» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים באוקטובר 2005       חזור

תשע הנשמות של החתול - מסע אל חיי הרגש של החתול
מאת: ג'פרי מוסאייף מאסון
The Nine Emotional Lives of Cats - Jeffrey Moussaieff Masson

ההוצאה: כנרת - מחברות לספרות תשע הנשמות של החתול צולל אל תוך עולמם הסודי של החתולים, מגלה רגשות, מנפץ מיתוסים ומצייר את התפתחותם מחיית ג'ונגל בודדה לבעלת ברית של האדם, מתוך הספרות, ההיסטוריה, ומסיפורים נפלאים אמיתיים של מגדלי חתולים ושל רופאים וטרינרים. הליבה של הספר המיוחד הזה היא ההסתכלות של ד"ר ג'פרי מוסאייף מאסון בחמשת החתולים שאימצו אותו. החמישה הם מקור לא אכזב לסיפורים משעשעים ומאלפים, על שובבותם, סקרנותם, אדישותם, וכל יתר הרגשות הפועמים בהם. תשע הנשמות של החתול מתבונן מחדש בקשר העמוק בין האדם לחתול, ובו ימצאו אוהבי חתולים אישור להנאה שהם מפיקים מקשר זה, יחד עם צחוק, עצב וזיכרונות הפרטיים, שהסיפורים יעוררו בהם.

ג'פרי מוסאייף מאסון, לשעבר מרצה לסנסקריט ומנהל פרויקט ארכיוני זיגמונד פרויד, פרסם יותר מתריסר ספרים על ההתנהגות האנושית והתנהגות בעלי החיים. מבין ספריו שראו אור בעברית: בגנות הפסיכותרפיה, כשפילים בוכים וכלבים לא משקרים באהבה.

ביקורות מחו"ל:
"נהניתי לקרוא בספר על חברינו החתולים, המקסימים
והתדיר מסתוריים, ולמדתי ממנו רבות".
דוריס לסינג

"ספר מופלא, מלא מחשבה ומעורר מחשבה, על נפש החתול."
דזמונד מוריס, מחבר הקוף העירום ועל חתולים ואנשים

"ספר מרגש ומרתק, מלא תובנות חדשות של חיי הרגש של החתולים. כל החתולים מעניינים, כמובן, אבל דומה שחמשת חתוליו של מאסון מעניינים במיוחד, ולא צריך להיות אוהב חתולים כדי ליהנות מהם באמצעות דפים אלה."
אליזבת מרשל תומס, מחברת החיים הנסתרים של הכלבים

תשע הנשמות של החתול - מסע אל חיי הרגש של החתולים מאת ג'פרי מוסאייף מאסון מאנגלית: אורי בלסם, הוצאת מחברות לספרות.

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
את הפרק הראשון מתוך הספר

פרק 1
נרקיסיות

בשונה מאוד מאותה חיה נאמנה, הכלב, שכל רגשותיו מכוונים אל אישיותו של אדוניו, החתול נראה כמי ששומר את רגשותיו לעצמו בלבד וממשיך לחיות בהתאם לנסיבות, ולהשתתף בחברה רק כשהוא יכול לנצל אותה לטובתו. - בופון

האישה המתוסכלת בקריקטורה של הניו יורקר, ששואלת את החתול היושב על כיסאה, "אני מדברת לעצמי?" אמורה להצחיק, כי התשובה הברורה מאליה היא: "כן, זה מה שאת עושה," מאחר שלחתולים אין שום עניין במה שאנחנו אומרים להם. אבל האם זה באמת כך? רבים משוכנעים שהחתולים אדישים כלפינו. יש אפילו מי שמרחיקים לכת עד כדי להשתמש במילה קרים, שהיא יותר שיפוטית מתיאורית. רוב החתולים (משלי, רק מינה גרל היא יוצאת מהכלל חלקית) לא יבואו אליכם כשתקראו להם, או, נכון יותר, הם יבואו לפעמים, אם יתחשק להם, ולפעמים לא, כאשר נראה שלא מתחשק להם (אלא אם כן קיימים גורמים אחרים, שאינם ידועים לנו עדיין, הקובעים אם חתול בא או לא). האדישות המשוערת הזאת לבני אדם מובילה כמה אנשים למסקנה, שחתולים הם נרקיסיים, ושלמעשה הנרקיסיות היא המאפיין שלהם. לא זו בלבד שחתולים אמורים להיות נרקיסיים, מרבים לכנות אותם גאוותניים, אגואיסטיים, אגוצנטריים, אנוכיים, שקועים בעצמם, אגו מניאקים, מרוצים מעצמם, מרוחקים, לא חברותיים ומנותקים. לגבי האדישות שלהם משתמשים בדרך כלל בביטוי "אדישות מחושבת", אבל ספק בלבי אם מישהו יתעקש שהיא תוצאה של חישובים.

