של מדעי הפילוסופיה", "המדע הלוגי", ו"(עקרונות של ה)פילוסופיה של הזכות". כמה חיבורים אחרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, דת, אסתטיקה, וההיסטוריה של הפילוסופיה חוברו מרשימות של הרצאות שהיו בידי תלמידיו ופורסמו לאחר מותו.

לכתביו של הגל יצא מוניטין על הקושי שלהם, ולרוחב הנושאים שהוא מבקש להקיף. הגל ייסד שיטה להבנת ההיסטוריה של הפילוסופיה ושל העולם עצמו, אותו הוא מסכם ב"התקדמות, שבה על תנועה מתגלה כפתרון לסתירות שהיו בתנועה הקודמת". לדוגמה, המהפכה הצרפתית בשביל הגל היוותה את ההופעה של החרות בחברה המערבית בפעם הראשונה. אך בדיוק בשל החידוש הגדול שלה, המהפכה היתה גם קיצונית לחלוטין: מצד אחד התנועה האלימה שנצרכה בכדי לבצע את ההפיכה אינה מפסיקה, ומצד שני, היא כבר השמידה את היריב שלה. לפיכך התוצאה של המהפכה היתה מחוייבת: החרות, שנקנתה בכל כך הרבה מאמץ, נאכלת על ידי "תקופת הטרור" הברוטלית. אולם ההיסטוריה מתקדמת על ידי לימוד מטעויות: רק אחרי, ובדיוק בגלל החוויה הזו, ניתן לחשוב על קיומה של מדינה חוקתית של אזרחים חופשיים, המגשימה גם את הכוחות המארגנים של ממשל רציונלי, ואת האידיאלים המהפכניים של חרות ושוויון.

הגל אומר שיש שני אופנים של "הרעיון האוניברסלי" וכי הם תמיד האנתיתזה אחד של השני. צורה אחת היא הרעיון הכללי שלו, והצורה השניה היא היישום הספציפי לאירועים האמיתיים בהיסטוריה. לפיכך, הוא טוען כי המטפיזיקה צריכה לעסוק בהבנת המכניקה של איך התזה והאנטיתזה מתחברים לכל מקרה פרטי. על מנת לעשות זאת, צריך להשוות בין המקרים בהיסטוריה לבין צורות היסוד שלהם, ולנסות להבין את ההבדלים ואת הדמיון ביניהם.

מלבד מהסגנון הכבד והקשה של הגל, חיבורו קשה להבנה לקהל המודרני מכיון שהיתה לו ראייה אורגנית וטלאולוגית של החברה האנושית. ראייה זו היא הניגוד מוחלט להבנה המודרנית של זכויות הפרט ושל אקזיסטנציאליזם, שהוגים בני ימינו רואים כדבר מובן מאליו.

המורשת של הגל עוד תידון לזמן רב. היתה לו השפעה מכרעת על שורה ארוכה של הוגים, ולכן אפשר לתת לו את הקרדיט או להאשים אותו כמעט בכל דבר.

היסטוריונים הצביעו על השפעתו של הגל על שני מחנות שונים. ההגליאנים הימניים, התלמידים הישירים של הגל בפרידריך-וילהלמס-אוניברסיטט (היום אוניברסיטת הומבולט של ברלין), תמכו באורתודוקסיה אוונגליאנית ובשמרנות פוליטית של התקופה של הרסטורציה שלאחר נפוליאון. ההגליאנים השמאליים, הידועים גם כהגליאנים הצעירים, פירשו את הגל באופן מהפכני, מה שהוביל לתמיכה באתיאזם בדת ובדמוקרטיה ליברלית בפוליטיקה. הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באוור, ארנולד רוג', דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פאורבך, מקס סטירנר, והמפורסמים מכולם – קרל מארקס ופרידריך אנגלס – שכולם הכירו היטב את כתביהם של האחרים. קבוצה של הגליאנים צעירים הידועה כ"די פרין" ("החופשיים") נפגשה תכופות לדיון בבר בשם "היפלס וויינסטוב" בפרידריכשטראס בברלין בשנות השלושים והארבעים של המאה התשעה עשרה. בסביבה זו, כמה מהחשיבה המשפיעה ביותר של ה150 שנה האחרונות נעשתה – הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנה השראה לרעיונות משפיעים של אתיאזם, הומניזם, קומוניזם, אנרכיזם ואגואיזם. מבין ה"הגליאנים השמאליים", כמעט אף אחד לא זיהה את עצמו כהגליאני, ורבים מהם דחו בפומבי או העליבו את המורשת של הפילוסופיה של הגל. אף על פי כן, הקטגוריה ההיסטורית הזו נמצאה כמועילה בפילוסופיה האקדמית בת זמננו. הביקורת של הגל שהוצעה על ידי ה"הגליאנים השמאליים" הובילה את הקו של הגותו של הגל לכיוונים רדיקליים חדשים – ומהווים חלק חשוב מהספרות על הגל.