לנרקיסיים חסרה היכולת לחשוב על אנשים אחרים, להתחשב בצורכיהם של אנשים אחרים, להכפיף את רצונותיהם האישיים לאלה של מישהו אחר. הם מתעסקים בעצמם בלבד. כשהייתי נער בן חמש-עשרה, על אונייה שחצתה את האוקיינוס מניו יורק ללונדון, התחברתי איכשהו עם אדם שמתאים לתיאור הזה - מבקר ספרות אמריקני נודע שהיה על סיפון אותה אונייה. היינו המעריץ הצעיר והאריה הספרותי. את רובם של חמשת ימי הנסיעה ביליתי בחברתו. הוא דיבר ללא הרף, תמיד על עצמו, הישגיו, ספריו, מעריציו. היה זה דיבור טוב, מרתק, לי, בן החמש-עשרה, ונראה בעליל שגם לאחרים, כי תמיד היה לו קהל. אבל ידעתי כבר אז, למרות שאת המילה לא הכרתי, שהאיש הוא נרקיסי מוחלט. לא היה לו שום עניין ברעיונותיו של אף אחד אחר סביבו או בכל דבר שאינו מחשבותיו שלו, שבאמת נראו באותה עת מעניינות יותר מאלה של כל הנוכחים האחרים. עם זאת, מוחו החריף לא הצליח לחבוק את המחשבה האחת והיחידה שממנה לא יכלו כל האחרים להימנע: הוא טיפש.

נרקיסיות (אם זו המילה שבה נבחר להשתמש) של חתול אינו כזה כלל וכלל. חתולים פוקחים עלינו עין כל הזמן. יש מי שיאמרו שהם עושים זאת בכפייתיות, בקור, או לפחות בריחוק מסוים. הם רואים אותנו, הם מבחינים בנו. עיניהם גדלות כשהם צופים. יש האומרים שהם עושים זאת כי הם מוכרחים. אנחנו מייצגים טורף-על. מישהו שעלול לפגוע בהם. אבל לא. הם עושים זאת גם כשהם שבעי רצון לחלוטין, מרוצים, לגמרי מחוץ לכל סכנה. חתולים מכניסים אותנו אליהם פנימה. יש להניח שלעולם לא נדע מה עובר במוחותיהם באותם רגעים. יהיה זה אשר יהיה, אין זו השתקעות בעצמם. וכך, הטענה שחתולים חושבים רק על עצמם אינה נכונה בעליל. חתולים צופים בנו בתשומת לב רבה כך, שברור שהם חושבים עלינו. אבל במקרה שנשאל אם הם מעדיפים לחשוב עלינו מאשר על עצמם, יש להניח שהתשובה היא לא.

מובן, מבחינה מסוימת, שאם נרקיסיות שווה לאנוכיות, הרי שכל החיות, אנושיות ושאינן כאלה, הן נרקיסיות במידה מסוימת. אנוכיות מובנית בתוכו של כל יצור חי, כי בלי מנה בריאה ממנה אף אחד לא יוכל לשרוד. האם ההישרדות חשובה לחתולים יותר מאשר לכל יצור אחר? זאת טענה שתישמע מוזרה. אבל אין ספק שחתולים נראים פחות נדיבים מכלבים, למשל. לא הייתי רוצה לחשוב על מצב שבו חיי תלויים בחתול כלשהו מחתולי. ספק רב בלבי אם הם יסכנו את ביטחונם כדי להציל את חיי. למה להם? (נראה שרק כלבים יהיו מוכנים לסכן את חייהם דרך קבע, אולי מאחר שהם מסוגלים להבין מתי החיים בסכנה, בעוד שלא נראה שחתולים יכולים להבין זאת.) עם זאת, לפעמים הם אכן נראים מודאגים. כשאני מרחיק לשחות לתוך הים בחוף שמחוץ לביתי נוטים ארבעת החתולים לעמוד על קו החוף, לבהות בים ולחכות לי. האם הם באמת דואגים וחושבים על מהלכים מצילי-חיים, או שהם סתם סקרנים? אילו התחלתי לנפנף בידי ולצעוק ספק אם חתולי היו משנים את תנוחתם. הנכונות לעשות דבר מה למען אחרים היא, אולי, תכונה מורשת, המשותפת לכלבים ולאנשים, אך אינה ידועה לחתולים, ללא שום קשר לסוג האנוכיות. מדוע לא שמענו מעולם על חתולי שירות כמו ששמענו על כלבי שירות? כמעט כל המינים המבויתים העניקו תועלת לכלכלות חשובות. כלבים (כרועים ומובילי עדרים), עזים, כבשים, חזירים, בקר, תאואים, סוסים. רק לחתולים אין שום משמעות כלכלית, אולי בגלל עמידותם. עמידות היא מאפיין חיוני של חתולים. הם עמידים בפנינו. חתולים עמידים אפילו בפני הקטנת הגודל, אותה ביצענו בהצלחה אצל כלבים. לא תמצאו חתולים שהם גדולים או קטנים משמעותית מחתולים אחרים. כולם באותו גודל פחות או יותר. הם גם עמידים בפני קריאותינו לבוא, לזוז, לציית, להציג את עצמם ובכלל, לעשות את כל הדברים שכלבים עושים בקלות רבה. יש אנשים שזה מטריף אותם. לחתולים אפילו לא אכפת שזה משגע אותנו. כשאנשים מסוימים מכנים חתולים נרקיסיים הם מתכוונים לכך שהחתולים לא ישנו את תוכניתם כדי להתאימה לשלנו. קשה מאוד להכריח חתול לעשות מה שאנחנו רוצים. נראה שזו אחת הסיבות העיקריות לכך שאנשים רבים, וגברים במיוחד, לא אוהבים חתולים. לא ניתן לשלוט בהם. הם אינם מצייתים. אפילו לחתולה טובת המזג ביותר יש סדר יום משלה כמעט בכל רגע. אפילו כשהיא לא עושה כלום (אם כי שינה רחוקה מלהיות כלום) היא עושה זאת על-פי תנאיה שלה. מינה גרל תבוא תמיד כשאני קורא לה חוץ מהפעמים שלא. אני קורא, היא מביטה לאחור וממשיכה בדרכה. בלי טיפה של בושה או עניין אחר כלשהו בכך שלא עשתה מה שביקשתי. עם כלב זה יכול לקרות רק בנסיבות יוצאות דופן, אבל אפילו לחתול טוב המזג ביותר, זהו ניסיון יומיומי. הם שומעים אותנו, הם רואים אותנו, הם מפנימים את הבקשה ואז הם מעלימים אותה כהרף עין ונראים אדישים לגמרי. יוסי לא עושה אף פעם מה שאני מבקש, ובאותה עת הוא מצפה ממני שאעשה כל מה שהוא מבקש. הוא עומד על שלו כשזה נוגע לאוכל. "אני רוצה את זה עכשיו!" היא ההתייחסות הרגילה שלו. בכך חתולי דומים מאוד לבני בן החמש אילן. הוגנות הדדית פשוטה היא מושג שנמצא לגמרי מחוץ לתפיסתם.

אני מתעורר, רואה את אחד החתולים וקורא "מיקי!" בתקווה שיבוא אלי בדילוג, יחכך את חוטמו בפני, יגרגר בשצף-קצף ויכריז בדרכים אחרות על שמחתו לראות אותי. אני אוהב ברכות בוקר טוב. שני יצורים חיים מפגינים את השמחה בראייה שוב זה את זה לאחר תקופה של ניתוק. אבל מיקי עובר לידי בלי להשתהות לרגע. כל החתולים עושים את זה. הם מתנהגים כאילו אני לא שם. כאילו אין לי שום חשיבות בחייהם. מאוחר יותר באותו יום הם יבוא לרוץ ולשחק איתי על החוף, עיניהם זורחות מעונג, שמחים בעליל על שכולנו יחד. אני לומד לעזוב את הציפיות שלי מאחור ולקחת מה שבא, כאשר הוא בא. כשמדובר בחתולים, אין ברירה אחרת.

האם מה שנראה כאדישות מלומדת הוא באמת כזה, או שמא איננו מבינים את כללי ההתנהגות החתולית במלואם? אולי, למשל, החתולים מניחים שאנחנו יודעים לקרוא את מחשבותיהם, שכרגע הן, "אתה לא רואה שאני חושב עכשיו על משהו אחר לגמרי?" אם נעמוד על שלנו יהיה בכך משום חוסר נימוס מנקודת מבטו של החתול. יש להם משהו שאליו מופנות כוונותיהם, מקום שבו הם מעדיפים להיות בו, משימה שהם מעדיפים לבצע, והתעקשותנו שיתאימו את עצמם לתוכניתנו היא חסרת משמעות מבחינתם. לא יעלה על דעתם למלא בקשה שאינם רוצים למלא בעצמם או שאינה נובעת מתוכם.

סביר להניח, שדבר זה נובע בעיקר ממוצאם מבעלי חיים הפועלים כציידים בודדים. האב הקדמון הישיר של חתול הבית שלנו הוא חתול בר אפריקני. על התנהגותם של יצורים אלה ידוע מעט מאוד כי קשה מאוד להתקרב אליהם. אבל ככל הידוע לנו, הם בודדים לחלוטין. מובן שחתולים (אפילו מבלי לכלול אריות וברדלסים, שחיים בלהקות חברתיות) בודדים פחות משנראה לנו, אבל בהשוואה לכלביים החברותיים - כלבים, תנים ואפילו רוב השועלים - הם בודדים ועוד איך. אפילו חתולינו הביתיים מבלים את את רוב היום לגמרי ברשות עצמם. מסיבה זו הם למדו להיות תלויים רק בעצמם ובשיפוטם, ללא שום צורך להתייחס לסמכות גבוהה יותר או אפילו לדעה קבוצתית.

קשה לבני אדם לשנות קיבעון מוחי בסיסי שכזה, החקוק עמוק בתוך הגנים של החתול. עשרה מיליון שנים היו החתולים יצורים בודדים לגמרי, שפועלים במשוב רק בעשרת השבועות הראשונים לחייהם, עם אמם, ומדי פעם עם חתולים אחרים בזמן מגעים מיניים. הם בויתו רק בתקופה מאוחרת יחסית בהיסטוריה שלהם, לפני כארבעת אלפים שנה. ואף שחיו עם בני אדם ארבעת אלפים שנה, כלל לא ברור שהם מבויתים לגמרי כמו כלבים. חתולים אינם רוצים מאיתנו עצה, פיקוח או אילוף. אנחנו משפרים את סביבתם. יותר מכול, אנחנו עושים אותה בטוחה ומהימנה יותר, אבל אנחנו לא שולטים בה לגמרי. אף חתול לא יוותר לעולם על התחושה שעליו לעשות את דרכו לבדו בעולם עוין. אני אומר זאת מאחר שחתולים, שאולי הם החיות המבויתות היחידות שמסוגלות לכך, יכולים לחזור בקלות למצב של חיי בר, לחיות כחסרי בית כאילו הוכנו לכך כל ימיהם. חתול משוטט אינו חתול "פרא" במובן הרגיל של המילה. חתול משוטט הוא חתול שנולד מחוץ לבית רגיל, שאימו או קרוביו הרחוקים יותר היו פעם חתולים מבויתים, שאולי ננטשו. רבים מחתולי החוות הם כבר חתולי פרא בחלקם ואפילו חתולי הבית המטופחים ביותר יכולים להפוך לחתולי פרא ללא שינוי גדול בתחושת עצמיותם. כמה מחוקרי התנהגות בעלי החיים אף מרחיקים לכת וטוענים שהחתול אינו מבוית לחלוטין מלכתחילה. שלא כמו כלבים, חתולים אינם כורתים איתנו ברית שבה נוכחותנו מפצה על אובדן השליטה בסביבתם החיצונית.