בתיאורים בני ימינו של הגליאניזם, הדיאלקטיקה של הגל מחולקת לשם הנוחות לשלוש תנועות הקרויות "תזה" (בדוגמא ההיסטורית הצרפתית, המהפכה), "אנטיתזה" (הטרור שהגיע לאחר מכן), ו"סינתזה" (המדינה החוקתית של האזרחים החופשיים). הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו כלל, אף כי היא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה בתיאור הדומה שלו של היחס בין הפרט לבין העולם. הלמדנות הגליאנית רצינית אינה משתמשת בחלוקה המשולשת הזו בכדי להאיר על הגותו של הגל. הגל אמנם מזכיר את השני התנועות הראשונות, אך הוא אינו מזכיר את ה"סינטיזה" אלא את ה"שלם".

הגל השתמש בשיטה הדיאלקטית הזו על מנת להסביר את כל ההיסטוריה של הפילוסופיה, המדע, האמנות, הפוליטיקה והדת, אך מבקרים מודרניים רבים הצביעו על כך שהגל נוטה להחליק על המציאות ההיסטורית על מנת להכניס את ההיסטוריה לתוך התבנית שהוא יצר. קרל פופר, מבקר של הגל בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", מציע כי שיטתו של הגל היא הצדקה נסתרת למחצה לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, שליט פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפתיע לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19. ראייה זו של הגל כאפולוגיסט של הכוח המדיני וכאחד ממבשרי הטוטליטריזם של המאה ה-20 בוקרה קשות על ידי הרברט מרכוס בספרו "הגיון ומהפכה: הגל ועלייתה של התאוריה החברתית", כשהוא טוען כי הגל לא היה אפולוגיסט לאף מדינה או צורת סמכות רק בגלל שהיא היתה קיימת: עבור הגל, המדינה תמיד צריכה להיות רציונאלית. ארתור שופנהאור שנא את הגל בגלל ההיסטורציזם של הלה (בין השאר), וכינה את הגותו של הגל "פסודו-פילוסופיה אובסקוריישינסטית" (כלומר, המנסה להסתיר). פילוסופים מודרניים רבים ההולכים בדרכי הפילוסופיה הבריטית והקנטיאנית אמרו דברים דומים.

במאה ה-20, הפילוסופיה של הגל עברה רנסנס חשוב. מרקסיסטים בעלי נטיה פילוסופית ראו בו את האב הפילוסופי של המרקסיזם, וכן הגישה ההיסטורית לכל דבר שהמאה ה20 נטתה לה התאימה לרוח ההגליאנית. כמו כן היתה הכרה גוברת בחשיבותה של המטודה הדיאלקטית שלו. הספר שעשה הכי הרבה להביא את הגל לידיעת המרקסיסטים הוא אולי "היסטוריה ותודעת-מעמד", מאת גאורג לוקאס. ספר זה חידש את ההתעניינות בהגל המופיעה החיבוריהם של הרברט מרכוס, תיאודור אדורנו, ארנסט בלוך, אלכסנדר קוייבה וגות'הרד גונתר, ואחרים. הרנסנס ההגליאני הדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח". בזמן האחרון, שני פילוסופים אמריקאיים חשובים, ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום (שלפעמים מתייחסים אליהם, קצת בצחוק, כהגליאנים של אוניברסיטת פיטסבורג), הושפעו עמוקות על ידי הגל. ספרו של השמרן האמריקאי פרנסיס פוקאיאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" הושפע מאד על ידי המלומד ההגליאני אלכסנדר קוייבה.

רוח הנצרות וגורלה - ג.ו.פ. הגל
Fruhe Schriften: Der Geist des Christentums und sein Schicksal - GWF Hegel