חלק מהסיבה שבגללה נראים לנו החתולים מנותקים, נרקיסיים, מרוחקים או כל מונח אחר שבו אנו משתמשים, היא מפני שאנו משווים אותם לכלבים, מה שלעתים קרובות נראה כמשקף את יכולותיהם הבלתי מספקות. אני חושב במיוחד על יכולתם המיוחדת של כלבים לבטא אשמה (או לפחות בושה - לעתים קרובות קשה להגדיר את ההבדל) לאחר שעשו משהו רע בהיעדרנו. אנחנו חוזרים הביתה ובפתח מקדם את פנינו כלב מבויש, כזה שמשתוקק להודיע לנו שעשה משהו שלא ימצא חן בעינינו. הכלב יודע מה הוא עשה ומתחרט, או לפחות כך הוא נראה לנו. אולי הוא מצפה לעונש יותר משהוא חש אשמה אמיתית על מעשיו, אבל יהיה מקורם של רגשותיו אשר יהיה, הרגש עצמו ברור וגלוי. זו יכולת ראויה לציון, שאותה בני האדם מעריכים מאוד, ללא ספק מאחר שגם אנחנו מסוגלים לכך.

לחתול אין יכולת כזו. חתולים עושים בהיעדרנו המון דברים שלא מוצאים חן בעינינו אבל מימי לא ראיתי חתול מבקש סליחה. מוקו מתגלגל בחול רטוב על החוף ואז חוזר הביתה ומתגלגל על הספה הארגמנית החדשה. מינה גרל מכניסה הביתה עלי בננה גדולי ממדים, התחליף שלה לציד, ומפזרת אותם בסלון שלנו. יוסי מוצא ספוגים שאותם הוא מפזר בנקודות מפתח במטבח. מיקי אוסף פרפרים. כשאנחנו מגלים מה עשו ומאשימים אותם, נראה בעליל שהם נבוכים. שלא נוח להם לראות אותנו כועסים (עד כדי כך שלעתים קרובות הם יסתלקו). אבל אשמה? חרטה? תשכחו מזה! מובן שלא. זהו תוצר של התפתחותם ההיסטורית. כאשר כלבים החיים בלהקה עושים משהו רע, כל הלהקה סובלת. תגובת העונשין צריכה להיות מיידית ואוטומטית. כאשר טורף בודד כמו חתול שוגה, אף אחד לא יסבול מכך חוץ מהחתול עצמו, וגם אין מישהו מלבדו שיתלונן. לכן, אין זה חלק ממבנהו הנפשי של חתול להרגיש אשמה.

אם חתולים אינם מצטערים על כך שגרמו לנו צער אין זה אומר שהם אינם יכולים להצטער על כך שרע לנו. כמעט כל מי מאיתנו שחי עם חתולים הכיר חתול שידע שהוא עצוב וניסה לעודד אותו. כשסבלתי מחום גבוה ישב אחד מחתולי על חזי ימים שלמים וגירגר. חבר וטרינר קטן-אמונה אמר לי שזה בגלל שהיה זה המקום החם ביותר בבית. אבל אני מעדיף לחשוב שהחתול רצה לשפר את הרגשתי (כפי שאכן קרה). שמעתי על חתולים שמנגבים דמעות בליקוקים. יותר מזה, יש דיווחים רבים על חתולים שהתאבלו על מותם או על היעדרם של חברים קרובים. איש אינו יודע בוודאות אם חתולים מרגישים בושה, שהיא צורה מדוללת של אשמה. מהבושה משתמע שאתה יודע שצופים בך, או שנדמה לך שצופים בך, ואתה מתבייש שאחרים רואים מה עשית. אשמה, לעומת זאת, היא דבר שאתה חש ללא קשר לדעתם של אחרים על מה שעוללת. אתה עצמך שופט את התנהגותך, לפי אמות המידה הפנימיות שלך ולא לפי שום כללים חיצוניים. אני מוכן להתערב שנדיר שחתולים מתייסרים על משכבם בלילה מרוב התחבטות בשאלה אם התנהגותם ביום שחלף מצאה חן בעינינו.

יוסי התפרע לפני כמה ימים. אילן ליטף אותו בעדינות רבה כאשר יוסי, ללא שום סיבה נראית לעין, פגע בו וסרט את פניו. היתה זו יותר ממכת אזהרה והיא הגיעה ללא שום התרעה. אילן נבהל מאוד ונעלב. הוא קרא בקול, "רק ליטפתי אותו!" אמת ויציב. לא ניתן היה להבחין בשום מניע להתקפה. כולנו צעקנו על יוסי, שיצא מהחדר לאט אך ללא שום דאגה. האם התחרט באותו יום אפילו לרגע על מה שעשה? אני לא חושב שהוא הקדיש לכך אפילו מחשבה חולפת. זה מבלבל, כי הבהרנו לו היטב שהתנהגותו אינה נראית לנו. אולי חשש שהפעם הרחיק לכת ושאולי נגיב בהתאם ונשלול ממנו את בילוי הזמן האהוב עליו (כגון לאכול כל היום). עם זאת, אילו התמדנו בכעסנו היה הוא המתבלבל. על מה כל המהומה? ויתרה מזו, מה שגרוע מכול הוא: גם אילו פצע את אילן קשה, יוסי לא היה מתחרט על מעשיו.

לכך אני מתכוון כשאני אומר שחרטה או אשמה הם רגשות שנעדרים לגמרי אצל חתולים. הרגש פשוט אינו קיים אצלם. לא רק שלא נטבע בהם מלכתחילה, אלא שלא ניתן להכניסו לתוכם, ולא משנה כמה נתאמץ. חתולים אינם אמורים להרגיש אשמה. אם יוסי יגזים שוב, ויהיה עלינו לשלוח אותו לחיות במקום אחר, אני בטוח שלעולם לא יבין את הקשר בין הגלייתו לבין התנהגותו. הוא עלול לכעוס, אבל לעולם לא על עצמו. גם לא נראה שיש דרך כלשהי לגרום לו להבין. הוא לעולם לא יסבול מחוויית ההתגלות של "הו, אלוהים, זה אני. אני האויב הנורא ביותר של עצמי!"

האם אותו היעדר של חרטה, בושה ואשמה מוכיח נרקיסיות? רק אם נחליט מראש שנרקיסיות הוא האופן היחיד שבו נוכל להסביר את חוסר היכולת לחוש את כל אלה. אבל מבחינת האבולוציה חתולים מעולם לא היו אמורים להתנסות ברבים מהרגשות המבוססים על "האחר". כלומר, רגשות שקיומם תלוי בנוכחותה של ישות משמעותית אחרת. מינים כמו בני אדם וכלבים הם חברותיים וזקוקים לאחרים למען ביטחונם, בטיחותם או תענוגותיהם ולכן הם זקוקים לסימני איתות המראים שהם מצטערים. הם חייבים להיות מסוגלים להתנצל. לצייד בודד אין צורך בפגיעה כזאת בהערכה העצמית. הנוכחות האנושית שינתה את החתולים, אבל רק עד גבול מסוים. חתולים אינם מתנצלים. לא ידוע לי על שום מחקר לבדיקת מושג בקשת הסליחה במין כלשהו שאינו נמנה עם הכלבים או הקופים, אם כי במינים אחרים יכולים להיות סימנים שחבויים עמוק ושבהם עוד לא הבחנו.

נראה שחתולים מודעים מאוד לעניין כבודם העצמי ויעשו הרבה כדי לשמור עליו. אישה אחת כתבה לי על חתולתה הסיאמית שאהבה לשחק אבל נראה שחשבה שזה למטה מכבודה. היא שנאה שאנשים ראו אותה משחקת. כשחשדה שמישהו רואה אותה היא הפסיקה מיד, ישבה זקופה והתנהגה כאילו היא נמצאת בתנוחה הזאת שעות רבות.

אני צופה מרותק ביוסי המבוגר והחכם יותר, כשהוא מבליג על תעלוליהם של שני החתלתולים במשהו שדומה מאוד לכבוד עצמי. כשנמאס לו הוא מרים לאט כף אחת, לאות אזהרה. מאחר שהם גורים ולא מבינים הרבה מעבר לצורכיהם שלהם, הם מתעלמים ממנה עד שהוא מנחית אותה קרוב יותר אליהם, תחילה בגישוש ואחר כך לאט, בכוח רב יותר. הוא מאבד סבלנות. כבודו העצמי מתחיל להישחק. הוא אינו מכה בהם בכעס. הוא אינו זועם, רק מוטרד. אין כאן חריפות. הוא מכיר בעליונותו. הוא רק רוצה את שלוות הנפש שלו. הוא אינו נע בתזזיתיות כמוהם. יש לו כבוד עצמי.

כמה לא הולם, משפיל ומבזה יהיה זה ליצור שביטחונו העצמי רב כל כך להיכשל. תחושת הביזיון, אובדן הכבוד העצמי, נראית כתכונה אנושית כל כך, שאנשים נדהמים כשהם מבחינים בה, או מאמינים שהבחינו בה, אצל חתול. ראיתי חתולים שמעמידים פנים שאינם מבוזים בעת שהם כן. כאשר אתה נוזף בחתולה יש לה נטייה להתחיל לרחוץ את עצמה, בלי לשים לב בכלל, ובכוונה תחילה. אם היא קופצת אל אדן החלון, למשל, ומחטיאה, היא מתחילה להתנקות כאילו אין לדבר שום חשיבות. אנשים חשים מושפלים כשהם נכשלים. ועוד יותר, כאשר אנשים אחרים עדים להשפלה - אז אנחנו מרגישים מבוזים עמוקות. האם זה אותו רגש שיש לחתולים? קשה לומר אם הצורך לשמור על כבוד עצמי הוא צורה של התמקדות בעצמך או אם ההתמקדות בעצמך היא רק תכסיס שנועד לשמור על כבוד עצמי. המקור לכך, לפחות אצל חתולים ובני אדם, הוא מנגנון הישרדות עתיק: לא להראות חולשה בפני טורף (במקרה זה, אנחנו). יותר משזה רגש זו אסטרטגיה.

הצורך לשמור על כבודם מאפשר להם להעריך בדיחה יחד איתכם, או אפילו על חשבונכם, אבל רק לעתים נדירות כזו שמכוונת אליהם. אני זוכר שהייתי בסלון ומינה גרל זינקה לעברו של זבוב, החטיאה ונפלה מהשולחן. כשצחקנו החתולה הפנתה אלינו עורף בהפגנתיות ובחנה את כפותיה. זה רק הגביר את הצחוק, ואז היא יצאה לאט מהחדר ולא הסכימה לחזור כשנקראה. קשה להאמין שלא חשה השפלה. חתולים לא אוהבים שצוחקים על חשבונם (חיות בכלל אינן אוהבות זאת. מחקרים הראו שפילים, קופים גדולים וכלבים מפרשים צחוק אנושי כעוינות, לא כהומור). עם זאת, נראה שיש חתולים שאוהבים שצופים בהם. אותה מומחית גדולה לצפייה בחתולים, דוריס לסינג, כותבת בספרה הקלסי חתולים במיוחד על חתולה יפה במיוחד: "היא היתה מודעת לעצמה ביהירות, כעלמה יפה." אוהבי חתולים רבים יטענו בתוקף, שהם יודעים היטב מתי הם נראים מצודדים ביותר (כשהם ברגיעה) או מוצגים במיטבם. נראה שהם נהנים מההערצה האנושית הנובעת מכך. עם זאת, יישום כללי האסתטיקה האנושיים על חתולים עלול להטעות.

האם מינלוש יודעת כמה היא יפה, כלומר, בהשוואה לחתולים אחרים? האם אבחנות כגון אלה שאנחנו עושים הן חלק מעולמם של חתולים, כמו ב"אני יפה מיוסי אבל יוסי יפה ממיקי"? זה נראה מוטל בספק. בני אנוש הם שמוצאים שפרוותה האפורה של מינלוש, המנוקדת כפרוות אוצלוט, היא מושכת לב. חתולים אינם מקיימים תצוגות חתולים. בני אדם עושים זאת. אם כי כאשר שאלתי כמה מהאנשים שמציגים שם את חתוליהם אם לדעתם הם יודעים בכלל מה קורה שם רבים מהם עונים שכן, שהחתולים נהנים מכך והם תחרותיים בנוגע למראיהם. דעתי שונה. רוב האנשים יסכימו איתי שזו דוגמה לערכים אנושיים שאנשים משליכים אל חתוליהם.

רבים חושבים שחתולים אינם מסוגלים להכיר תודה. אוהבי כלבים יודעים שהם מביעים תודה בדרך ברורה וגלויה, בקפיצות מעלה-מטה ובהפגנה רעשנית של "תודה לך, תודה לך!" חתולים הם פחות מוחצנים בדרך כלל, אבל לא תמיד, כפי שמראה דוריס לסינג בפסקה שבה היא מתארת את רופוס, חתול עזוב שהיא היתה נחושה בהחלטתה להשאיר מחוץ לבית, המלא חתולים תושבים. היא נוצחה בקרב, כמובן, וגרגורו של רופוס הידהד בכל הבית. "הוא רצה להראות לנו שהוא אסיר תודה. זה היה גרגור בכוונה תחילה." הוא ממש אמר, "תראי, אני אסיר תודה ואני אומר לך את זה." עם זאת, הוא הוגבל לשטח המטבח. כאשר יום אחד הוא ביצע גיחה דרמטית לתוך הסלון "היתה זו התגלמות הנישול, העלבון, הפגיעה, הממחישה את עצמה בהתרסה בפני המחוממים, המוזנים ובעלי הזכויות." כאשר נחל ניצחון והורשה להיכנס, "הוא ידע שהתמזל מזלו ורצה שנדע שהוא מכיר בערכו של מה שהוא מקבל." מכאן הגרגור המכוון. כמו כל דבר שכותבים על המינים האחרים, זו רק פרשנות. אם אני מוצא שזאת תמונה משכנעת, אולי זה בגלל שהתיאור טוב כל כך. עם זאת, זה גם תואם למה שראיתי אצל חמשת חתולי. לפעמים, כשאני מציע להם מזון שהם אוהבים במיוחד, הם באים אלי, אפילו לפני שהם אוכלים אותו, מתחככים ברגלי ומגרגרים בקול. האם זה יכול להיות כל דבר אחר מלבד "תודה לך"?

חתולים נראים עצמאיים ומסתפקים בעצמם בכל עת. לפי רוג´ר קאראס, "זו יהירות שיצרה בדיה תדמיתית מסוכנת מאוד." בספרו תצפיות בחתולים הוא אומר שהאמונה הזו גרמה לאנשים להתעלם מהסכנות האמיתיות בחייהם של חתולים. הוא משתמש באנתרופומורפיזם שובה לב כדי לכתוב, כי "מצבם של כדורי השיער הקטנים והגאים האלה היה טוב הרבה יותר אילו היו מודים בפגיעותם ומשליכים את עצמם לרחמי הרחמנים שבנו. הם גאים מדי, שלא לטובתם. הליכות גאוותניות פחות אולי היו מאריכות את תוחלת החיים החתולית." מכאן נובע שחתולים משתחצנים בכוונה תחילה. אינני חושב שהם עושים זאת כלל. חתולים אינם גאים מכדי לבקש עזרה. אחת מהתכונות מושכות הלב ביותר שלהם היא שכאשר הם מכניסים את עצמם לצרה, ומאמינים שנוכל לעזור, הם פונים אלינו מיד שנחלץ אותם ממנה. אני עוזר לחתולי כעניין של יום-יום, ולא רק שהם מבקשים זאת, הם גם מכירים בכך אחרי שזה קורה. הכרה בתלות והכרת תודה על טובות קטנות אינן בשום אופן מאפיינים של אגואיזם קיצוני או נרקיסיות.

כאשר מוקו נתקע על עץ ועזרתי לו לרדת הוא גירגר לאות תודה. הוא לא העמיד פנים שאינו נזקק לעזרתי; להפך, עיניו זהרו מעונג כשהופעתי, והוא השמיע צקצוק ברגע ששמע את קולי. מיד לאחר שירד מהעץ הוא התגלגל בהתלהבות, מלא תודות על הצלתו וללא שום גאווה. אין זה שחתולים אומרים לנו, "אנו לא זקוקים לעזרתכם", אלא שכיצורים עצמאיים, הרגילים לסמוך רק על עצמם, לא תמיד הם מצפים לעזרה. הם התפתחו להגנה על עצמם ויש משום הנס בכך שהם למדו לדעת, בתקופה קצרה מאוד (כי אף אחד אינו מצפה להתרחשותו של שינוי ביולוגי/גנטי בארבעת אלפים השנים הקצרות שבהן הם חולקים איתנו את חייהם), שניתן לסמוך עלינו, אם לא לגמרי, הרי לפחות כהימור לא רע. הפרעת אישיות נרקיסית היא האבחנה הנפשית הפופולרית ביותר של תקופתנו. מילון פסיכיאטרי מקובל (הינזי אנד קמפבל) מגדיר אותה כ"היפרקתרזיס של האני או היפוקתרזיס של עצמים בסביבה." (איזה יופי של מילים יש להם, לפסיכולוגים.) כלומר, אכפתיות-יתר לעצמי ותת-אכפתיות לאחרים. אצל בני אדם אנחנו מכנים זאת מחלה כי רוב האנשים אינם סובלים ממנה, שאם לא כן, הרי שזה היה המקובל ולא בעיה פסיכולוגית. גם אם נרצה לחלוק על כך פילוסופית, העניין הוא שחתולים אינם פועלים בניגוד לנורמה כשהם נראים נרקיסיים בעינינו. להפך, הם עושים בדיוק מה שחתולים אמורים לעשות. למעשה, מה שהתפתחותם גורמת להם לעשות. כפי שהדגשתי קודם ואמשיך להדגיש לאורך הספר הזה, מאחר שהדבר הוא מפתח לחשיבתם של חתולים: הם לא התפתחו כחיות להקה, כיצורים חברתיים שצריכים לחשוב על ביטחונם ורווחתם של חברים וקרובים לפני שהם חושבים על עצמם. חתולים הם ממש לא כוורת של דבורים. גם אם איננו יכולים לכנות חתולים נרקיסיים, ההגינות מחייבת לומר שאיננו יכולים לדבר על ענווה חתולית. אני, בכל אופן, לא שמעתי התייחסות כזו מימי. הענווה מחייבת סוג כלשהו של הכרה באי-חשיבותך העצמית. בקרב בני אדם רגש זה זוכה להערכה. יותר משזה רגש זהו אופן התייחסות, ולפעמים אנחנו תוהים אם אין בו משהו מההתחזות. לא אצל כלבים, כמובן, אלא אצלנו. אופנות פסיכולוגיות מתחלפות. היתה תקופה שבה הערכנו מאוד את מי שמצאנו אצלם ענווה. היום סביר יותר שנאבחן בהם חוסר הערכה עצמית. ענווה אינה תכונה שאותה אנו עשויים לקשר עם חתולים. ולמה? לא מאחר שהיא ייחודית לבני אדם. כבר שמעתי מימי על כלבים ענווים וגם חייתי עם כאלה. כלבים שאינם מציבים דרישות רבות ושתופסים את מקומם בבית כנחות בהרבה מזה של החתול. אם חתול או חתולה יתנהגו כך נחשוב שהם חולים או סובלים ממשהו. את הסיבה לא צריך לחפש רחוק: כחיות להקה, כלבים מסוימים נמצאים בראש הסולם ואחרים בתחתיתו.

אבי אהב את השורות מקסמי התום של בלייק ששיגעו את כולנו, כי הוא השתמש בהן כקלישאה להסביר את חוסר השוויון בעולם:

אחד לעינוגים נולד.
אחר נידון לחושך-עד.

הפילוסופיה הפשוטה הזאת איפשרה לו להשלים עם מזלו הטוב לעומת סבלם של אחרים (שאותו, כפי שאמר רושפוקו, אין גבול ליכולתנו לסבול). כלבים, כך נראה, מסכימים עם הפילוסופיה הפרימיטיבית הזאת, אבל נראה בעליל שאין שום אפשרות לשכנע חתול בנכונותה. כולם נולדו לעינוגים. עם זאת, רק אנשים שאינם אוהבים חתולים יאשימו אותם בחוסר ענווה. את ההסבר ניתן שוב למצוא בהיסטוריה האבולוציונית. כציידים בודדים, איזה ערך יכולים חתולים למצוא בצניעות? השפלה עצמית לא תועיל לשום חתול.

אין פירושו של דבר שחתולים הם מתנשאים, אפילו אם הם מפגינים מראה של מעין עליונות גאוותנית. התנשאות אינה נחשבת כמעלה כשמדובר באנשים. עם זאת, במקרה של חתולים זו תכונה שלא רק שונאיהם אלא גם אוהביהם מייחסים להם כמעט תמיד. הם מתכוונים לכך כמחמאה, כפן מקביל לכבוד העצמי. אך התנשאות פירושה שיש מישהו אחר שמתנשאים עליו. אין זה רגש שניתן לחוש בפני עצמו, ללא מושא להתנשאות. זו שביעות רצון הנובעת מרגשי עליונות, מההרגשה שאתה חכם יותר, מוכשר יותר או מסוגל יותר ממישהו אחר. ברור שחתולים אינם חווים התנשאות במובן הזה.

האם חתולים הם נרקיסיים? לא. כינו אותם כך רק בגלל שימושנו הלא מדויק במילים. עצם השימוש במונח הזה הוא נרקיסיסטי. אנחנו חושבים על אנשים, לא על יצורים תבוניים אחרים, שיש להם הרבה מן המשותף איתנו בכל הנוגע לביולוגיה ולחיי הרגש ועם כל זאת, הם שונים מאיתנו. העובדה שאנשים משתמשים במילים נרקיסי, אנוכי ואגוצנטרי כשהם מדברים על חתולים רק מראה את נטייתנו להפוך למה שעליו אנחנו מדברים. חתולים אינם אנשים ממוזערים. הם שונים עד מאוד. יש לחתולים גרסות משלהם לרגשותינו השכיחים ביותר. רגשות אלה אינם זהים לשלנו. במובן הפסיכיאטרי של המונח, לאדם נרקיסי יש בעיה, בין אם הוא רואה אותה בין אם לאו. לחתולים אין בעיה. במובן הפופולרי נרקיסי הוא מי שחושב רק על עצמו. חתולים מרבים לחשוב על אחרים, ואנחנו בכלל זה. מה הם חושבים עלינו? זו כבר שאלה אחרת לגמרי. ההפרכה הגדולה ביותר של הניסיון לייחס להם נרקיסיות היא יכולתם של החתולים לאהוב. איך נוכל להטיל ספק באותה יכולת? מכל מי שחי עם חתולים אני שומע כמה קשה להם להיפרד מבני לווייתם האנושיים. אישה אחת סיפרה לי שכאשר חזרה לאחר היעדרות של שלושה שבועות הביט בה החתול שלה והחל "לדבר" - בקולות מיאו ויללות - מה שכמעט לא עשה לפני כן, והמשיך בכך שעה שלמה. מובן שהשתוקק למסור דברים שהטרידו את מחשבותיו. מה הוא אמר? היא פירשה זאת כמשהו שווה ערך ל"איפה היית? איך יכולת להשאיר אותי לבד זמן רב כל כך? התגעגעתי אלייך! התגעגעתי אלייך! התגעגעתי אלייך!" אחרת מספרת לי שכאשר נעדרה כמה ימים הקיצה שכנה, שטיפלה בחתול שלה, בשתיים בלילה, לקול יללת יגון רמה, שלדבריה נשמעה כבכיו של תינוק שניטש. אולי יש לנו נטייה לפרש כהתנשאות, או אדישות, או רגשי עליונות, או יהירות, או בוז, או התנתקות או כל תכונה שלילית אחרת שנוכל להעלות על דעתנו את מה שהוא בעצם צורה מסוימת של שביעות רצון עצמית - כלומר העובדה שהחתול מרוצה מעצמו. חתולים אינם זקוקים לאישור מתמיד מאיתנו. הם כבר יודעים כמה הם משובחים. למה לחזור על המובן מאליו? מאחר שאיננו רגילים לרגש הזה, בקרבנו או בחברות אחרות של בעלי חיים, איננו מזהים אותו מיד ואין לנו אוצר מילים מתאים בשבילו. חתולים שמחים בחלקם עם אישורנו או בלעדיו. הצורך שלהם בנו קטן ממה שהיינו רוצים. יחמיא לנו לחשוב שהם לא יכולים להתקיים בלעדינו, שהם צריכים אותנו רגשית כשם שהם זקוקים לנו חומרית. אפילו אם העובדות הן, שככל הנראה אין להם בנו שום צורך, באף אחד משני המישורים הללו, זה פוגע ביוהרתנו. אנחנו צריכים שהחתולים יזדקקו לנו. כשזה לא קורה, הדבר מפריע לנו. מצד שני, גם אם הם לא צריכים אותנו, נראה שהם אוהבים אותנו.

© כל הזכויות שמורות ל הוצאה לאור

תשע הנשמות של החתול - מסע אל חיי הרגש של החתול - ג'פרי מוסאייף מאסון
The Nine Emotional Lives of Cats - Jeffrey Moussaieff Masson